רקע
יורם ברונובסקי
"שערי גן־עדן" לי. אנדז'ייבסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; 7.1.1972

בוודאי אך מקרה הוא שברווח־זמן של כמה חודשים יצאו לאור בהוצאת “ספריית פועלים” שתי יצירות שנושאיהן לקוחים מתולדות מסעי־הצלב. ההבדלים בין “עד מוות” לעמוס עוז ו“שערי גן־עדן” לאנדז’ייבסקי1 הם רבים עד מאוד – מעל לאלו המובנים מאליהם, קיים ההבדל שבין איש־המצפון התמים, החותר בכבדות, במשפטים מסורבלים ופסבדו־מסוגננים, בתוך תימטיקה הזרה לו עד מאוד, אליה נמשך מן הסתם בחבלי קסם של השמות הזרים, בעלי הצלילים המרשימים (גיוֹם דה טורון!) ובין האוֹפוֹרטוּניסט רב הכשרון, אמן הסגנון, השולט בכל דקויותיה של מלאכת הסופרים ויודע להוליך שולל בעזרתה.

ובכל־זאת דומה שיש זיקה יסודית בין הימשכותם של אנדז’ייבסקי ועוז לנושא מסעי־הצלב, שהרי בפרשה היסטורית זו נתגלו בעוצמה בלתי־רגילה שני כוחות בעלי משמעות רבה בתקופתנו: האמונה והאימה, ובמלים אחרות: האיראציוֹנאליזם כעוצמת־יסוד בהיסטוריה. וכשם שעוז המשיך לעסוק בנושא־יסוד זה – הפעם ביתר הצלחה – בסיפור השני “אהבה מאוחרת” שבכרך “עד מוות”, כך גם תופסת האמונה האיראציונאלית במנהיג, במטרה המקדשת את האמצעים וכו' מקום רב בכלל יצירתו של אנדז’ייבסקי, ו“שערי גן־עדן” הוא פרק אחד במסכת תימאטית זו. ההשוואה שוב אינה תופסת שעה שבאים לבחון את ההשלכות הספציפיות לתקופתנו מסיפורים קוואזי־היסטוריים אלו, ואם סיפורו של עוז משמש אולי ביטוי להקבלות הרבות ומבשרות־הרעה שהועברו בין מדינת ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים ובין ממלכת ירושלים הצלבנית, הרי שאנדז’ייבסקי מרמז בסיפוריו האלגוריים מתחומי הדת הנוצרית לדת אחרת, לאמונה אחרת, לשיטות מנהיגוּת אחרות, בקיצור לסטאליניזם.

ייתכן שלא פחות מקרית מהופעתן הסמוכה של שתי יצירות העוסקות במסעי־צלב היא העובדה שאנדז’ייבסקי הוא הסופר הפולני המודרני שזכה לתרגומים הרבים ביותר של יצירותיו לעברית. בעברית הופיעו נוסף לספר החדש גם “יהלום ואפר”, גם “מדלג על ההרים” וגם “האינקוויזיטורים” (בהוצ' “עם עובד”), אף שבשום פנים אין לראות באנדז’ייבסקי את הגדול או החשוב שבין הסופרים הפולניים בני־ימינו. גוֹמברוֹביץ', למשל, שהשפיע על אנדז’ייבסקי, הוא מעניין, מקורי וחשוב ממנו לאין ערוך, אך לא תורגם ממנו אלא סיפור קצר אחד – “בתולין” בידי מרים טאו – ומחזהו “איבון, נסיכת בורגונד” תורגם והוצג ב“קאמרי” על־ידי אנשים שלא הבינו אותו לחלוטין ולפיכך אין פלא שהצגתו נכשלה. מכל־מקום, כיון שהקורא העברי קיבל לידיו כמה כרכים של אנדז’ייבסקי, אין לנו אלא לשמוח על האפשרות לעקוב אחרי מהלכו של סופר זה במסכת התימאטית האמורה.

