הוראטיוס האיש ויצירתו / מאת נתן שפיגל; הוצאת מאגנס, 270 עמ'

בנודע שבשיריו דיבר הוראטיוס על האנדרטה שהקים לעצמו, אנדרטה (או “יד”) שתתקיים זמן רב יותר מן הארד ותהיה גבוהה יותר מן הפירמידות. שיר־הגאווה הזה, היפה אם כי לאו דווקא היפה ביותר בין שיריו של אביר הליריקה הרומית, המרומם את נפש הקורא כפי שעשויה לרומם כל גאווה מקצועית המבוטאת היטב, ובעיקר בזכות מלאה (וממילא יש בה גם מידה של צניעות), אינו מתיישב כל עיקר עם הדמות של הוראטיוס כפי שזו עולה משאר שיריו, מתיאורו העצמי ואף מן המסורת הביוגראפית על אודותיו. אותם שירים אחרים – וכן גם המסורת – מציגים אדם שהוא מעל לכל נבון ושקול, זהיר וחששני, תר אחר המידה הנכונה בכל דבר ומתרחק מכל קיצוניות, הוא איש המרכז דוברו של “שביל הזהב”, אחד הביטויים הרבים שעברו ללשון־הדיבור שלנו מתוך שירתו, במקרה זה מתוך אודה (עשירית בספר השני) שאינה רחוקה ביותר, מבחינת מיקומה בספר־האודות מן האודה המהוללת על האנדרטה ועל חיי הנצח הנכונים למשורר (שלושים בספר השלישי).

איש נבון ומפוכח, חסיד הפילוסופיה האפיקוראית, מודע מעל לכל לארעיותם של חיי־אנוש, למוות המתדפק במוקדם או במאוחר על כל דלת. בניסוחים שונים הוא מתרה בידידיו או בידידותיו – שהן בדרך־כלל כיאה למשורר שהאהבה היא בשבילו רגש עז מדי שראוי להתרחק ממנו, דמויות פיקטיוויות הנושאות שמות פיוטיים, יווניים, דוגמת “לאוקונאה” או “לאלאגה” – למצות עד תום את הרגע החולף, להנות מן המצוי בהישג־יד ולא לפלל ליותר מזה, שהרי לעולם אין לדעת – וזהו אף חטא לרצות לדעת זאת – מה צופן בחובו העתיד. על כן קורא הוראטיוס לנערה לאוקונאה “תפסי את היום!” – ושוב, ביטוי זה (“קארפה דיאֵם”) נעשה לאחד מפריטי־הירושה הרווחים ביותר שהותיר אחריו הוראטיוס. ספק אם יש עוד משורר בשירת העולם – אלא אם כן נחשוב על טראקל או דוד פוגל ודומיהם – המונע באורח אובססיווי כמעט על־ידי תודעת המוות הקרוב. תודעה זו מוצאת ביטוי כמעט בכל שיר שכתב, הוא בעל האימאז' של “המוות החיוור” שבדומה לביטויים ולאימאז’ים כה רבים שלו עתיד היה לעשות קריירה מזהירה כל כך בשירת המערב, ואפשר אפילו לומר בהרחבה יתרה: בתרבות המערב.

