י“ג בטבת תרפ”ה

עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח־תקוה נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה. כלי־הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלי מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על־ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדראטיבי המורכב באופן פּריטטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש, ורק מתוך הסכם כללי ובזכות הוויטו של המועט? ויכוח זה בין “המאחדים” ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.

הדרישה הנועזה ־־ אחרים יגידו האוטופּית – שהָכרזה בפתח־תקוה על ביטול המפלגות לא נתמלאה. מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד. הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את “אחדות־העבודה” המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו. “אחדות־העבודה” שנוצרה בפתח־תקוה לא הקיפה את כל הפועלים. אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז־רצון ובלהט־אמונה לא נשתתקה עוד. באו חלוצי העליה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפלות נתחדשה ביתר שאת. והמחנה השלישי אשר נוסף על “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” הכריע את הכף. נקראה ועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כ“ח כסלו תרפ”א).

המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה. במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה. פחד־האיחוד מצא לו מקלט חדש. “ההסתדרות הכללית אשר תיווצר בוועידה הכללית, צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות” – כך דרשו לפני ועידת חיפה אלה שפרשו מ“אחדות־העבודה” בפתח־תקוה. והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה הישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי־עולם, משאת־הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים. כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה. מהצד השני – דאגת העבודה לפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום. צרכים אלה משותפים במידה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה. ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון. “ההסכם הכללי” זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות־השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.

מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.

הועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה “קואופרציה של מפלגות” אלא הסתדרות כללית של פעלי ארץ־ישראל, והסייגים של “רקין וגמין” שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכלי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת. המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, בלי להשגיח בחוקה הפורמאלית, אולם הרעיון הפדראטיבי, שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני, עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומיפגע בעבודת ההסתדרות מאז היווסדה עד היום הזה.

ועידת חיפה, כועידת פתח־תקוה, לא ביטלה את המפלגות. יתר על כן, ועידת־הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לועידת־האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות. אבל כל הסובר שרעיון פתח־תקוה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה. המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.

נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה. כוח הפעולה הכלכלית, הישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה, הועבר כולו לרשות ההסתדרות. ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי־הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמיפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת־הפועלים. ההסתדרות מנצחת על העליה, ההתישבות והחינוך של העובדים. היא נעשית לגורם מדיני כביר בישוב ובארץ. קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת־הפועלים היהודית, את תנועת “החלוץ”, את הפועל הבינלאומי. לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המופנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.

המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה. כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והישוביים שעמדו רשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה. לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך. יש ערך והשפעה למפלגה רק במידה שיש לדעותיה מהלכים בציבור. הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני. אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אמון ובוחר בהם.

את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקטיה המעמדית. בהסתדרות הוקמה מעין מדינת־פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד. המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה וההנהלה הנבחרת על־ידי כל הציבור האחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור. לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פּאַריטטיות הממוּנות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי־כוחו הנבחרים נחלקת בהם. הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון־המפלגות – אלא שוויון החברים.

הדגשתי לעיל “מעין” מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה. ההסתדרות משוללת כוח־כפיה ושלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה. המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה “החפשית”. מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים. החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם “החפשי” של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם “חפשי” זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי־אונים, כמעט מכריחים. הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו. ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.

במה דברים אמורים? בפירוק־עול חיובי, בולט, גלוי. לא כן הסרת־עול־ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה. אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה. דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת־ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי. ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדראטיבי.

במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.

הרעיון הפדראטיבי, רעיון הפאריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא־יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל־ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה. הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל־ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה. הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.

הפאריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת־הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית. בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפאריטט מבטיח מראש את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.

הרעיון הפדראטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפּרינציפּיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.

הרעיון הפדראטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי־פנים – הוא גם מקטין את כשרון־הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.

אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו. על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי. הדעה שנשמעה בועידה הראשונה ש“אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות”, לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והועידה השניה כבר “העֵזה” לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות. הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי־חשׂך, עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הועידה הכללית השניה. סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת. הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ“ט אייר תרפ”ד. מאז עברו שבעה חדשים, והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים. החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדראטיבי שׂם על דרך ההסתדרות.

בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל“פרסום” שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפּראקטיקה הפדראטיבית: קנוניית־המפלגות בבחירות האחרונות למועצות־הפועלים העירוניות. שכיח הוא הדבר ששתי מפלגות עושות הסכם ביניהן על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימאלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות. דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות. פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד עמדה כללית ומשותפת עשויה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות ואת כוח השפעתה. אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות? היחס לשפה העברית? לבנין הארץ? לתפקידי ההסתדרות? ליצירה המשקית של ציבור הפועלים? למלחמת המעמדות? לקונגרס הציוני? לאינטרנציונל? נקודת־השיתוף ביניהן אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, ל“אחדות־העבודה”. ייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה. אולם האם דיה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות? קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי. הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על־ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בצבור נגד רצונו ונגד הכרתו. קנוניה זו גם חסרה כשרון־המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה. על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך. בלי “גזורו”, בלי הפרדה והפקרה של המיפעלים והמעשים והרשויות לא תיתכן ולא תצויר כל פעולה של קנוניית מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.

הרעיון של פדראציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות, והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.

זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות־עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של הפועל העירוני. דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהוכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי־הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להיענות לצרכי ההתישבות של אלפי הפועלים העירוניים. זמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות. אחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחיה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות. פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת־העובדים אינה אלא דרישת “אחדות־העבודה”, וכי “הפועל־הצעיר” מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתישבות עירונית. לא הועילה אפילו השתתפות חבר “הפועל הצעיר” במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות. ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון־פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המיפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו. וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה “השלטת”, כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.

אף־על־פי שההסתדרות קיימת זה ארבע שנים, טרם השתרשה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עליה חדשה, אשר “לא ידע את יוסף”, אשר לא חי את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמיפעל, ביצירה ובמלחה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.

אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים וההתנצחויות המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטאוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות־חוץ, ביחסי־נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.

ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדראציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד־הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דמוקראטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי־דעות, ובהכרעות הרוב כשהדעות מחולקות.

• – – – –

בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה. מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות, שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.