תפוחים ואגסים    🔗

כַּאֲשֶׁר נָטַעְתִּי בְּגַנִי נִטְעֵי תַּפּוּחִים וְאַגָסִים

שְׁמָהּ שֶׁל אֲהוּבָתִי חָרַטְתִּי עַל קְלִפַּת כָּל עֵץ;

עַל כֵּן לֹא תִּשְׁכַּךְ תְּשׁוּקָתִי וְלֹא יָקִיץ עָלֶיהָ קֵץ

עֵץ גֵָדל, תְּשׁוּקָה זוֹהֶרֶת; הַחֲלוֹמוֹת בָּאוֹת כְּמוּסִים.

אפולו ובכחוס    🔗

כְּמוֹ אַפּוֹלוֹ כֵּן גַם בַּכְּחוּס אֵל שֶׁמַהוּתוֹ הָאֵשׁ.

שְׁנֵיהֶם מִן הָאֵשׁ נוֹלְדוּ, הֵגִיחוּ מִתּוֹךְ הַלֶהָבָה,

שְׁנֵיהֶם נוֹשְׂאִים מַתְּנוֹת־הַחֹם, זֶה שֶׁל שֶׁמֶשׁ זֶה שֶׁל כֶּרֶם,

זֶה מֵפִיג חֶשְׁכַת הַלַיְלָה, זֶה מֵאִיר חֶשְׁכַת הַלֵב.

ורדיה של ונוס    🔗

לְוֶנוּס הָיָה גַן שֶׁסְבָבוּהוּ שִׂיחִים שֶׁל וְרָדִים,

חֲבִיבִים בִּמְיֻחָד עַל גְבִרְתָּם וְכָל הָרוֹאֶה אוֹהֲבָם.

פַּעַם פָּלַשׁ בְּנָהּ לַגַן מְבַקֵשׁ לְקָטְפָם

לְהַעֲטִיר קְוֻצוֹתָיו בִּוְרָדִים; אֲבָל הוּא מִהֵר

וּפָצַע בְּקוֹצֵי־הַוְרָדִים אֶצְבָּעוֹת שֵׁישִׁיוֹת.

דָם זָב מִיָדוֹ, כְּאֵב עֲבָרוֹ וּדְמָעוֹת נִקְווּ בְּעֵינָיו,

כֻּלוֹ זַעַם רָץ אֶל אִמוֹ וְהִתְלוֹנֵן בְּפָנֶיהָ:

"לָמָה זֶה, אִמָא, הַוְרָדִים פּוֹצְעִים, מַכְאִיבִים?

וּמִנַיִן נִשְׁקָם הַנִסְתָּר שֶׁל פְּרָחַיִךְ וּבְמִי

לוֹחֲמִים הֵם – בִּי?! – וְצִבְעוֹ שֶׁל הַפֶּרַח כְּצֶבַע הַדָם".

על פלורוס, מחברם של כמה שירים קצרים ונחמדים מן המאה השניה לספירה, ידוע לנו אך מעט ודומה שאין צורך לדעת יותר מזה. כתב היד ששימר את שירי פלורוס אינו מוסר את שמותיו הראשונים שהיו מקלים את זיהויו. הובעה הסברה, הקרובה לוודאות, שפלורוס־המשורר זהה להיסטוריון בן־הזמן לוקיוס אנאיוס פלורוס, מחבר דברי־ימיה של רומא הידועים בשם “אפיטומאי”, ולעוד פלורוס שלישי־כביכול שהיה רטוריקן ונשא את השמות פובליוס אניוס פלורוס. אם שלושת הפלורוסים אינם אלא איש אחד כי אז שמו של המשורר־ההיסטוריון־הרטוריקן הוא פובליוס אניוס – כי בעוד שמותיו הראשונים של הרטוריקן הם ודאיים, הרי ששמותיו של ההיסטוריון (לוקיוס אנאיוס) הם כנראה פגומים… בקצרה: הערפל הוא רב וההשערות והפילפולים רבים גם הם. אילו היה המדובר בהומרוס או בשקספיר ודאי היו נכתבות ספריות שלמות על זהותו של פלורוס ועל “השאלה הפלורית” (על משקל “השאלה ההומרית”), כיון שאין הוא שקספיר כל־עיקר הרי שהויכוחים על זהותו תופסים רק מאמרים נידחים בכתבי־עת גרמניים מאובקים.

