רקע
ישראל אלירז
על מתילדה קרפ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

רק לא באך. לא הערב, אמר רפאל בונם.

אבל המיסה ה־ג־רי־גו־ר־יא־א־ני־ת…

אף לא המיסה הגריגוריאנית, אמר רפאל בונם. אנא, לא את המיסה ה…

אני אוהבת את המיסה הגריגוריאנית. לא נתכוונה לכפות עליו את הצעתה. כתפיה נשתפלו כראש חץ.

אני יודע שאת אוהבת את המיסה.

אתה יודע?

כן, אני יודע. האם זה בלתי אפשרי?

זה אפשרי. מעולם לא הנחתי שאתה יודע זאת. הגביהה כתפיה והוסיפה אור לחדר שלבש חגיגיות. כיעכע בגרונו ויצא להטיל את הכיח והיא (אמרה) – אני אוהבת אותך.

עתה הניחה את פיסות הנייר הצבעוני לצד צלחות החרסינה שסיפרו בכחול אגדות מזרחיות. היא ראתה כמה הוא העמיק הערב בכורסה וכפות ידיו גדלו תתרככו עד שחדלו להיות יפות וחזקות. אני אוהבת אותך. הנה הוא שולף סיגריה, אינו מצליח להצית את מציתו (והלוא היא אסרה עליו את העישון בחדרה והוא קיבל עליו איסור זה). כן, הוא מצליח להציתו. לתנועותיו רשלנות אדישה. ריח חריף של בנזין עולה בלהבה כחולה והוא שואב אל תוכו את האש כקוסם הודי. פורש ממחטתו ומשיר אל תוכה את האפר. הוא לא יבקש מאסרה. אני אוהבת אותך. מוזר שביקשה להשמיע מיסה גריגוריאנית. באך מעולם לא חיבר מיסה שכזאת. רפאל בונם, כך חשבה, יודע זאת. אני אוהבת אותך.

רפאל בונם הביט בפיסות הנייר הצבעוני ולא עלה בידו לפענח את תשבץ הצבעים שהונח למולו. תמיד הפתיעתהו הצבעוניות על השולחן שהרי החדר היה אפור וחום. מדוע היה עליה להמציא את המיסה הגריגוריאנית? מה היה מתרחש לו הסכים להצעתה? למתילדה דרך משלה להביך את אורחיה. מוזר היה שאין הוא יכול להרהר אודותיה במונחים רכים, לקרוא לה בשמות קטנים. מתילדה. מ־תי־ל־ל־ל־דה. כמה קשה לאהוב שם כזה. הסיגריות מצוינות הערב. מוזר, טעמן ערב לו במיוחד. טעם זה עולה בו תמיד עם גבור הקינטור. הבשלות שבאיבריה בישרה התנוולות קרובה. הוא לא ציפה להפתעות. בשרה היה חשוף לו כגוייה. פניה משתנים בקצב מחשבותיה. חיפש אחר ז’ורנל מצוייר (כמה אוילי לחפש זאת אצל מתילדה קרפ. לכל השדים, דווקא אצל מתילדה קרפ הוא מבקש לגלות ז’ורנל מצוייר). לקח לידו את האמנות הגוטית. בחוץ היתה הרוח.

הארוחה קירבה בהם את ההרהורים. הביטו זה בזו וגילו שצבעי עיניהם שונים ממה שדימו שהיו. נקבוביות העור גדולות ומתנשפות. ביקשה מתילדה לאחוז באצבעותיו, אך הן אחזו סיגריה. הביטו זה בזו לא כדי לגלות, אלא כדי לאפק את שניתן להיאמר בהזדמנות זו. אז אמרה מתילדה, אני אוהבת אותך. אתחיל בקרוב ללמוד שפה חדשה, איטלקית. זה יהיה נפלא לומר לך באיטלקית, אני אוהבת אותך. זה יהיה כמו לומר לך זאת בפעם הראשונה. שפה חדשה מעניקה לך עולם אחר. אני אוהבת אותך, רפאל בונם.

סלט הביצים מצוין, אמר.

אתה שונא אותי, טעמה מן הסלט.

כן, אמר רפאל בונם.

אתה אומר זאת יפה, רפאל בונם.

אין לזאת חשיבות. עכשיו שאמרתי את הדבר הוקל לשנינו. לא חייך, רק פניו רחבו. היא ביקשה לעצור בו, למחות על המלה שנינו. לחזור ולומר לו, אני אוהבת אותך, בכל השפות שבפיה, למלוא אורך סולם הצלילים שבגרונה. יהיה זה מצחיק לומר שלוש מלים אלה במשך כל הערב. דבר לא יתארע. רצתה לאחוז בגופו בפעם האחרונה. אצבעותיה יזרמו בו אחרת מבכל פעם קודמת. להעביר עליו לשון (גוף מחוספס ומלוח). לישוך את בדל אוזנו. לנבור בשערותיו. להתלכלך. לנאוק. 

