דמדומי ערב. שלג עב ולח מרפרף בעצלות סביב הפנסים שהודלקו זה עתה, יורד ומכסה בשיכבה דקה ורכה את הגגות, את גבות הסוסים, כתפי האנשים וכובעיהם.
העגלון יונה פוטאפוב הנהו לבן כולו ונראה כצלם־בלהות. הוא כפף את קומתו, עד כמה שאפשר לכוף גוף חי, ישב על מקומו בקצה העגלה – ואינו זע. אלמלי ירדה עליו ערימת־שלג גדולה וכיסתהו – דומה שגם אז לא היה מוצא לנחוץ לעמוד ולהתנער… הסוסה שלו אף היא לבנה כולה ועומדת בלי נוע. בגופה המדולדל וחסר־התנועה וברגליה הישרות והזקופות כמקלות, דומה היא לסוס־דובשן שמחירו פרוטה. כפי הנראה שקועה היא עכשיו במחשבות. אכן, מי שנלקח מאחורי המחרשה, נעקר מתוך סביבתו הרגילה והושלך אל תהום זו, המלאה אורות זרים, מהומה, שאון ומרוצת בני־אדם – אי־אפשר לו שלא ישתקע במחשבות…
זה זמן רב הוא כאן יונה עם סוסתו, ואינו זע. עוד לפני ארוחת־הצהרים יצא מחצר מלונו ועמד לחכות, ונוסעים – אין, אָיין.
אולם הנה מחשיך היום ואפלולית של ערב מלפפת את העיר. אורם החיוור של הפנסים הולך ומתבהר והרעש בתוך הרחוב מתגבר.
“עגלון, אל הרחוב הוויבורגי,” שומע יונה.
הוא מזדעזע; בעד ריסי־עיניו, המכוסות שלג, רואה הוא איש־צבא, העומד לפניו עטוף באיצטלה ובברדס.
“אל הרחוב הוויבורגי,” חוזר הלז ומצווה. “הישן אתה, מה? – אל הרחוב הוויבורגי.”
יונה מנענע את המושכות לאות הסכמה; מעל כתפיו ומעל גב הסוסה נושרות שכבות, שכבות של שלג… איש־הצבא יושב בתוך עגלת־החורף, העגלון שורק בשפתיו, מגביה את צווארו כברבור, מתרומם ומנופף בשוטו. הסוסה מגביהה את צווארה אף היא, מעקמת את רגליה הזקופות וזזה ממקומה בפקפוק…
“להיכן אתה נדחף, שד!” מגיעות לאוזני יונה קריאות מבין ההמון המתרוצץ אילך ואילך. “לאן ישאך הרוח? פנה ימינה!”
“אינך יודע לנהוג את הסוס,” מתרעם איש־הצבא, “ימינה פנה.”
איזה רכב, העובר על יד יונה במרכבה, גוער בו ומחרפו. אחד העוברים, הרץ באלכסון דרך הרחוב, נתקל בסוסתו, מנער את שרוולו מן השלג ומביט אליו בזעם. יונה מתנועע ומתהפך על מקומו, כאילו היה יושב אל עקרבים, מזקיר את מרפקיו לכל צד ומביט בטירוף־הדעת, כתוהה ואינו מבין למה ובשלמה הוא כאן.
“איזו נבלים!” מלגלג עליו איש־הצבא. “קנוניה עשו כולם לבוא הערב בהתנגשות אתך ואת סוסתך.”
יונה מסתכל בנוסע ושפתיו נעות… רוצה הוא, כנראה, להגיד דבר־מה, אולם אין גרונו מפליט אלא קול נחרה בלבד.
“מה?” שואל איש־הצבא.
יונה מעקם את פיו מתוך חיוך ואומר בהתאמצות:
“ואצלי, אדוני, זה… בן מת אצלי בשבוע זה.”
“המ… ומאיזו סיבה מת?”
“ומי יודע! כנראה מקדחת… שלושה ימים שכב בבית־החולים – ומת. כך היה רצונו של אלוהים.”
“הצידה, שד!” מגיע קול מתוך החשיכה. “היצאו עיניך מחוריהן, כלב זקן, הבט וראה מה שלפניך.”
“מהר, מהר,” אומר איש־הצבא, “הן באופן כזה תימשך הנסיעה עד מחר, דפוק נא בסוסים והזדרז.”
העגלון מגביה שוב את צווארו, מתרומם ומנופף בשוט. פעמים אחדות הוא הופך את פניו אל הנוסע ומסתכל בו, אולם הלה סגר את עיניו. אינו נוטה, כנראה, כלל לשמוע את דבריו.
ברחוב הוויבורגי יוצא איש־הצבא מתוך עגלת־החורף, והוא, יונה, מתעכב על־יד איזה בית־מרזח, כופף שוב את קומתו ואינו זע… שלג לח יורד ומלבין אותו ואת סוסתו. עוברת שעה, שעתיים.