ספרות הנוצרת בתנאי מתח פוליטי גבוה, דוגמת הספרות הפולנית החדשה, נשכרת מבחינה מסויימת וניזוקה מבחינות אחרות מתנאים אלו. נשכרת – משום שהיא עשויה לזכות במשנה חשיבות, להיות חשובה “באמת” (בדרך שהספרות העברית העכשוית אינה חשובה כמעט בכלל), ליטול חלק דראמאטי בעיצוב פני החברה. אפשר לומר במידה של סבירות שהספרות הפולנית של סוף שנות החמישים נטלה חלק נכבד בשינויים הפוליטיים הידועים של השנים הללו. וספרות כזאת יכולה להינזק בשל המתח הפוליטי בכך שהיא תעמיד יצירות הטובות לשעתן, חפוזות, שטחיות. גם נזק זה נגרם בספרות של שנות החמישים המאוחרות וראשית השישים. על רקע זה צריך לראות את אנדז’ייבסקי ואת תהפוכותיו הפוליטיות והספרותיות.

הוא, כאמור, בראש־וראשונה – אופורטוניסט, מכל הבחינות, הגדולות והקטנות. את דרכו החל כאיש־ימין וקאתולי אדוק, בבוא העת היה לסטאליניסט אדוק לא פחות, באמצע שנות החמישים היה לראש המדברים נגד הסטאליניזם ובגלגולו האחרון הוא איש אופוזיציה מצפונית, שנגזרה עליו שתיקה יחסית של שנים מספר ושנשא נאום אנטי־מפלגתי חריף על קברו של חבר־סופר ובעקבותיו נגזרו עליו סאנקציות שונות. מעניינת וסובטילית יותר היא הבחינה המקבילה של האופורטוניזם הפוליטי שלו: האופורטוניזם הסגנוני שלו. היצירות מן התקופה הקאתולית בחייו, לפני מלחמת־העולם השניה, מחקות את הפאתוֹס המוסרי של “הגל הקאתולי” בספרות הצרפתית (פאֵגי, באֵרנאנוֹס), יצירות התקופה הסטאליניסטית (וביניהן “יהלום ואפר”) היו מופת של סוציאליזם, באמצע שנות החמישים הוא נשבה בקסמי החידושים הטכניים של הספרות המערבית וספרו השלישי שתורגם לעברית, “מדלג על ההרים”, מחקה בזריזות ובהצלחה רבה את טכניקת “זרם־התודעה” (משפט אחד על פני עמודים מספר). ואילו “שערי גן־עדן” היא נובלה המורכבת כולה משני משפטים: אחד המתמשך לאורך 107 עמודים (בעברית) והשני בן שלוש מלים.

אבל אם מבחינה טכנית דומה “שערי גן־עדן” ל“מדלג על ההרים” (והוא דומה לו גם בשילוב של תיאורי מגע מיני רבים ואחידי־נוסח כמעט בטכניקה השאולה גם היא מן הספרות המערבית), הרי שהאלגוריה שלו קרובה לזו של “האינקויזיטורים” (במקור, שם הספר “החושך יכסה ארץ”). במרכזם של שני הספרים – שנושאי שניהם לקוחים מפרשות בתולדות הנצרות – עומדת דמותו של המנהיג, האוֹתוֹריטה המוחלטת המשעבדת תחתיה את כל הסובבים אותה. ב“אינקויזיטורים” מומחש היחס בין מנהיג למונהג בדמויותיהם של האינקויזיטור הגדול טורקוומאדה ותלמידו דיאגו. טורקוומאדה הוא חסיד המטרה המקדשת את כל האמצעים, דיאגו נכנע לכאריזמה של מנהיגו והולך בעיניים עוורות ובאמונה לוהטת אל כל אשר זה מצווה עליו ללכת, אף שהוא נקלע פעם גם לספיקות, שלוחש על אזנו השטן. האלגוריה כאן שקופה למדי, ואין תימה שהספר, הכתוב כרגיל בכשרון רב, הסעיר את הרוחות בפולין כאשר הופיע, בשנת 1957. בהערת־אגב יאמר כאן שפרשות מתולדות הכנסיה, הסכיזמות והכפירות, שימשו גם את האלגוריה הפילוסופית ההיסטורית הגדולה “התודעה הדתית והקשר הכנסייתי” של לשק קוֹלאקוֹבסקי, הפילוסוף המזהיר שהיה למצפונה של האינטליגנציה הפולנית של אותם ימים.

