“מיכתב אלי, מר אזַן?”

“כן, אדוני. מיכתב מפאריס.”

ומר אַזן הנכבד, זחה דעתו עליו, שמפאריס הוא מיכתב זה שהביא… אולם אני, ליבי אמר לי, כי בן־פאריס זה מרחוב ז’אן־ז’אק, שנזדמן פתאום לשולחני בבוקר־השכם – עתיד להטרידני כל היום. ואשר יגורתי בא לי.

כי ראו נא וקראו:

“בבקשה לגמול לי חסד אחד, ידידי: עזוב נא ליום אחד את ענייניך וצא תיכף ומייד לאֵגייר… אגייר זהו כפר הגון בריחוק שלוש, או ארבע, פרסאות ממקום מגורך עתה – טיול יהיה לך. בבואך שמה, תשאל לבית־היתומים. סמוך לבניין זה בית קטן יש, שתריסיו אפורים וגינה לו מאחוריו, ומייד תיכנס מבלי דפוק אפילו בדלת (הדלת שם פתוחה תדיר). וכבואך תקרא בקול, בקול רם עד כמה שאפשר: ‘שלום עליכם, אנשי השלום! ידידו של מוריס בא אליכם…’ ואז תראה שני זקנים זעירים, זקנים מופלגים, סבא וסבתא, והם פורשים כנגדך מתוך שני כיסאותיהם המרופדים את זרועותיהם באהבה רבה, ואתה תישקם, חביבי, בשמי, אבל נשיקה חמה, כאילו שלך הם. אחר־כך תהיו פותחים בשיחה. הם ידברו בי, אך ורק בי. הם יספרו לך דברי־הבאי וכמה מיני שטויות, ואתה, שמע, ואל תצחק… הן לא תצחק, חביבי? ומה?… הלא אלה הם סבא וסבתא שלי, ושניהם נפשם קשורה בנפשי, כל חיי־רוחם בי, ואני לא נראיתי להם זה עשר שנים… עשר שנים! כמה זמן! אבל מה לעשות? אני, פאריס אינה מניחה לי, והם – זקנים כאלו, והדרך לכאן היתה מפרכת לגמרי את גופותיהם הצנומות… לאושרי, נזדמנת עכשיו אתה, חביבי, לאותם המקומות – יחבקוך נא איפוא זקניי העלובים ויהא חשוב עליהם כאילו חיבקו אותי במקצת. אני כל כך הרבה סיפרתי להם עליך ועל ידידותנו…” וכו'.

לעזאזל הידידות! הבוקר אמנם נאה הוא, אבל בכלל לא נעים לצאת עכשיו לדרך: השמש עזה, נושבת רוח ים שאינה מצוייה – וקודם שנתקבל מכתב ארור זה, ייחדתי לי כבר מקום טוב בין שני סלעים גדולים, ואמרתי לבלות כל היום באותו מקום כלטאה זו, להיות סופג אל קרבי רב אור ולהקשיב לנגינת האורנים שלי… עכשיו מה לעשות? בעל־כורחי ושלא בטובתי הריני נוטל את מקלי ומקטרתי… ויוצא לדרך.

באתי לאגייר בשתיים אחרי חצות. הכפר היה ריק, כל יושביו בשדה. בתוך השיחים מכוסי האבק שלצידי הרחוב צירצרו חרגולים כביום תמוז. ואף־על־פי שנזדמן כנגדי ברחוב חמור אחד, שהתעדן להנאתו בפני החמה, וגם יונים אחדות התעופפו באוויר, אך אף אחד מהם לא ידע להראות לי מקום בית־היתומים היכן הוא. לשמחתי הופיעה לפני פתאום פֵיה אחת, זקנה שישבה כפופה לפתח ביתה וטוותה. שאלתיה לבית־היתומים, והיא – כמעט שנטתה בכישור שבידה, והבית המבוקש צץ ועמד פתאום לפני, מעשה כשפים… זה היה בניין גדול ושחור, קפדני ומתגאה על הכול, כי על משקוף־פתחו צלב של אבן יש וחקוק סביבו קצת רומית. סמוך לאותו בניין, בית קטן עומד, שתריסיו אפורים וגינה קטנה מאחוריו… משמע, זהו. ומייד נכנסתי בלי דפיקה בדלת.

