תל־אביב, 23 ביוני 1944

(בכינוס הארצי של פועלי הבנין מטעם מפא"י)

מקצוע הבנין שונה הוא ממקצועות אחרים: 1) הוא פרוץ יותר מכל מקצוע אחר. לפי טבעו אין בו קביעות לא בזמן ולא במקום! 2( היקפו תלוי, יותר מאשר מקצוע אחר, בעליה לארץ: כשהעליה מתרחבת מתרחב אף הוא, וכשהיא מצטמצמת – גם הוא מצטמצם והולך. 3) הוא אינו נפגע מהתחרות חוץ־לארץ. אפשר להביא חמאה מאוסטרליה המתחרה בחמאה שלנו, אפשר להביא אריגים מאנגליה. אבל אי־אפשר להביא בתים או כבישים מחוץ־לארץ. לעומת זאת סובל מקצוע הבנין מהתחרות של עבודה זולה בתוך הארץ. זהו, איפוא, מקצוע הנתון לתנודות קוניונקטורליות יותר מכל מקצוע אחר. והוא דורש יותר ממקצועות אחרים שמירה ארגונית. אינו יכול פועל בנין לעבוד במקום אחד ובקביעות כמו פועל בחרושת. משנגמר בנינו של בית, על הפועל לחכות שיהיה בית אחר ובמקום אחר, ומשום כך יש צורך בארגון ובאמצעי־שמירה על פועל הבנין יותר מאשר על פועל במקצוע אחר, שבאופן אובייקטיבי הוא מובטח יותר, ויש לקיים, קודם־כל לגבי פועלי הבנין, ארגון ארצי.

השבוע נתקיימה ישיבה משותפת של חברי מרכז המפלגה וחברי הועדה הארצית של ועדת הבלתי־מפלגתיים העומדת להתכנס, וזה היה בירור ראשון של שאלת ההסתדרויות הארציות. נשמעו הרבה טענות, שאין לבטל אותן, נגד הסתדרויות ארציות. ואף־על־פי־כן אני מציע ייסוד הסתדרויות ארציות.

לפני 25 שנים הקימונו את ההסתדרות הכללית, ואחד הרעיונות שהונח ביסודה היה כי אין עדיין אצלנו פועל קבוע במקצוע: היום עובד הפועל בבנין, ומחר – בחרושת, ומחרתים – בעבודה אחרת, ואם יוצרים הסתדרויות ארציות, טענו, הרי יוצרים מחיצות מלאכותיות, שיקשו את המעבר ממקצוע למקצוע. כן נאמר שהסתדרות ארצית עלולה להביא לידי סגירת הדרך למקצוע בפני עולים חדשים. כל הסתדרות ארצית תדאג רק לחבריה היא ולא תרצה לקבל עולים, ובכלל יש חשש להסתדרות צאָכיסטית. ואם תהיה הסתדרות ארצית, היא תדאג רק לענינים המקצועיים, ולא לענין הכללי, ויש סכנה שהיא תפרוק את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות, ללא התחשבות עם מצב המשק – דבר אשר יזיק לפועלים עצמם, למשק ולהסתדרות. אני שולל את כל הטענות האלה.

כבר קיים בארץ פועל קבוע, אמנם לא כל אחד מ־150,000 הפועלים כבר קבוע במקומו ובמקצועו, אבל הרוב הגדול של הפועלים העובדים בחרושת, ישארו לעבוד בחרושת, והפועלים העובדים בחקלאות יוסיפו לעבוד בחקלאות. אמנם אין זה חל כרגע על עבודת הבניה, שפחתה מאוד. אבל פועלי המחנות, ואלה שעדיין שמרו על קשריהם עם הבנין, צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני גיאות של עבודת־בנין גדולה. והמקצוע ימשוך פועלים שעבדו בו 10־5 שנים. זה נכס אנושי גדול ואסור לתנועה לזלזל בו.

העבודה במקצועות קבועים מחייבת גם מסגרות קבועות, כמובן בתוך ההסתדרות הכללית ובמרותה. ובבנין, דרוש הדבר יותר מאשר במקום אחר, אם כי גם בחרושת אין לוותר עליו. גם בימים שלא היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי חרושת, היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי הבנין. ואני זוכר שהח' רמז תבע את הענין הזה לפני הרבה שנים.

