"… את היום בילה בשינה, את הלילה בעיסוקים ובתענוגות־חיים. כשם שאחרים זוכים לתהילה בשל חריצותם כך הוא זכה לה בשל עצלותו. בכל זאת לא נחשב להולל ופזרן כמרבית אלה המבזבזים את הונם, אלא לפוסק מעודן בענייני הטעם הטוב. ככל שמעשיו נראו חופשיים יותר, כן הוטבע עליהם חותם של רשלנות מסוימת שהעדיפו לראותה כטבעיות מדומה. למרות זאת בתור פרוקונסול של ביטיניה, ואחר כך קונסול, הוא הראה מרץ וכשרון ביצוע. לאחר מכן שב אל חטאיו הישנים, או שמא עשה עצמו שב, וניסתפח על חוג מצומצם של מקורבי נירון בתור פוסק בענייני הטעם הטוב. ונירון לא חשב דבר למעודן ולנעים אלא אם כן פטרוניוס חיווה דעתו כי כן הוא. מכאן הקנאה שרחש לו טיגלינוס כאל יריב העולה עליו בידענות של דברי תענוג. בכן, הוא פונה אל אכזריותו של הקיסר שהאפילה על כל תכונותיו האחרות, ומאשים את פטרוניוס בידידות עם סקבינוס, לאחר ששיחד עבד אחד למען ילשין עליו בפני הקיסר, שלל מן הנאשם אפשרות של הגנה ואת מרבית בני ביתו השליך לכלא.

באותם הימים נסע הקיסר במקרה לקאמפניה ופטרוניוס שנסע אתו עד קומאי נעצר שם. לא יכול היה לשאת עוד את ההיטלטלות בין הפחד והתקוה. אך לא התאבד בבת אחת. הוא ציווה לחתוך לו את הוורידים ולפי ראות עיניו סתם אותם ופתחם שוב כשהוא משוחח עם ידידים, אבל לא על דברים רציניים שיכלו להקנות לו שם של אדם שקול, גם לא הקשיב אל דבריהם בנוגע להישארות־הנפש ודעות חכמים, אלא רק לפזמונים קלים ולשירים מבדחים".

דיוקן כזה של פטרוניוס נותן לנו טאקיטוס ב“ספרי השנים” שלו (ספר 16, פס' 19–20) ובאיש שזה דיוקנו רוצים היינו לראות את מחברו של “סטיריקון”, רומן הרפתקאות מתקופת נירון קיסר, שזכה עתה לעיבוד קולנועי של פליני, גם אם המושג “עיבוד” תואם הפעם אך במעט את היחס בין הספר לסרט. פליני שזר מלבד אפיזודות מתוך הספר גם את מעשה התאבדותו של פטרוניוס, ולא מנע עצמו מאנאכרוניזמים, כמו – להסתפק בדוגמה קטנה – הדיקלום הרומי שמדקלמת השפחה על גופתו המתה של פטרוניוס, והוא מתוך שיר שחיבר הקיסר הדריאנוס (“נפש קטנה, ערפילית, חוורורת”) שנולד עשר שנים לאחר מות פטרוניוס (בשנת 76 לספירה). אך לא בסרט שכבר נכתב עליו הרבה רצוני לעסוק.