כל ימי חיי אזכור אותו פרוזדור ארוך, נאה ושקט. כותל שצבעו ורוד, גינה נאה המציצה בעד וילונו השקוף של החלון, מקלעת ציצים וכינורות מצויירים על טפיטי־הנייר שבָּלו מזוקן, שלווה, שקט וקרירה – לעולם לא אשכח את פרוזדורו של אותו הבית! דלת־החדר של צד שמאל היתה פתוחה במקצת, ומשם יצא תיק־תק של שעון גדול וקולו של תינוק הקורא בספר לאט, הברות, הברות פסוקות: ק־רא אי־רו־נֵי הק־ק־דוֹש וא־מר הרֵ־ני כּפּ־פּ־רה." ניגשתי בלאט אל הפתח והסתכלתי לתוך החדר: תוך אפלולית ודממה, על גבי כיסא גדול, ישב לו זקן פעוט ומקומט – ונימנם. פיו פתוח, ידיו שמוטות לו על ברכיו ואדמומית פורחת בלחייו. סמוך לרגליו, על גבי הריצפה, ישבה ילדה לבושה כחולים – רעלה גדולה ושביס קטן, כתלבושת החניכות שבבית־יתומים – והחזיקה בידיה ספר, הגדול ממנה פי שניים… והיא קוראה מתוכו מעשה רב ונורא על אירוני הקדוש, וקריאה נפלאה זו הפילה תרדמה על כל אשר בחדר: נרדם הזקן בתוך כיסאו המרופד, נימנמו הזבובים על גבי התיקרה, ישנו הקנריות בתוך כלובם התלוי בחלון, ואפילו השעון הגדול, אף הוא אינו אלא משמיע נחרה צרודה מתוך שינה – תיק־תק, תיק־תק. ערה ולא ישנה היתה בכל החדר רק רצועת־אור רחבה ובהירה, שנמשכה לתוכו דרך סדקי התריסים המוגפים, שהתרוצצו ופיזזו בה ניצוצות חיים משברירי החמה. ובין כל הבריות אחוזי השינה הללו, הילדה מושכת קריאתה בכובד־ראש: “ומ־ייד הת־נפ־פלו ע־ליו ה־אר־יות וּדרָ־סוּ־הו”… וברגע זה ממש נכנסתי אני החדרה.

מובטחני, האריות עצמם של אירוני הקדוש לא היו מפתיעים יותר בביאתם את יושבי־הבית: מפי התינוקת מתפרצת צעקה, והספר הגדול נופל מידה ארצה, הקנריות והזבובים מזדעזעים ומקיצים מתרדמתם, השעון מצלצל, הזקן קופץ ממקומו בחלחלה, ואני עצמי מרתת ונרגש, הריני מתעכב על מיפתן החדר וקורא:

“שלום עליכם, אנשי־השלום, ידידו של מוריס אני!”

האח! אילו ראיתם אז אותו הזקן, אילו ראיתם כיצד זה פרש כנגדי שתי זרועותיו והתחיל מחבקני ומנשקני, לוחץ את ידי ומתרוצץ בחדר מתוך שאון וקורא ואומר:

“אל־אלוהים! אל־אלוהים!”

פניו הסמיקו וכל הקמטים שעליהם היו מחייכים, ופיו ממלמל:

“אָ,אדון, אָ,אדון…”

אחר־כך נחפז לירכתי החדר וקרא:

מאמֶט!

