28.11.1920
אבל חדוש הוא לנו שגם בצפון הארץ, בלבנון הגדול יש לנו “להקות שודדים ציונים”. ידיעה זו לא היתה בטח מגיעה לנו לולא היה בעירנו עתון עברי יומי, העומד תמיד על המשמר, ומפרסם ידיעות מענינות לא רק מהארץ, כי אם גם ידיעות שנתפרסמו בעתונים ערבים, עתון “הגון” זה מעסיק מומחים בשפה הערבית וכשאלה רואים באחד העתונים הערבים חדשה חשובה ומענינת, הריהם מזדרזים לתרגמה לעברית צחה, ולא חלילה לעברית של “זרזירי עט”.
הודות לעתון זה “נודע לנו שה”ליסאן אל האל" הדפיס את הידיעה הנזכרה בנוגע ל“שודדים ציונים”. וידיעה זו הלהיבתנו כ"כ שרצינו לקראה במקורה, ואחרי חפושים ממושכים הצלחנו למצא צעיר יהודי היודע גם הוא מעט ערבית – ולמפח נפשנו הגדול התברר הדבר: אין שודדים ציונים בלבנון, אין ליסטים ציונים על פרשת דרכים, אבל יש כאן כפר ערבי “סהיון” שתושביו הם “סהיונין” המתנפלים על הכפרים השכנים.
Traduttore, Traditore!
*
יעקב רבינוביץ התחיל להרגיש שנפש הקהל ארץ־הישראלי בחלה בפניניו הספרותיות, וימצא לו “מקלט” בהוצאת שטיבל בניורק. שם יכל הוא לשפך את מרי שיחו על “המרגלים” שעזרו לנצחון האנגלים נגד הגרמנים והתורקים בחירי־לבו של יעקב רבינוביץ.
מתלונן הוא מרה על ההכרח שהוא מכרח “לשתק” ועל זה של“מרגלים” יש עתון ולצד השני אין במה שבה יוכל להביע את דעתו.
המסכן!
וכדרכו תמיד הולך הגבור יעקב רבינוביץ ושופך קיתון של שופכין על החיים, ועל המתים “שתהיה מותם כפרתם”, והכל ברמזים מבלי לקרא בשמות –מפחד מכת לחי – שממנה מפחד גם גבור אוהב גרמניה ותורקיה.
בשם האידיאל, שולח רבינוביץ את ארסו בכל השנוי עליו, ו“מקסימון” חוזר בתשובה, מכיון שיעקב רבינוביץ חודש “לכונה” ולא רק למעשים בלבד, והוא מצהיר שחלקו איננו עם “המרגלים”. לשוא אבד מקסימון את זמנו היקר. אין אף אחד שיחשד בו שיש ביכלתו להשתמש בנשק אחר חוץ מנשק הקולמוס – או באמץ לב ממין אחר חוץ מזה של יעקב רבינוביץ!
“עת לשתק”, נאום הגבר שתום העין!
*
ובכן עדיין לא תמו נסים מ“הארץ”!
כלנו בני ירושלים ראינו בעינינו את נציבנו העליון בעירנו ביום הרביעי עשרים וארבעה לחדש נובמברו.
והנה בא העתון היומי, אותו עתון גופא המדקדק כ"כ בשגיאות.. של אחרים. ומודיע לנו על ידי מברק מיוחד מאת “סופרנו בקהיר” לאמר: “קהיר עשרים וארבע לנובמבר, הסיר הרברט סמואל בא לאלכסנדריה”.
אשרי עתון שלו “סופרים מיוחדים” כאלה, העומדים תמיד על המשמר ומזדרזים להקדים את העתונים האחרים בידיות־מהירות ומדויקות.
סופר צידון מודיע על “שודדים ציונים” בלבנון וסופר קהיר על הנציב העליון באלכסנדריה!
כמה קשה להתחרות בידיעות כאלו.
הוי, “דאר היום” ה“צהוב”!
*
שביתות!
עוד לא נגמרה שביתה אחת, והנה התחילה השניה. והפעם “שמשי בתי הספר” הם השובתים. טוענים הם שועד החנוך אינו מתענין בשאלת משכרתם המצערה.
ואם עדיין היינו מפקפקים בצדקת דרישות השובתים בראשון לציון, או באלה של בית מסחרו של שולמן, הנה בשביתת “השמשים” אנו בטוחים שהשובתים לא צדקו.
היתכן? המורים שהתלהבו כ"כ בשמעם על דבר השביתה בראשון־לציון, שהביעו את “אהדתם הגמורה” לשובתים, היתכן, שהמורים הלאמיים ובעלי־אידיאל האלה, יתנהגו בלא צדק עם פקידיהם השמשים? זאת מלשינות מכערה, שאי אפשר להאמין בה. עזות מאין כמותה היא לחשד במורים, וחבל, חבל מאד, שבמשך כל השנים שבהן עובדים “השמשים” תחת פקודת המורים לא למדו עדיין להוקיר אותם כערכם.
אמנם גם זה יסודר. אולם פחד גדול מכרסם במוחי: מה יהיה אם פתאם כל העם כלו יכריז שביתה, ויפסיק לתת מפרוטותיו… מה יהיה אז? מה יעשו משרדי “מפלגות העבודה” ומרכזיה?
*
יש לפעמים שהיושב “מבעד למסוה” מרגיש רצון כביר להוריד את המסוה מעל פניו ולצחוק בקול, ורגש זה תוקף אותי בשעה שאני קורא את מאמריו של סמילנסקי על עבודה עברית, אני זוכר את מספר העברים העובדים בפרדסו ברחובות. ואותו רגש תוקף אותי גם בזכרי את העבודה העברית בארטוף אצל בעל הפרדס היהודי שהוא גם מוציא לאור עתון עברי הגון. ובפרט מתפקע אנכי מצחוק למקרא היצירה הגדולה של הדרי היקר שלנו, “האפולוגיה” שלו על “ועד הצירים” וחשבונותיו.
אבל על זה בשבוע הבא.
עזמָות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.