רקע
דוד בן־גוריון
מעוז־חיים, 7 בפברואר 1943
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

לתוך הבט ואל תפן לקליפה: במועצת המיפעלים של מחנות העולים

נשמעה כאן בקורת על מצע האחוד של גורדוניה. אני יכול להצטרף לכמה מדברי הבקורת. אולם גורדוניה אינה קוראת אתכם להיכנס לגורדוניה על יסוד המצע שלה, אלא להתאחד אתה. גם אתם לא קראתם את גורדוניה להיכנס למחנות העולים אלא להתאחד אתכם. המצע של גורדוניה הוא מצע של גורדוניה ומשקף את דמותה, במידה שמצע כתוב משקף דמות תנועה, כשם שהמצע שאתם חיברתם במועצת נען משקף את דמותכם. אולם גם מצעכם אתם אינו מניח את דעתי. אני יכול להתאחד בלי כל מצע, אני מוכן לאיחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל בלי כל מצע, על מנת שההסתדרות הכללית, לאחר שנתבטלו כל המפלגות והסיעות בתוכה, תחליט מזמן לזמן על כל השאלות העומדות על הפרק. אולם אם דרוש מצע לאיחוד בין גורדוניה־המכבי הצעיר ובין מחנות העולים, הייתי רוצה שהוא יהיה יותר מלחמתי, יותר ציוני ויותר סוציאליסטי מזה שניסחתם במועצת נען.

הח' י. איננו בטוח בכנותה של עמדת גורדוניה וחושש לפח שטומנים המאחדים. יתכן שגם מישהו בגורדוניה לא היה בטוח בכנותו של י. בשעה שהוא תבע איחוד מגורדוניה. אך מישהו שאל שאלת תם: מדוע שינתה גורדוניה פתאום את טעמה, ולאחר שבמשך הרבה שנים סירבה להתאחד, נתנה פתאום את הסכמתה. אני מחזיר שאלה זו לשואליה: אתם שתבעתם איחוד מגורדוניה — מה הייתם סבורים: שגורדוניה תיענה לכך והאיחוד יקום, או שהייתם בטוחים שגורדוניה תעמוד בסירובה, ותכונת האיחוד שלכם לא היתה אלא תמרון מחוכם, מתוך הנחה שהוא לא יקום בין כך ובין כך? איני מאמין בו שמצדכם היה זה תמרון. איני סבור שקראתם לאחוד בלי להאמין בו ובלי לרצות בו, ואם האמנתם — הנחתם שיבוא יום וגורדוניה תתן ידה לאיחוד. הנחתכם נתקיימה — גורדוניה מושיטה יד לאיחוד. יש להצטער אולי על שהיא לא עשתה זאת קודם, אבל האיחוד שעתו תמיד, וזכות גדולה היא לגורדוניה שבשעה זו מצאה את הכוח הפנימי והנכונות לאיחוד. והזכות הגדולה היא לא במצע שניסחה — במצע זה אין כל חידוש לגבי גורדוניה, אלא בהחלטה החיובית על האיחוד; החלטה זו היא המחייבת אתכם ולא המצע.

מישהו נתלה במשבר במפלגת פועלי ארץ־ישראל. על משבר זה נתגבר כאשר התגברנו על משברים שקדמו לו. אבל נתגבר לא במפוזר ובמפורד — אלא בתגבורת התלכדות ובאיחודים נוספים. אם לא נדע להתגבר — לא יצטמצם המשבר בתחומי המפלגה. כל תנועתנו תיפגע. המשבר יפגע בהסתדרות, בחבר הקבוצות, בקיבוץ המאוחד, בנוער. כי מקורו של המשבר אינו רעיוני — אלא מוסרי. היו בתוכנו חילוקי־דעות רציניים יותר מאשר אלה שנתגלעו עכשיו. מקור המשבר החדש הוא בהתערערות הרצון והחרדה לאחדות פועלים בקרב מספר חברים. חוסר־הכשרון להישמע לדעת הרוב, כשהרוב סבור לא כמותו, חותר תחת היסוד המוסרי של אחדות הפועלים. אין אדם יכול להיות מאוחד עם חבריו בתנאי שהם יקבלו תמיד את דעתו. מי שרוצה באחדות פועלים צריך לדעת להיות גם במיעוט. רק במישטר טוטאליטארי מובטח רוב בכל השאלות ובכל המקרים — לאלה שבידם השלטון. רק במישטר טוטאליטארי “מסכים” הצבור במאה אחוזים לדעת השליט. רק במישטר טוטאליטארי נחשבת כל סטיה קלה וחמורה מהקו הרשמי — ככפירה בעיקר, וכל הסוטה אחת דינו להיעקר. בתוכנו תיתכן אחדות פועלים רק על יסוד של חירות המחשבה ושוויון מוסרי של כל חבר. לשום איש ולשום קבוצה לא תינתן הזכות להטיל ויטו על הכרעת הרוב. איני להוט גם אחרי שלטון־רוב. יש תמיד לעשות מאמץ מחשבתי ומוסרי להגיע לידי הבנה והסכמה כללית בתוך התנועה, ולא אחת נעשו מאמצים אלה בשאלות חיוניות וחמורות ביותר, ותמיד היו המאמצים לברכה. אבל כשיש הכרח בהכרעה — יכריע הרוב, ועל המיעוט לקבל את הכרעת הרוב ברצון ובאהבה.