נשמעה חריקת איזו דלת, מתוך הפרוזדור מגיע קול פסיעות חשאיות כשל עכבר – והנה מאמט. חייכם! מעולם לא ראיתי ברייה מעלת־חן כאותה הזקנה בשביסה המקושט שעל ראשה הקטן ובשמלתה הכהה ובמטפחת המרוקמת שנשאה בידה, כמינהג הקדמונים, לכבוד האורח… וראו פּלא! הזקנים דומים הם זה לזו באיקונין שלהם כתאומים. הסבא, תן שביס על ראשו וצווארון מעשה־קמטים על צווארו – והרי עוד מאמט אחת. אלא שמאמט זו האמיתית, כנראה בכתה הרבה בימי חייה, ולפיכך פניה קמוטים יותר.

גם הזקנה, חניכה אחת מחניכות בית־היתומים מלוותה ואינה זזה ממנה אף לרגע. שני זקנים תשושי־כוח ועליהם שומרות ומגינות שתי יתומות קטנות – הלב נכמר למראה זה. ומאמט עם כניסתה התחילה מייד להחוות קידה כנגדי, אך הזקן הפסיקה תוך כדי קידה וקרא:

“והרי זה ידידו של מוריס!”

ומייד נזדעזעה הזקנה, נתחלחלה, מתחילה בוכה, והמטפחת נשמטת מידה ופניה מאדימים וחוזרים ומאדימים עוד יותר מפניו של בעלה: הזקנים! רק טיפת־דם אחת בעורקיהם, ואם נתרגשו במקצת – מייד טיפה זו צפה ומאדימה את פניהם.

“עושי, חושי, הגישי כיסא!” קוראה הזקנה אל הקטנה שלה.

“ופתחי את התריסים!” מזרז הזקן את הזעירה שלו.

ושניהם אוחזים בשתי ידי משני עברי, מתנודדים ומגישים אותי אל החלון, שנפתח עכשיו לרווחה, בכדי שיסתכלו בי לאור השמש.

שני הכיסאות המרופדים נעתקים ונקרבים, ואני מתיישב בין שניהם על כיסא אחד מתקפל, הפעוטות הכחולות מתיישבות על הקרקע מאחורינו, והחקירה והדרישה מתחילה:

– מה שלומו? במה הוא עוסק? משום מה אינו בא? השמח הוא בחלקו? ודא והא והכול־ומכול־כול – שעות, שעות שלמות של מיני שאלות כאלו.

ואני משתדל ליתן על כל שאלה ושאלה תשובה ברורה ומספיקה, עם כל הפרטים שאני יודע על ידידי, ומה שאינו ידוע לי, הריני מרשה לי להיות בודה מליבי ועונה על הכול באופן היותר טוב; נזהרתי מאוד שלא להיות נתפס חלילה על שלא שמתי לב, אם החלונות שבחדר מוריס נסגרים היטב, ומה צבע הטפטין של דירתו:

“מה? החלונות שבחדר מוריס? נסגרים וננעלים הדק היטב. והטפטין, גברתי, הטפטין שעל הכתלים הם תכולים, כך כתכלת השמיים ועליהם מקלעות פרחים…”

“האמנם?” צוהלת הזקנה ופונה מייד אל בעלה ומוסיפה ואומרת:

“אך זהו ילד נחמד!”

“ודאי, ודאי ילד¹ נחמד הוא!” מתפעל גם הזקן מרוב חדווה.

ובשעת דיבורם הם מנענעים שניהם בראשם, צוחקים, קורצים בעיניהם זה לזו, כמי שאומר: כך, כך, אנחנו מבינים באותו עניין… ופתאום גוחן הזקן אלי ואומר:

“דבר נא בקול יותר רם – הזקנה שלי אוזנה כבדה במקצת.”

ואף היא גוחנת מצידה ואומרת:

“בבקשה! יגביה נא קצת את קולו, – חוש־השמע של הזקן שלי פגום מעט.”