אמרה, אשים את המרק על האש.

אמר, השעה כבר מאוחרת.

יצאה והוא חצית סיגריה. באמצע הארוחה. משחזרה אמרה, הוספתי תרד מקוצץ לסלט, הרגשת בזאת?

התרד נפלא. הטיל את אפר הסיגריה לתוך הצלחת. חליפתו החומה היתה מקומטת. מתילדה אמרה, אתה תאכל ואני אביט בך כמו בסעודה האחרונה.

זו הסעודה האחרונה.

אני יודעת, חייכה, כמעט. (עכשיו ניתן לומר דברים על ליאונרדו. אפשר גם לא לומר עליו דבר). אהבתם באה לסופה. אין צורך בגינוני טכס. מעטים היו הסימנים שניבאו על סיומה של אהבה זו, אך הם היו ברורים לה כרעידת אדמה. גופו הערום היה מזיע והגמישות לא היתה בו עוד. השפתיים יבשו והוא מיאן ללחלחן, סירב ללשונה התפוחה והרטובה. היא יכלה לנחש זאת במבחר הנושאים, בשמות הידידים שתכפו ועלו ביניהם כאד.

זמן רב תמהה שלא ביקשה תואנות־צידוק להיעלמותה של האהבה. אחר תמהה שזמן רב כל כך הרהרה בדברים. לאחר חודש היא היתה רחוקה מרפאל בונם כמו לא פגשה־בו־מעולם רק זכרה את סלט הביצים שטעמו היה נפלא.

לאליזה, אחת מידידותיה המעטות, אמרה בסוף אותה שנה, ויתרנו זה על זה כילדים המוותרים על צעצוע שנמצא להם באקראי.

אחר ישבו בעיגול אור החשמל והקשיבו למיסה. רגליה של מתילדה היו קטועות בצל, אפה חצה את פניה.

רפאל בונם דיפדף באמנות הגוטית. יכול היה לומר דברים על הארכיטקטוניקה העולה אל השמיים, כשם שאמר תמיד שעה שדפדף בספר, אך אמר… (לא, לא אמר דבר). מתילדה החלה אומרת דברים על הגשמים הקרבים, על הצורך להחליף את מצעי המיטות בחדשים העשויים צמר גפן, על התלמידים המתדפקים ללמוד נגינה על פסנתר. שיבחה את מקהלת רוברט וואגנר שמילאה את החדר ואחר פירטה לו את תפריט ארוחת הערב של מחר ועל כוונתה להכין מקצף בצלים ורוטב סלק לנתחי הבשר הצלוי. רפאל בונם אמר לה כי הוא לא יחזור מחר. היא הנמיכה את מקהלת רוברט וואגנר ואמרה, וודאי.

ביקשה לקבוע את פניו בעיניה ולשמרם ביודעה שנסיון זה הוא בלתי אפשרי. פניו החלו להיעלם.

בסוף הפרק הראשון אמרה, לא ניסינו להעלות זכרונות, בונם. תמיד עושים זאת בסוף. אני אוהבת אותך.

עם תחילת הפרק השני אמר, איני מתכוון להצטדק על כל מה שלקחתי.

נרתעה אל איזור הצל ואמרה, אתה מתכוון להיות גס, אך אינך מצליח יותר מאשר לקלקל את לשונך. אל תקלקל את הערב האחרון.

הוא הביט אל מיטת הברזל הגדולה. יש להחליפה, הרהר. למי איכפת.

היתה לך דרך מוזרה, מתילדה, לתת… נתת הכל. ביקשת להביא אותי במבוכה. משעזבתי אותך היית ריקה כמו…

לא, הייתי אז מיותרת, נאמר מתוך הצל.

את זוכרת –

הנה הגענו אל הזכרונות, ציחקקה (כך דימה לשמוע, שהרי הפרק השלישי, שבו מתעצמות מקהלות הגברים והנשים ומצטרפות למקהלות הילדים, כבר הגיע לשיאו). עכשיו בטוחה אני שאנו בסוף. אי־אפשר לחדש דבר בפרידה. הפגישות הראשונות הן המפתיעות תמיד במקוריותן.

קם והעביר כף יד על שמיכת הקטיפה שעל המיטה. מדד את החדר בפסיעותיו. בא עד לקמטר החום. הביט באבקותיה של מתילדה ובבקבוקי הבשמים הקטנים, בתמונות הזקנים הזקופים והרציניים, בראי הגדול המוביל אל אותו־חדר־אחד.