כתבתי: רוצים היינו לראות בפטרוניוס זה את מחבר הרומן, שכן בטחון גמור שאכן היה מחברו – אין. מסורת המגיעה עד ימי המבקר מאקרוביוס במאה ה־5 לספירה מקורה כמדומה בתואם היפה שבין אופי הרומן ואופי האיש – המגלם את כל התכונות המיוחסות לתקופת הכסף הרומית, שלהי גדולה ותחושת חיים על הר געש – קובעת שגאיוס פטרוניוס, פוסק בענייני הטעם הטוב, נרפה ונמרץ, איש המתעניין בכל ומקל ראש בכל, אוהב לוהט וחכם צונן – הוא מחבר “סטיריקון”. הרוב זוכרים את פטרוניוס כגיבורו של “קוו ואדיס” לסנקביץ', שהתבסס על קווי הדמות ששירטט טאקיטוס. “קוו ואדיס”, שהוא בשביל רבים אחת מחוויות הקריאה הגדולות של ימי־הנעורים, עשה את פטרוניוס למופת של גיבור סטואי וחרט בזכרון קוראיו כמה תמונות בלתי־נשכחות, כגון זו בה מקריא נירון שירים מפרי עטו ופטרוניוס מגנה אותם (“…לבבותיהם של הנוכחים קפאו בקרבם מאימה. שכן נירון לא שמע מילדותו משפט כזה מפי מישהו. רק פני טיגלינוס אורו משמחה… ונירון החל לשאול בקול מתוק מדבש שבו רעדה בכל זאת אהבה עצמית נפגעת עד מעמקים: מה פגם מצאת בשירים? ופטרוניוס לעומתו: אתה שואל מה רע בהם? אם תרצה אמת לשמוע אומר לך: הם ראויים לוירגיליוס, הם ראויים לאובידיוס, ראויים אפילו להומרוס, אך אינם ראויים לך…”) או זו של המשתה בו מתאבדים אט־אט פטרוניוס ואהובתו תוך כדי שמיעת חרוזים קלים (“…והמסובים שהביטו בשתי הגופות הלבנות הללו הדומות לפסלים נפלאים הבינו היטב שיחד עמם חולפים־עוברים הדברים היחידים שנשארו בעולמם: השירה והיופי…”).

פטרוניוס הוא, אם־כן, דמות דקאדנטית מושלמת והיה מוצא לעצמו מקום יפה בין הדקאדנטים של שלהי המאה ה־19, בין טיפוסים כמו דס־אסאנט גיבור ספרו של הויזמאנס “במהופך” (הוא הספר שלורד הנרי נותן לקרוא לדוריאן גריי), כשם שרומי של תקופתו מתדמה בנקל לאימפריה זו, עליה כתב פול ורלן:

“הרי אני אימפריה בשלהי ירידתה”

בסונאטה שהיתה לפרוגראמה של אותו עולם “סוף המאה” שדבר לא נשאר בו זולת שירה ויופי. אז היתה באופנה גם הספרות הרומית של תור הכסף, זו המינורית המצועצעת, המאירה באור אפל של אזמרגד לעומת שירת תור הזהב שאורה אור יהלום צלול. ברומי מאוחרת זו נתחברו שירים על דברים חמודים קטנים, בעוד בחוץ משתוללים הגותים והימים ימי “טון־החיים האלים” (וזהו שם פרק בספרו של יוהן הויזינגה “סתיו ימי הביניים”. שכן תמיד יש קווי דמיון בין תקופות של דקאדנס, כפי שהזכיר לנו פליני בדברו על הסרט ועל משמעותו לגבי ימינו אנו. עוד ראוי להזכיר שלא בלי כוונה לקח אליוט כמוטו ל“ארץ הישימון” קטע של “סטיריקון”. ברומי זו נפתחים הפרקים הראשונים של אותה חטיבת ספרות קסומה בתכלית הקסם – שירת ימי־הביניים הלטיניים. הלן ואדל מכלילה באנתולוגיה שלה “ליריקה לטינית של ימי־הביניים” כמה משיריו של פטרוניוס.

נשארו לנו ממנו שירים שחלקם מצוי ב“סטיריקון” שלו, שהוא תערובת של דברי סיפור עם דברי שיר, סוג שכונה ברומי Satura. זהו גם שם הספר, והשם המשמש אותנו “סטיריקון” אינו אלא שיבוש. על הסוג הספרותי הזה “סאטורה” נכתבו דברים מרובים, רבים יותר מאשר על כל סוג אחר של ספרות רומית, אולי משום שהוא היחיד שהומצא ברומי (לפי דברי המבקר קוינטילאנוס “סאטורה כולה שלנו”) ולא הובא מיוון. שנוי במחלוקת פרושה של המילה אך היום כבר הכל מסכימים שהיא קשורה בשורש SATU (מלא) והפירוש הוא “סיר מלא במאכלים שונים, בתערובת”. פירוש זה תואם את יצירתו של פטרוניוס עד מאד. סביב ציר עלילה רופף למדי, הרפתקאותיהם של אנקולפיוס ואסקילטוס ומשרתם גיטו בערים היווניות של איטליה הדרומית, נארגות מעשיות־משנה רבות (כמו סיפור האלמנה מאפסוס שאותו ניצל פליני) ונשזרים קטעי שירה ופארודיה. האפיזודה השלמה ביותר והעיקרית היא “סעודתו של טרימאלחיו” שכתב־היד שלה נתגלה רק ב־1650. (ניתוח מעניין של “סעודת טרימאלחיו” ימצא הקורא בספרו של אאורבך – “מימזיס”, שתורגם לעברית). הקו המיוחד והמרשים ביותר של “סטיריקון” הספר הוא לשונו וסגנונו. לשון זו היא לטינית־של־רחוב שדוגמאות מעטות נשארו לנו ממנה, לשון עשירת ניבים וביטויים עממיים שלעתים קשה לנו כיום לפענח את משמעותם. הסגנון רב פנים, פעם מתקרב לרומית הקלאסית ופעם מתרחק לעגות מקומיות של פינות נידחות באיטליה, ומשקף חוליה בשלב המעבר ללשונות הרומאניות. חבל שרוב המטעמים בסיר נפוח זה אבדו ומה שנשאר בידנו הוא רק מעט שבמעט. הכל יחד משעשע מאד.

