ההצלחה הגדולה של מפלגת הירוקים האנגלים בבחירות לפרלמנט האירופי היתה רק הביטוי החיצוני הבולט ביותר של “הגל הירוק” השוטף את האיים הבריטיים זה כמה שנים, והשנה ביתר שאת וביתר עוז. האופנה הירוקה – כלומר, הדאגה לאיכות הסביבה, לטבע ושימורו וכיו"ב – מחייבת השנה הזאת את כל המפלגות, והנה התגלתה גם מרגרט תאצ’ר כירוקה, לפחות מן השפה ולחוץ. “אנחנו השמרנים הננו הירוקים האמיתיים”, אמרה בנאום מפורסם לפני הבחירות לפרלמנט האירופי, נאום שלא עזר לה הרבה.
למפלגות היריבות לא היה קשה להצביע על הסתירה שבין התחפושת הירוקה החדשה הזאת לבין עקרונותיה המוכרים של תאצ’ר: האמונה בתיעוש ומעל לכל בצורך באנרגיה הגרעינית. על כל פנים, הצבע הירוק המפלגתי נהיה תנאי שאי-אפשר בלעדיו במדיניות הבריטית, והירוקים הבריטים עצמם הם גיבורי-היום זה כמה חודשים.
המצב דומה בצרפת, שם דן ראש הממשלה, מישל רוקאר, בישיבות רבות מספור בדרכים “להציל את הפלנטה”. ואילו בגרמניה, הכוח הירוק הוא עניין ותיק, המפלגה מיוצגת כבר בבונדסטאג וכוחה גדול. בכל הארצות המערב1 ניכרת התעצמות הכוח הירוק הזה, וגם בארץ נשמע כבר לא מעט על-אודותיו: דומה שלא יעבור זמן רב וגם בארץ ייווצר ארגון פוליטי להצלת הסביבה מפני אימי הטכנולוגיה המודרנית. הירוקים בשער, גם בישראל, ואם עדיין לא עברו אותו, הרי זה משום שבינתיים יש לנו צרות גדולות יותר.
הגיעה השעה לעיין ברצינות רבה יותר מתמיד בהתארגנויות הירוקות הללו, על הגוונים המשתנים מארץ לארץ, על הכוונות הגלויות והנסתרות של המצעים המפלגתיים השונים שלהן. אם עד כה עוררו הירוקים כמעט אך ורק אהדה בכל מקום שנשמע בו קולם, הרי זה משום שאיש לא התייחס אליהם ברצינות רבה מדי: לא אל מנהיגיהם החדורים רוח־נעורים חביבה ולא־מזיקה ולא לקהל אוהדיהם בעל העיניים היוקדות. חברות המערב ידעו יפה שאין הן צריכות לחשוש לנוחותן היום־יומית, תוצאת התיעוש והישגי הטכנולוגיה החדשה, ובכלל זה (ביחוד בארצות כצרפת) האנרגיה הגרעינית. ומי יתנגד לסיסמאות בזכות שימור הסביבה, מי אינו רוצה שהנוף ישאר טהור והאוויר נקי מן הזיהומים? הבריות לא ראו במצע הירוק אתגר של ממש. אפילו ההצלחה האחרונה, הפוליטית האירופית, של המפלגות הירוקות התפרשה לרבים כהצבעת-מחאה, כמין בדיחה מרירה, כהצבעה לאותן מפלגות משוגעות, זעירות, שיש בכל ארץ אירופית, ביטוי קארנוואלי לחרויות הדמוקרטיה.
אבל נדמה שאי-אפשר עוד להתבונן בירוקים באהדה לעגנית־משהו. גם אין מקום להוקעתן של מפלגות אלו כמפלגות לא־פוליטיות במהותן, כהתארגנויות המוקדשות לעניין אחד בלבד ואינן מציעות ואינן מתכוונות להציע פתרונות לבעיות הגדולות הרבות הניצבות בפני חברות־המערב (גם מאחורי מסך הברזל – המתפורר, לפחות למרעית-עין – יש תנועות ירוקות, אם גם לא מפלגות, כמובן, אבל זו כבר בעיה אחרת).
“שימור הסביבה” היא עניין חשוב, אך ודאי שאינו הולם את הבעיות הפוליטיות והחברתיות החמורות של אנגליה וצרפת או של ארה"ב (שם יש לירוקים אחיזה עצומה באוכלוסייה, אך ההתארגנות הפוליטית שלהם לקויה ומפגרת, מסיבות שכדאי לעסוק בהן בנפרד).
בכן, מי הם בעצם הירוקים, האם אלה אנשים תמימים וחביבים בלבד, מלאי דאגה תמה לכל הנברא בצלם? ניסיונות מרים רבים מדי צריכים לאלץ אותנו לחשוד בתום שכזה, אולי אפילו – בשלב מאוחר זה של התפתחות המחשבה האוטופית – בתום כלשהו.
