א. – בֵּין־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם    🔗

בן־צפור אחד ירד ארצה אל השדה לבקש לו אֹכל, ושם צאן ובקר רועים כר נרחב, מתנהלים ליד הנער העומד עליהם. ויראו התיש ההולך לפני העדר, ויאמר אליו: – מה לך, עוף כנף, בגבולנו הצר והשפל, ואתה מרומים תשכון ומרחבי רקיע בית־זבול לך, קל אתה על פני רוח, קרוב אל השמים ואל אורם, השמש תקדים לזרוח לך ותאחר לבא; גבולותיך רחבים מאד, כי אינך קשור במקום אחד, תפרוש כנף – ותחת כל השמים לך היא. על כן, כנף רננים, נעלם אתה תמיד ופיך מלא שירה. ואנחנו מתנהלים בכבֵדות על גוש עפר, כל היום דבקה לארץ בטננו ואך אל עשב השדה עינינו ואל המקום אשר יורה לפנינו האדם הרועה אותנו מעודֵנו צר מעון. בשפל עמדתנו ענן וערפל ישופונו בקר וערב ובמחשכי ארץ קודרים נלך בלא חַמה. על כן גלה ממנו משוש, נכרת מפינו קול שיר, ותמיד כל היום נִגעה נהגה, הלוך וגעֹה, הלוך והגֹה לתמהון־לב ולשממון־נפש.

ויען העוף את התיש ויאמר: – אמנם קרנים גדולות לך וזקן ארוך, אך דעתך קצרה, כי על כן תדבר באזני תהפוכות כאלה. ועתה דע וראה כי אין לבהמת הארץ להתאונן על מנת חלקה ולא לקנא בנו על גורלנו. הן אתם איתן מושבכם על האדמה, אם כל חי; היא תכלכל אתכם ואתם תשבו לבטח עליה. ואנחנו, הה, תלוים על בלימה: ואם רב חלקנו בממלכת הרוח, ואם קרובים אנחנו אל השמים מיתר החי, הן המוֹתר הזה אך למחסור לנו: מרום מכֹל – מוזר לכל, ומה בצע כי מרומים נשכון אם תקֻלל חלקתנו בארץ. משוטטים אנחנו במרחבי רקיע, מרחפים על פני כל הארץ, ועל הארץ אין מקום אשר נדע אנחנו ואשר ידעו אחרים, כי לנו הוא. ובכל המקום אשר ננסה להציג כף רגלנו ארצה יאמרו לנו: למה באתם בגבולנו ואתם זרים לנו. ועלינו ללטוש עין למרחוק, לתור לנו אֹכל בין שוכני אדמה, להתגנב, לחטוף, ולפשוט ולעוף. גם שירתנו אשר נשיר, שעשועים לנפש מרה, לא דרושה היא ולא נשמעת כי שירת המסכן בזויה.

ואולם לא תמיד היינו ככה נודדים באין מעמד. לפנים גם אנחנו היינו בשוכני ארץ אך פריצי חיות הדפונו, רדפונו, גרשונו מהסתפח בנחלת אלהים בארץ. וירחמנו עושנו ויתן לנו אבר, וישנן חושינו וירוממנו למעלה ויתן משכן לנו בין ארץ ושמים וחלק ונחלה בממלכת הרוח, וישם בלבלנו בינה ובפינו שירה. אך כל זה איננו שוה לנו בכל עת אשר נזכור כי רחוקים אנחנו מן האדמה וכי שוכניה רואים אותנו כראות עם נע ונד. ומי יודע אם לא החלפנו גם היום מצבנו במצבכם, ועם לא בחרנו הסתופף בבתי־חֹמר על פנת־ארץ, חבל נחלתנו, מהשתרע ברחבי שמים בממלכת הרוח, געֹה ורעוֹת עשה בשדה במנוחות שאננות כמוכם, משיר בשירים ובקש מחיה על אדמת נכר. הוי, מי יתן לנו יתד תקועה בארץ מתחת, וזֵרִינו את אברותינו לרוח ודבקנו באדמה ומצאנו מנוחה וראינו נחת..

