14.11.1920
בפרט אם מדה זו נפגשת ב“גבור־לאומי”. מר ז’בוטנסקי הרגילנו להביט עליו כען אדם שאינו רודף אחרי הכבוד והפרסום. והראיה? צניעותו בימי מאסרו בעכו, וכניסתו לירושלים כשהוא עומד במכונית.. ב“פוזה” של גריבלדי… והנה לא די היתה מדת הענוה שהראנו עד כה, ויבוא בימים האחרונים להוכיח לנו שכל כמה שהכרנוהו עד היום עדיין לא הכרנוהו כדבעי.. בלי רעש ובלי תופים. נוצרה “אופוזיציה” ומר ז’בוטינסקי בלבו הטוב עמד גם בראשה של “אופוזיציה” זו, וגם בראש החותמים על “ההסכמה” שבינה ובין דר' ויצמן! והכל כמובן בענוה, בצנעה, כיאות לאדם גדול…
אנחנו כאן, דרי־מטה, מבינים היטב את הענין; אך המסכנים האלה אשר זה מקרוב באו, דה לימה, סימון וסולד, עומדים ותמהים; מה ענין אוהב ענוה למברק־נצחון של “דיקטטור”?
וכמו להוסיף על מבוכתם, בא מלונדון מברק השואל: "מה ענין משרה בקרן היסוד, להסכמה של “אופוזיציה” שאמה יולדתה ישבה בעכו?
נסים ונפלאות!
*
לא אלמן ישראל, מעסקנים מסורים. את האמת הזאת ידענו כבר. אבל הנה באים להוכיח לנו, שלא רק לכלל ישראל דואגים עסקנינו. אלא גם לתקון העולם כלו.
אחרי ש“הפועלים הסוציאליסטים” שלנו סדרו יפה יפה את כל ענינינו המזהרים ברוסיה ובפולין; אחרי שנלחמו והצליחו למנע בעד אנוס אחיותיהם, כלותיהם ונשיהם, "והגינו יפה יפה על חייהם של זקנינו ורבנינו שם, באם הם הגבורים הסוציאליסתים האלה להציל את ארץ ישראל מידי היהודים המנצלים את הערבים, ומידי “הבאיונטים האנגלים”. רוצים היו הם מכבר להחיש ולבוא לעזרת ארצנו האמללה, אלא ידע ידעו שאין להם דאגה, כל זמן שהתורקים העדינים משלו בארץ. תחת שלטונם של אלה היה הכל נגמר בכי טוב; אין־נצול, ואין עוות־הדין… אולים משבאו “העריצים” האנגלים ויקברו בהרי יהודה ששה עשר אלף נושאי באיונטים שאמהות ואחיות אנגליות בוכות עליהם עד היום, פקעה סבלנותם של נושאי דגל האינטרנציונל השלישי, ויחושו לעזרת הערבים המנוצלים ולעזרת קדושי מוסקובה. ורגש הקרבן בקרבם, הוא כל כך כביר, עד שאינם נרתעים אפילו להוציא את פרוטתם האחרונה ( הלא ידוע הוא שגבורי האינטרנציונל אינם זקוקים לא לעבודה ולא לכספו של הסוביט המרכזי) בכדי להדפיס מאות כרוזים בכל הלשונות בדפוס “אחדות” וגם לחלק פרוטות לערבים מנוצלים בכדי שיתוספו על התהלוכה “הגרדיוזית” תחת הדגל האדום… אשרי העם שלו בחורים בעלי שערות ארוכות, ובתולות נזירות שתער עולה על ראשן… ואשרי ועד הצירים שלו אנשי ברזל היודעים איך להתנהג עם הבונים הנאמנים האלה…
ובכל זאת מתגנבת במחי המחשבה; אפשר יותר נכון להגיד: אשרי הארץ אשר בה עוד נמצאים באיונטים אנגלים!…
אחרי כתבי את דברי אלה הנני הולך מיד להגדיל את סכום אחריותי בחיים…
גם אני הייתי בנשף־הזמרה. כונתי בשורות הללו איננה לדבר לכם על נגינתו של מר הר־מלח. התענגתי אמנם לשמע את קולו הערב, אך בנשף ההוא ענין אותי דבר אחר לגמרי: לצדי ישב אדון אחד, בחברת אשתו ובתו, ומאופן ישיבתם אפשר היה לשפט על נקלה כי מגדולינו הם היושבים האלה. נגינתו של מר הר־מלח השפיעה כנראה כ“כ על המשפחה הזאת עד שעוררה בקרבם זכרונות רוסיה, מפני שבמשך שתי השעות שארך הנשף לא חדלו האדון, אשתו ובתו לדבר רוסית. ומכיון שזר אנכי בירושלים ואינני מכיר את גדולי בירתנו, חשבתי שמדברי־רוסית האלה מהגרים חדשים הם, כי על כן השפה הרוסית שגורה כ”כ בפיהם. אולם נזדמן לי שם ידיד המכיר את הגדולים ואת הקטנים שבירושלים הבירה, והוא לחש לי בסוד שהאדון הזה איננו מהעולים החדשים כאשר חשבתי, אלא… אדרבא הוא הוא האיש שהדביק על כל כתלי ועד הצירים בירושלים את המימרא המפורסמת: רק עברית!
כלל ידוע הוא בין גדולינו: אל תביטו על מעשי, וכו' וכו'…
עזמָות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.