הנה הנם!…
האדון בן־יהודה קובל ומתרעם במאמרו האחרון ב“דאר היום” שאין היהודים עוסקים כלל בענין חקירת עתיקות ארצנו ואינם יודעים במקצע זו אפילו “מאי דקאמרי רבנן”. ובכל פעם – הוא אומר – שהדבר נוגע “בענין זה”, היהודים צריכים לכבש פניהם לקרקע מפני בושה.
וכל כך למה? –
מפני מעשה שהיה בכהן קתולי אחד, שעמד על הדוכן בשעת האספה האחרונה של החברה המזרחנית הכללית, לבוש מדי כהונתו, חגור בחבל על מתניו וצלב על ירכו, והרצה על חורבת בית־הכנסת שבכפר כורזין בגליל העליון.
ומפני “מראה כהן” זה עלו הרהורים בלבו של ה' בן־יהודה על הישיבות ועל תלמדיהון, על רבנן ועל איצטליהון, וכדרכו בקדש התגולל עליהם בטענה עצומה:
תלמידי הישיבות – איה הם? איה כל “תלמידי־החכמים” שלנו! מדוע אף אחד מהם אינו עוסק בחקירות אלו?
וכיד הסברתו הטובה עליו, הוא מוכיח להם “באותות ובמופתים” כמה קדוש השם היה יכול לעשות אחד מתלמידי הישיבות אלמלא עמד לפני הקהל ב“אצטלא דרבנן” והיה מרצה לפני הקהל על אחת מחרבות בתי הכנסיות העתיקים שבגליל העליון.
ואולם, תמה אני מאד על ה' בן־יהודה ועל שאלתו זו אשר שאל בקול מלא יאוש.
הן לא תמול הוא בארץ ויודע ומכיר, כמדומני היטב את כל הספרות המחקרית העברית של א“י, וכפי שאנו רואים, מתענין הוא מאד בכל דבר חדש הנוגע למקצע זו בארצנו. ואיך זה יכל לעלות הרהור רע כזה בלבו לחשוב ולומר כי אף אחד מתלמידי הישיבות אינו עוסק בחקירות אלו? האמנם לא ידע אם לא שמע ה' בן־יהודה ע”א הספר הידוע “תפארת ירושלם ואמרי שפר” שנדפס בעיה“ק צפת בשנת “יבא רב נחת” לפ”ק? ומחבר הספר היקר הזה, אשר כשמו כן הוא, הן הוא “האברך הרב המופלג בתורה וביראה” וחד מן בני מתיבתא, ומה צדקה יש איפוא לה' בן יהודה לבוא ולהתאונן כי “בזה אנו אלמים ממש”?
אדרבה, ניתי ספר ונחזי:
“מחברת זו מסודרת בסדר נאות בבקיאות נפלא דבר דבור על אפניו”, כפי תעודתו ויקר סהדותו של הק' ירוחם מק“ק סאמבאר ויתר התעודות של גאוני וצדיקי דורנו, וביניהם גם מורנו הרה”ג אברהם יצחק הכהן קוק.
במחברת זו שיש בה כמ“ו דפים מדבר המחבר “הצעיר בצעירים” מר שפ”ר (לא שאול פנחס רבינוביץ!) על “איכות ומהות א”י בכלל ובפרט“, על תחומי הארץ, על אוירא דא”י ועל הויות העולם בכלל, וכל אלה – בלא בתי מדרש לחכמות חצוניות, בלא “השכלה” ובלא מכונת ציור־אור בידיו, אלא דוקא ב“איצטלא דרבנן” ובדברים שבקדושה כגון המדרש, הזהר הקדוש וספרי ראשונים ואחרונים.
וכדי לזכות את הרבים, אתן לפני הקוראים לדוגמא קטעים אחדים ויטעמו מעט מיערת הדבש, שמקורו בקדושה, ותאורנה עיניהם.
ראשית חכמה:
“מנין שהשמש היא המהלכת ולא הארץ כדעת הכוזבת? מפסוק זה: וזה שער השמים, שהיהודים נוהגים לומר לפני הכתל המערבי, ראיה ברורה היא שהארץ לעולם עומדת, כי המדרש אומר שביהמ”ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה שזה שער השמים כידוע; אם כן, אם אמרת שהארץ מהלכת, אין זה “שער השמים!”…
הוי גלילאוס, גלילאוס!
מי יגלה עפר מעיניך וקראת ב“אמרי שפר” את הראיה הנצחת הזו, המיוסדת על השכל וההגיון, כי אז על כרחך היית אומר שהארץ לעולם עומדת, ואין מקשין על זה אלא אפיקורסים שכמותך!