סיגריה נוספת. עמוד האור העיד כי החדר מדושן עשן. מתילדה כלאה את שיעולה ועינבלה המגורה איים להקרע. היא לא נזעפה על שהפר, לראשונה, מתוך הרגשת אדנות מחוצפת, את מנהגי האורחים. הרצפה היתה כבר מאופרת מאוד. אף היא הציתה סיגריה והוסיפה עשנה לעשן. הטילה את האפר על השטיח שסיפר בפרחים אדומים על עולם אחר.

נשחק רה־מי, שאלה.

לא, אני עייף. לא הביט בה.

תמיד שיחקנו רה־מי. אתה עייף. אתה תפסיד. חבל. אין לך חשק לצחוק?

1ישראל אלירז.png

אמרה לו לפשוט את מעילו כל עוד שוהה הוא עמה בחדר כדי שלא ילקה בריאותיו עם צאתו אל החוץ. קיבל את הצעתה ונתגלה לה בכתונת מקומטת וקצרת שרוולים. הוא לא בא במבוכה. הוורידים הכחולים שיצאו על ידיו וזיפי זרועותיו עוררו בה בחילה. היא הביטה בהם בקפידה. אושר שהיא לא ידעה לפרשו, מילא את גרונה. דומה היה עליה שהוא יכול לצאת מחדרה ולא ישאר ממנו זכר. מחשבה זו לא הפתיעתה כלל. (אין זה אומר שאיני אוהבת אותך). היא תפתח לרווחה את כל החלונות ובחצות לא יוותר אף ריח עשן. העבירה אצבעותיה על זרועותיו והחלה צוחקת ביללה דקה. ניסתה להזכר בכל גופו אך לא הצליחה. (הדבר לא הדהימה). מות אהבתה הגדולה נידמה לה עתה מתקבל על הדעת.

אמר רפאל בונם, עלי ללכת.

כן, עליך ללכת, אמרה לו.

סייעה לו בלבישת המעיל. עתה הבחינה בִמְמדי כתפיו העצומות. בונם מגושם ומטיל אימה. פישטה את קמטי מעילו. הקמטים לא נתפשטו. הוא ישן בבגדיו, חשבה. הוא אמר לה, חן חן על הערב הנפלא. תיאמה אצבעותיה אלו באלו ולחשה, להודות לי הוא כמו לבוז לי. אמר רפאל בונם, את עם הפתגמים שלך.

משעמדו על סף הדלת רעשה הרוח. כאן צריכים היו הדברים להיאמר בקיצור ובצווחה.

מה מתכוונת את לעשות?

אמרתי לך, רפאל בונם. ללמוד שפה זרה. נזדקפה ואצבעותיה היו ארוכות מאוד. אאבד עצמי לדעת.

במזג האויר הזה, צחק רפאל בונם ונעל את הדלת.

משנסתיימה המיסה הטילה עצמה בעד חלונה וריסקה את אגן יריכיה.


 

ב.

משהותר לה לשוב ולהלך בחדרים נדהמה להיווכח כמה ארוכים ורחבים הם החדרים שהיו מצומצמים אלו באלו בימים שרפאל בונם הלך בהם. היו ימים שהשולחן הגדול מילא את החדר וחסם את היציאות. האם הזקנה סירבה להיפרד מגוש העץ הזה. עכשיו שמתה ורפאל בונם איננו כאן עמדה מתילדה ומסרתהו לסוחר ברהיטים ישנים ולא הקפידה במחירו. כך ויתרה על תמונות הנוף וחשפה לה סביב קירות חזקים וגבוהים. 

השיבה אל ההליכה החזירה בה את ההתפעלות מן האושר המזומן לה בפרטי החיים שאין הדעת מתפנית להרהר בהם. הצעידה הצולעת, המשתנה להידוס מקוטע ולסוף ההליכה מתוך פסיעה כבדה, כל אלה עוררו בה תסיסה. בכל אותם שבועות שמוטלת היתה במיטתה בין חיים למיתה ואשה זקנה מנקה את מצעיה מקיא או מצואה, נתנה לבה לכל התהליכים הגופניים שהחלו שבים אליה אט אט. תהליכים שאין הילד יכול לעמוד עליהם והאדם הבוגר אינו מוצא חשיבות כלשהי להרהר אודותם. הבחינה כיצד איבריה שבים לתיקנם. תאי העור מתאחים, הצלקות מגלידות, הדם שב לזרום ברחישה. מששבה לשלוט בדרכי הפרשתה ידעה שעליה לשוב אל החיים.