אני מתחיל לדבר בקול רם, ושניהם מביעים לי את תודתם בסבר־פנים מחייכות. ומתוך חיוך נובל זה ומתוך מבטים כהים אלו המכוּונים כנגדי ומבקשים בתוך־תוכן של עיני את דמות דיוקנו של מוריס – דומני, שאני גופי רואה עכשיו דמות זו, כשהיא מלופפת ומרחפת בערפל וכאילו הוא מביט אלי, רעי זה, מאיזה מרחק נעלם, מציץ ומחייך.

ופתאום מזדקף הזקן מתוך כיסאו ואומר:

“היודעת את, מאמט, מה שעלה על דעתי? והרי אפשר שלא סעד עדיין היום.”

מאמט מזדעזעת ופורשת כפיה כלפי מעלה:

“הוא לא סעד עדיין!… אל מלא רחמים!”

אני, סבור הייתי, שגם דברים אלו מכוונים כלפי מוריס, וכבר הייתי מוכן להניח את דעתם ולומר, כי “תינוק נחמד” זה מדקדק לסעוד תמיד לפני חצות. אולם מייד ראיתי, כי הפעם, הזקנים מסיחין בי עצמי, וכדאי היה לראות איזה מין מהומה קמה בבית, לאחר שהודיתי שבאמת לא סעדתי עדיין.

“שולחן ערוך תיכף ומייד, בנות כחולות! השולחן באמצע החדר! מפת החג! הקערות המופרחות! מהר, מהר, בבקשה!…”

והן אמנם מיהרו ונחפזו. בקיצור – עוד בו ביום היתה הסעודה מתוקנת לפני!

“ארוחה קלה וטובה,” הסבירה לי מאמט, בהושיבה אותי אל השולחן, “אבל צריך שתאכלה אתה לבדך… אנחנו כבר סעדנו פת־שחרית שלנו.”

זקנים עלובים! בכל שעה ושעה משעות היום שלא תפגע בהם, הרי הם שבעים מאז הבוקר.

תמרים אחדים, טיפות חלב אחדות, וחלה כביכול, חלה מתוקה כמין ספוגנית מבושלת – והרי כל “ארוחתה הטובה” של מאמט. סעודה כזו ודאי היתה מספקת לזקנה ולציפוריה לשבוע תמים בכדי לשבּוֹע ולהותיר, ואני, אוי לאותה בושה – לבד אכלתיה, ולתיאבון. רעבתנותי היתירה התמיהה אמנם את כל המסובים. בין שתי הילדות ריפרפה ההתלחשות והקנריות, דומני, שגם הן דיברו בי לאמור: גרגרן, רחמנא לצלן, הוא אחד אוכל את כל “החלה”!

ואני אמנם אכלתיה כולה, על קרבה וצימוקיה אכלתיה – מתוך היסח־הדעת, מפני שנסתכלתי בחדר הזה, המלא אורה ושלווה וכעין ריח של העבר נודף בקרבו… הכלים המצוחצחים – קשה היה לי לסלק את עיני מהם, ובייחוד משכו את מבטי שתי המיטות שבקצה החדר. קטנות היו כשתי עריסות של ילדים – ואני ציירתי לי את מראיהן לפנות בוקר, עם עלות השחר, כשהן חבויות עדיין בתוך הווילָאות הרחבים; מצלצלת השעה השלישית, אותה השעה שבה מקיצים כל הזקנים משנתם:

“את ישנה, מאמט?”

“לא, חביבי.”

“כלום אין מוריס תינוק נחמד?”

“ודאי כך, אך זהו ילד נחמד.”

שיחה שלמה כזו שיוויתי לי בדעתי רק משום שראיתי את שתי המיטות הקטנות, העומדות זו אצל זו.