ובמאמר “גדל הארץ וצורתה” כתוב לאמר:
“יצירת א”י אינו לא ארוך ולא עגל ולא מרובע ולא כלום אלא כצורת אדם המושכב ארצה פרקדן, ראשו במזרח, שתי זרועותיו פשוטות א' לצפון וא' לדרום ושני ירכותיו פתוחות, בהן רגלו האחת להר ההר אשר בקרן צפונית ורגלו השנית לנחל מצרים, ובין שני רגליו המפושקות נכנס הים הגדול"…
שמעו נא המורים: חמר חשוב ומענין לשעורי מולדת!
ואידך כתיב:
“וכששומעים בצפת קול רעמים אינם מברכים תיכף וחוששים אולי זה קול רעש גדול מן הרעמים של ז' רקיעים שעשה חירם מלך צר, וי”א שחוששים אולי רועשים גלי הים הסמוכים לשם וכשניכר שזה רעם מגבורות ד' מברכין".
ידעתי רבים וכן שלמים מאנשי המקומות ההם שאינם מברכים כלל מפני החשש הזה…
בקש מר שפ“ר לדעת “זה הר ההר איזה הוא ואיה מקומו”, ויגע ומצא ת”ל כי אין זה הר ההר של אהרן אשר בדרומית מזרחית לא"י, אלא הר הכרמל הסמוך לעכו. ובכן, יש לה לאמנת־סתרים של סיקס־פיקו תנא דמסיע ליה…
“והר תבור הוא נגד עיה”ק צפת, ושמה הכפר מירון, ושם הולך המעין מי מגידו".
ואנשי מסחה חשבו בתמימותם כי ההר הגבה הזה, ג’בל טור, העומד למולם הוא התבור. וקראו בטעות למושבתם בשם – “כפר תבור”. האכרים המסכנים האלה יצטרכו להעתיק את כפרם למקומו הנכון “נגד עיה”ק צפת" או לשנות את שמו…
ומן ההרים אל הערים:
“העיר שכם נקראת בשם נבלוס, ע”ש הנבלה שנעשתה לדינה במקום ההוא".
ולמה נקרא שם העיר טבריה?
“מפני שהיא עומדת בטבור הארץ, וע”כ יגדל בה החום מאד".
כאן אפשר לראות בו, בהמחבר הצעיר, ניצוצות של כשרון חוקר מדעי, על יסוד האטנוגרפיה והגיאוגרפיה.
והחוקר שלנו הגיע גם ליפו ומצא שהיא “מוקפת חומה גבוהה ועבה מאד”, ומובן שלא יכול לראות את תל אביב ויתר השכונות אשר מחוץ לחומה ולא בא זכרן בספרו זה, לעמת זה ראה בסביבות העיר יפו “קאלאניעס טובים ויפים ואתרוגים ותפוחי נחשת”.
משם ירד דרומה לים המלח להתבונן אל נציב המלח, שהיא היתה אשת לוט והצאן לוחכים ממנה ואח“כ חוזרת וצומחת כבראשונה, ומשם הלכתי, הוא אומר, למקום סדום ועמורה שנחרב ושחור מאד באותו המקום ועשן גדול יוצא משם ר”ל.
מובן מאליו, שכל מה שהבאתי כאן אינו אלא כטפה בים המלח, אלה הם פנינים אחדות שדליתי מים המחקר של “תפארת ירושלם”. ומיעץ אני בכל לבי להחכמים והחוקרים שלנו שיקראו את הספר הזה ויתבוננו קצת לדבריו לפני לכתם לאספה הבאה של החברה המזרחנית, גזרה שמא יעלה חלילה בדעתו של נשיא האספה לשאל עוד פעם אם יש מי שרוצה להעיר איזו הערה בענין חקירת ארצנו, וידעו גם היהודים “מה להעיר” בענין זה ולא יהיו “אלמים ממש”.
מהראוי, שה' ש. רפאלי, שאף הוא עוסק קצת בחקירת א“י, ידפדף קצת במחברת זו ובטח ימצא בה חמר לרשום וכתבת בשביל מטבעות קטנות שהוא עומד להוציא בארץ, עפ”י הזמנה מגבה.
ולהאדון בן־יהודה בכבודו ובעצמו אני מוביל שי מחברת אחת של “תפארת ירושלם ואמרי שפר”, ובשעות הפנאי יהפך בה ויהפך בה וימצא כי אך לשוא הוא מתאונן על בני מתיבתא שלנו שהם מבלים את זמנם, אך ורק במשא ומתן של הלכה, שידיהם מלוכלכות בשפיר ובשליה ואין אף אחד מהם עוסק חלילה בחקירת א"י.
ואם בכל זאת יעמד האדון בן־יהודה במרדו ויתעורר שוב בשאלתו: תלמידי הישיבות – איה הם? ונטלו הם את הספר הלז ובאו לפניו והראו בו באצבע, וענו ואמרו כלם פה אחד ובלי פחד:
הנה הם!…
י. קר־ל
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.