מצעדה החדש שינה את פניה ותנוחת כתפיה שנפלו העניקה לכל דבריה רפיסות־או־כשלון. ימים רבים תמהה על עצמותיה המפוצחות המחוללות בה מנהגים חדשים ומשוות נחץ זר לדיבורה. גרונה שנתעקם עיבה את קולה ושוב לא נצטרפה אל מקהלותיו של רוברט וואגנר. נתכנסה אל תוך עולם איטי של התרחשויות זערוריות שהאושר היה קרוב בהם כאל מראות הנופים הקטנים שנותרו על צלחות הקינוח ששוב לא השתמשה בהן. בין מיטתה לשולחנה נתרחב עולמה. זרים לא נותרו בו.

או־אז, מוזר היה בעיניה שחייבה עצמה לשבור את אגן ירכיה על מנת לשכוח את רפאל בונם, או על מנת שלא להפרד ממנו עוד. אפשר שיכלה למות באותה נפילה, אלא שעתה אמרה לעצמה, בונם הוא שמת ואיננו. ביקשה לחזור אל פרטי אותו מעמד ולשחזר, כחוקרי המשטרה, את האיבוד לדעת. נטתה עתה לסבור שהיתה במעשיה בדיחות דעת לא־מעטה. מששאלוה החוקרים? אם היתה זו תגובה לאהבה נכזבת, אמרה, למה אתם מתכוונים? לאחר כמה חודשים נתקשתה להסביר את טירופה למות וכל עת שחזרה אל ערב המיסה הגריגוריאנית חשה בתיעוב אל עצמה.

עכשיו יכולה היתה להתקין עצמה למפגש חדש עם גבר זר. לוותר על המוסכמות והמסורות שתאמוה כבגדים הכבדים מוארכי השרוול. לשכוח את אמה, את אלוהים, את הרהיטים הישנים, את הפחדים. אין לומר שרעיון זה הביא בה שמחה, אם כי פירשה את אושרה כאפשרות לחשוב על רעיון שכזה.

בכל אותם חודשים הוגה היתה בחיים המצפים לה. בבקרים היתה מתייצבת למול המראה הגדולה ועומדת (באור) על השינויים הרצים בגופה. באימה לא מעטה חשה כיצד גופה מסתרבל ומתעקם ומאבד את זויותיו. מדי יום גילתה מבניות חדשה ההולכת ונטבעת בה בתוקף התרסקות העצמות. הרופא לא מיעט בהסבריו ואף טרח לציידה בחומר קריאה על נושא הריאורגניזאציה של הגוף לאחר שבירתם של מוקדים חשובים בו. היא ידעה, יעברו ימים רבים ומתילדה תהיה מפלצת.

זכרה את ליל האהבה הראשון עם רפאל בונם (על אף שנתקשתה להזכר ברפאל בונם). הכאב שניטע בתוכה הלך והבשיל בימים שלאחר מכן ופניה ואיבריה נתדשנו. שנה אחת של אהבה העניקה לה סבר חדש לחלוטין. השכנים נתקשו לזהותה כמעט.

בראשון לחודש באה אחותה, עדה ברג, עם ילדתה הקטנה.

את מבריאה.

מדוע לא נאמר, אני משתנה.

האם אנו חייבות לשחק במלים, מתילדה?

הוציאה מתילדה תיבת סוכריות ונתנה לקטנה. חטפה הקטנה את התיבה והחביאתה מתחת לשמלתה האדומה. צחקה מתילדה מלוא גרונה וביקשה לחבק את הגוף הקטן.

נדהמה עדה, אינך חייבת לצעוק על הקטנה.

פרצה הקטנה בבכי וחיפשה את כתפיה של עדה ברג. מתילדה חיפשה ראי להביט בפניה. מעולם לא צעקתי, אמרה ונסגרה על עצמה. על כל פנים לא נתכוונתי לכך.

זה יעבור, מתילדה, את עצבנית. יכולת למות אך את חיה, זה הכל. נתכופפה אל הקטנה ואמרה, אמרי תודה לדודה מתילדה. חייכי אליה, דודה מתילדה. מתילדה לא העזה להביע שריר בפניה. ענבלה צרב.

ישבו השלוש על המרפסת ואמרו דברים על מזג האויר. משביקשה לאחוז בקטנה ולומר, בואי לדודתך, חמודה, הוציאה עדה שתי ידיים והניחה ביניהן. שאלה מתילדה לשמה של הקטנה. אמרה עדה, עוד קטנה הילדה, כל אחד קורא לה בשם אחר. נתפלאה מתילדה, ואין היא מתבלבלת? אמרה עדה ברג, לא, היא משתעשעת, דודה מתילדה. ביקשה מתילדה לקרוא לה בשם נאה ולא מצאה. אמרה, הסוכריות מתוקות, או חמוצות. הקטנה השחיתה את פרחי הגירניום שבעציצי החימר ונצטהלה. 