אם מי שהוא יפרוש מהמפלגה באשר אין מבטיחים לו מראש רוב בכל שאלה וענין — מן הדין הוא שיפרוש. סטאטוס כזה לא ינתן לשום איש בתוכנו. למעשה אין אף חבר אחד בתוכנו שלא היה במיעוט במקרה זה או אחר. יש מעט מאוד חברים בקרבנו שמסכימים זה לזה במאה אחוז. אולם אין גם בתוכנו חברים שהם תמיד במיעוט. המצע שנתקבל בוועידת כפר ויתקין הוא לא מצע של “הרוב” — זהו מצע של החברים אשר לא פרשו. ה“פורשים” הם מיעוט לפי מספרם כפורשים — אבל אינם מיעוט מבחינת השאלות העיקריות של תנועתנו. להיפך, הדעות שהם דוגלים בהן — הן דעות הרוב המכריע של המפלגה, ומשום כך אין פרישת החברים האלה משנה במשהו את אופיה של המפלגה; עמדת המפלגה בשאלות היסוד של התנועה לא תשתנה במשהו, בין שהחברים האלה יעמדו בפרישתם ובין שיחזרו. כמובן שפרישת מספר חברים מחלישה את כושר פעולתה של המפלגה, וכל המשכה של הפרישה היא אבידה קשה לתנועה, ואבידה שאינה חוזרת. אבל לא היה ואין כל יסוד מוסרי וחברי לפרישה זו, ואין להסביר אותה אלא במצב של תוהו־ובוהו ששרר זמן רב בתנועה. עם הבראת המצב אני מקווה שכל הפורשים ישובו ויתנו יד למאמץ המשותף, וכמקודם נקיים את העקרונות אשר עליהם בנויה הציבוריות שלנו: שוויון־חברים בזכויות ובחובות, חירות המחשבה, משמעת פעולה, מרות הכלל על כל חלקיו.

הח' ש. סיפר לכם שאחרי כפר־ויתקין1 חל במפלגה מיפנה בעניני עליה, הגנה ומלחמה על זכויותינו. איני יודע מנין קיבל ש. את ה“אינפורמציה” שלו. תמה אני שטרם מצא שאחרי ועידת כפר ויתקין אנו שותים דם ילדים. קטרוגים ממין זה מראים מה עמוקה התהום הפעורה לרגל פירוד.

אם מי שהוא רוצה להדביק לעמדתי בשאלות שהזכיר הח' ש. תו־ימין, לא אעכב בעדו. לא אקבל שום דעה נפסדת גם אם תתגדר בשמאליות, ולא ארתע משום דעה נכונה אם מי שהוא יכנה אותה בשם ימין. אם הדעות שאני מחזיק בהן כל חיי הן ימין — הריני מודיע לכם שבכל הטראקטורים של משקיכם לא תזיזו אותי שמאלה אף כחוט השערה — כי משמאלי יש רק פ.ק.פ.

