רקע
דבורה בארון

בלילות לא היתה שום נחת. בלילות היה הערפל, החודר מן החוץ, כבד וצונן וספוג ריח של שלכת רקובה וטחב. בתוך השדמות הקרובות התהוללו בריוני הכפרים, רועי הסוסים למיניהם, זרקו בהפקרות ענפים ועצים למדורותיהם והִשרו בבואות אור מוזרות מסביב ואימה לא טובה; ומיותר, מיותר לגמרי, נראה עכשו כל אותו טגון הפירות, שבו כל כך השתקעו הנשים במשך הימים האחרונים, בו בזמן שמוטב, שהרבה יותר טוב היה לעבור אל הדירה הגדולה, המרֻוחה, אשר בתוך הכרך הקרוב, לדעת את הנעשה והנשמע בקלוב הבורסה ועולם־המסחר ולשכֹר מקום הגון באחד מבתי התפלה ל’ימים הנוראים' הממשמשים ובאים. נוח ביותר לא היה גם בבֹקר, בשעה מוקדמת בבקר, בעת אשר כלי הרחצה הכבדים צרבו את הידים בחלקת גבישם הקר, והמים, מי הנחל הקרוב, היו כהים, עכורים ומפיצים ריח של פטריות שדה מרֻככות ודגי־רקק.

בחוץ, על גבי המרפסת אשר מאחורי הדלת, עמדו השלחנות הקיטניים ערומים ללא מפה ועזובים. הוילאות הגדולים, וילאות הבד אשר מסביב, נתלו מבין העמודים מרושלים, ספוגי מים וחדלי אונים, ועל פני הרחָבה אשר לרגלי המרפסת הזאת תעו המשרתות בסנדלי העץ שלהן פרועות שֵׂער וכבדות תנועה, טרחו ונשפו בפחמי העץ שלפניהן עד כדי התנפחות העורקים על צדעיהן, והיו קהות, צוננות ומחוסרות צבע כמו הערפל אשר מסביב. אולם הנה נשמעה שריקת האניה אשר התקרבה ועמדה על יד הגשר, ובתוך שבילי היער ומשעוליו נראו ראשוני התגרנים וסליהם. מתוך ישובי החוף הקרובים הובאו פירות רבים ושונים, הובאו גם דגים זולים שעודם חיים, המפרפרים עוד תחת הידים, ופטריות יער רעננות, פטריות קטנות, הנוחות, הו, כמה נוחות לעכול. אל הרחבה, אשר למטה ירדה גברת הבית בשמלת הבקר שלה הרחבה, שלחה יד עדינה מקושטה בטבעות, ומששה את הפירות ואת הדגים ועמדה על המקח, ובתוך בית הקיץ ובסביבתו קמה והיתה התנועה. אל המרפסת המרֻוחה יצאו הבנים הגדולים, המתלמדים, חניכי בתי הספר שבכרך, והילדים הקטנים, ה’מתכוננים', תלמידי העלמה־המורה, יושבת השכונה הקרובה. חלונות החדרים ותריסיהם נדחפו ברעש ונפתחו, ודלתות המזוות והמרתפים נפתחו אף הן לרוָחה ­– והיתה צהלת־שׂבַע מסביב והמיה נעימה של חיי־רוָחים. ביחד עם להג התִנוקות וצלילי הפסנתר התנשא גם צלצול של מפתחות באויר וקשקוש כלי גביש. החמימות שבאה מן המטבח היתה טובה וערֵבה, וריחות המאכלים אשר בֻשלו שם, אשר תֻבלו במיני תבלין שונים, היו טובים וערבים גם הם, ובתוך הלב התעורר הרצון לנעֹל את ערדלי הגומי הנוצצים, העמוקים, לקום ולרדת אל שדֵרת הארנים הקרובה, הארנים הקודרים אמנם, מלופפי הערפל וקורי־העכביש, אבל הרעננים, העלולים עוד גם כיום לעורר את התאבון בריח שרָפם החריף ­– ולהתהלך שם עד אשר תתבשל הארוחה.