על המידרכה עוברים שלושה צעירים, כשהם דופקים ומקימים שאון בערדליהם ומחרפים איש את ריעהו. שניים מהם גבהי־קומה ודקי־גוף והשלישי – גוץ וגיבן.
“אל גשר השוטרים, עגלון,” צועק הגיבן בקול מרוסק. “שלושה נוסעים… עשרים פרוטה!”
יונה מנענע במושכות ושורק בשפתיו. עשרים פרוטה – זהו מחיר נמוך, אמנם, אולם מה לו עתה ולמחיר?… רוּבּל, או חמש פרוטות – ובלבד שיימצאו נוסעים… הצעירים ניגשים אל העגלה כשהם מתנגחים ומדיינים איש עם ריעהו ומנבלים את פיהם, ושלושתם מטפסים בבת־אחת וממהרים אל המושב. מתחילים הם לדון בשאלה, מי מהם יישב ומי יעמוד. אחרי חיכוכים רבים ודין־ודברים, מחליטים כי לעמוד צריך הגיבן, שעל כן, הלא הוא הקטן שבכולם.
“נו, דפוק בסוסה,” מתרגז הגיבן בעמדו מאחורי יונה ובנשמו ישר אל עורפו. “את העור פשוט מעליה! ואיזה כובע יש לך, אחא, לא תמצא דוגמתוֹ בכל פטרבורג…”
“הי, הי, הי,” מצטחק יונה, “כובע כהלכה.”
“נו, אתה דופק! האם ככה תתנהל כל הדרך? כן? ואינך חושש כלל שמא תקבל סטירת־לחי?…”
“הראש כואב,” אומר אחד מארכי־הקומה – “ארבעה בקבוקים קוניאק הרקתי אתמול ביחד עם ואַסקה בבית הדוקסובים.”
“איני מבין בשלמה השקרים הללו,” מתקצף השני, “שקר וכזב.”
“הי, הי, הי,” מצטחק יונה. “חברייא עליזה!”
“טפו, יקחך אופל,” מתרעם הגיבן, “התסע, זקן אשמאי, אם לאו? הככה נוהגים בסוסים? הצלף נא בשוט, נו, שד, נו! דפוק היטב.”
יונה מרגיש את גופו של הגיבן המתנועע מאחוריו, שומע את קולו הרועד, את דברי־החירופים המכוּונים אליו, ורואה בני־אדם בקירבתו, ורגש־הבדידות מתחיל להתבדר לאט לאט מתוך ליבו. הגיבן מוסיף לחרף ולגדף עד שאיזו נאצה “כפולת־שמונה” נתקעת בגרונו, ושיעול חזק תוקפהו. שני הצעירים בעלי־הקומה מתחילים לדבר על־אודות איזו נאדז’דה פייטרובנה. יונה מסתכל בהם, ממתין עד שישתתקו, מסתכל שוב ומתחיל לגמגם.
“ואצלי… בן מת אצלי בשבוע זה.”
“כולנו עתידים למות…” מתאנח הגיבן, בנגבו את שפתיו אחרי השיעול. “נו, דפוק בסוסה, דפוק. רבותי, אנוכי אינני יכול לנסוע כך – מתי יביא אותנו למקומנו?”
“אתה חבטהו שם על צווארו ותעודדהו קצת…”
“השומע אתה, מנוּול זקן, הכה־אכה במקל על צווארך אם לא תזדרז… אנשים שכמותך אם ננהג בהם מינהגי־כבוד ודרך־ארץ – הרי אין לנו אלא ללכת רגלי. השומע אתה, שד משחת, או שמא לועג אתה לדברינו?”
“הי־הי־הי,” צוחק יונה, “אדונים עליזים! הלואי שתהיו בריאים וחזקים.”
“עגלון, היש לך אשה?” שואלו פתאום אחד משני הארוכים.
“לי אם יש אשה? הי־הי… אדונים עליזים! האדמה הלחה – זוהי עכשיו האשה שלי… חי־חי־חי, כלומר – הקבר! בני הנה מת, ואני נשארתי בחיים… דבר נפלא. טעה־טעה, כנראה, המוות ותחת לבוא אלי, קפץ על בני…” ויונה הפך את פניו ומתכונן לספר איך מת בנו, אולם כאן מתאנח הגיבן ומודיע שכבר הגיעו למקומם. יונה מקבל את שכרו ומלווה זמן רב במבטו את שלושת הצעירים, ההולכים ונבלעים בתוך המבוא האפל. שוב יושב הוא בדד, שוב באה הדממה… היגון ששכך זמן־מה בקרבו מתחיל להציק לו ולהעיק על ליבו ביתר עוז. עיניו מתרוצצות ומביטות בפחד אל המוני בני־האדם המתהלכים בצידי הרחוב. אולי יימצא מי בין אלפי האנשים הללו שאפשר יהיה לשפוך לפניו את הלב, אולם ההמון נחפז והולך לדרכו ואינו מרגיש לא ביונה ולא ביגונו הגדול… והיגון גדול הוא בלי קץ ובלי גבול. דומה, שאלמלי נתפקע ליבו של יונה, והוא, היגון, היה נשפך החוצה, אז היה בו כדי לשטוף את כל העולם כולו, ואף־על־פי־כן נעלם הוא ואינו נראה; ידוע־ידע למצוא לו מקום בתוך חומר כל־כך דל וחסר־ערך, עד שבשום אופן לא יוכלו למצאו, ולו גם יחפשו אותו בנרות בעצם היום…
רואה הוא יונה את אחד השוערים הנושא איזה שק, והוא מחליט להיכנס אתו בשיחה.