ואמנם העיון בדיוקנאות הרוחניים של מנהיגי ה“ירוקים” באנגליה – ובוודאי בגרמניה – יגלה שהם רחוקים מלהיות אנשים המבקשים להתרחק מזוהמת הפוליטיקה המפלגתית, כפי שהם מצהירים לעתים כה קרובות, שכל חזונם הוא מין חלום רוּסוֹאיסטי בלבוש חדש, חלום השיבה אל הטבע. מנהיגי הירוקים רובם ככולם סוציאליסטים, לעתים קרובות חברים לשעבר במפלגות שמאל, שהחליפו את הסיסמאות המרקסיסטיות בסיסמאות הרוּסוֹאיסטיות, את לשונה של מלחמת המעמדות והערך המוסף בלשונה התמימה יותר למראית-עין של הסביבתיות, הדאגה לחי ולצומח והניסיון לשמר את היער הטרופי מפני הכיבוש הקפיטליסטי הנוסף ואת תעסוקת הבריות מפני הטכנולוגיה המתקדמת ואוכלת כל חלקה טובה.
רק טבעי שכל המנהיגים האלה, אולי כולם, התבלטו לראשונה כחברי הארגונים המתנגדים לאנרגיה הגרעינית (סי-אן-די באנגליה) ונאמו את נאומיהם הראשונים בעצרות ההמוניות בהייד־פארק לפני ארבע וחמש שנים. גם את הסכמי גורבצ’וב־רייגן בעניין צמצום הנשק הגרעיני מיהרו אנשים אלה (ובראשם הוגה המחשבה הירוקה הראשי באנגליה, שוטה פאתטי בשם ג’ונתן פוריט) לזקוף לזכותם, אף שגורבצ’וב לא הביע בפומבי הכרה כל שהיא בסי-אן-די או בתנועה הירוקה, ודווקא שיבח את תאצ’ר – התגלמות הרשע הגרעיני בעיני הירוקים – כמי שסייעה יותר מכל להסכמים לצמצום הנשק.
אכן, אין קושי רב בהבחנה בגוונים האדומים של הירוקים הללו. השאלה המעניינת יכולה להיות: מה ראו אינטלקטואלים אלה לזנוח את הדיסקורס הסוציאליסטי של שנות הששים והשבעים, ולחפש לשון פוליטית אנטי-פוליטית חדשה? נדמה שגם על שאלה זו מתגבשת תשובה שלא תהיה נוחה לירוקים החביבים: המנהיגים החצי-צעירים הללו – מפטרה קלי הגרמניה הסוציאליסטית־בגלוי ועד ג’ונתן פוריט האנטי־גרעיני בגלוי – הבחינו בלי קושי בפרפורי הגסיסה העוברים על לשון הסוציאליזם בשנים האחרונות. הלשון הירוקה באה להחליף את הלשון המתה, בלי שבעיקרו־של־דבר יחולו שינויים במחשבה הממלאה את הלשון הזאת. האוטופיזם פושט צורה ולובש צורה, האדום נמאס ותחתיו מופיע הירוק, ולפתאים התמימים של המערב ינעם. ההזיה בדבר עתיד ורוד תתחלף בהזיה בעתיד ירקרק, אך תישאר הזיה, והרי זה הכוח הפוליטי הגדול ביותר שאפשר להפעיל על הבוחר המשכיל־למחצה, כוחה של ההזיה.
גם המוצא האינטלקטואלי של ההגות הירוקה מצביע על זיקה ישירה לסוציאליזם ולאוטופיזם. האב הרוחני של שניהם הריהו ז’ן ז’ק רוּסוֹ, אבי רעיונות המהפכה הצרפתית ובסופו של דבר, אבי הסוציאליזם. “האדם נולד חופשי, ובכל מקום הריהו באיזיקים2”, כך נפתח המנשר המהולל של רוסו “על האמנה החברתית” והרי כל התורה, האדומה והירוקה, על רגל אחת: אם האדם נולד חופשי (איזו אמירה יפה! איזו אמירה חסרת־תוכן וחסרת־שחר!) הרי מן הראוי להשיבו למצב שהיה שרוי בו בלידתו, כלומר, ל“מצבו הטבעי”. זו השיבה אל הטבע – אותו צד תמים־למראה של הרוסואיזם שנדמה כי עד לפני זמן לא־רב לא חשדנו כי מאחוריו, גם אחריו, מסתתר הטרור (ולא רק הרעיוני) ואולי גם מסתתרות מאחוריו כל אימותיה של המאה העשרים.
אומרים שהאדם אינו יכול לחיות ללא חלום, ללא תקווה, אפילו כאשר מובן לו כי זו תקווה אשלייתית, שחלומו יביא לו סיוטים בלבד. ההצלחה האדירה של הירוקים בקרב הבוחר החצי־משכיל (כלומר, הבוחר “הטוב”) היא אחת ההוכחות הטובות ביותר לצדקתה של אמירה זו. האוטופיה אינה נעלמת באדרתה האדומה, המגואלת בדמם של מיליוני בני-אדם; היא כבר מתלבשת בבגד המצודד הבא שלה, הפעם ירקרק וירוק. זו הצעקה האחרונה של האופנה, כל לונדון וכל פאריס כבר לובשות את זה.
הארץ, 1989
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.