הזמיר נדד ממקומו, מעצי היער וחם צח ואור הובילוהו רגליו אל ארץ קפאון וקֹר; ויתע על הרי בתר ויתַפש בין שִני סלעים וגושי קֶרח, ויבַל ימיו בשממון וישכח נגינתו וייגע באנחתו כל היום, כי היה רעב ועיף מרֹב נדודים, ושעפי הסלעים והקרח והכפור המסו את לבבו. גם זכר את אשר הגיע אל הזמיר רעהו, בהתערב אתו העורב, לאמר: לכה נרננה ונראה מי משנינו ייטיב נגן – ותהי לו ערבּה לחרפה ולנקור לו עין ימין, כי היה החזיר לשופט ביניהם וימצא את קול העורב חזק ויפה מקול הזמיר (בעיני החזירים כחזק כיפה – אחד).

ויהי הזמיר למנוד־ראש לבעלי הכנף הגדולים והחזקים ממנו, כל שוכני ארץ תלאובות זאת – בזו לו לעגו לו ויאמרו: מה לעוף הקטן והדל הזה ולנו אנחנו אדירי ארץ, שוכני סלעים ומרומי הרים; הן לא מראה לו ולא הדר, לא שלל צבעים רקמה ולא צפרן שמיר… ולא פנו אליו ולא התהלכו עמו ולא קראו לו לבא בקהלם ולהתערב בשמחתם. והוא, נזיר אֶחיו, זְמִיר אֵלם רחוקים, מה ערגה נפשו למאור־פנים, לשפתי רצון, לבית־חבר, מה המריצוהו שעפיו לשפוך שיחו בשיר למען ירוח לו! אך עקת לבבו שמה לפיו מחסום; ועל מי יצפצף וישיר וישמעו? הן שיחו לא שיחם ורוחו לא רוחם, או היתכחש לנפשו, אם יתנכר לעָצמו, לרוחו, וישיר להם בלשונם? וכי יעשה זאת – היצלח?… ויהי הזמיר גלמוד ושומם כל היום, וכל זמירותיו מקדם, אשר שִמחו אלהים ואנשים, לא נזכרו לו – כי מי יזכור ראשונות!

והזמיר נע ונד, מדדה על ההרים, מקפץ על הסלעים, מבקש לו דרך לצאת מארץ גזרה אל מקום מגורו לפנים, אל היערים העבֻתּים ואל העצים הענֵפים. ויהי כי ארכו לו הימים והנדודים ויגיע אל מקומו בשלום ותזרח לו השמש ויזהירו לו נטפי טל אורות ויפוח לו רוח צח ויזלו לו בשמי הדשאים – ותחי רוחו ולבו ובשרו רננו גם בטרם יפתח פיו, ויעל על אחד העצים ויאמר:

בְּרוּכִים אַתֶּם לִי, מִשְׁכְּנוֹת שׁאֲנַנִּים,

חֹם צַח, יְרַק־דֶּשֶׁא, עֵצִים רַעֲנַנִים!

הֶאָח, שָׁב כּחִי, נָמַסּוּ אֱסוּרַי –

אָשִׁירָה נָא לָכֶם שִׁירַת נְעוּרָי!

וזיז שדה מתחת ובעלי כנף ממעל, כל עורב וכל זאב למינו, שמעו קולו כי ערב ונגינתו כי נעמה, ויחליקו אליו בלשונם וידברו אליו טובות ויקראו לו לבא בקהלם, לשבת במסבם, כי בקשו להתפאר בו ולהכָּבד עמו… אך הוא לא פנה אליהם ולא התחבר עמהם: לא היתה לו עת ללכת לנוע על המסבות ועל המקהלות, כי עיניו ולבו היו אך אל מלאכתו–אל נגינתו– כל היום וכל הימים.