בתוך: מכתבים מפולין (א')

ווארשה

אני כותב את הדברים ביום הקרוב לתום שלושה השבועות של טיולנו בפולין. יצאנו, עמיתי ואני, מווארשה ושבנו לווארשה לאחר מסע תלאות ויגונים בעריה ובעיירותיה של פולין המזרחית, שם היינו פוקדים בתי־כנסת חרבים ומשתטחים על קברות צדיקים, מצותתים ללחישות־הרפאים של היהדות הגדולה שהיתה ואיננה, ושומעים מבלי משים את נאקותיה של פולין העכשווית, המתקיימת באותו קיום מפוקפק, טראגי קומי משהו, שמונה לעם שאף למות לא ניתן ולו והוא חי, כביכול, חיים שלאחר המוות. איוושת־הרפאים של העם היהודי שנהרג ונאקת־החורבן של העם הפולני המעמיד – במין מיומנות מגושמת – פני חי, מתמזגים באוזנינו ומתקשרים באיזה קשר סמוי; הטרגדיה של תמול־שלשום והכמעט־טרגדיה של היום נראות כאילו הן קשורות בקשר של סיבה ומסובב. ההיסטוריון יתקשה להסביר את הקשר הזה, אך הלב היהודי־פולני מנחש אותו בלא הסבר. והראיה מונחת מנגד: בית הקברות האדיר הזה, הישן־חדש, המלא המייה רבה כל כך, עד שהיא עשויה להוליך שולל ולהידמות לחיים מסוג מסויים. ביחוד אחרי שלושה שבועות אינטנסיוויים מאין כמותם, רצופים בשיחות עם צעירים וזקנים, אינטלקטואלים ותמימים, איכרים ואנשי־הרים (גוּראלים), יהודים מקומיים וקאתולים רומיים ואף יהודים וקאתולים בעת־ובעונה אחת – כי בפולין שולט היום סינקרטיזם שלא היה מבייש את שלהי האימפריה הרומית. אתמול שאלני חוקר־ספרות יהודי־פולני ידוע, שידידי דוד ויינפלד ואנוכי נועדנו עמו לשיחה: “ובכן, איזה שיחות היו לכם בקרקוב?”. עניתי בלשון המשותפת של יהודים־פולנים שכמונו, ביוונית, ואמרתי: “שיחות שבין המתים”. “אהה” – שמח והתעצב גם יחד הפרופסור ארתור סנדאוּאר – “אדוני מלומד; אדוני מצטט לי כאן את לוקיאנוס מסאמוסטה”.

אכן, שלושה שבועות הומים מאוד ומגוונים מאוד, כמעט הייתי אומר צבעוניים, אלמלא האפרוריות האיומה של ההווייה הפולנית בת־ימינו. משהו מן ההמייה הזאת אביא כאן בשבועות הקרובים ברשימות ספציפיות יותר שרשימה־מכתב זה משמשת להן מסגרת. אבל המייה זו אסור לה שתטשטש את הרושם הראשון שהוא תמיד הנכון והמהותי. הטיול הראשון בווארשה הלילית הוא הקובע, הוא שסיפר את הסיפור כולו בלי לזייף. וזה היה טיול בהאדס, הצצה למלכותם הקודרת של שלושת השופטים, מינוס, ראדמנטיס ו(את שמו של השלישי אני שוכח תמיד: הוא ודאי ישפוט אותי). “לא ידע לילה עיוור מיהו אדם ומיהו צל” – אני מלחשש טור משירו של בולסלב לשמיאן, טור שהיה אחד הרפראנים של הטיול הראשון הזה בערב הראשון שלנו בווארשה.

ההשלמה הגדולה    🔗

יצאנו, חבורה קטנה של ישראלים, מן המלון שלנו המפואר, איירופסקי שמו – אוי לאותו מלון! אוי לאותו פאר! אוי לאותה אירופיות יומרנית! – ופנינו לעבר העיר העתיקה של ווארשה, אל המקומות ששוחזרו במבצעים מדהימים לאחר המלחמה, בעזרתם של טובי הרסטאורטורים בעולם, ואמורים לשמר במדוייק את רוחה, אם לא את לשונה, של ווארשה ההיסטורית, המלכותית ואף הרפובליקאית. פנינו לעבר הכיכר הישנה, צועדים ברחוב־שדרה הקרוי “המבוא הקרקובי”, וכל בית וכל פינה מעוררים אלפי הדים אצל מי שמצוי בשירה הפולנית או בספרותה של פולין. הנה כאן היה ביתו הווארשאי של ריימונט! אמנם הכתובת אומרת, למרבה התדהמה, שהיא הוצבה לכבודו של מחבר “האיכרים” על־ידי אגודת החייטים, משום שריימונט היה “אמן־חייטות”. ניחא. ממשיכים הלאה – הנה הכיכר הקטנה שבמבואות הכיכר הגדולה: כאן ניצבת “הקולומנה של זיגמונט”, יד למלך הפולני בשם זה המוכר בכינויו “הזקן”. הלא זה אחד מסמליה של ווארשה, מוכר מתאורים ומציורים ומעשרות שירים שונים לפני שהעיניים זוכות(?) לנוח עליו. השירה והספרות ניפחו את הכל לממדים גדולים כל כך: המציאות קטנה מהם בהרבה. העמוד לא גבוה והמלך אינו אלא בובה קטנה בראשו.