לאחר שעה אמרה מתילדה, מכאן קפצתי.

אני יודעת, אמרה עדה ברג.

אמרה מתילדה (עדה החלה לועסת מסוכריותיה של הילדה), מהיכן ידעת?

אין טעם לחזור אל הסיפורים, אמרה עדה ברג והגביהה אל כתפי אחותה את צעיף הצמר שהחליק. העתונות כולה דשה בפרשה. גיסך לא ידע באילו תואנות לפטור את עובדי המשרד. רומאנטיקה של סוף המאה הקודמת. היא נזעמה וקמה ללכת. נוחי במקומך ואל תלווי אותנו. את עייפה.

לא, אני משתנה, עדה ברג.

תגדל הקטנה ותשחקי עמה בנדמה־לי.

לא הספיקה מתילדה להניח יד על ראש הקטנה. השתיים עמדו ברחוב ולא נופפו לה באצבעותיהן. הרחוב נימלא מכוניות והן לא נראו עוד.

בשעות אחר הצהריים ציפתה לשתיים מתלמידותיה. נגסה בכריכי השוקולד אחר אף נקשה את שופיין על עשרה מנענעים. משלא באו, האשימה את מזג האויר ונתפנתה לאבק את התמונות המעטות שנותרו. הן חסמו במסגרותיהן את סיפורי חמקרא.

כל אותו חודש לא באו תלמידים. העדרם נתקבל על דעתה. ידעה ששוב אינה יכולה להתמלא אהבה אל הפעוטות המצליחות, לראשונה בחייהן, לנגן אוקטבה אחת בלא להביט במנענעים (בלא לטעות). לא יתכן להניח ידיים גדולות ונפוחות על הראשים הקטנים, או לנשוף עליהם את האויר העכור מריאותיה שעצמו והתפיחו את החזה.

בראשון לחודש לא חזרה עדה ברג וילדתה הקטנה. אז הניחה את המיסה הגריגוריאנית על דף הפטיפון וקולות הנערות היו זכים מתמיד. צילצלה אל משרד הדואר לדעת את השעה ונענה לה קול גבר שמנה את הדקות בצלילות עמוקה. יכולה היתה לראות את פניו לולא הפרק השלישי שמילא את החדר. אמרה לעצמה, הנה עם קול כזה אפשר להתחיל מחדש, לומר דברים שמעולם לא אמרת בשפה הזרה לך לחלוטין. הוא ימשיך ויכריז על הזמן באותו קול ובאותה עדנה כל עוד לא אשיב את האפרכסת למקומה, שעה, יום, או נצח. איזו הקלה יש בזאת.

את מותר שעות הערב בילתה מתילדה קרפ בקריאת שירי אהבה יווניים מתוך ספר שנותר לה מאביה (שמת במלחמה). היא לא הבינה דבר. לומר שירי אהבה בלוא להבינם הנה זו תפיסה חדשה של האהבה. ביקשה אחר ראי להביט אל פניה שחייכו או שלא חייכו.


 

ג.

אך מעטים בשכונה זיהוה בסוף אותה שנה, או זכרו לצרף לה את שמה. בתחילת השנה שלאחריה, משנשאלו למתילדה קרפ, היה מי שאמר, מתילדה – הה, מתילדה קרפ… זו שנהרגה בקפיצה מן החלון – מתילדה קרפ, אמרת? רק צלילי הפסנתר שהמשיכו לעלות מדירתה הביאו במבוכה כלשהי את משיבי התשובות. לאחר זמן נמכרו הפסנתר, ארון עץ המהגוני, צלחות החרסינה שסיפרו סיפורים כחולים ושאר החפצים שהיה בהם כדי לכלכלה.

את הולכת ומתמעטת מעצמך, חשבה. את מקילה על קיומך בתוך חדרים שלא נותר בהם אלא ההכרחי ביותר. במה נוחה למשחק. באחד הימים הביטה סביבה ודימתה לראות שהרהיטים הוצאו, כבילדותה, אל החצר, והסיידים מעלים את הדירה בצבעים ריחניים וקרירים. אז אהבה לצעוק בחדרים שהפכו מרחבים מחזירי הד.

מעולם לא היו חייה של מתילדה קרפ שלווים יותר מבאותה עת. הבדידות המחלטת כמו היוותה מוליך משובח להרהוריה שנפלו מנושא לנושא, בלא להעמיק, בלא להתיימר, בלא לייחס חשיבות. היא נתנה דעתה לשינויי העונות, להיתאמות בגדי הנשים ברחוב (מבעד לחלון) לעונות, להתאכלסות הסביבה באנשים שבאו מן החוץ, בהיחלף המנהגים, הקולות, ריחות המאכלים. יכולה היתד. לעמוד על מחזוריות קבועה וסמויה במיתת האנשים ובהיוולדם, או בהיהרס המשפחות. קביעות אלה כפו עליה מחקר מדוקדק ונגיעה ממשית יותר בחיים שרחשו למטה והיא נרתעה מלוותר על בריחתה אל הקומה העליונה שלה.