ובקצה החדר השני – מעשה רב ונורא נעשה בשעה זו: על הדף העליון שבתוך הארון איזה בקבוק של דובדבנים כבושים ביין־שרף היה גנוז שם, משקה טוב, שהמתין למוריס זה עשר שנים. עכשיו ביקשו להוציא את האדום האדום הזה ולהלעיט אותי ממנו, והזקן, למרות כל הפצרותיה של מאמט, עמד על דעתו שהוא עצמו יטפס ויוציא את הבקבוק עם הדובדבנים בעצם ידו, והנה זה גם עלה ונתייצב ברגליו על כיסא, והוא מתמתח ופושט את ידיו לגודל פחדה של הזקנה, ומשתדל להגיע למעלה למעלה לדף העליון… והרי תמונה כזו:

הזקן רועד כולו על גבי הכיסא מחמת חולשה, ואף־על־פי־כן הריהו מתמתח עדיין ומטפס למעלה, למעלה; שתי הפעוטות הכחולות מחזיקות ותומכות בו בכל כוחן! מאמט, כמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, עומדת מאחורי הזקן ושתי ידיה פרושות למעלה, ועל כולם – ריח קל זה של שמן בֶּרגָמותא, המפעפע ועולה מתוך הארון ומנדבכי הלבנים המבהיקים שבתוכו – נחמד!

לבסוף, אחרי כל מאמצי־הכוח עלה ביד הזקן להוציא מן הארון את בקבוק הדובדבנים, וביחד אתו גביע של כסף ישן־נושן, גביעו של מוריס, שניתן לו בהיותו עוד ילד קטן. כלי זה ממלאים עכשיו דובדבנים במידה גדושה, והזקן גוחן אלי כלקקן קטן ולוחש לי על אוזני:

“אשריך וטוב לך, שזכית לאכול דובדבנים אלו. זוגתי שתחיה כבשה אותם בעצם ידה…”

“מייד תראה שפרפרת זו אין דוגמתה בכל העולם.”

וחבל! זוגתו שתחיה כבשה דובדבנים אלו בעצם ידה, אלא ששכחה לתבלם בסוכר. אבל מה לעשות! האדם כל מה שהוא מזקין, כוח־זכרונו הולך ותושש. הדובדבנים תפלים הם, מאמט עלובה… אולם מה זה נוגע לי? אני הריני בולע אותם כבכורה בטרם קיץ.

עם גמר הסעודה, אני קם ממקומי ומבקש להיפרד מבני־הבית, והם באמת רוצים היו לעכבני עוד לזמן מה בכדי לדבר אתי על “התינוק”, אולם היום פנה לערוב, בית־מלוני רחוק וצריך לצאת לדרך.

הזקן קם אף הוא ממקומו:

“מאמט, תני לי את מעילי, רוצה אני ללוות את אורחנו עד למיגרש.”

אין שום ספק, שדעתה של מאמט לא היתה נוחה כלל מהליווי בשעה זו, שהרי קרירה של בין־ערביים בחוץ; אולם היא העמידה פנים כאינה חוששת כלל לדבר, ורק בשעה שסייעה לו, לזקן, לתחוב את ידו אל תוך השרוול של המעיל, שצבעו כצבע טבק הישפניה וכפתוריו של צדף היו, לחשה לו בקול רך:

“כלום תשהה הרבה בחוץ?”

והוא משיב בערמה:

“חֶ! חֶ!… איני יודע, אפשר.”

וכאן נפגשו מבטיהם והתחילו מחייכים זה לזו. שתי הקטנות הכחולות גיחכו אף הן עמהם, צחקו גם הציפורים על פי דרכן… בינינו לבין עצמנו הריני מגלה לכם: סבוּרני, שריח הדובדבנים שיכר קצת את כולם.

…כשיצאנו מן הבית, היה כבר ערב בחוץ. הפעוטה הכחולה של הזקן הלכה אחרינו בריחוק פסיעות אחדות מאחורינו, בכדי להחזירו אחר־כך הביתה. אולם הוא לא הרגיש בה, ודעתו זחה עליו על שהוא הולך אתי שלוב־זרוע – כגבר. ומאמט מביטה אחרינו מפתח־ביתה בפנים מצהיבות, מביטה בחן ומנענעת אחרינו ראשה בנחת, כאילו רוצה היא לומר:

“והרי בעלי המיסכן מהלך עדיין ברגליו!”

(“מולדת”, תרע"א, חוב' ד').