אבל לא על זה אני מתכוון לספר, גם לא על האנדרטות המפוארות האחרות שאנו מזהים או לא בדרכנו, לא על מיצקביץ' ולא על הנסיך יוזף פוניאטובסקי רכוב עלי־סוס וכל אותו פנתיאון מגוחך של גבורים אשלייתיים שהפולנים מילאו בו את תודעתם הלאומית המובסת והאומללה. האנדרטות הללו היו בכל זאת הדמויות הפולניות המדברות היחידות שפגשנו בדרכנו.

מחוץ לכך – ברחובות ובככרות, בכל מקום – הס. דממה כזאת אינה זכורה לא לי ולא לחברי משום מקום. זו אף לא דממה של שעת־עוצר. יש בה איזו השלמה גדולה, אם גם לא שמץ של נינוחות. מפעם לפעם נראה גם משהו – אדם? צל? – החומק לאורך הקירות של הככר הישנה. פה ושם נראית אשה ההולכת לבדה; בעצם בעיקר נשים נראות כאן, הולכות לבדן, ללא חשש. “וכי למה תחשושנה כשהגברים מסורסים” – אינני יכול להתאפק מלהשמיע את ההלצה הטפשית הזאת, ובו ברגע מבין שזה נכון אך לא בדיוק: השלווה הזאת של נשים אלה מקורה אחר. לדרך־המחשבה הנכונה מביא אותי המראה התמוה מכל – מראה הזוגות הנראים גם הם פה־ושם. נראה בעליל שבני־הזוג אינם נוגעים איש בזולתו: איזה רווח של סנטימטר מפריד בין גופותיהם, ונדמה שעליו לא יגשרו לעולם. בתנועותיהם אין שום גמישות, שום מיניות. שלושה־ארבעה זוגות כאלה עוברים על פנינו עד שהדעת תופסת שאלה הם פשוט מלאכים, המוחזרים למצב המבורך שמלפני נפילת האדם הראשון! קללת המין ניטלה מהם, ויחד עמה כל העליצות והטומאה של חיי־החטא שהם החיים היחידים שניתנו לאדם. “מלאך ואשתו / הולכים בדרך” – קופצת לראש שורה של איזה שיר עממי. אך השירה מספקת תעוד מורכב ומאלף בהרבה למצבם של פולנים צעירים אלה בערב וורשאי שלו.

שעות אחדות לפני שיצאנו לטיול הלילי הזה זיכני דוד ויינפלד בספר־תרגומיו החדש, תרגומים לשירי המשורר הפולני זביגנייב הרברט. הספר נפתח בשיר, היחיד שקראתי עד אותו ערב, שהוא תאור מדויק, כפי שרק שירה יכולה לדייק, של המצב האנגלוֹלוֹגי שבו שרויה ווארשה לילית זו. “בשערי העמק” קרוי השיר ואני מעתיק לכאן את שני בתיו הראשונים, מפנה את הקורא לקובץ עצמו שיצא עתה זה בהוצאת “הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה” ושמו “מר קוגיטו ושירים אחרים”:

אחרי גשם הכוכבים

נאספו כולם תחת משמר מלאכים

על כר האפר

מגבעה שניצלה

אפשר להקיף במבט

את העדר הפועה של הולכי על שתים.

השירה, השירה הפולנית הזאת שנכנסה לעורקינו, המדייקת והמכזבת, ואין לדעת מה יותר. כל זמן הטיול הלילי אני זוכר גם פואמה מסויימת של אנתוני סלונימסקי, פואמה שבה תאר את שובו הראשון מלונדון לווארשה ההרוסה. היה זה בשנת 1945, עוד קודם שבא סופית להשתקע בעיר־הולדתו, ובפואמה הוא מתאר את שמחת הפגישה עם העיר “המוכרת עד־דמעות” (כפי שאמר משורר אחר על עיר אחרת). הוא זיהה את העיר ההרוסה כעירו על פי… הצעקות שלה, על פי הקללה שפלט מוכר־העיתונים, צווחת השמחה שבקעה מפיה של שומרת־בית ווארשאית שזיהתה את אחד מדייריה. כמין אנטיתזה אירונית לזיכרון של פואמה זו ניצבת כאן מולי ווארשה דוממת זו שאותה יכול לזהות רק מלאך אחר הדומה לאלה המהלכים בה. הייתי כאן אמנם רק שבוע בחיי, השבוע לפני שעלינו לארץ, אך סיפורים רבים כל כך, בכתב ובעל־פה, סיפרו על ווארשה אחרת, ווארשה אחרת כבר מתקופה שלאחר־המלחמה. כלומר: כל הזמן הזה היה פירפור גסיסה ארוך אחד, ועכשיו שלמה העת. “מאז יום הטלת המשטר הצבאי” – אומרים האנשים הצעירים מבני־המקום שאני מספר להם למחרת היום את רשמי. הם מנידים בראשם ואינם תמהים כלל על ממצאי. הם עצמם מלאכים היודעים שהם מלאכים. מה הפלא שהשיחה המתפתחת עוסקת בנושאים תיאולוגיים טהורים, כמעט כמה מלאכים אפשר להכניס בקוף של מחט. היהדות גם היא, כאמור, מעניינת אותם, וביחוד שאלת הקרבת הקורבנות בבית־המקדש השלישי העתיד להבנות בירושלים.