לא כך היה בשכונה השניה, הדַלה, במקום ששם ישבה העלמה־המורה, זאת אשר נתנה את שעוריה ליושבי הבתים הגדולים. שמה, אל השכונה ההיא, לא הובאה כל סחורה על ידי תגרני הישובים הקרובים, ושום ריח של מאכלים מתֻבלים וחמימות של מטבח לא היו. בתוך חדרי הבתים הצרים היה קרקע החמר מרֻכך, ונשמט מתחת הרגלים בשעת הליכה, כמו חוצות הכרך בימות הגשמים. החלונות הקטנים היו שבורים והכירה חרֵבה והרוסה אף היא, ובין מפלי הקירות אשר בצדי הכירה הזאת רחשו בלי הרף חסילי הבית, חטטו וכרסמו שם את שיורי האכל הנשכחים והתפלשו בתוך האפר ביחד עם העכברים המגודלים. בלילה היה בא הרוח ומתלבט בין אילני הסרק שמאחורי החלונות, דופק בצמידי הברזל שבתוך ארובת העשן והומה ומיבב בקול ­– ואז היתה היא, המורה, העלמה דוֹרָה פינק, מתרוממת על־פי־רוב מעל כריה, יושבת בצדי המטה דַלַת גו ומוכת יאוש, וחושבת על זה, שחייה היא ­– אבודים הם כבר ואינם שוים מאומה, מאומה.

כי שום תקוה להטבת המצב אָין, אינה נשקפת ­– כתבה פעם, בלילה כזה, ביומנה, היומן אשר קרֹא קראה אותו רק חברתה היחידה והמסורה, החובשת לִידה ברוק ­– כי הנה הקיץ עבר כבר והסתו בא, עם טחבו ורוחותיו בא, ושוב פעם צריך יהיה לחזֹר אל הכרך, להתרוצץ כל היום משעור לשעור ולבוסס את בֹץ החוצות, הבֹץ הקלוש והצונן, בו בזמן שמכיס בגדך יבצבץ מפתח חדרך השומם, ויצרב את ידיך במגע ברזלו הקר.

ואחר כך, בבֹא הלילה יהיה טחב ויאוש מסביב; בתוך הכירה החרבה ירחשו חסילי הבית ויתפלשו שם בערמת הדשן ביחד עם העכברים, ובתוך ארובת העשן ידפֹק הרוח בצמידי הברזל, יהמה וייבב בקול ­– ויבַכֶּה את ימי הנעורים שאבדו, שׁכָּלו כעשן ואינם. ­– אין דבר, עוד ישתנה המצב בימים הקרובים ויהיה טוב ­– נחמה אותה אחר כך חברתה הקטנה לִידה ברוק, כדרכה, כמו שנוהגת היתה לעשות בערבי הקיץ הבהירים, בשעה שהכַּנר הורביץ, ידידן הטוב רפאל הורביץ, היה מנגן, חִור ונרגש, לאור הלבנה, על יד החלון, והיא, דורה פינק, בכבשה את פניה בידיה, היתה בוכה אז, בוכה, בוכה, בלי הרף, בלי הפוגות. אולם המצב בימים הקרובים לא נשתנה במאומה, וטוב לא היה, בהחלט ­– לא. הערפל אשר ביער הלך וגדל מיום ליום, הלך והִכהה מסביב את הכל. בתוך החצרות התגודדו האכרים בעלי הבתים, חָרכו את חזיריהם מתוך עתרת עשן וצהלת גוים, וזרזו את הדיָרים ללכת, לפַנות את הבתים בשביל ימות הסתו וללכת. ופעם, אחרי אשר ירד הגשם שעות ארֻכות, והשבילים אשר ביער הקדירו ונטשטשו במשך לילה אחד, באה לִידה ברוק אל דירת חברתה הקרובה, צנחה וישבה בצדי המטה, על ידה ­– וכבשה בעצמה את פניה בשתי ידיה ובכתה. ­– הורביץ, מכירן הטוב רפאל הורביץ, יצא בלילה מביתו ואבד ­– ואיננו… ­– הוא ירד למטה, אל הנהר, הוא שׂם קץ לחייו ­– טענה, כאשר הזדעזעה כבר חברתה ארֻכות על שכמה, נגבה פעם בפעם את עיניה ופניה וחזרה והתיפחה עוד, עוד. ­– צריך היה לראות את האם הנָכה, חולת הרגלים, המתנודדת בתוך הערפל, שם, בתוך החורשה ­– סִפרה החובשת בהתאוששה לבסוף ובמשכה את חברתה, את דורה פינק, אל השכונה השניה, הגדולה, כדי להצטרף אל האנשים אשר הלכו לבקש שם את עקבות הנעלם. גם כאן, בשכונה הזאת, הגדולה, היה עכשו הערפל כבד והשבילים שוממים בכל מרחב היער וסביבתו. מחמת הגשם ורוע האויר היתה הסחורה שהובאה בלתי זולה ובלתי הוגנת, והתגרנים המועטים ­– טְפוחי מים ומרגיזים בתקיפותם, והשמועה על מאורע הלילה, על הצעיר אשר אבד ושם קץ לחייו, נתקבלה בשויון נפש, בלי אמון, כמעט, מכל יושבי הבתים אשר מסביב.