עוד דבר, שהוא הכרחי, ונדמה לי שגם אותו היה הח' רמז תובע כל השנים – הקניית זכויות של קביעות לפועלי הבנין, לפי התור. די לנו בהפקרות האובייקטיבית, שאין קביעות בעבודת הבניה בזמן ובמקום; מן ההכרח, שההסתדרות תקנה זכויות של קביעות לפועל העובד שנים אחדות בבנין, לפי ותק ולפי המצב המשפחתי, שזכויותיו תהיינה גדולות משל אותו פועל שעבודתו זו היא רק ארעית.

בתקנה הזאת אין שום פגיעה בעליה, כשם שאין פגיעה בעליה כשפועל נשלח לעבוד בבית־חרושת, והוא נשאר לעבוד בו. והרי אנו נלחמים על קביעותו של הפועל בבית־החרושת. כמובן, אם יהיה חוסר־עבודה, נתבע חלוקת־עבודה, והפועל הקבוע יעבוד 4־3 ימים בשבוע. אנו נתבע זאת גם מפועל חרושת. אבל לא ייתכן שפועל הבנין יהיה מופקר לגמרי למקרה, לאחר שהקדיש את עצמו למקצוע הזה והוא רוצה להישאר בו.

יש הכרח, אף כי יש חברים המתרעמים כאשר מדברים על כך, בדאגה להרמת פריון העבודה. אנו נתקלים בהתחרותה של העבודה הזולה. והואיל ולא נוכל להתחרות עם פועלים ע"י הורדת שכר־העבודה, ולהיפך – עלינו להעלותו ולהבטיח לפועל היהודי רמת־חיים הוגנת, עלינו להרים את פריון העבודה. הוועד הפועל של ההסתדרות והנהלת סולל־בונה לבדם אינם יכולים להיות נושאי האידיאה של פריון העבודה, אם רעיון זה לא יהיה נישא על־ידי הציבור, ואם בקרב הציבור לא יבינו שבכך כרוך גורלו.

אבל פריון־העבודה בלבד – איננו מספיק. יש לשכלל את העבודה, וצריך שיהיו לנו כלים ודאגה מתמדת ללמד כל פועל מקצוע, ולהעלותו במקצועו. אנחנו נשענים תמיד על כוח היצירה שישנו בתוכנו. אנחנו רוצים ללמוד וליצור, ולפועל היהודי יש נכס – המוח שלו. מוח, דבר נחוץ הוא – גם בעבודה גופנית, ועלינו להשתמש בנכס הזה. אפשר לעשות כל עובד יהודי לפועל ממדרגה ראשונה. זאת צריכה להיות השאיפה של תנועתנו.

בעבודה הקבלנית שלנו יש לארגן גרעינים־למופת בטיב העבודה שלהם, בגובה השכר שלהם וברמתם התרבותית. אילו, למשל, במחנה בלוד, בו עובדים 1000־800 פועלים, היה מתארגן גרעין שחבריו מצטיינים בטיב העבודה, בשכר־עבודה גבוה וברמתם התרבותית – היו אלה לברכה לכל העבודה ולכל הציבור. ואין חשש שתיווצר ע"י כך שינאה בין הפועלים. משקי־המופת שהקימונו בעין־חרוד, במשמר העמק, בדגניה ובנהלל לא גרמו לשינאה כזאת. אני יודע מה עשו הגרעינים־למופת בחקלאות. ויש גרעינים למופת גם בחרושת. הנה דוגמת המיפעל החרשתי באפיקים. את יוזמו – את מיטיה – ראיתי ברוסיה כשהיה ילד, והוא הקים מיפעל חרשתי למופת. ואת אשר עשו גרעינים חלוציים בדגניה ובאפיקים, ־ שם עובד הפועל בשביל עצמו וברשות עצמו, ־ אפשר לעשות גם בבנין ובכל מקום שיש קבלנות של ההסתדרות, גם אפיקים אינה עדיין לא במדינה יהודית ולא במדינה סוציאליסטית. אבל יצרנו שם, בתנאים של שלטון בריטי ומשטר קאפיטאליסטי, אי קטן של משק־פועלים עצמאי, שבו הפועל הוא גם בעל־הבית וגם העובד, הוא המקבל את הערך העודף, והוא המקבל את שכר־העבודה הוא הקונה את מכשירי הייצור ואת חמרי הגלם והוא המוכר את התוצרת, ודבר כזה אפשרי גם במשק הקבלני של ההסתדרות.