פטרוניוס ארביטר: קטע מ“סטיריקון”¹    🔗

תַּפּוּחִים זְהֻבִּים אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי, מַרְקִיָה נֶחֱמֶדֶת,

אַתְּ מְצָרֶפֶת לָהֶם פְּרִי הָעַרְמוֹן בִּפְלוּמוֹת

יְקָרִים לִי אֵלֶה מְאֹד. אַךְ אִלוּ בִּדְמוּתֵךְ־אַתְּ הוֹפַעְתְּ

אוֹ אָז הָיִית מְקַשֶׁטֶת אֶת הַבַּיִת הַזֶה, יְקָרָה.

אָז גַם תַּפּוּחִים שֶׁטַעֲמָם מְעַוֶה שְׂפָתַיִם

כִּדְבַשׁ הַטוֹב יִהְיוּ, עַל יָדֵךְ יִמְתָּקוּ מְאֹד.

וְאִם אֵין אַתְּ רוֹצָה לָבוֹא אֵלַי בְּגוּפֵךְ

נַשְׁקִי לְפָחוֹת לַתַּפּוּחַ. הוֹי אֵיךְ אֶתְקַע בּוֹ שִׁנַי!

תירגם: יורם ברונובסקי

מתוך “סטיריקון” פרק ט"ז (קטע)    🔗

…מיד הובאו גביעי זכוכית, חתומים בגבס, לצואריהם מקושרים פתקים עם כתובות “יין־פאלרנוס בן מאה, מימי אופימיוס”. בעודנו בוחנים את הכתובות, ספק טרימאלכיו כפיים ואמר: – בכן, היין מאריך ימים יותר מן האדם. הבה נשמח. היין הוא החיים. אני נותן יין אופימיוס אמיתי. אפילו אתמול לא נתתי יין כה הגון והרי סעדו על שולחני אנשים נכבדים יותר. כששתינו והערצנו כל פריט של המעדנים הללו, הביא העבד שלד מכסף עשוי כך שניתן היה לכפוף את פרקיו לכל צד־שהוא. כשזרק אותו על השולחן, כך שהשלד המותנע נעמד בעמדות שונות כל פעם, הוסיף טרימאלכיו:

אבוי לנו לעלובים, בן אדם הוא ריק והבל,

כולנו נדמה אליו, כששאול תיבלע אותנו,

על כן עכשיו נגיל נשמח כל עוד חיים אנו.

הכל מחאו כפיים ואחר כך הוגשה ארוחה שאמנם לא ציפינו לה והחידוש שבה משך את עינינו. על טס עגול היו תריסר המזלות השמימיים סדורים כסדרם, והטבח הממציא הניח על כל מזל מנה התואמת אותו: על גדי היתה מונחת אפונת גדיים, על שור נתח בשר שר, על תאומים אשכים וכליות, על סרטן – זר, על אריה – תאנה מארץ אפריקה, על בתולה – רחם חזירה צעירה, על מאזניים – מאזניים־של־ממש, שעל כפם האחת נישאה פיתה חמה ועל השניה עוגה אחרת. על עקרב – דגת הים, על קשת – ארנב, על טלה – רכיבה, על דלי – אווז, על דגים – שני צלופחים. ובתווך היה עשב ירוק גזוז זה עתה ועליו יערת דבש.

10.4.1970