– הן שרקה והתעכבה כאן אניה בלילה ­– אפשר ירד אליה והפליג העירה, מבלי להודיע על זה לבני ביתו ­– שִערו רבים ­– ואולי יצא אל אחד הכפרים הקרובים, התעכב שם ולא חזר לביתו, לאמו הזקנה, שכל כך דאגה לו כל הלילה, מחמת הערפל הכבד והבֹּץ אשר סגר עליו מכל עבר.

אולם אלה אשר באו בעוד זמן־מה מן השכונה השניה ספרו על איזו פתקה שנמצאה על שלחנו של האובד, פתקה קטנה עם מלים מועטות, המכֻונות אל אותה האם גופה שכל כך דאגה לו כל הלילה, ‘האם העלובה ותשושת הכח, הרעבה ללחם כל ימיה ושבעה מכאובים כמוהו, כבנה יחידה’.

‘תקוה לרוָחה שתבֹא אָין. להמשיך ככה, להוסיף לשקע בתוך הבֹץ הזה, אי אפשר, אין כח ­– כתב ­– יסלחו לו, אפוא, קרוביו וידידיו, יבינו ­– ויסלחו’.

‘יבינו ויסלחו’ ­– הנה־כי־כן ­– דורה פינק עמדה באמצע השדֵרה הגדולה מכונסה כֻלה אל מעיל המוכין שלה הישן, ומבין שערותיה נשמטו המסרקות מחוסרי השִנים מאליהם, ונפלו בזה אחר זה אל הארץ.

– היכן היא הפתקה, אני רוצה לראות את הפתקה ­– פשטה את ידיה אל אחד העצים, מששה ונשענה עליו בכל גופה ­– ומתוך פתחי הבתים ומעל גבי המרפסות נשקפו והציצו פה ושם צעירי השכונה: הבנות הבוגרות, קרות הרוח, עטופות הסודרין הקלים, ואחיותיהן הקטנות מהן, הנלהבות, אלה אשר במקום שכבת הפוך היבשה מלפף עוד טל הנעורים וחוט של חנינה את פניהן.

קוליה לוינשטיין, הסטודנט למדיצינה היפה־פה קוליה לוינשטיין, היה הראשון אשר ירד אל השדרה הגדולה והתנדב ללכת אל הנהר ולבקש את גופו של האובד, אחריו החרו החזיקו אחיו הקטנים וחבריו הקרובים, אשר התפשטו תוך־כדי־הליכה את אצטלאותיהם והדקו הדֵק היטב את החגורות על חולצותיהם, כדי שיהיו זריזים וקלי תנועה על המים ­– ואבות משפחה מתונים, בעלי זקן ובני דעת, הָכרחו לרדת בערדלי הגומי שלהם אל השדרה, אל הרטיבות, לדבר על לבות בניהם ולנסות אולי אפשר יהיה לעכבם בבית, לעכב אותם, לפחות, לזמן קצר, עד אשר יסעדו את לבם במאכל־מה ובשתיה, משום ­– שאין דבר, משום שקרוב לודאי כי כל הענין הזה בדוי הוא וקלוט מן האויר וכו' ­– ועורבא פרח.

אמנם אחרי כך, כאשר עמדו הכל על חוף הנהר אשר למטה, לרגלי ההר, והסירות התנשאו על פני המים, אילך ואילך, והמשוטים חתרו והתעכבו ובדקו בכל עצם קשה המזדמן להם על הקרקע מתחת, ואי מזה, מתוך עֹמק היער, הופיעה זקנה כפופה ותשושת כח, ופרשה ידיה, ובקשה להשתחרר מידי האנשים המחזיקים בה ו’לא' ­– צעקה ­– ‘כי אל בנה תרד, הנָהרה, אל בנה היחיד, הרך והיחיד’ ­– נעשה בָרי לכל כי כל הרעש הזה לא בכדי הוא, כי אמנם נעשה ‘הדבר’ הלילה, כאן, בין גלי הנהר הזה, נעשה – ועל גבי החוף מסביב היתה קדרות וחרדת־צפיה.