אני מציע זאת כחומר למחשבה. יתכן שזה רעיון פסול. אבל, חברים, נתרגל לשמוע גם דברים שאינם מתקבלים בנקל על דעתנו. אם הציבור ידחה זאת – לא אברח מהציבור. ואם יוכיחו לי שזה פסול – אקבל את ההוכחה. אבל טוב שנתרגל לשמוע גם דברים הנראים משונים במבט ראשון.

*

וכמה מלים על סולל־בונה. סולל־בונה איננו יכול, לדעתי, להיות מוסד של הסתדרות פועלי הבנין, כי סולל־בונה איננו עוסק עוד ולא יעסוק רק בבנין ובעבודות ציבורית. הוא עוסק גם בחרושת. הוא יהיה מוכרח לעסוק גם בחקלאות. הוא גם עוסק בעבודה מדינית – מקצוע שיש לו כאילו שליחים אחרים. אבל כזה המצב. עבודה מדינית איננה דוקא זו הנעשית במשרדים.

בעבודה המשקית שלנו אנחנו הולכים לקראת אינטגראציה, ־ לקראת שילוב הענפים המשקיים השונים. אינני רואה שתנובה, המשביר המרכזי, סולל־בונה והקואופרטיבים לתחבורה יוכלו עוד הרבה שנים להיות נפרדים ולעבוד כל אחד לחוד. ולא מקרה הוא שסולל־בונה נעשה בעל בתי־חרושת. ולא יהיה משום מקרה אם סולל־בונה ישלח פועלים גם לחקלאות. ולכן סולל־בונה, מוכרח להיות מוסד של חברת־העובדים, של ההסתדרות כולה. אבל במידה שסולל־בונה עוסק בעבודות ציבוריות ובבנין, הוא עומד לפיקוחה ולביקורתה העליונה של הסתדרות פועלי הבנין. והסתדרות זו תקבע את תנאי העבודה של פועלי הבנין גם אצל סולל־בונה.

יתכן שמסולל־בונה נדרוש את התנאים הקיימים אצל הקבלן הטוב ביותר בארץ. אם כי אינני סבור שצריך לדרוש מסולל־בונה מה שהאגודה המקצועית איננה דורשת בשום מקום אחר. אבל הואיל ואצלנו כל אחד תובע מההסתדרות יותר מאשר הוא תובע מעצמו, והוא שוכח כי כדי שההסתדרות תהיה כל־יכולה הוא עצמו צריך להיות כל־יכול; הרי יש סכנה שאם נדרוש מהמוסד ההסתדרותי מה שאיננו דורשים ממשק אחר, לא יוכל מוסדנו לעמוד בתנאים אלה. סולל־בונה מוכרח להתחרות בשוק הפרטי. כך הדבר במישטר שבו אנו חיים. סולל־בונה צריך לתת את התנאים הטובים ביותר שההסתדרות המקצועית דורשת אותם.