ככל שמגעה הממשי עם בני אדם נתמולל, כן יכולה היתה להביט בהם בפכחון, כמו־ללא־נגיעה־אישית, ולגלות את פרטי חייהם, את מלוא סבר משמעותם, בלא שהם יעמדו על כך. הילדים בישרוה על חיי הבית הפגומים, הכבסים על הולדתם של תינוקות או מיתתם של הזקנים. הכל היה פרוש לעיניה והיא נתנה בהם סימנים שנפתחו כפרחים בלוא להביאה במבוכה. לא שמצאה עניין בסובב אותה (מעולם לא מצאה בהם מתילדה קרפ עניין) אלא שהיותה לבד (לבד ממש) איפשר לה להיפתח אל החוץ בלא שחוץ זה יוכל לחרוג מחוציותו ולבוא בה. תהליך תמוה זה של היות־לבדך, עם שכולך מצויה ב“חוץ”, השכיחה מעצמה. היא ידעה, היותה עדה לכל שינוי קטן־ככל־שיהיה בשכונה, מונע מאנשיה להיות חפשיים וגלויים, בלא שהם יעמדו על כך. היש דרך משעשעת יותר להוליך אותם שולל? היא קינטרה אותם בדרך משלה. היא לא הותירה להם את סודותיהם.

משבא חורף נוסף והיא נותרה עם מיטה־שולחן־וכסא, אמרה לעצמה, ישנם אנשים שכך מתחילים את חייהם. אמירה זו הפיחה בה חיים למשך כל אותו חורף שהיה קשה עליה מכל החורפים שקדמו לו. עתה יכולה היתה לתכנן את שיבואו, את עמידות החפצים בבית, את הממדים והגונים. מעולם לא נזדמן לה להיעשות אדון לביתה בחייה. לולא שפנתה ללמד עצמה איטלקית בספרים שהותיר לה האב שמת במלחמה (את שאר הספרים מכרה), היתה מרבה בשינה. ההרתקות למיטה הטיבה לאיבריה ומכאן יכולה היתה לחזור ולקרוא (על פי ריבועי הצבע הבהיר שבקירות) בשמות הרהיטים, התמונות, עציצי הבדולח, הספרים, מדליוני הנחושת של האב, או העציצים הוורודים של האם. קראה בשמות לא כדי להיזכר אלא כדי להיווכח בזכרונה כמי שמשמיע קולו באמצע הלילה כדי להיווכח בחייו. פעמים יכולה היתה אף לנחש בעמידותיה השונות של הקומודה בחלקי החדר השונים בתקופות השונות, שהלוא הירבו לשנות את מיקומם של הרהיטים מדי שנה לקראת פסח, או לקראת ראש השנה) ולמצוא מקום רחב ונוח יותר. דומה היה עליה כי מובילה היא תיירים בעולמה.

השפה החדשה הביאה בה חיים חדשים. לקרוא לאותו עולם המוכר לך במלים אחרות, הנה משחק מופלא. היא התמכרה לו בכל חושיה. האפשרות לקרוא לאותם עצמים בשמות שונים, המציינים אותו דבר, כשאתה הוא הבוחר בשם– הרי לך הסתברות חדשה של חופש. בסופו של אותו חורף כתבה מכתבים בלשון הזרה לעדה ולילדתה הקטנה. התשובות לא באו. מתילדה קרפ ידעה שאין הן יודעות את השפה הזרה והן אינן יכולות להשיב דבר. לאחר זמן באו המכתבים שדחקו בה לצאת את העיר אל מקומות שהאויר רך יותר והאור בהיר ולטבול במים רפואיים. היא הביטה במכתבים כבצווי גירוש או בשטרות חוב. 

אמנם ידעה כי מתילדה קרפ נסתיימה בשכונה זו וראוי לה לצאת אל מקום בו תוכל להתחיל לחיות נוף חדש. תמיד היתה עולה בסיכויים אלה איוושה מעודדת. אמרה לעצמה, לזרום עם העונות, היש דרך אחרת לחיות את המוות (למות את החיים)? מהיכן נטלה רעיון זה? היא שקעה אל תוכה כאל תוך תמיסה חמימה וקוצפת. לאחרונה, (לראשונה בחייה) מחשבותיה בלבלוה. הבלבול הביא בה עליזות ולעליזות נצטרף כאב המביא בך עונג מכלה. הירבתה לבכות באותם ימים, אחר צחקה שבכתה.

