אמר עזמות
ולכבוד ראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט שחל להיות בשבת, אספרה לכם בדבר ההתחרות היפה שהיתה בזמן האחרון בין ארבעה “בועזים” ממושבות יהודה – מי מארבעתם יביא את התוצרת היותר יפה והיותר משובחה ממושבתו ומעבודתו?
הפרדסן מרחובות, זו פנינת יהודה ומקום מושבו של סמילנסקי, הביא מפרדסו ובמכוניתו תיבת אשכוליות ותיבת זהביות, ממבחר האילנות והפירות – מעשה ידיו להתפאר.
הכורם מראשון־לציון, זו בעלת התעשיה של היין שגדל ערכה ביחוד אחר ביטול “חוק היובש” באמריקה, צוה לשלח על חשבונו מ“כרמל המזרחי” תריסר בקבוקי יין המשומר ושני רוטל שקדים עם כתובת בצדם: “ראשון־לציון הנה הנם”…
ואם ראשון־לציון כך. – פתח־תקוה, אם־המושבות אעכו“כ? הן היא קובעת לה מקום כבוד וגדולה במושבות יהודה – הלך היהודי מפ”ת לפרדסו והביא אשכול גדול של בנאנות ושק מלא תפ"ז וברך עליהם בקול רם ברכת “בורא פרי העץ”…
ואחרון חביב – האכר העקרוני, ב"כ של מזכרת־בתיה, הביא עמו על הקרון למזכרת, לא יין ושקדים ולא בנאנות וזהביות, אלא את בנו, בחור בעל־גוף ובריא־בשר, מהתוצרת שלו…
* * * *
וכלל זה נקוט בידי תמיד:
כשאני פוגש ברחוב או בבית הקפה פקיד יהודי גבוה מהממשלה, שהוא מקדים שלום לבריות ומחווה להם קידה בחיוך או שהוא עונה “שלום” כבן־אדם בקול רם ולא בשפה רפה כמו בט" באב, יודע אני כי סימן רע הוא לו: מסתמא עומד הוא ערב פטורין במחילה וטעון הוא רחמים…
וכשקראתי בעתונים ע“א המסיבה שנערכה פתאום ע”י הנהלת האוניברסיטה (מכללה בלע"ז) ורואה אני כי הנגיד של המכללה פונה אל הקהל ומבקש את קרבתו, חושב אני כי סימן רע הוא שאין הנגיד “נגיד”, ומשנכנס ערב אדר כבר משמיעים על השקלים…
ועוד כלל אחד:
כש“האוטובוס” של המכללה עולה בבוקר אל הר־הצופים כלומר, אל האוניברסיטה וגבר היטלר ומדברים בלשונו, וכאשר ישוב אל העיר וגבר ישראל ומדברים גם עברית…
והא ראיה: בשבוע זה עליתי, כדרכי, במכונית הצבורית אל בית־הספרים הלאומי – אגב, מוסד מסודר וראוי לשמו! – ולפני ישבה בחורה בלונדינית ודברה לתאבון ובכל־פה גרמנית מלאה עם שכנה החביב הד“ר ברבה־גרוסה. מתחילה חשבתי כי זוהי בת יונקרית שנשבתה לבין אחב”י, ואולם ברדתה בחזרה מהמונית של המכללה והנהג דרש ממנה כסף, ענתה בעברית צחה…
הוא אשר אמרתי: עולם הפוך אצלנו, ה“סטודנטיות” שלנו מדברות גרמנית והנציב העליון משתדל לדבר עברית!
מעשה שהיה: בנשף שנערך בשבוע האחרון ע"י “עזרת נשים” באולם החם של “אדיסון” ישבה על יד הנציב בתו הפעוטה של אליעזר ילין ונכדתו של בנטוביץ, ובראותה את אמה על הבמה בקשה לעלות אליה. פנה אליה שכנה הנציב ושאל אותה בעברית שלו: “הולכה למעלה?”, כלומר: הרוצה את ללכת למעלה?