פועלי הבנין כגורם תנועתי. הענינים בהסתדרות פועלי הבנין לא יהיו בסדר אם לא יהיה בתוכה גרעין של חברים, גרעין רב כמות ורב־איכות אשר יראה את הבנין ואת פועלי הבנין לא רק כענין מקצועי בלבד, אלא ראיה כללית יותר, וישקוד על העלאתם המתמדת של פועלי הבנין. כי שוב לא יהיו לנו פועלי בנין כאשר היו בעליה השלישית. בעוד שנה שנתיים, כאשר יבוא השלום ותהיה עבודת־בניה גדולה, יזרמו למקצוע הבנין המוני פועלים מחוסרי כל הכרה, ואולי גם מחוסרי ארגון. זוכר אני את פועלי הבנין מיד לאחר המלחמה הקודמת. היתה זו תפארת הנוער היהודי, שייסדו את גדוד־העבודה, את קיבוצי “השומר־הצעיר”. בעתיד לא יהיה כך. אבל עוד יש כוחות חלוציים בקרב פועלי הבנין. ולמען שמור על המקצוע הזה, העתיד למלא תפקיד גדול גם בבנין הארץ וגם בבנין הציבור שלנו, יש הכרח לשמור על קאדר חלוצי בעל הכרה במקצוע זה. שהוא יראה את הבניה לא רק כאחד המקצועות, אלא מתוך הבחינה הכללית של ציבור הפועלים ושל תנועתנו בכללה, והוא שיכוון את הפועל בתוך הארגון של פועלי הבנין ובתוך העבודה של הבנין, ולא שהכיוון יבוא על־ידי מוסד. אינני גורס מוסד בניגוד לציבור. אבל המוסד יהיה לברכה בין אם ייקרא ועד־פועל או שם אחר, רק אם הוא יהיה נישא על כתפי ציבור בעל־הכרה. השאלה של קאדר חלוצי בעל הכרה, המהווה כוח מקצועי ותרבותי בבנין – שאלת חיים היא. כי מקצוע הבניה יתרחב לפתע, ויזרמו לתוכו גם אנשים שלא היו בעבודה כלל. ולמען השתלט על הסטיכיה הזאת ולכוון אותה גם במסלול של העלאת העבודה וגם במסלול של העלאת הציבור – מן ההכרח לגבש גרעין חלוצי בקרב ציבור פועלי הבנין.

יש להקים הסתדרויות ארציות. פועלי החרושת יכולים לנהל בעצמם את עניניהם, בדיוק כמו שידע הועה“פ של ההסתדרות לנהל לפני 25 שנים את כל עניני ההסתדרות. הועה”פ אז לא היה אלא ועד אגודה, שהיה לו סניף אחד: כל פועלי א“י. והוא ידע לנהל את הענינים. 40 אלף פועלי חרושת – יש בהם כוחות מוסריים ואינטלקטואליים וחלוציים לנהל את עניניהם בתוך מסגרת הכלל ובמדות הכלל. ההסתדרות הכללית – בוועידותיה, במועצותיה, ובועה”פ – תדון על הפוליטיקה המקצועית של ההסתדרות ותקבע כללים, ובגדר התנאים האלה, שהתנועה כולה תקבע, ־ כשם שתקבע כללים גם לגבי הפעולה המשקית, וההתישבות – ינהלו ההסתדרויות הארציות את הפעולה היום־יומית.

ההסתדרות הארצית של פועלי הבנין תהיה אמנם עמוסה פרובלימטיקה יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, והיא תיזקק לעזרתה של ההסתדרות הכללית יותר מאשר כל הסתדרות אחרת. כי היא תהיה הקולטת העיקרית של העליה. לא כל אדם מסוגל להיות מורה או להתקבל לאיזה בית חרושת. אבל לעבודה פשוטה בבנין – מסוגל כל אחד. ואני מקוה שתהיה עליה, עליה גדולה. וההסתדרות הזאת תיזקק יותר לעזרת ההסתדרות הכללית מכל הסתדרות ארצית אחרת. ואף על פי כן, אל פחד! אל פחד מהמוני פועלים! יש להעמיד את הפועל לפני תפקידים גדולים, אבל לא ביחידות. שום איש ביחידות – איננו נאמן, כי בכל אדם יש יצר רע, ולא צריך לסמוך רק על היצר הטוב של היחיד – אף על פי שלא חסרים צדיקים בודדים. אבל פועל במסגרת מאורגנת – אין לפחד מפניו! אם הפועל נמצא במסגרת ארצית של 20 אלף פועלי בנין, והם נמצאים בתוך מסגרת של הסתדרות כללית של 150 אלף פועלים – אין פחד. יעשו מישגה? – יעשו וילמדו מהמישגה.