(רשימה)
חאנטשי – ילדה צנומה וגבנת, בעלת פנים פעוטים מָארכים – עמדה וטִפלה בתִנוק בכין, המוטל בתוך עריסת תבן נאה.
רוצה היתה חאנטשי ליַשן את התִנוק אלא שזה האחרון פרפר בתוך עריסתו, צרח וצעק, כשלסתותיו המלאות מתנפחות ומסמיקות מתוך בכי.
זה פעמים תחבה הריבה את אצבעה הדקה אל תוך פיו הקטן של התִנוק: מבקשת היתה להשתיקו, אלא שהוא נשך בכל פעם את האצבע בשתי שניו החדות. התחילה אצבעה כואבת כל כך!…
אילו שרה לו איזו שירה ערבה, ודאי שהיה משתתק אז, והשֵנה היתה חוטפתו. אלא ששיעולה הטרדן אינו נותן לה לשיר.
מכיון שהיא מתחילה מזמרת, הרי הוא מתגבר שיעולה והיא מקיאה ומקיאה.
נטלה חאנטשי שתי כפות של פח והתחילה מַקַשתן זו בזו, כשהיא גוחנת על העריסה, מרכינה את ראשה ומסבירה את פניה לתִנוק:
– הסתכל, ברילי, ברילי, צעצוע! מ־פצ, יפה א?
נתן הילד את שתי ידיו אל תוך פיו, והתחיל מוצצן, כשהוא סוקר בכפות המתקשקשות ומחייך.
וכשראתה חאנטשי, שמתחיל הוא התִנוק מנמנם, עלתה וישבה לה על גבי המטה, הקריבה אליה את העריסה והתחילה מניעתה.
חשה חאנטשי, שהקור מלפף את ידיה ומבקשת היתה לדוממן, אלא שחששה שמא יתחיל התִנוק צורח שוב.
אילו היו נעליה נקיות – מניעה היתה את העריסה ברגליה, אלא שהנעלים שלה כל כך מטונפות הן ומתיראה היא שמא תלכלך בהן את העריסה, ואת העריסה הרי אסור להפסיד: לא שלהם היא עריסה זו, אלא של התִנוק…
… זוכרת היא, שלשמעונקה שלהם לא היתה עריסה כלל.
בתוך עריבה שחומה היה שמעונקה שלהם מוטל. ותדיר־תדיר היה שוכב בתוך עריבה זו. פעם אחת, כשהוציאה אותו האם מתוך עריבה זו, היה כולו חיוור, כולו חיוור. שעה ארוכה נענעתו אז האם ונדנדתו, כשהיא קוראת ‘שמעונקה’, ‘שמעונקה’!
כשבא אחר־כך אדם אחד והוציא את גופתו של שמעונקה מן הבית, פֵּרשה האם וטענה:
– אי, שמעונקה בני, הריני נפרדת ממך עכשו עולמית, כמו שנפרדת מעם אבא שלך!… שעה ארוכה בכתה אז האם, ומני אז לא חזר עדיין שמעונקה אל המרתף, אלא שהעריבה השחומה עדיין היא עומדת כאן בתוך הזוית…
הרימה חאנטשי את ראשה ובקשה לסקור אל תוך הזוית, אלא שנתקל מבטה בגופה הגבֹה והכחוש של האם:
– אמא! כיצד נכנסת? ואנכי לא הרגשתי כלל…
חלש היה קולה של חאנטשי. קרן אור יחידה של שמש החֹרף השוקעת, שחדרה דרך חלונו של המרתף הקטן, השתטחה ורעדה רגע על פניה החולנים של חאנטשי, כשהיא מאירה את הטפה הקטנה האדמדמת התלויה בשפתה התחתונה הכחולה.
נתנה חאנטשי את שתי ידיה על חזה והתחילה משתעלת.
נטלה אמה של חאנטשי כתנת רטובה מתוך צרור הלבנים שהביא מן הנהר, סחטה בידיה הקפואות והתחילה מתקרבת אל המטה, כששולי שמלתה הקפואות רועשים ומקשקשים בשעת הילוכה:
– קחי גזר סוכר, קחי!… – ובגשתה אל העריסה, הוציאה ממנה את התִנוק כשהיא מושיטה לו את השד הצנומה:
– הרי, הרי לך!… – ראה נא כיצד היא ‘נחנקת’ שם… מובטחני, שבתיה, אמו של בירילי, תבֹא בערב זה…
– התחלחלה חאנטשי ובזריזות התחילה מכרסמת בשִניה הכתֻמות את חתיכת הסוכר שבפיה:
…יודעת היא חאנטשי, שבשעה שבתיה, אמו של התִנוק, באה אליהם – צריך להתאפק… אף אנקה, אף גניחה אסור להוציא מתוך הפה בשעה זו… ואילו היה השעול מתפרץ מתוך גרונה – אומרת היא האם – היתה בתיה נוטלת מכאן את ברילי, כי מתיראה היתה, שמא תדבק בו המחלה… וגם את העריסה הנאה היתה זו נוטלת מכאן ביחד עם ברילי; הבית היה מתרוקן, ואמא – בוכה היתה, כמו שבכתה אז בשעה שלקחו מכאן את שמעונקה… סופקת היתה את כפיה ומיבבת:
– אי, ברילי, ברילי…
דמעות חנקו את גרונה של חאנטשי; היא נתמלאה כולה רחמים על האם:
– אמא, אנכי אשתעל עכשו היטב־היטב, וכשתבֹא בתיה לכאן אתאפק!