נחפזים, שלא לאחר את הרגע החשוב, העקרי, אבל דוממים ומרוחקים איש מאחיו, גלשו אחרוני הקיטנים מלמעלה, מעל ההר וירדו והצטרפו אל הכנופיה. דוממים, ונחפזים אף הם, פרשו האחרים וטפסו ועלו על ההר, למעלה, הביאו סדינים וסמי רפואה והציעו מצעות על פני הסוּף ­– על הארץ.

– אתן, ילדות, לכנה הביתה ­– גערו האבות בבנותיהם הצעירות, הנערות הסקרניות ודקות הגו, אשר עמדו חרדות בצדי המדרון, וצירו להן בדמיונן את הבחור ההוא, הנטבע, זה אשר משׂה ימשוהו עוד מעט מן המים, יטלטלו אותו ויגלגלוהו כאן על פני המצעות כשהוא ערום כביום הולדו, ואשר אחר כך, בלילה, תהיינה עיניו הפקוחות מרחפות לפניהן בתוך החשכה, עומדות ומביטות, קמות ונוצצות ישר לתוך עיניהן ­– ויהיו ‘פחדים’.

שם, למטה, על פני הנהר, התנשאו עכשו אחיהן הגדולים, האחים הזריזים ונדיבי הלב, אשר חתרו ושטו עם הזרם וכנגד, הקיפו שרטונות ונלחמו עם הגלים ­– והמנצח על כֻלם היה קוליה, הסטודנט למדיצינה קוליה לוינשטיין, זה אשר לפני רדתו אל הסירה ­– מסַפרים ­– הוציא את ארנקו המלא מתוך כיסו, זרָקו אל החוף, על העשב מנגד, וַיבקש למסרו לאשה הנכה, השכולה, ושעכשו התנשא על פני הנהר זקוף, מעומד, כמעט, בתוך סירתו, צִוה ופקד על ימין ושמאל והיה נלהב, גמיש ו’נהדר' כאן, על פני המים, כמו באולם המחולות בתוך הכרך, בנשפים הנערכים שם בערבי החֹרף.

אולם הנה נשמע קול קריאה מרחוק, מעבר לנהר. צעֹק צעק אחד מבני השכונה, הודיע ובִשר דבר מה, אלא שדבריו נבלעו בקול המון הגלים ומשק המשוטים, וביחד עם בעבועי הקצף ומערומי הסלעים הבהיק ‘דבר־מה’ ספק לבן ספק אפור, בתוך המרחק, זע רגע וחזר ונבלע בתוך הערפל ­– ונעלם.

– הוא חי, חי־חי, חי ­– הגיע הקול עמום ומטורף מרחוק, מעבר לנהר.

– הו־הו, הו, הו ­– נענה ההד מן הצד השני, מתוך היער ­– והסירות המפוזרות הצטפפו, חתרו וגלשו בזריזות למטה, חתרו ונעלמו בזו אחר זו בערפל.

– היכן הוא קוליה? אין רואים עוד את קוליה ­– גנחו חרדות הבנות וחבקו, כמבקשות סתרה, את אמותיהן, האמהות המחרישות, העומדות מבוטלות בין קני הסוף, מורידות ראשן ומחרישות ­– והיתה דממה. מלמעלה, מעל מדרון ההר, נשמעה רק יבבה מוזרה, שפעם נפסקה ופעם חזרה והתגברה, לסירוגין. זאת ישבה דורה פינק על אחד הסלעים שבמורד, התיפחה ויבבה צרודות, ועל ידה, על יד הסלע, עמדה חברתה הקטנה, שִדלה אותה בדברים ונחמתה, כדרכה, כמו שנוהגת היתה לעשות בערבי הקיץ בשעה שמכירן היה מנגן על כנורו, על יד החלון, ומלמעלה, מבין העצים חדר אור הלבנה והאיר את פניו העגומים.