בא ונטלה איש שכינה עצמו בשם גיסה והביאה אל המוסד. חבשה את כובע החגים הכחול, רחב התיתורת, והוסיפה נוצה דקה על נוצתו. היא נשענה על זרועו ואמרה דברים בלשון הזרה. האיש חייך. לא היה בזה די, אך אדיבותו לא יכולה היתה שלא לעורר בה אלא הכרת תודה. זרועו החזקה לא הזכירה לה דבר והיא נסתייעה בה בפעם הראשונה בחייה. גם עיניו היו טובות, אך שפתו מוזרה. הוא אמר דברים על מנוחה ורפואות וחידושי המדע שדבר אינו נסתר מהם. היא נתקשתה מאוד לקשר בין דבריו. צפורניה נתארכו והיא קטמה אותן בשיניה והתנצלה בחיוך על מנהג מגונה זה. היא ידעה כי מתאמץ הוא לגרום לה אושר ובזאת הוא מבלבלה. הם הלכו דרך ארוכה זו לצד זה. ביקשה ללכת עמו אל השדות שהבוץ לא היה בהם עמוק, אך הוא הובילה והוא ידע רק דרך אחת.

משנעל בפניה את הדלת נזכרה בנעילה אחרת שהתרחשה לפני זמן כה רב, אך האיש שקרא לעצמו בשם גיסה, והיה לבוש בהידור גנדרני־אך־קפדני, כבר רחק מעבר לשדות ובידיה נותרה תיבת סוכריות שביקשה לתת לילדתה הקטנה של עדה.


 

ד.

איש נוסף פגשה והביאה בפני אנשים רבים נוספים והציגה כאשה־שאיבדה־עצמה־לדעת־בשל־אהבה. דומה היה לה שבהכרזה זו כמו ביקש האיש להגדיר את מקצועה ולמצות את כל חייה עד הנה. המפגש עט האנשים, שהיו להם פנים מוזרים וציוריים מאוד, לאחר בדידות ממושכת, הביא בה רחשים והתקפות שיעול כמי שעולה על הר גבוה. ההתגוררות עם שתי נשים נוספות בחדרה, שהיו מפלצות־לא־מבהילות־ולא־דוחות, הגבירה בה את השיעול שאמר לעקור את ריאותיה. הרופא אמר, השיעול ילך ויגבר. יש לחכות… לחכות… ועיניו נהרו לתגלית זו שנאמרה בפסקנות מתרוננת. מתילדה הודתה לאיבחונו.

סירבה להוציא את בגדיה מתוך המזוודות הגדולות. סירבה למצוא מקום בארונותיהן של הנשים האחרות. דומה שציפתה למסע קרוב. פעמים אף אמרה דברים על יציאה לארץ אחרת. המפלצות הזקנות צחקו, הכל אומרים זאת בימים הראשונים. היא חילקה ביניהן את סיכות הזהב ואבזמי הכסף שנותרו עמה.

האנשים הקיפוה כאגרטל יקר, נגעו בה בקצות אצבעותיהם, אמרו מלים בקולות רכים, בעיניםי כבויות. היא ישבה ביניהם (בשמש) וכמו כיוונה את משושי חושיהם. היא חשיבה לשאלותיהם בלוא לחייך, בלוא לבכות. סביבה יללו או צחקו והדבר לא הפריעה כלל. השיעול נסתבך בדבריה, אך שימש רקע נוח לאמירותיה שהיתה בהן מידה לא קטנה של חד־גוניות. האנשים עקבו בלהיטות ילדותית אחר התקפי השעולים, אחר קצבם המואץ או הנלאה. הם ביקשו לנחש את סופם של השיעולים. הם ידעו שניחוש זה הופך אותם שווי זכויות לאשה החדשה שבאה ביניהם. הם לא מצאו דרך אחרת להילחם בה ולמעט את דמותה.

השאלות חזרו, כיצד הפילה עצמה מן החלון ומדוע לא מתה והאם אינה מתכוונת לשוב ולהטיל עצמה כדי למות. הפעם, ממש. ממש. רק הפעם. היא פירטה תשובותיה בסבלנות. השתמשה בהרבה מלים, בנימת סלחנות נעימה. השיבה על כל השאלות בלוא להבליג, בלוא להתייסר, בלוא להשתמש במלים חריפות של מורת־רוח. נעזרה באצבעותיה כדי לתאר את שביקשה לתאר בדייקנות הדוחה־כל־ספק. אז נוכחה לדעת כי היא זוכרת הכל עד לפעוט שבפרטים ותקופת שתיקתה הגדולה כמו שימרה אותה נפילה במלוא בהירותה. היא הירבתה לדבר והסובבים אותה לא נתייגעו מסיפוריה וחזרו על אותן שאלות והיא חזרה על אותן תשובות במלים אחרות, בהרבה מאוד מלים אחרות. לאחר מספר ימים הכירה לדעת את שאלותיהם של האנשים השונים והיתה עונה בלוא להישאל והסתייעה אף בשמותיהם של האנשים, כמי שמכריז על מספר הפרק שמתוכו הוא קורא.