הבל היומרה האנושית    🔗

כאשר מפי משורר כזה, המיטיב כה לדעת עד כמה ארעיים הם כל הדברים ועד כמה מוחלט הוא המוות, באה ההצהרה “לא כולי אמות” שבאודה על האנדרטה, כי אז ברור שלפנינו שיר חריג מאוד, ביטוי של מנטליות אנטי־הוראטיאנית ממש, מהלכת בגדולות ונתונה להזיות־גדוּלה מדהימות. ואם כל מידותיו של הוראטיוס – התבונה, הזהירות, הפיכחון – עשו אותו למופת המושלם של השירה הקלאסיציסטית, הן לא ייפלא שהשיר על האנדרטה הנצחית שמקים לו המשורר בשיריו היה פופולארי במיוחד בתקופה הרומנטית. דווקא משוררים רומנטיים גדולים – נתן שפיגל מזכיר בהקשר זה את פושקין ואת מיצקביץ' – הם שחיברו חיקויים של השיר הזה, מצהירים על גדולת השירה העולה בהרבה על גדולתן של מלכויות. כל התקופות הקודמות, ואולי מעל לכל המאה השמונה־עשרה – “המאה האוגוסטיאנית” בספרות האנגלית, למשל – העמידו ספרי חיקויים למיטב האודות של הוראטיוס, חיקויים (אימיטאציות) שהיו התרגומים של הזמנים ההם. אך דווקא משוררי הרומנטיקה נדרשו לשיר “הקמתי לי אנדרטה היא מארד תגבר”. יתכן שבזכות הרומנטיקה זהו גם השיר של הוראטיוס המוכר כיום יותר מן האחרים גם מחוץ להקשר שירתו, אף לאנשים שאינם נוהגים לקרוא הרבה בשירה הקלאסית ואולי אינם מכירים כל דבר אחר מפרי עטו של הוראטיוס.

אותה “אנדרטה” מהוללת (השיר תורגם לעברית בידי טשרניחובסקי ובידי שלמה דיקמן; שפיגל מצטט את חלקו הראשון של השיר בתרגום דיקמן בעמוד 86 של ספרו), הריהי בפועל ספר שירה לא עבה הכולל ארבעה ספרים של אודות, הם השירים הליריים של הוראטיוס, שנוספים עליהם שני ספרי האיגרות הספרותיות, שני ספרים של סאטירות וספר צנום של אפודות (“שירים למען” או “שירים בנושא מסויים” ביוונית) שבו מצויים ביכורי יצירתו של המשורר ועולים בו כמה מן הנושאים הקבועים שלה לעתיד־לבוא (ומעל לכל נושא הארעיות של כל דבר קיים וההבל או הגיחוך של היומרה האנושית). הנה כי כן, כרך לא גדול מחזיק את “כל הוראטיוס” ונותן סיוע לטענה שהנצח אינו אוהב יצירות רחבות־יריעה, ואף זאת שאל האלמוות אפשר לעבור רק כאשר נושאים מטען קל על הגב. גם לא יהיה זה מדוייק לומר שכל דבר במורשתו הספרותית של הוראטיוס הוא בעל ערך מתמיד. אין ספק שחלקים לא־מעטים ביצירה זו נתיישנו קמעה. גם בעלי הטעם הקאתולי ביותר שבינינו לא ימצאו עוד עניין רב לא בסאטירות, לא בחלק הארי של האיגרות ואף לא באפודות. בשביל חובב השירה הקלאסית הוראטיוס הוא בראש־וראשונה מחבר האודות, ארבעה ספרי השירה הלירית שהרביעי שבהם הופיע שנים ארוכות לאחר צאת שלושת הקבצים הראשונים, כמו למרות רצונו של הוראטיוס ובוודאי למרות הצהרתו על שהוא עוזב – לאחר שלושת הקבצים הראשונים – את השירה.

בעל העניין המקצועי יותר ימצא חפץ, כמובן, גם בספרי האיגרות, ומעל לכל ב“איגרת אל הפיזונים”, היא ה“ארס פואטיקה” המהוללת של הוראטיוס שנתן שפיגל מביאה בתרגום עברי מצויין בנספח לספרו. אך דומה שרק הפילולוג־ההיסטוריון שעניינו הוא לאו דווקא בספרות ובערכיה, יתייחס בהערכה שווה לכל יצירת הוראטיוס. ה“אנדרטה” האמיתית צנומה אף בהרבה מן הספר הכולל את כל יצירת המשורר הרומי. חובב השירה לשמה יסתפק ב“אודות” בלבד, ובכמה מהן מעל לכל, אבל חובב שירה כזה יצהיר בחפץ־לב ובאמונת־אומן שהכרכון הקטן הזה הוא פשוט פיסגת השירה הקלאסית, הפרי הבשל ביותר של התרבות היוונית־רומית. האודות של הוראטיוס הוא הספר שחובב התרבות המערבית, שהשירה המערבית היא המטאפורה (ובעצם המטונימיה) המעולה ביותר שלה, יקח עמו לאי הבודד הפיתגמי.