י. מתנגד לאיחוד מפני שאין זה איחוד הסתדרותי אלא איחוד מפלגתי. לא פחות מי. הייתי רוצה באיחוד כל הנוער הלומד בתחום ההסתדרות, ובמסגרת הסתדרותית בלבד. ולא רק של הנוער. אני מחייב גם איחוד כללי של כל הפועלים הבוגרים במסגרת ההסתדרות כמסגרת כללית ויחידה, אבל איני יכול ואיני רוצה לכוף דעתי זו על כל הפועלים, ולא אַתנה חברות בהסתדרות בביטול מסגרות המפלגות. אם השומר הצעיר והנוער הציוני ופועלי־ציון־שמאל אינם יכולים לוותר על מסגרתם המפלגתית הנפרדת ולקבל על עצמם את דין מעמד הפועלים ומסגרתו הכללית בכל הענינים בלי יוצא מן הכלל — לא אוציא אותם בגלל זה מן ההסתדרות; ומתוך ראיית מציאות זו אנו מקיימים שתי מסגרות — מסגרת ההסתדרות ומסגרת המפלגה. ואם הנוער של השומר הצעיר אינו רוצה עדיין באיחוד כל הנוער ההסתדרותי במסגרת כללית ויחידה, לא אוציא אותם בכלל זה מההסתדרות, ובוודאי לא אמנע בגלל זה את האיחוד בין מחנות־העולים ובין גורדוניה והמכבי הצעיר. אני מאמין באיחודים יותר גדולים. פרשת האיחוד לא תסתיים באיחוד גורדוניה ומחנות־העולים. יבוא יום וגם הנוער של השומר הצעיר וגם הנוער של הפועל המזרחי, כנוער של פועלי־ציון־שמאל והנוער של העובד הציוני, יתאחדו. אולם למרות הטענה שהנוער הוא עצמאי, אין הנוער של השומר הצעיר — והוא הדין בכל נוער אחר — עצמאי ועומד ברשות עצמו, אלא תלוי בדעת הקשישים וכפוף למרוּת מפלגת השומר הצעיר. גם י. עצמו, חוששני, אינו מתכוון לקיים באמת ובפועל את עצמאות הנוער, ואינו מוכן לתת לנוער שבמחנות העולים להכריע בעצמם, אלא הוא רוצה — יחד עם עוד חברים בוגרים וקשישים — להחזיק במרות על הנוער, אחרת לא היה מנהל כאן את המלחמה נגד האיחוד — כי מסיבה זו ודאי שהיא מסיבה של בוגרים. גם הנוער של השומר הצעיר מצפה למוצא פיה של מפלגת הבוגרים, ובלא החלטת מפלגת השומר הצעיר לא יתאחד אתכם הנוער של השומר הצעיר. השומר הצעיר אינו מוכן להתאחד בשעה זו ולא יתן לנוער שלו להתאחד — אבל סירובו של השומר הצעיר אינו צריך לעכב את האיחוד של שני ארגוני־הנוער שהם כבר מאוחדים במפלגתנו ורוצים להתאחד בתנועת־נוער אחת.

יש מעמידים את האיחוד במפלגה כאילו הוא עומד בסתירה לאיחוד בהסתדרות. אולם סתירה זו אינה אלא פרי אי־הבנה. איחוד הסתדרותי אינו מוכרח להיות דווקא איחוד מפלגתי, כי מסגרת ההסתדרות רחבה מזו של המפלגה, ואנחנו מאוחדים עם פועלי־ציון־שמאל והעובד הציוני בהסתדרות, אם כי אין אנו מאוחדים אתם במפלגה. אבל כל איחוד מפלגתי הוא ממילא איחוד הסתדרותי, כי המפלגה עומדת במאה אחוז בתוך תחומי ההסתדרות; וכשמחנות העולים וגורדוניה מתאחדות במפלגה ופועלות יחד כתנועת־נוער אחת — הן ממילא מאוחדות בהסתדרות ופועלות בהסתדרות כתנועת־נוער אחת ומאוחדת, אם כי לא כתנועת נוער יחידה בהסתדרות. כל זמן שבהסתדרות קיימות תנועות־נוער אחרות, כנוער של השומר הצעיר או של העובד הציוני, שאינן רוצות להתמזג בתנועת־נוער אחידה של ההסתדרות ולוותר על קיומן הנפרד ודוגל בשם ההסתדרות כדי להמשיך את הקרע בין מחנות־העולים ובין גורדוניה — נושא את שם ההסתדרות לשוא. וכשם שאין צורך במגיני עליה בתוכנו — כך אין צורך במגיני ההסתדרות בתוך מפלגתנו.

