רקע
יורם ברונובסקי
המיעוטים המתגלים מחדש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; 10.11.1989

בתוך: מסע בפולין (ב')


בזמן מערכת הבחירות הראשונות בפולין זה עשרות שנים רבות, שהתנהלה באפריל השנה, פירסם לך ואלנסה איגרת לבוחר, שאביא בזה את תרגום פתיחתה (על־פי הפרסום בכתב־עת המהגרים בפאריס, “קולטורה”): “חיים בינינו בפולין אוקראינים ובילורוסים, וכן קבוצות קטנות יותר של ליטאים, יהודים, סלובקים, גרמנים, צ’כים, ארמנים, טטארים, מאמיניהן של כנסיות רוסיות ויווניות־אורתודוקסיות וגם פרוטסטנטים. זו הנחלה הנדירה והיקרה לנו, שנחלנו מן הרפובליקה של שני הלאומים, מדינתנו הקדומה. ברגעים אלה, כאשר מתעוררות מחדש תקוותינו הלאומיות, עלינו להחיות גם את המסורת הנושנה של הרפובליקה, מסורת הסובלנות והכבוד ההדדי, בשם עברנו המשותף ובשם עתידנו המשותף כאחד”.

הנה כי כן, מנהיג תנועת סולידריות מתרפק כאן, ובהמשכה של האיגרת, על אותה מסורת של סובלנות לאומית שעשתה את המדינה הפולנית הנושנה – זו שפורקה בשנת 1795 לאחר כארבע מאות שנות פריחה – למין גן־עדן, אמנם יחסי בלבד, של המיעוטים הלאומיים. בזכותה של מסורת סובלנות זו נמשכו אל מלכות פולין עמים ועממים שונים במשך מאות שנים ועשו אותה למדינה רב־לאומית אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה.

האם היה קשר ישיר בין ריבוי המיעוטים הזה לבין עוצמתה של פולין, שבתקופות מסוימות היתה מעצמה אירופית לכל דבר? על כך חלוקות דעות ההיסטוריונים, אך רבים סבורים שסובלנות זו למיעוטים אכן הוסיפה עוצמה לפולין. איך קרה איפוא שהמיעוטים נהפכו, בהמשכה של ההיסטוריה הפולנית, לנטל מעיק ולקוץ בבשרה של פולין (כמו שנהגו לומר הלאומנים הפולנים)? במידה רבה הרי זה סיפורה של הלאומיות המודרנית, הרומנטית, שהמנטליות שלה היתה זרה לאידיאות הנושנות והיפות של הסובלנות ההדדית וההכרה בערך השווה של הלאומיות האחרת.

התבוסה הלאומית של הפולנים שאיבדו את מלכותם ואת עצמאותם למשך זמן רב סייעה הרבה בחידוד חוסר־הסובלנות כעיקרון לאומי. המיעוטים נעשו מטרה לפגיעות שונות. אנו מודעים היטב לפגיעות המתמשכות באחד המיעוטים הגדולים, המיעוט היהודי, אך גם קבוצות מיעוט אחרות המנויות באיגרתו של ואלנסה סבלו לא־במעט מן הלאומנות הפולנית החדשה. לצד האנטישמיות הנפוצה, הוכרו בתולדות פולין תופעות של אנטי־אקראיניות חריפה וכן כל ה“אנטי” האפשריים האחרים.

דיכוי המיעוטים, או תעמולת השנאה אליהם, נהפכו בידי מנהיגים פולנים אחרים ליסוד של תוכניותיהם הלאומיות. הגדיל מכולם רומן דמובסקי, מנהיג תנועת הדמוקרטיה הלאומית (ה“אנדקים”) שסיסמתו המרכזית היתה “פולין לפולנים”, ותוכניתו לטהר את פולין מן המיעוטים – ובראש וראשונה מן המיעוט היהודי השנוא עליו במיוחד. ואמנם עשה היטלר את מלאכתו של דמובסקי ו“טיהר” את פולין מן היהודים ומן המיעוטים האחרים שלה, לא רק הצוענים שהושמדו גם הם השמדה מכוונת אלא גם מיעוטים מזרחיים שונים אחרים.

הקומוניסטים ירשו את פולין ה“מטוהרת” כמעט כליל, פולין של פולנים, ורבים, אפילו מקרב מתנגדיהם, ראו זכות יחידה לפולין שלאחר המלחמה בהיותה “פולין לפולנים” בלבד. רק מעטים, זעיר שם, זעיר שם, הבחינו מיד שבהיעדר המיעוטים איבדה פולין הרבה מגיוונה התרבותי וממילא, מעוצמתה החברתית והתרבותית. אבל זה תאם יפה את הנטיות המונוליטיות של הקומוניזם. על חברה הומוגנית, מונוליטית מבחינה לאומית, היה קל לכאורה לאכוף את הטוטליטריות הרעיונית והכלכלית.

השנה, כאשר פולין מתעוררת מן הקפיאה רבת־השנים שלה, התעוררות על־תנאי שהיא עדיין חזון אוטופי יותר ממציאות בשטח, אין פלא שמתחילים גם החיפושים אחר המיעוטים האבודים, אחר הפלורליזם של פעם, אחר העמים והעממים שנכללו פעם, ובמידה מסוימת, אם גם בחשאי, עדיין כלולים בחברה הפולנית. “פולין לפולנים” נוסח הפוליטיקאי הפשיסט דמובסקי, היא מה שוואלנסה רוצה בו פחות מכל, מה גם שהתוכנית הוגשמה למעשה על־ידי שנואי־נפשו, הקומוניסטים (ובין מנהיגיהם, למרבה האירוניה העגומה, יהודים רבים!)

אמנם יש להעיר כאן מיד שהתעוררות הדמוקרטיה בפולין של היום מביאה גם את התעוררות התנועה הלאומנית ואת תחיית ההערצה לדמובסקי עצמו. כבר מתחילים לקרוא על שמו רחובות שהוסרו מהם שמות המנהיגים הקומוניסטים, כתביו מופיעים מחדש ונכתבים עליו מחקרים רבים. זו מתכונותיה הפרדוקסליות של הדמוקרטיה, שהיא מעודדת גם את הסובלנות למתנגדיה, והעניין ידוע. אבל המנהיגות האידיאולוגית של פולין, ראשי סולידריות והוגיה, מחפשים את הדגם הישן של המדינה הרב־לאומית, הסובלנית, השואבת כוח מן הפלורליזם התרבותי־החברתי שלה.

לחיפוש זה גילויים רבים. למשל, לפני זמן לא־רב מונה רשמית הארכיבישוף האורתודוקסי הראשון בפולין, מנהיגם של אלפי מאמיניה של כנסייה מדוכאה זו. נעשים ניסיונות לקירוב־לבבות בין המיעוט האוקראיני לבין הפולנים, לאחר שנים של שנאה הדדית והתנכרות בעלת בסיס היסטורי מוצק.

אך המיעוט שעליו מתגעגעים מנהיגי פולין החדשה יותר מכל הם היהודים. לנוסטלגיה כלפי החברה היהודית ולתרבות היהודית ביטויים רבים כל־כך שזה גובל בגרוטסקה בעיני המבקר היהודי בפולין. ספרים על יהודים, יהודי פולין ויהודים אחרים, מופיעים חדשים לבקרים, בכל עיתון שתפתח תמצא עיון בהיבט כלשהו של המורשת היהודית.

ביטוי מיוחד לנוסטלגיה זו כלפי יהודי פולין היא התערוכה בשם זה במוזיאון הלאומי של קראקוב, המתקיימת זה כמה חודשים. תערוכה זו מנסה לשחזר את פריחתם של החיים היהודיים בפולין הקדומה, את חלקם של היהודים בתרבות ובספרות הפולנית שלפני המלחמה, ואינה מתעלמת מן העוינות ומן ההשמדה של יהדות גדולה זו.

ביטוי מעניין אולי לא פחות היא ההתהדרות הפתאומית ביהדותם של אלה שעד אתמול טרחו יותר מכל להסתיר את מוצאם. לפתע מתגלים יהודים על כל צעד ושעל. לעתים הם מתגלים כדמויות ציבוריות שלא היית משער כלל כי יש להן קשר כלשהו ליהדות. לדידי היתה ההפתעה הגדולה במה שסופר לי מפי חבר יודע־דבר, כי אחד ממנהיגי סולידריות הראשיים, יד ימינו של ואלנסה ואחר המועמדים לנשיאות, ההיסטוריון ברוניסלב גֶרמק, הוא יהודי. לפי הסיפור ששמעתי, ויש לי יסוד לסמוך על אמיתותו, נמסר גרמק בעת המלחמה, בהיותו ילד קטן עטור פיאות, למשמרת למשפחת איכרים שהוא קרוי בשמה. “אין מרבים לדבר בזה, אבל הוא יהודי ואינו מכחיש זאת”, סופר לי.

מובן שלצד האהדה הנוסטלגית והעניין המתחדש, שבעת מסענו בערי פולין יכולנו להבחין בגילויים רבים שלו, קמה לתחייה גם האנטישמיות הישנה, הדתית במהותה, שפרשת מנזר הכרמליטיות ליבתה אותה בלי ספק. גם זה היה בלתי־נמנע. האמת היא שגילויי השנאה לזרים, וליהודים בפרט, לא נעדרו גם מהווייתה של הרפובליקה הדו־לאומית (הליטאית־פולנית) שעליה מתגעגע ואלנסה באיגרתו לבוחר. אבל הסובלנות המלכותית גברה בפולין הישנה, והמנהיגים האידיאולוגיים של פולין החדשה מקווים כי תגבר גם בפולין זו המתעוררת עתה מאפלת ימי־הביניים של הקומוניזם הקישח.

בעת מסענו בפולין, התבקשנו, הד"ר דוד ויינפלד ואני, להיפגש לשיחה עם 317 פרחי־כמורה, תלמידי הסמינריון התיאולוגי בקראקוב. “רובם לא ראו יהודי מימיהם”, אמר לנו מישהו, “והכוונה היא שיראו כי הם ככל האדם, בעלי משקפיים ולא בעלי קרניים”. אבל במפגש, שעורר בשנינו עניין וגם קצת חשש, הסתבר שרבים מן הכמרים הצעירים אינם כה נבערים או עוינים. אחת השאלות היתה: “האם לדעתכם יחזרו עוד היהודים לפולין?” ונימת תקווה התלוותה לשאלה זו. עניתי שאינני חושב כי זה סביר, תוהה ביני לביני אם ירגיעו דברי את השואל או יעציבוהו. הכרת פניו ענתה בו שאמנם העציב אותו חוסר־האפשרות הזה. פולין המבקשת להשיל את שריון המונוליטיות זקוקה כיום יותר מכל לגיוון שהביאו לה המיעוטים ונדמה שאפילו הכמורה הפולנית מודעת לזה.


10.11.89

המלצות קוראים
תגיות