* * *

אחר כך, כאשר הועלו הסירות אל החוף, הן ומשוטיהן, והֻצגו וסֻדרו בשורה, כשעל גבי העשב הלבינו הסדינים ומצעות הבד פנוים ויבשים כשהיו, ובקבוקי היין וסמי הרפואה היו גם כן מיותרים, ללא צרך – עמדו הבנים בין קני הסוּף מבוטלים, מורדי ראש ומחרישים, והגבירות, אמותיהם, התנועעו אילך ואילך, וטרחו ועבדו על ידם בזריזות. הן הוציאו מתוך ילקוטיהן את מטפחות המשי שלהן הקטנות, גחנו ונגבו מעל בגדי הבנים את טפות המים וכתמי־הבֹץ, והוכיחום, עד כמה צדקו האבות בדבריהם בבֹקר. כי אמנם אפשר היה לשבת אל השלחן, אל הארוחה ולסעוד ולשתות דבר מה כבני אדם מן הישוב, משום שאין דבר, משום שכל הענין הזה הוא מחוסר כל יסוד, התפארות שוא ומליצה בעלמא – ועורבא פרח. – אולם משום מה לא העברתם אותו הנה, אל החוף הזה? ­– הקיפו הנערות את קוליה לוינשטיין ואת חבריו, אשר ראו את הבחור הנעלם שם, על החוף השני, חָי ולבוש בבגדיו, כמו שהוא, היושב ורועד שם חִור ועזוב בין עלי השַלכת ­– וקץ לחייו לא שׂם. קר היה, כנראה, לקפץ המימה ­– התבדח מי שהוא, בזרקו את מבטו לצד הסלעים, אל המקום ששם ישבה העלמה־המורה עם חברתה הקטנה, החובשת. אולם צחֹק לא צחַק איש. מחמת הגשם שירד בלילה היו העשבים מתחת מרֻככים, הקרקע רופף ובלתי נוח להליכה. שם, למעלה, בתוך הבתים, עמדו הכירים במטבח מצוננות, המזוים ­– עזובים ללא מנעול והשגחה, והמשרתות, אשר נמשכו קדם למטה, התרוצצו עכשו בשבילי המדרון, הרבו להג וטפסו ועלו ביחד עם הבנים והבנות הבוגרות ­– וכדי בזיון ותעוב.

בערב, כאשר סֻגרו החלונות והדלתות מסביב ובתוך הבית פנימה הדלקו המנורות בכל החדרים, נשתנה אמנם מצב הרוח והיה אחר, יותר טוב. הבגדים, בגדי הצמר אשר החלפו, היו ריחנים ומפיסים את הגוף ברכותם, והתה אשר הֻגש, אשר הושם בספלי גביש דקים, היה ריחני ומניח את הדעת אף הוא ­– ואבות המשפחה, בשבתם מסביב למיחם הרותח, ובסדרם לפניהם כרכים קטנים של קלפים ישנים, קלפים משומשים שרידי־אשתקד, שוחחו עכשו על מאורע היום ברצון. הם עשנו בנחת את סגרותיהם ה’חוץ לארציות', הטובות, גמאו לאט ובחשיבות מספלי התה ­– ושוחחו, אדרבה:

הצעירים הללו, קלי הדעת ומחוסרי האחריות ­– מה קשה היא פגיעתם ב’דור' הזה, הצעיר ­– רמזו אל עבר השלחן השני, למקום ששם ישבו ושִחקו ה’ילדים' ­– ומה רב הוא עכשו מספרם בכרך, בכרך הגדול שלנו, אֶח, אֶח.

– אולם, מתי, הו, מתי נשוב כבר הביתה, אל הכרך? ­– התרפקו הבנות הצעירות על אמותיהן, בזכרן בגעגועים את ערבי הסתו רווי אור האליקטרון אשר בתוך העיר, את התיאטרון המקומר ואטום החלונות, החרפי, והצפיפות החמה, המתוקה שבתוך פרוזדוריו בשעת ההפסקות. ­– שוב נשוב ­– ענו האמהות מתוך גפוף ­– במהרה, בקרוב נשובה, ולואי והיו רק שנים־שלשה ימים בהירים כדי שאפשר יהיה לכבס את הלבנים ולסדרם.