הח' א. מתנגד לאיחוד מפני שהוא מארכסיסט, וגורדוניה אינה מארכסיסטית, והוא סבור שלא תיתכן תנועת־נוער מאוחדת אלא על בסיס חינוך מארכסיסטי. כששאלתיו איך ייתכן קיום הסתדרות הנוער העובד, שאינה מושבעת על מארכסיזם, ענני שהנוער העובד שאני, מפני שזהו ארגון מקצועי, וזרם אחד, הקיבוץ המאוחד, מטפל בו. לא ידעתי שיש לגוף מסוים קונצסיה על הנוער העובד. עד כמה שידוע לי אין למארכסיסטים קונצסיה על הקיבוץ. אולם לפי תפיסת הח' א. — איך ייתכן קיום מחנות־העולים כשהם לעצמם, עד כמה שידוע לי, לא נשבעו עדיין למארכסיזם? אם האיחוד עם גורדוניה לא ייתכן מפני שגורדוניה אינה מארכסיסטית, מסופקני אם תתקיים גם האחדות הפנימית במחנות־העולים, כי התפיסה ה“מארכסיסטית” של הח' א. לא רק מונעת איחודים בין אלה שעוד לא נתאחדו אלא גם מחייבת פילוגים בין אלה שהם מזמן מאוחדים.

תנועתנו היתה תמיד מחייבת איחודים, ומארכסיסט כלא־מארכסיסט היו שניהם כשרים לאיחוד, אבל אם הקו החותך בבשרנו יהיה לפי קו המרכסיזם — איני יודע איפה יסתיים הפילוג, כי יתפלגו לא רק מארכסיסטים ולא מארכסיסטים, אלא יהיו פילוגים בין המינים השונים של מארכסיזם; כי יש מארכסיזם של קאוּטסקי ויש מארכסיזם של לנין; יש מארכסיזם של טרוצקי ויש מארכסיזם של סטאלין. האין המפלגים האלה נושאים לשוא את שמו של מארכס?

הדבר הגדול ביותר שנשמע, לדעתי, מפי מארכס היה הצו ה“מארכסיסטי”: “פועלי כל הארצות התאחדו”. מארכס לא אמר: “מרכסיסטי כל הארצות התאחדו”, כמו שאומר הח' א., מארכס לא ביסס אחדות הפועלים על שותפות ההשקפה הפילוסופית — אלא על שותפות עבודה וגורל־חיים. שלילת איחודן של שתי תנועות־נוער הקשורות למיפעל החלוצי של פועלי ארץ־ישראל בשם מארכס כביכול — אינה אלא התנכרות גם למארכס וגם לפועלי ארץ־ישראל.

מאז היותנו מתרוצצות בתוכנו שתי מגמות: מגמת־הפּירוד ומגמת־האיחוד. מחיי הגולה ומעברנו הבלתי־פועלי והבלתי־ממלכתי ירשנו הרגלי־אנארכיה ויצרי־פּירוד. ואם כי רצון מהפכני אחד העלה אותנו ארצה, אין אנו משתחררים בנקל מהנטיות הנפסדות ששלטו בחיינו הגלותיים. אולם יעודנו ההיסטורי מצווה עלינו את האיחוד. והחיִִל אשר עשתה תנועת־הפועלים בא לה מתוך יכולתה להגביר את יצר האיחוד על יצר הפירוד. יצירת ההסתדרות החקלאית לפני מלחמת העולם הראשונה, הקמת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית לאחריה, איחוד המפלגות בארץ ובגולה, איחוד “החלוץ” ותנועת הנוער בתקופה שבין שתי מלחמות העולם — כל אלה מהווים שלבים בסולם העליה המתמדת של הפועל היהודי בארץ, ועדיין אנו מטפסים במעלה־ההר הגבוה, ועוד רבה הדרך וקשה.