בלילות, משנותרה עם שתי המפלצות־הלא־מבהילות־והלא־דוחות, נוכחה לדעת במה יתירה היא עליהן. היא החלה חיה את האשה־שאיבדה־עצמה־לדעת. היא טרחה לחזור אל אותה מתילדה קרם שלא נותר ממנה זכר. שיחותיה היו עתה מרוכזות יותר, כמו ביקשה לדייק בכל הקשור בחיי אותה אשה מופלאה, לא לעוות דבר, לא להמציא דבר, להתגדר אך ורק במסמכים שנשתיירו. היא לא זכרה את האיש, אף שנתאמצה לעשות זאת, אך זכרה את הנפילה, את ההתחבטות בצמחים הקוצניים שבגן, את האפלולית שהפכה לרטיבות לוהטת. השיעולים קיעקעו את ההזכרויות ומנעו ממנה את השינה. העייפות החלה עולה מתוכה כזיעה או כפחד וכומשת את איבריה.

מתילדה קרפ אמרה לשתי המפלצות־הלא־מבהילות־והלא־דוחות, אני נגמרת והן אמרו, כמה שאת יודעת לומר את הדברים יפה והחלו מלטפות את צוארה עד כאב. מן החדר הסמוך עלו צווחוחי שיר (ואלס וינאי? שיר ערש ליטאי. מתילדה קיפלה בקפידה את שמלותיה במזוודות הפתוחות למסע. הרופא עקב אחריה כמהופנט והתפעל מהתממשותו המדויקת של התהליך שהוא ניבא לו. עיניו הזעירות נזדהרו והביטו דרכה אל הסוף.

עונה חדשה נתרמזה בריחות שעלו בגן. האנשים נשתתקו. הכל עקבו אחר ההתהוללות הקסומה הזאת בלוא להבינה. העינים נסערו, יראות מן ההפתעות המזומנות להן. ההרים לא נראו מחלונות המוסד ומתילדה נתקשתה לנחש את צבעיהם, או את גובה השמיים מעליהם. הקרה הקדימה להאפיר את הערבים. השעות האחרונות של היום הפכו לעוינות מתמיד והצללים מרובים וכחולים. בלילות עלתה מן הפנסיונים הרחוקים מוסיקה לריקודים, טרופית במקצביה. הכלייה עמדה בהם. קולות האנשים שבאו עד למוסד ייעלמו עם בוא הגשם הראשון.

היה מי ששאל, ירדו שלגים השנה?

היה מי שאמר, ירדו. ועוד איך שירדו שלגים.

היה מי שצחק־או־בכה לשלגים שיֵרדו או כבר ירדו.

ואז, בלוא שניתן היה לצפות לדבר, או למצוא הסבר להתארעות, באו השאלות הקנטרניות והיא נתקשתה להשיב עליהן. אחר שולחו בה השאלות המביכות והיא האשימה את זכרונה שלקה. האנשים החלו להתנער בכסאות הרכים ולהווכח שהתבטלותם בפניה הולכת ונעלמת. הם הירבו בתמיהות ולסוף אף הטילו ספק בעיקרי סיפורה. החוג שסבבה החל מתפזר. הכל נשמו לרווחה – הסכנה שבאשה החדשה נתמעטה. מתילדה קרפ ניסתה להגן על סברותיה, להאשים את התקפי שיעולה המסכסכים את קולה ואת נימת אמיתות דבריה, היה מי שכינה אותה במלה גסה, שלח בה צחוק ואחר אף שלח בה יד. כמו נשתחררה מסיוט. ההשתוללות השיבה למוסד את אורח החיים התקין. אט אט נשלחו בה ידיים שהחלו קורעות מעליה את בגדיה ושתי המפלצות־הלא־מבהילות־והלא־דוחות גילו את מקומות התורפה שבגופה.

עוד באותו שבוע הציעה מתילדה קרפ בפני הנהלת המוסד לארגן את לימודי השפה הזרה שהיא נתמחתה בה, אלא ששיעוליה מנעו ממנה לנסח את דבריה כהלכה. היא גם לא הורשתה להאזין עוד למקהלות בחדר המוסיקה, שהרי שיבשה עד מאוד את קשב המאזינים. ואז, מתה מתילדה קרפ.



המלצות קוראים
תגיות