והתיש שמע, הניע בראשו ויאמר: אכן הקנאה תעור עיני פקחים, ואת הטוב נראה אך מנֶגד לנו…

ואל בן הצפור פנה ויאמר לו: אם באמת אתה מבקש לשוב להתכונן על הארץ ואם עשה תעשה ועמֹל תעמול למצא חפצך זה – גם יכל תוכל; כי שמעתי אחד הרועים אומר הרצון יוצר הכל הוא ואין דבר אשר יעמוד בפניו.

ב. – עַל הָאָרֶץ    🔗

הנשר הזקן בא בימים ונפשו עָיְפה לנדודים, כי הנה זה אלפי שנים יעופף תחת כל השמים ואין מעמד; ותעבור עליו רוח וידע כי בא יומו לשוב אל מקומו הראשון ולחדש ימיו כקדם. ויט כנפיו וירד ויעמוד על חלקת ארץ ליד הים, והנה בה רומשת בהמה וחיה ושעירים ירקדו שם ונחשים וצפעונים קננו כה וכה בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים, ועבדים נכבשים ביד אדונים עריצים שוממים עליה; ואדם אין לעבוד את האדמה, ואיש אין לשמור את הפרי הטוב, אשר נתנה הארץ הזאת לפנים.

ויתפרק הנשר את עדיוֹ – את כנפיו ואת אפודת נוצתו, אשר חיו לו להובילו למעלה במרחבי הרוח, וישליכם ככלי אין חפץ בו; ויתרפק על האדמה ויתפלש בעפרה וישק רגביה, ויעבוד בכל כחו לחדש פניה ולהכינה למושב לו. ובעבדו והנה השתנה מרגע לרגע: ידי אדם נראו לו תחת כנפי עוף ופני אדם, ער ומלא עלומים, תחת פני נשר זקן שבע ימים ושבע נדודים.

ויראו הנצבים שם וישתוממו למראה עיניהם ויאמרו: היהפוך נשר אברתו, אם ימים חיי רוח בחיי ארץ? והנחשים שרקו שננו לשונם: הוי, עוף נודד, שוב לך לדרכך דרך הרוח; הן אתה עליון שמת מעונך – לך השמים ולנו הארץ!

ויען הנשר המתחדש ויאמר: אל תתמהו על החפץ, אדם הייתי לפנים וזאת ארצי ומולדתי; אותה עבדתי ושמרתי, ואהי כשור לסֵבל, והוצאתי ממנה רב תבואות, והפריתי אותה וגִדלתי שמהּ ותהי ברכה. אחרי כן נלחמתי כאריה עם המון גויים עריצים אשר סביב שתו עלי עד אשר נשלו אותי מארצי ומנחלתי. ובהלקח ממני עֶמדתי על הארץ מטה עשיתי לי כנפים כ נ ש ר – עופפתי, שוטטתי, נדדתי תחת כל השמים, אך עיני ובלי היו תמיד אל מעוני מקדם ושיבת שבותי היה משא נפשי כל הימים. עתה באה תקותי, באה עת רצון ואני שבתי למעונתי, לצלם דמותי ולעבודתי. גם פה עוד אעלה אבר כנשר, אשאף אל על, ארומם, אֶנשא ואשא גם אתכם על כנפי נשרים – אחרי אשר אתכונן על האדמה; כי עמה מקור חיים, כי היא פנת יקרת, יסוד מוסד גם למגביהי עוף בממלכת הרוח: על הארץ, על א ר צ י עומדת רגלי וממנה לא אפרד עוד!

ובדברו ובעשותו מלאכתו (כי לא הרפה ידיו ממנה רגע בדעתו כי גדולה עליו המלאכה), והנה הארץ היתה הלוך והשתנות גם היא תחת ידו: העקֹב היה למישור, האגמים והבצות לארץ חֵפץ, ושדי־חמד וגנים ופרדסים ובתים ומושבות יציצו מארץ כעשב השדה.

וישמעו קרובים את דבריו ויראו רחוקים את כח מעשיו, ולא קמה בהם עוד רוח, רק שפתיהם נעות: “מי שמע כזאת, מי ראה כאלה: היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?!”