אך אם נתעלם מן הויכוחים ונקרא בשיריו הספורים של פלורוס המצויים בידינו נראה שעליהם לא נתיישב כל אבק. הם רעננים ומקסימים, וכלולות בהם כמה מן השורות היפות ביותר של השירה הלטינית לדורותיה. ניגונם שוב אינו ניגון תור־הזהב הרומי – אכן, אפשר לייחס לניגון זה את שם־התואר “רומנטי”, באותו מובן שמייחסים תואר זה לאותה פואמה רומית מאוחרת ומסתורית הידועה בשם “ליל חגה של ונוס” (“פרויגיליום ונריס”) שממנה בוקע כבר קולם של ימי־הביניים. לא בכדי ייחסו כמה מלומדים את חיבורה של הפואמה הזאת – הידועה לציבור הרחב של קוראי־שירה ביחוד מתוך השימוש שעשה בה אליוט בסיום “ארץ השממה” – לפלורוס שלנו, מחברו של השיר על גינת־הורדים של ונוס. הלא בימיו של פלורוס, שבחלקם נופלים על ימי שלטונו של הדרינוס, חוּדש ביתר שאת פולחנה של ונוס ברומא, בעידודו של הקיסר. סברה אחרת מרחיקה את זמן החיבור של “ליל חגה של ונוס” למאה הרביעית, אך יש פיתוי רב ביחוסה לפלורוס, כה ברור נראה החוט המקשר בין שיריו לבינה.

פלורוס כשמו כן הוא: משורר הפרחים, וליתר דיוק: הורדים. מתוך כשלושים שירים ששרדו אין כמעט אחד שבו לא יוזכר הפרח הזה. אחד משירי־הורדים הללו נושא בטור האחרון שלו את הבשורה האובססיבית של שירי־הורדים – “אל תתמהמה, קטוף את הורד, הבתולה מזקינה מהר”¹ – שמקורה בשירה היוונית והיא עתידה להתגלגל לשירה האירופית המאוחרת, לטוריו של רונסאר (“קטפו עוד היום את ורדי־החיים”) ושל רוברט הריק (“אספו ניצני־ורד כל עוד אתם יכולים”). השיר על גינת־הורדים של ונוס מתאר איזו דראמה חצי־מסתורית בין ונוס לבנה – אמוֹר – וגם בו רמזים ברורים על הקשר הפיוטי בן־האלמוות בין הורד לאהבה (ו/או בין הפרח לקוץ).

פלורוס – נסכים ששמו פובליוס אניוס פלורוס ונייחס לו את פרטי־הביוגרפיה הידועים של “שלושת הפלורוסים” – נולד באפריקה סביב שנת 74 לספירה. בעלומיו נדד לרומא והשתתף בתחרות־משוררים, אך הפסיד בה כתוצאה מקנוניה נגדו. העוול הכאיב לו עד כדי כך שהוא נטש את רומא ויצא לנדודים ארוכים עד שהתיישב בספרד. בימי קיסרות טראיאנוס הזדמן לספרד איזה רומאי שפגש בפלורוס וסיפר לו ששיריו ידועים ברומא וזוכים בהצלחה. יתכן שבשל כך הוא חזר לרומא ובימי הדרינוס אנו מוצאים אותו בחוג מקורביו של הקיסר. הביוגרפיה של הדרינוס בקובץ “היסטוריה אוגוסטה” מצטטת את השיר החצוף שכתב פלורוס על תאוות־המסעות של הקיסר ואת תשובתו של הקיסר, שמתוך הזלזול שבה ניכרת גם חיבה אל המשורר־הבטלן. אהבת הספר והתפלפלויות בבעיות משונות ודאי קישרה את הקיסר למשורר – פלורוס (“הרטוריקן”) כתב מסה בשם “כלום היה וירגיליוס נואם או משורר”. אגב, מתוך הפתיח למסה זו, השמורה בחלקה עד ימינו, נודעים רוב פרטי הביוגרפיה של פלורוס. דו־טור של פלורוס המעיד על גאוות־המשורר שבו כולל גם קידה לעבר המלכות:

מדי שנה קמים קונסולים ופרוקונסולים חדשים

רק המלך והמשורר אינו נולד מדי שנה.

פלורוס הוא משורר מינורי מובהק. האוטוריטה של אליוט הצילה תואר זה מנימת הזלזול המתלווה אליו מעצם־ההגדרה בהצלחה כה רבה – אולי רבה מדי – עד שמינוריות נעשתה לאופנה בקרב מגלי־המשוררים בארצות שונות, בין השאר גם אצלנו. אך השירים המינוריים של פלורוס מעידים מחדש על קסמה של אמנות השיר הקטן והעשוי לתפארת. לרוב שיריו של פלורוס אופי מכתמי, והם מזכירים את האפיגרמות של “האנתולוגיה היוונית” וגם של מקבילתה הרומית הידועה בשם “אנתולוגיה לטינה”, שבמסגרתה נשמרו גם שירי פלורוס (בכתב־היד “קודקס סלמסיאנוס”). המושלם שבין השירים־המכתמים הללו של פלורוס הוא לטעמי המרובע שכיניתיו בתרגומי “תפוחים ואגסים”. כדי להתקרב למידת האפיגרמטיות של המקור נדרשתי לחריזה, שאינה מוכרת כמובן לשירה הקלאסית. במרובע על אפולו ובכחוס (דיוניסוס) מצביע פלורוס על הזהויות בין שני האלים ונמצא חלוק על ניטשה שיעשה אותם בבוא הזמן לאלוהויות אנטיתטיות.

הארץ, 30.7.70