במטוטא ממך, אדוני הקנצלר של המכללה, אולי ינסה כבודו לסדר עוד מסיבה אחת, עוד שתים שלש מסיבות עבריות עם הצבור – ואז אולי תנסה סו“ס ה”סטודנטית" הגרמנית שלכם “לעלות למעלה” בעברית ולא למטה ביונקרית?
מעלין בקודש!…
* * * *
והנה, שלשם בערב עם חשכה בא אלי זוג תיירים יהודים גרמנים עם כתב המלצה מחו“ל ובקשו ממני להראות להם את “ירושלים… בלילה!” ומכיון שאין מסרבין לתיירים וביחוד לצעירה, נעניתי להם מיד והחלטתי להובילם, לאן? – הוה אומר: לבתי הקפה שלנו. ומחמת שאין “מוקדם ומאוחר” בתורה זו החילונו את ה”הקפות" מהמגרש הרוסי.
מצאנו שם את כל התאים מימין כשהם מלאים מבני עשרת השבטים עם נשיהם ובנותיהם מסובין כלם על כוס בירה ועל ארוחה שמנה.
– היש מוסיקה הערב? – שאלתי מאת המלצר שהופיע מיד על יד שלחננו מן הצד, לאות של געגועים שלי לנגינתן היפה של “שלש הגראציות” היהודיות…
– לא! – ענה המלצר בטוחות – הן היום הוא יום שני הכחול – “בלואר מאנטאג”?
והסברתי לשכנתי כי זהו מנהג המקום: ביום שני, יום שאין בו “כי טוב” אין בנות ישראל עוסקות בכביסה ובחתונה ואין תיירים יהודים יוצאים לדרך…
היא לא הבינה הרבה למילי – ראש גרמני! – וגם הוא לא הסתפק, כנראה בפרוש רש"י שלי:
– הגם בליל שבת אין כאן מוסיקה? – שאל הוא מאת המלצר.
– כן… השיב השני בגמגום.
– ומדוע כך?
– מדוע?.,. מפני שזה לא מקום יהודי!… השיב המלצר ונעלם.
אף אנו קמנו ונעלמנו.
עד כאן הקפה א".
* * * *
ומכיון שאנו עושים, כמו שאומרים הצרפתים בפאריז, את “סבובו של הדוכוס הגדול”, לא פסחנו כמובן על הקפה הגדול.
שני תנורים חמים באולם – חם בגוף, חם בלב וקר בכיס…
שני שלחנות מוקפים בחורים “בני בית” ובחורות המאזינות ל“סירינדות” היפות של שני המזמרים השפנים… – למי יש צורך בשאליאפין? – שני אנגלים וחצי, שנשכחו שם בפינה, כנראה, מנשף־הריקודים הקודם.,. בקצור “יום השני הכחול־השחור”!
– היש לכם בירה טובה?" – פתח בן־לויתי הגרמני.
– כן… אבל בבקבוקים! – התנצל המלצר בחולצתו הלבנה.
– אם יש תה נשתה! – החליטה הבחורה, ומיד הופיע על השלחן קומקום מבריק בלוית שני ביסקוויטים עלובים…
– האין לכם עוגות טובות?
– “במקרה” אין הערב… גמגם המלצר.
– אולי תלך להביא עוגות מהשכנים? – אמרתי לו באירוניה.
ואולם, כשהגיע סו"ס המומנט הקשה לפרעון נפרע ממני המלצר. הגיש לי חשבון קטן ולבן ואמר לי בטון של נצחון ובלשון נסתר:
– אדון עזמות כתב לפני שבוע כי אצלנו העברית היא בסוף, ועיניו הרואות עכשיו כי לא כן: העברית היא דוקא באמצע…
הסתכלתי היטב אל הפתקא וראיתי את השם העברי העומד בתוך, בין האנגלית והערבית. כחתן בין שני השושבינין, ואמרתי לו למלצר:
– אמנם כן… אבל רוצה אני לדעת אימתי נדפסו הפתקאות האלו? ועכ“פ, סובר אני שמוסד כה חשוב, שבעליו הם מאחב”י ורב מנין של המרקדים והמשלמים הם משלנו, מהראוי שהשם העברי יופיע לא בסוף ולא באמצע כי אם בראש, כמחותן הראשי…
* * * *
ואחרון חביב הוא הקפה ה“וינאי”…
במרפקינו הבקענו לנו דרך בין השלחנות המלאים וב“סכנות נפשות” ממש הגענו למחוז חפצנו על היציע העליונה וקנינו שביתה על המושבים הרכים והמרופדים…
מוסיקה נפלאה! בחורות־חמד וקצף־בירה: לב עברי מה אתה חומד עוד? ואולם אסור היהודי בהנאה שלמה. מרוב ה“הו־הא” והמהומה של הקהל, אי־אפשר לשמע את הרעש של הנגינה… וכשאתה מסתכל סביבך – שהרי כאן באים עפ"ר לא לראות כי אם להראות (בנין נפעל) וביחוד להתראות… – נדמה לך רגע כי אלפי אזנים צמחו לכתלים מסביב ואלפי עינים לטושות אליך מכל השלחנות והחלונות…
ידידי הגרמני נטל מיד את העתון הברליני כשהוא קרוע ובלוע מרוב שמוש, כ“סדור” ישן בבית המדרש. מציץ בו רגע ומניחו מן הצד: "את הגליון הזה, הוא אומר, אני מכיר מברלין וראיתיו עוד לפני חדש ימים, 5 ינואר…
אין מה לדבר זוהי “חתיכת אירופה” מזרחית בירושלם, אבל… ידעתי כי בעלי הקפה הם תלמידי חכמים גמורים ובכ“ז אינם נזהרים כרבב זה שיש לרבבות על הבד של המושבים הרכים העליונים – כנראה, שיירי הסעודות והמכנסים של המבקרים – וגם נעלמה מה”וינאים" שלנו הלכה מפורשת, שאין יהודי כשר יכול לשתות מכלי פגום…
חכמים, הזהרו מפני ההתחרות!
* * * *
ועכשיו, רבותי, צאו וחשבו מה שאפשר לו לאדם מישראל הגר בירושלים עיה"ק לעשות ולהשיג במטבע קטן ונקוב של חצי גרוש!
את זה למדתי והשכלתי מאחד מתלמידי, וכדי לזכות את הרבים איני רוצה להעלים גם מכם, חביבי:
– "עזמות, יקירי! – כך הוא כותב לי במכתבו האחרון – בזה אני שולח לכבוד תורתו חומר טרי מן ההוי הירושלמי ומוכן ומזומן הנני להמציא לו כהנה וכהנה אבל בתנאי אחד, שיחזיר לי את דמי המשלח… הן אמנם, אין המשלוח עולה יותר מחמישה מיל, כלומר: חצי גרוש, אבל בסכום פעוט זה, לכאורה, יכול אני לבלות בנעימים חצי יום בעיר הבירה שלנו!
דהיינו כיצד? – תא שמע: ראשית חכמה, נכנס אני לי לאיזה מסעדה שאני רוצה ברחוב יפו או בזכרון משה ועם כניסתי אני מצוה מיד לבחורה להגיש לי כוס תה, שתהיינה לו שלש מעלות אלו: חזק, טעים ומתוק, כמו – נשיקה…
והשנית – בוחר ובורר אני לעצמי מקום נוח כלומר: המקום היותר טוב שבמסעדה, וכשנכנס אדם לסעוד ארוחת הצהרים איני זז ממקומי, בחינת “בל ינוע ובל יזוע”, שהרי שלמתי 5 מיל, ובעד כספי ראשי וכדאי אני לשבת במקומי כאות נשפי, לרוחתי ולישועתי!…
ואולם, לא זהו העיקר: כשאני מזמין כוס תה אני לוקח מיד את העתון הראשון הבא לידי ובהגיעי לסוף הגליון, אני משגיח שלא לשתות יותר מחמישית הכוס… אח“כ אני עושה חליפין עם שכני: אני מוסר לו את “דאר היום” והוא נותן לי את העתון התל־אביבי: הנה כל “הארץ” לפניך, והכל בחשבון חצי הגרוש! כשכליתי לשתות עוד חמשית הכוס אני מתחיל באותו “דבר”. ומהעתונים היומיים אני עובר אל השבועונים: כל נע, מאזנים, מסחר ותעשיה ושאר ירקות, מסתכל אני להתמונות וגומע לפי החשבון, חמשיות חמשיות, בהדרגה ובאופן “הומיאופטי” כרפואה, להבדיל, ולעתים קרובות מזמין הקב”ה גם עתוני ורשה, וכשאני גומר לקרא את כל העתונים על ראשם ועל קרבם ועל כרעיהם ומאמריהם, אני גומר בדיוק לשתות את התה שלי… עכ"ל.