בחוץ היה הערפל כבד וצונן כמו בלילות שעברו, וריח של שלכת רקובה היה מסביב וטחב. בתוך חדרה של המורה פינק שררה כמעט חשכה, אם לא לחשֵב את בבואות אור המדורות אשר הגיעו הנה מן השדֵמות הקרובות והשתטחו בלי סדר על התקרה, על מפלי הקירות ועל לוע התנור הקר. בעד הדלת, שהיתה פתוחה לרוָחה, נראה מקרוב היער ­– לילי, מגושם וקודר, ומעל פני המישור אשר למטה, לרגלי ההר, הגיע קולו של הנהר, קול תקיף וזועף ומבעית ­– ודורה פינק, אחרי אשר ישבה זמן־מה בצדי מטתה מכֻוצה, דַלַת גו ומוכת יאוש, כמו בשעת כתיבת יומנה בדמי הלילות, קמה לבסוף ממקומה, התאוששה ונגשה אל החלון, ובתמכה את ראשה על אחת ממזוזותיו, סגרה את עיניה ובקשה להעלות לפניה ­– ולו רק לרגע אחד ­– את דמותו של הכַּנָר האובד ואת תנועת אצבעותיו, בשעה שהיה מנגן דומם ונרגש על יד החלון, אלה האצבעות אשר מדי רפרפן, חורות ונוגות, אילך ואילך לאור הלבנה, ונדמה לך כי לא במיתרי הכנור הן נוגעות אלא בעצם נימי־הלב. אולם הדבר לא הצליח, ותחת פניו הנלבבים שלו, של ידידה, צפו ועלו לפניה מראות אחרים: מראה הנהר הסתוי, הזועם עם מערומי סלעיו וקצפו הרע, קודם, בשעות החפוש, הסירות המתנשאות הנה והנה, והצעיר לוינשטיין, הסטודנט למדיצינה קוליה לוינשטיין, המוציא את ארנקו מתוך כיסו בתנועת יד נדיבה, מנדנדו וזורקו אל החוף, אל העשב אשר מנגד ­– ואז התנערה, תִקנה ופרפה את מעילה הישַן, ובסגרה אחריה את הדלת, יצא בחשאי היערה וגששה למצא את השביל הצר, המוביל אל השדרה הגדולה ­– אל המדרון. מתחִלה התנהל הדבר בקושי. ענפי הארנים אשר נזדקרו פה ושם, נאחזו בשולי השמלה ובשערות, חסמו בעדה את הדרך והכשילוה. אולם הנה נראתה, לבסוף, השכונה השניה, הגדולה, עם מטבחיה הפתוחים לרוחה ועם שפע האור המשתפך מכל חלון ומציף את השדרה ואת השביל שמאחריה ­– מכאן ואילך היתה כבר הדרך אל הנהר ישרה.

* * *

יום המחרת היה יום שמש, יום בהיר שלא רבים דוגמתו בקיץ, ועל יד מרפסות הבתים הָעמדו גִגיות גדולות ויוֹרות, והאכרות אשר הָזמנו מן הכפרים הקרובים עמדו יחפות על יד עריבותיהן ושפשפו את הלבנים המזוהמים בכל מאמצי כחותיהן. בתוך דוּדי הנחשת המו המים הרותחים בצהלה, העלו קצף ותִמרות של הבל וגאו וגלשו ברעש לעברים, בהתיזם מתוך כך בעבועות של בורית אשר כל צבעי הקשת להן. רתֹח רתח הכל גם למעלה, בתוך חדרי הבתים פנימה. מן הארונות הפתוחים הוצאו כלי הגביש השונים, חֻבשו ואֹרזו בסדר והושמו בתוך הארגזים, כל כלי לבדו, כל כלי לבדו ­– בהבנה ובזהירות כיָאות. הוצאו, לבסוף, גם צנצנות הרִבָּה המרהיבות, הלוקחות את הלב בהדר עסיסן ­– וספרי הלמוד המרובים, אלה הספרים אשר במשך כל הקיץ התגוללו מאובקים ועזובים בקרן זוית, ושעכשו נשרו מבין דפיהם זיוָניות כמושות ופרחי הלילך והזכירו בריחם ימי בחינות רחוקים, מדרכות כרך הומות בשעות בין השמשות, באביב, ונערות ורדיות, נלהבות המתרוצצות על המדרכות האלה ­– וקוליה לוינשטיין, אחרי אשר סדר אף הוא את חבילות ספריו ומחברותיו, חִפש ומצא גם את הרשתות הדקות שלו, את כלי הדיוג, אספם והניחם על יד ארגזיו הפתוחים ולפני קַפלו אותם, לקח את חַכתו הדקה, הארֻכה, בדק את חודה ואת הוָו שבקצהו ואמר לרדת למטה, אל הנהר ו’לנסות' עוד את מזלו ­– ולו רק פעם אחת ­– בצידת דגים, אולם אחרי התבוננו בשדרה הגדולה ובשביל הצר, שטוף הבֹץ שמאחריה, חזר ממחשבתו ולא הלך ­– לא כדאי, ואז קפל לאט ובמתינות את מכשיריו, סִדרם וסלק את כֻלם הצדה, ובשימו את שתי ידיו על ערפו, הזדקף והתמתח בכל מלא קומתו אל מול פני השמש. הוא היה יפה מאין כמוהו בהתמתחו כך, זקוף וגמיש, כלפי השמש.


מעברות, אב תר“ף [נכתב בשנת תרע”ה].

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!