מהו הכוח המאחד אותנו? לא השקפה מופשטת, לא פילוסופיה ערטילאית, אף לא פרוגרמה מנוסחת. תפקיד־חיים משותף העלה אותנו ארצה, חיי־הגשמה משותפים הפכו את יסודות קיומנו והקימו מציאות עובדת יהודית חדשה, המשמשת סדן למהפכת־גאולה ציונית־סוציאליסטית שאנו מבצעים במולדת. שתי עובדות־יסוד קובעות ומעצבות את אורח־חיינו ודרך־מחשבתנו: ארץ־ישראל ועבודה. אחדותנו הפנימית וכל הוויתנו יונקת משני רצונות אלה: להעביר את עם ישראל למולדת ולהשריש אותו כאן בחיי עבודה בת־חורין. זוהי כל התורה כולה, ואידך אינו אלא פירוש ומסקנה. משני רצונות אלה משתלשלים כל ערכי תנועתנו: סוציאליזם, עצמאות יהודית, עליה, התישבות, קבוצה, מושב, קואופרציה, חקלאות, ים, חרושת, הסתדרות, איגוד מקצועי, תרבות עברית, הגנה, מלחמה ויצירה מעמדית, ליכוד ציוני, מהפכה, חלוציות.

פועל יחיד וגם פלג של פועלים יהודים בארץ עלול להתנכר ולהתכחש לפעמים לערכים אלה לחלקם או לרובם, ואנו נתקלים מזמן לזמן בהתכחשות זו פה ושם. אולם אחדות הפועלים, מסגרת כלל־העובדים, כל כמה שתגדל ותרחב, כל כמה שתהיה יותר מלאה ושלימה, כל כמה שתקיף יותר פועלים ועובדים — מן ההכרח שתהיה נאמנה ביותר ליעוד ההיסטורי של המעמד העובד, באשר יעוד זה טבוע בעצם קיומו של העובד היהודי. הערכים שחוששים לקיומם מכלל העובדים, הם ערכים נפסדים — או שהפחד הוא פחד שוא.

מה מפריד בין הנוער שבמחנות־העולים ובגורדוניה? מה מפריד בין הבוגרים המכוונים את מחנות־העולים ובין הבוגרים המכוונים את גורודוניה? צבע השערות, צליל הקול, הבדלי סגנון, הפרשי ניבים — כן. בחיים, במציאות, בעבודה, בהתישבות, בהגנה, בעליה, בהסתדרות, בחלוציות, — בנכונות לחיות ולמות לשם חזון הגאולה והתקומה, כיהודים וכעובדים, כציונים וסוציאליסטים — אין דבר מפריד.

מה אתם מחטטים בפיסת־נייר שלפניכם שבה נוסח מצע? האם מפי פיסות־נייר וניסוחים אתם חיים? האם מפי פיסות־נייר חיים נערי גורדוניה? אתם רוצים לדעת מהו הרצון המפעם בלבם, מהו החזון הדולק בנפשם, מהי השאיפה המדריכה את מעשיהם? לכו למשקים הקרובים למעוז, בעמק זה של בית־שאן, לכו לקבוצות שעל גדות הירדן, לכו לצבא ולהגנה, לכו לכל מקור יצירה ומלחמה שבהם חברים אלה משקיעים חייהם יום יום כמוכם — ותדעו אם אתם מאוחדים או לא. האם לא עלו ארצה כמוכם, האם לא הלכו לעבודה כמוכם, האם לא הכשירו עצמם לחקלאות כמוכם, האם לא בנו קבוצה כמוכם, האם לא התאמנו להגנה כמוכם, האם לא למדו עברית כמוכם, האם לא יעמדו יחד אתכם שכם אחד בכל זמן ובכל מקום שיש לפעול למען הצלת ישראל, למען הקמת המולדת, למען מיפעל העבודה, למען חירות העם, למען שחרור העובד, למען גאולת העם והאנושות?

ולא רק אלה בלבד, האחוד לא יסתיים באיחוד שבין מחנות־העולים וגורדוניה ומכבי הצעיר. אני רואה את האיחוד כפרוצס מתמיד וגובר, אשר יקיף גם את השומר הצעיר וגם את הפועל המזרחי, וגם את פועלי ציון וגם העובד הציוני — ולא יסתיים גם באלה, כי יבואו גלי עליה חדשים ואִתם שמות וסגנונים ונוסחאות ומסגרות — ושוב נעמוד בפני ויכוחים מעין אלה, וכל עוד נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי — נתגבר על הקליפות הנפרדות ונגלה את התוך המשותף והמאחד.



  1. ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נתקיימה בחודש אוקטובר 1942.  ↩

המלצות קוראים
תגיות