ועדיין מתאוננים אצלנו על רמת החיים הגבוהה ועל היוקר בירושלים!
* * * *
ולא לחנם מתפעלים העתונים האנגלים מן המצב בארץ. הם מקנאים בנו ממש וכמה מהם הכתירו את א“י בשם “ארץ מאושרה”, “ארץ זבת חלב ודבש ולירות”, כמה שנאמר ב”הבייבל" – ואנחנו לא ידענו מרב אשרנו!…
ולא עוד אלא שאחד מהאריות שבחבורת־העתונים ה“ניו־יורק איבנינג פוסט” מפליג בשבחה של ארצנו וכותב בפירוש: קשה למצוא בזמן הזה ארץ שאינה סובלת מדכאון כלכלי. אבל ישנה ארץ אחת, כנראה, שהיא נמצאת בסימן של עליה (מה אומר חיימסון לזה?) ופריחה וזריחה וזוהי פלשתינה (א"י) – ושאליאפין יוכיח!
* * * *
ועכשיו, שאנו עומדים ב“שבת שירה”, מהראוי ומההכרח לספר קצת ביציאת מצרים של שאליאפין ולנגע, אגב אורחה, גם בענין ה“מחלה” המסוכנה ר"ל שלו…
פרופיסור אנגלי גדול לחקלאות חקר וגילה כי המוסיקה הקולית משפיעה לטובה על הפרות (ביחוד ההולאנדיות!), שהן נותנות יותר חלב, ואולם אין חכמה ואין זמרה מכנגד גימטריא שלי, והא ראיה: שש מאות הן בגימטריא “סימן” “דלות” לצבור הא"י, כמה שנאמר: תת (שמונה מאות) לא יוכל…
וליכא מידא דלא רמיזא באורייתא ובפרשת השבוע: כשהגיעה השמועה הנוראה ע“א ה”מחלה" במצרים, “חיל אחז יושבי פלשתינה, נבהלו אלופי ת”א אילי ירושלם“. האימפריסאריו ראה כי יש שבר בארץ וירד מצרימה, ושם שאל משאליאפין “מה נשתנה?”, ואמר לו: והלילה הזה שתי פעמים, פעם ב”ירוסאלים" ופעם ב“איוורייסגי גורוד” (תל־אביב בלע"ז), ואז נתפתחה ביניהם “דואיטה” שלמה כמו באופרה.
האמפריסאריו בטינור לירי ועצוב: “עזי וזמרת יה, ויהי לי לישועה!” ושאליאפין בה“בת קול” החזק שלו עונה לעומתו: “עזי וזמרת ניין”! (לא, כי הזמר למד גם אידיש בניו־יורק…).
ובינתים, הנשף נדחה, וכיון שנדחה נדחה… וה" ירחם!
אגב, פניתי לועד הלשון ולועד “לשוננו לעם” ולד“ר טשרניחובסקי בבקשה להמציא שם עברי למחלה המתדבקת העוברת ר”ל בארצנו הקטנה והידועה בשם “סנוביזם”?…
ילמדונו רבותינו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.