05.11.1920
שהיתה ביפו, האינו לא רק דברים מענינים אלא גם הפתעות ממש.
כל העולם כלו ידע אל־נכון שיש בארץ יער עצום וגדול, – יער הרצל. אבל מה שלא ידענו עד כה הוא שהכנסה גדולה מכנים יער זה לקפת קרן־ הקימת, והנה באה התערוכה החקלאית ותוכיח לנו את זאת בהחלט. “הפרס” הראשון בעד “זיתים” קבלו הזיתים של “יער הרצל”. חבל רק שמנהלי היער לא הביאו אתם גם את הדבים המתהלכים בו…
ענוה – מדה טובה היא, אבל הלא גם לה יש גבול.
*
עניני “אחדות העבודה” שוללים כל־כך הרבה מזמנו של סר אטינגר עד שאין הוא מוצא שהות לבקר מעט את הארץ, ולראות את הנעשה בה בחקלאות, מקצוע שהוא מתענין בה קצת. באחד מטיול ה“רקלמה” שמסדרים כפעם בפעם לשם תירים, הרוצים לראות את “קרית ענבים” התפאר מר אטינגר לפני מר טריטש בעצי־התאנים הנמצאים על אדמת דילב (עצים שנטעום ערבים, רחמנא לצלן), והתלונן בכאב־לב על העובדה הנוראה, “שבארבעים שנות ההתישבות היהודית בארץ־ישראל, לא נטע עוד איש יהודי גם תאנה אחת”.
שמא תשאלו: מדוע, איפוא, לא נטעו תאנים בקבוצות ובחוות אשר תחת הנהלתו של מר אטינגר, במשך עשר השנים האחרונות? אך לא כאן חטאו של “גדל־חקלאינו” זה. הירשה לי אבל, לאחר בקשת אלף־אלפי סליחות – לי, הרחוק מכל ידיעה בארץ ובחקלאותה, – הירשה לי להגיד לו שב“שויה” הסמוכה לזכרון יעקב ה“נוראה” נמצאים מאות ומאות עצי תאנים שנטעו אותם יהודים לפני עשרים וחמש שנה. אמנם יהודים פשוטים, מחוסרי כל "אידיאל נטעו את התאנים האלו. עם־כל־זה נותנות הן פרי עד היום, ואם יואיל מר אטינגר לרענן קצת את זכרונו אולי יודה כי בתחנה לנסיונות אשר בעתלית נוטעו הקטרים בעצי־תאנים, הנותנים פרי עד היום.
אלא, שאין יכולים לדרש מאת מר אטינגר להכנס אל “מקומות־דטמאה” האלה… הן על־ידי כך יבגוד ב“פלטמורמה” שהודות לה מקיים הוא בתור “מומחה חקלאי”…
חק הוא, רבותי בעולם המנוול;
Business is busuness!
*
מי יתנני “פוליטינקט” והבינותי את הנעשה פה בארץ. במשך שבועות שלמים קורא אנכי על־דבר “נצחונות”: “אספת הנבחרים” נתאשרה. “הועד הלאומי” נהיה למוסד “רשמי”. ומתרעמים על חצוף זה שהעיז לקרא את “אספת הנבחרים” בשם “שלה קוראים מורשון”, שהרי מוכרחים להגיד בפה מלא “מורשון” סתם וחסל. טוב, איפוא, רבותי, מורשון יש לכם, ומה פתאם “הקינות” אשר השמיעו בבית העם לרגלי יום ההצהרה בשני לנובמבר? ואלה הצאן מה חטאו? מתכנסים לשמע דברי התעודדות ולרקד קצת, שהרי סוף־סוף לא יום פשוט הוא לנו יום ב' נובמבר זה, והנה אפילו “ההומוריסטים” שבתכונו התקנאו בירמיהו הנביא ודר קלוזנר לא יכל להתאפק וישפך את חמתו על “המושבות הרעות”…
ובאמת, הגיעה כבר השעה “לעקר מן השרש” את כל המושבות הרעות, רק אז אולי ירוח לישוב; רק אז נזכה אולי לחגים אמתים. כל טובי הגולה, המכתתים רגליהם לברוח מחמת הבולשבים ולבוא לארץ־ישראל להרויח כאן את פרנסתם בכבוד, אין הם יכלים לעשות את מלאכתם, אי־אפשר להם לשבת במשרדיהם, מפני ש“המושבות הרעות” מפריעות בעדם כל הזמן ושולחות אליהם לבקש את עזרתם!
מי לך רשעה מפתח־תקוה, למשל? פתח־תקוה זו, שיבשה את בצותיה לפני בואם של מומחינו החדשים, האפשר היה לה לעבד את פרדסיה ולמכור את פירותיהם ברוחים יפים, אלמלא עזרתו הגדולה של עורך “השלח”? ובזכרון יעקב המרשעת, גם היא, היכלו אכריה לחרש את שדותיהם לולא עמדו בפרץ כל ה“דוקטורים” והנואמים הגדולים שלנו?
אבל מה לעשות אם בורים הם בני “המושבות הרעות”? אין להם אף “קצב” כל שהוא, ובמקום לאהב ולהעריץ את האודסאי הנמלץ עבור הערותיו החביבות מתמלאים הם תמהון על מרצו הגדול של עורך “השלח”, אדם כל־כך טרוד בעבודתו הירחונית ובכל־זאת עוד עתותיו בידו להכיר את “המושבות” על הצד היותר טוב.
ואשריך האומה שכל־כך הרבה “מומחים” לך בהתישבות, היושבים על כסאות־ המשרדים…
עזמָות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.