מחולות בשאול    🔗

אך עלי לספר עוד דבר על סופו של הערב הראשון הזה בווארשה. חזרנו למלון שלנו, הקרוי אירופאי, מקץ שעות אחדות של תעייה בארץ־המתים, כאשר לחשושים עמומים עולים זעיר־פה זעיר־שם מגרונות או פיות (אך כלום יש למלאכים גרונות או פיות?). תושביה החמקניים מעלים לבסוף על דעתי דבר־שירה נוסף, שוב קלאסי־פולני במיטב המסורת הפולנית (ויספיאנסקי!), היינו את המוטו שהציב בראש ספר שיריו בעל השם הלטיני “ואדה־מאֵקום” (בוא עמי) המשורר הגדול בן המאה התשע־עשרה, נורוויד, מוטו מתוך השיר האחד־עשר של האודיסאה, שם מסופר על ירידתו של אודיסאוס לשאול ופגישתו עם חבריו משכבר הימים ועם אמו. “אל תהלל באוזני את המוות, בנו המפואר של לארטיוס”, פונה אל הגיבור החי הגיבור המת אכילס, “שהרי עדיף בעיני להיות עבד על פני האדמה מאשר מלך בשאול תחתיות!”.

נניח, בכל מקרה, לאסוציאציות הקלאסיות־הפולניות הללו ונשוב למלוננו שם, בשעה שתים עשרה בלילה, מרקדים זוגות אחדים ריקודים משונים, לקולה של תזמורת ג’אז מדהימה. אנו עוצרים בלובי ומתבוננים ברחבה המרוחקת משהו, בזוגות המחוללים ריקודים ישנים־נושנים. היכן עוד בעולם רוקדים את הריקודים הללו, רוקדים כך, במין רוך מגושם של קבארטים שעברו מן העולם? מהו בעצם הריקוד שמחוללים הזוגות הללו? האם זהו צ’רלסטון או משהו־כזה, ריקודן המודרני ביותר של סבתותינו? לא כי, הריקוד הזה הוא מחול הרוחות בשאול, אלה מחולות המוות האמיתיים, והמרקדים הלא הם הגיבורים הרבים שהופלו אלי האדס. היבהובים סוראליסטיים עולים מן הרחבה הזאת במלון “אירופאיסקי”, המחוללים יושבים לשולחנות וגומעים איזה אליקסיר. וודקה? לא, וודקה יקרה מדי בארץ־הוודקה. אין זאת אלא שהם שותים איזה שיקוי מפרחי־העירית, אלה הפרחים שמצמיחה, לדברי הומרוס, שממתה של ארץ המתים.

כך תם הערב הראשון בווארשה, הערב הנכון ביותר, הסוראליסטי בתכלית, שכל הערבים שבאו אחריו רק בילבלו אותנו עם העובדות שנשאו עימם.

“בפולניה, כלומר בשום מקום”, – כזאת הוראת במה, ציון מקום העלילה, רשם ז’ארי במחזהו “אובו המלך”. הפרחח הגאוני התכוון לומר, בהמשילו את המשל שלו על הטוטליטאריות המתגלמת בדמותו של המלך המצחיק־מאויים אובו: “בפולניה, כלומר בכל מקום”. אבל החוש הפיוטי־נבואי לא הטעה אותו, הוראת־הבמה הקדם־סוראליסטית קרמה עור וגידים ופולניה – שורשה היא לבה הדומם – היא כיום שום־מקום, אוטופיה. אכן כי כן: התגשמותה המושלמת של האוטופיה הסוציאליסטית.

אגב, שתי הדמויות הנערצות ביותר בקרב הנוער הפולני הזה, שעם נציגים רבים שלו נפגשנו, הן דמותו של האפיפיור (וזה מובן) ודמותו של אריק שרון (וגם זה, בעצם מובן). אז איך להכחיש את הקשר המיסטי שבין שני העמים? אבל זה כבר, כפי שנאמר בסיום “החטא ועונשו”, נושא לרומאן אחר.

18.5.84