חובב השירה הקלאסית הזה יעדיף גם, בדרך הטבע, אודות מסויימות על פני האחרות. כותב שורות אלה נתון מעל לכל לקסמו של השיר הקודר “אל פוסטומוס”, פלא של שירה שנתן שפיגל מצטט שני בתים של תרגום עברי מתוכו (תרגומו של פרידמן, עמוד 77) שאינם יכולים לתת שום מושג על גדולתו, אך גם לשיר “אל ססטיוס” המכונה שיר־האביב (ספר ראשון, שיר רביעי) שבו מופיעה תמונת המוות החיוור המתדפק על דלתו של האביון ושל המלך כאחד. את השיר הזה אהב יותר מכל המשורר האנגלי (שהיה גם פילולוג קלאסי) א.א. האוסמן. הוא אמר עליו שזהו “השיר היפה ביותר בכל השירה הקלאסית”. איש אנגלי אחר החובב שירה קלאסית – לטינית ועברית כאחד – הוא רפאל הלוי לווע, איש אוניברסיטת לונדון, שזה לא כבר תירגם לעברית נפלאה את האודה העשרים־ושתיים של הספר הראשון שהיא החביבה עליו מכולן. אכן לכל חובב קלאסיקה השיר ההוראטיאני שלו, המלווה אותו לעיתים כל חייו, מהדהד באוזניו ברגעים שונים, אפילו לא־סבירים לגמרי.

מפתחות לאוצר    🔗

אך גם מי שאינו קורא שירה חב להוראטיוס חוב נכבד שאותו הוא משלם בלשונו ובשימושיה השונים. דומה שהוראטיוס, יותר מכל יוצר לטיני אחר, הוריש לציבור המשכילים המערבי אוצר של פיתגמים וביטויים שרבים מהם משמשים בפינו בלי שנדע כלל את מקורם. כמעט כל יצירה של הוראטיוס גדושה באימרות כאלה (אחדות כבר צוטטו כאן), עד שלעיתים נדמה שאפשר לומר על הוראטיוס את מה שאומרים הגרמנים על גיתה – שהוא מחברן של כל הציטטות.

בנספח השני לספרו מביא נתן שפיגל אוסף של אימרות כאלה שמקורן בכתבי הוראטיוס והן משמשות בלשונו של המשכיל הממוצע (כולל, וביחוד, ראשי ממשלה לשעבר). ודומה שמעל לכל עשירה בפיתגמים, ובציטטות לעתיד לבוא, ה“ארס פואטיקה” ששפיגל מתרגמה, כאמור, בנספח הראשון של המונוגרפיה שלו. הנספח השלישי עוסק בנושא לעצמו – הוראטיוס בספרות העברית. לסיכומו נוכל לומר, כי אף שלא מעט תירגמו את הוראטיוס לעברית, דומה שעד היום לא ניתן לנו תרגום מקיף כלשהו העשוי להטעימנו מגדלות המשורר יחיד־הסגולה הזה. רק שירים אחדים זכו לתרגומים נאותים פחות או יותר.

מובן שלא בניספחים, אף שהם חשובים כאן במיוחד, עיקר חשיבותה של המונוגרפיה החדשה שהוסיף נתן שפיגל לשורה הארוכה והמעוררת התפעלות של ספרים מפרי־עטו על סופרים והוגים של הקדמוניות היוונית־רומית. בזכותו של שפיגל ניתן כיום לקורא העברי כלי גישה לאוצר הגדול של המחשבה והיצירה המכונה באורח כוללני ורב משמעי מדי בשם “ספרות קלאסית”. הספר על הוראטיוס חשוב במיוחד בהציגו לפני הקורא הזה את מחברה של היצירה שהיא מבחינות רבות פיסגת התרבות שעיצבה את המערב. כתמיד, הספר מקיף ביותר, עומד על כל פרקי היצירה ההוראטיאנית, מתאר אותה ואת הביוגרפיה של המשורר ונותן מושג על מקומו במסורת הספרותית האירופית – והעברית.

2.3.1984