אמצה חאנטשי את כל כוחותיה ותתחיל משתעלת…
* * *
וכשנכנסה בתיה אל תוך המרתף, מצאה את וויחנה אמה של חאנטשי, יושבת על גבי שרפרף, כשהיא מינקת את ברילי. בתוך המרתף שרר חצי אֹפל. שלהבתו של הנר הדק, שהָדבק אל כרכובו של התנור, התהבהבה, כרכרה ופזזה, כשהיא מתזת ניצוצות, ניצוצות של אש.
שתי החתלתולים, שישבו על גבי התנור, הצליפו את מבטן אל השלהבת כשהן חובקות זו את זו ומיללות.
תרנגולת שחורה בעלת נוצות פרועות – שתחבה את ראשה דרך יתדות סורגו של הלול, כשהיא מחטטת ומנקרת במקורה בתוך הפינכא הריקה, העומדת לפניה – מכיון ששמעה את שריקת הדלת, מהרה הכניסה את ראשה אל תוך הלול פנימה וקרקרה קרקור בעלמא…
נגשה בתיה אל השלחן, הניחה עליו צרור קטן והתחילה צומרת1 בפיה אל תוך כפות ידיה, כשהיא סוקרת בתִנוק:
– נו, ומה? הוא יונק, חי, חי… ברילי, מלאכי, שמא אינך מכיר עוד את אמא שלך? שמא?…
הוציאה וויחנה את השד מתוך פיו של הילד.
– ברילי, הרי האם! לך וספר לה, שבריא הנך, שמהולל הנך, לך, ככה, ככה…
נטלה בתיה את התִנוק והתחילה מניעתו:
'מחֹא ימחא בני כפים,
אבא יקנה נעלים;
הסָבה תארג לו גרבים'…
ובפנותה אל וויחנה אמרה:
– סוכר הבאתי כאן, בעד התִנוק… אלא השגיחי, שהגרגרנים שלך לא יטעמו ממנו!
נבהלה וויחנה:
– שלי? וכי ‘פריצים’ הם? – סוכר למה להם?
לטפה בתיה את התִנוק ותגפפהו, כשהיא מבטת אל המטה:
– והחבריא שלך? כלום בריאים הם?
כאן נזדעזעה חאנטשי, ותתן את כף ידה על פיה; פניה המָארכים התמתחו והתמתחו וראשה – כאילו שנשקע כולו־כולו אל בין כתפותיה:
זה שעה קלה שהיא מרגישה חאנטשי, כי דבר מה מפרכס בתוך לבה. מבצבץ הוא דבר זה ועולה, מפעפע ומפעפע… עוד רגע ויתפרץ…
אילו היה לה עכשו, לפחות גזר של סוכר, נותנתו היתה אל הפה ומכרסמת היתה ומכרסמת… אלא… עוד רגע: א, א, א, כחי, כחי… ושעול חזק – התפרץ מתוך גרונה.
ומהומה במרתף:
בתיה קמה ועטפה את התִנוק בכנף עטיפתה:
– אי, אי, שעול כזה! גזלנית… התִנוק שלי…
– וויחנה קפצה אל המטה, זקפה את שתי ידיה כלפי חאנטשי ובקשה לצבוט את בשרה לקרעו לקרעים קטנים־קטנטונים:
– גבנת! הלואי שתכנס החולירה אל ראשך, אל לבך, אל עצמותיך, אל הגב העקום הזה!…
באותו רגע התחיל שותת מפיה של חאנטשי אותו הדבר, שהתפרכס כל־כך בתוך לבה:
סמוך למִטה הרעועה נראתה שלולית של דם סומק.
נשתתקה וויחנה ונעצה את עיניה אל תוך השלולית.
פיה נשאר פעור כשהיה וידיה – זקופות, כאילו נקפאו בתוך אוירו של המרתף…
ובתוך המרתף – דממה.
שלהבתו של הנר הדק הוסיפה להתיז ניצוצות, ניצוצות של אש. עכבר אפור פעוט הוציא את ראשו מתוך איזה חור שבזוית חשכה, הזקיף את אזניו, הקשיב רגע וחזר אל חורו הצר. והתרנגולת השחורה תחבה את ראשה דרך יתדות סורגו של הלול, חטטה רגע במקורה בתוך הפינכא הריקה, העומדת לפניה וקרקרה קרקור בעלמא…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הזמן, כ“ה בניסן תרס”ז (9.4.1907)
-
צומרת – נושפת. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.