“מה השעה עכשיו, רחימאי?” שואל הוא.
“השעה העשירית… אולם למה התעכבת כאן? סור הצידה.”
יונה מזיז את סוסתו מאותו המקום ומתרחק קצת, כופף את קומתו ושוקע ביגונו… לפנות למי שהוא בדברים אינו רוצה, אין כל תועלת בזה. אולם כעבור רגעים אחדים הוא מזדקף, מנענע בראשו, כאלו תקפו פתאום כאב חזק ומנופף את המושכות… קשה לו.
“אל המלון,” חושב הוא, “אל המלון.” הסוסה כאילו מבינה את מחשבתו ומתחילה לרוץ בכל כוח רגליה.
כעבור שעה וחצי יושב הוא על־יד התנור המזוהם אשר בבית־המלון. על גבי התנור, על הריצפה והספסלים שוכבים בני־אדם ומשמיעים קול נחרה. האוויר מלא צחנה וחום מחניק; יונה מתבונן באנשים השקועים בשינה, מתגרד וצר נעשה לו על שחזר כל־כך מוקדם הביתה.
אפילו לשיבולת־שועל לא יספיק שכרו היום – חושב הוא – ומזה נובע היגון… מי שיודע לנהל את עסקיו כהוגן, מי ששבע, גם הוא, גם סוסתו – זה שקט הוא ואין שום דבר מטרידו…
באחת הפינות מתרומם עגלון צעיר, מגהק מתוך שינה ופושט את ידיו אל דלי המים.
“לשתות הנך רוצה?” שואל יונה.
“מובן – לשתות.”
“כך… לאסותה… ואצלי, אחא, מת בן… השמעת? בשבוע זה מת בבית־החולים… מאורע!”
יונה מתבונן איזה רושם עשו דבריו על העגלון, אלא שאינו רואה כלום. הצעיר התכנס כולו אל תחת השמיכה, נרדם ויישן. הזקן מתאנח ומתחכך… כמו שהתאווה קודם העגלון הצעיר לשתות, ככה מתאווה הוא – לדבר. כמעט שבוע ימים עבר מיום שמת בנו, והוא לא הספיק עדיין לדבר על זה כהוגן עם שום אדם… לדבר צריך כראוי, בהסברה ובפרוטרוט… צריך לספר כיצד חלה הבן, כמה ייסורים סבל, מה דיבר לפני יציאת־נשמתו ואיך מת. צריך לתאר את ההלווייה, את הנסיעה לבית־החולים כדי לקבל את בגדי־המת. בתוך הכפר נשארה אחריו בת – אניסיה… וגם על־אודותיה צריך לדבר… ובכלל, כלום מועטים הם הדברים שאפשר לו לדבר עליהם עכשיו? השומע צריך להיאנח, לנוד לו, לבכות… יותר טוב לתנות את הצרות לפני נשים. הללו טיפשות הן אמנם, אלא שדימעתן מצוייה.
– אלך ואראה את שלום הסוסה – חושב הוא – לישון אפשר תמיד… ישון־תישן דייך, אין דבר.
הוא מתלבש ויוצא אל האורווה, אל סוסתו. חושב הוא עכשיו על שיבולת־שועל, על שחת, על מזג־האוויר… על־אודות בנו אין הוא יכול לחשוב בשעה שהוא לבדו. לדבר עליו עם מי שהוא – אפשר, אולם לחשוב על אודותיו, לתאר בדמיון את דמות דיוקנו – זהו למעלה מכוחותיו…
“הלועסת את?” שואל הוא את סוסתו, בהביטו אל עיניה המבריקות – “נו, לעסי, לעסי. מכיוון שאין השכר מספיק כדי לקנות שיבולת־שועל – נאכל שחת… כך… זקנתי כבר, ואין כוחי יפה בנסיעה… בני – לו היה יאה לנסוע ולא לי… זה היה עגלון שבעגלונים… אלמלי נשאר בחיים…”
יונה שותק זמן־מה ומתחיל שוב:
“כך הוא הדבר, אחא, סוסתי… קוזמה בן יונה איננו, שבק חיים לכל חי, עמד והסתלק מאתנו מבלי בקש חשבונות רבים… ועכשיו נניח שלך יש סייח קטן ואת הנך אימו־יולדתו, ופתאום, דרך משל, שבק סייח זה חיים לכל חי. האם לא צר?”
הסוסה לועסת, מקשיבה ונושמת לתוך כפות־ידיו של בעליה.
יונה מתעודד ושופך לפניה את כל ליבו…
(“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 35)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.