כאמור, נושא אהבת המנהיג והנהייה העוורת אחריו מונח גם ביסודה של האלגוריה “בשערי גן־עדן”. הרקע הוא הפרשה המסתורית של מסע־הצלב של הילדים, שאירע בשנת 1213, כאשר קבוצות ילדים התארגנו לעלייה לירושלים לצורך גאולת הקבר הקדוש, הלכו ברגל, ובחלקם הגיעו עד לאסיה הקטנה, עד שאבדו כולם בדרכים ועקבותיהם נעלמו. שום דבר של ממש אינו ידוע על מסע־צלב זה, זולת עצם המעשה המופלא והמוזר של ילדים ההולכים לגאול את קבר המשיח מיד “התוגר העכוּמי”. איך קמו והתארגנו? מה הניע אותם?.. איש מן ההיסטוריונים אינו יכול לענות על כך בוודאות, והסופרים מפעילים את דמיונם ומבקשים את הסיבות והמניעים. הנובלה המופלאה של הסופר הצרפתי מרסל שווב “מסע־הצלב של הילדים”, שחוברה בשלהי המאה הקודמת, מתארת את הילדים ההולכים בתהלוכה הרוקדת ריקוד איטי ועצוב ומשבחת את הבורא בתנועות מלאות חן ובשירים תמימים וערבים (אותם ליקט שווב, שהיה בקי בקיאות גדולה בשירה הלטינית של ימי הביניים, מטכסטים עתיקים). דומה כאילו שאב שווב השראה – אף כי אין לי כל אסמכתא להשערה זו – מתהלוכה כזאת המצוירת על הפראֵסקות בראוואֵנה ואם לא, הרי עמדה לו בכך תחושתו המופלאה לרוחם של ימי־הביניים. לאנדז’ייבסקי אין התחושה הזאת, אך גם לא ימי־הביניים עניינו אותו (ולא ספרד של תקופת גירוש־ספרד עניינה אותו ב“אינקויזיטורים”, שהרי הספר מלא בטעויות מצחיקות לגבי הריאליה של התקופה), אלא הוא ביקש אמתלה ספרותית לבעיה מודרנית מאוד המעסיקה אותו. “שערי גן־עדן” הוא שרשרת של וידויי הילדים ההולכים לגאול את הקבר הקדוש ומספרים על אהבתם למנהיג שלהם, ז’אק איש קלוייס; הילדים אצל אנדז’ייבסקי אינם הולכים לירושלים מתוך רצון לגאול את קבר המשיח, אלא הם נמשכים אחרי הכאריזמה המיסטית־האֵרוטית של ז’אק. המישגלים עם ז’אק – האֵטאֵרו־והוֹמו־סכסואליים – תופסים מקום נכבד בוידויי הילדים.


קראתי את “שערי גן־עדן” לפני שנים מספר והספר מצא חן בעיני אז. היום, לאחר עיון בתרגום העברי, אני מוצא את הטכניקה שלו מלאכותית וגסה ואת האידיאולוגיה שלו מוכרת מדי ופשטנית מדי. על פני תיאורי האהבה “החזקים” של אנדז’ייבסקי, אני מעדיף את הבית הבא מן הפואמה הנהדרת של ברטולט ברכט “מסע־צלב של הילדים”:


היתה שם גם אהבה

הוא בן ט“ו, היא בת י”ב שנים


סרקה אותו במסרק שלה

בין חורבות בתים עשנים.


7.1.1972


  1. י. אנדז'ייבסקי: “שערי גן־עדן”, מפולנית: עזריאל אוכמני, רישומים: כרמלה טל. ספרית פועלים, תשל"ב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות