אמר עזמות
הידעתם, רבותי מי הוא הציוני היותר גדול והיותר פעיל עכשיו בעולם?
לא ויצמן ולא סוקולוב ואף לא ז’בוטינסקי ואחימאיר, אלא נחשו־נא מי? – זהו היטלר מברלין, הציוני “פאר־אכסלנס”, המשלח עכשיו אלפים מיהודי גרמניה “נאך פלשתינה” ישר לא"י…
ולאות הכרה על מפעלו הציוני הכביר הזה, הנני מציע למנהלי הקרנות שלנו ולכלל ישראל לרשם את היטלר נ"י בספר הזהב, ומובטחני כי אחב“י יתרמו את כספם ברצון, כי עולה היטלר ב”חיבת ציון" על גראבסקי וגדולה העליה ההיטלרית מהעליה הרביעית…
וכבר אמרו חכמים: גדולה הסרת הטבעת, והמן אחד יכול לעשות לפעמים יותר מעשרה מרדכי ומעשרים שליחי קרן היסוד וקרן הקימת…
ויודע הצדיק ר' היטלר את נפש ה“יאהודים” שלו, שהם מנשקים לשבט ומושיטים לחי שניה למכים, ואינם רוצים ללכת ולזוז ממקומם, כאותו “הסוס הרע”, להבדיל, שהוא מתעקש ואינו רוצה “ללכת בעגלה” עד שלא מרימים עליו את השוט ומצליפים אותו יפה־יפה על אחוריו…
ולפיכך אין אני מתמרמר כל כך על החדשות המתרגשות ובאות אלינו ממדינת ההיטלרים, ואו[שורה לא קריאה] בא…
וכל כך למה? – מחמת שזה דרכם של הגרמנים “שלנו”: כל זמן שהם נמצאים בגרמניה הרי הם נחשבים ליהודים אמתיים, כלומר לזרים: את המיניסטרים היהודים הראטינואים מרצחים לעיני השמש, את הפרופיסורים שלהם מגרשים כטמאים וכנצר נתעב ואת הסטודנטים היהודים מכים מכות רצח בכל המכללות…
ואולם, משדרכה רגל יהודי גרמני על אדמת ישראל, מיד הוא נעשה גרמני טהור, הנושא ברמה את הדגל היונקרי “דייטשלאנד איבער אללעס”, מדברים בלשון הגרמנית בעקשנות יהודית ובלא שמץ פסול, חלילה של עברית – והאוניברסיטה שעל הר הצופים הלא תוכיח!
אין זאת כי אם הארמון של הקסרית הנצב על נקודה גבוהה, מעל רמתים צופים, על ראש אמנה הנשקף על פני הישימון והמכללה – אין זאת כי אם הוא המשפיע ומאציל מרוחו ההוהנצולרית על הפרופיסורים והדוצנטים שלנו.
ולא לחנם אמר פעם פרופיסור עברי למדעי הרוח: כי תמצאו פעם בארצנו ציוני גרמני, תגרדו קצת בבשרו ומצאתם בו את היהודי הגליצאי או הרוסי: אם ימצא בכ“ז שהוא גרמני אמתי – בדקו את מוחו, ואם יתברר שהוא בריא בשכלו, ראוי הנהו בלי שום ספק לשימו בבית הנכאות ב”בצלאל" או בתערוכה בתוך וטירינה מיוחדת בתור אכסמפלר מיוחד במינו…
אין מה לדבר: היטלר הוא לא רק קנצלר כי אם גם “קינצלר” גדול להביא את היהודים הגרמנים לא"י.
ובכן, השיללינג הראשון להרשמתו של היטלר בספר הזהב שמור עמי בכיסי, אדוני הגובה!
והנה בשבוע זה נפגשתי בשני תיירים “גרמנים בני דת משה”, שנקלעו בדרך אקראי לתל־אביב, ובאין ברירה התאכסנו עמי במלון יהודי אחד.
אגב שיחתנו בערב על “העיר העברית הראשונה” נודע להם כי זו נבנתה ברובה ב“כר” וב“קרדיטים” ובעבודה עברית טהורה, מאה למאה.
למחרתו בבקר שאל בעל המלון מאת האורחים האלה, כנהוג: “האבען זי גוט געשלאפען”? האם ישנתם היטב?
– לא, אדוני, ענה אחד מהם, לא ישנתי כל הלילה.
– מדוע?! – שאל בעל המלון בבהלה – הכי מצא חלילה איזה דבר?…
– “ניין, ניין!” – לא, לא! – השיב האורח – אבל שכבתי כל הלילה וחשבתי: מילא, ה“אוסטיודען (יהודי המזרח, כנוי בברלין ליהודי רוסיה ועוד הבאים לגרמניה) יודעים “סחר־מכר”, זהו דבר ידוע, אבל שיהודים יוכלו לבנות עיר שלמה כת”א על החול ובלי עזרת ערבים ובלי כסף, את זה לא יכולתי להבין כל הלילה.
– “בלי כסף!”… הוסיף הגרמני הזה בתמהון ודפק על מצחו בידו כמבקש פתרון לחידה זו.
ושוב מעשה בשני יהודים, אחד עור ואחד פקח בשתי עיניו, שנסעו יחד והגיעו לאכסניה שעל יד הדרך. ומכיון שחלש לבם מרעב הזמינו שניהם קערה אחת מלאה חריטים (קרעפלאך בלע"ז) מלאים גבינה וטובלים בחמאה, והתנו ביניהם תנאי קודם למעשה: “אל חטוף! כ”א מהם רשאי ליטול מהקערה רק “קרעפל” אחד בכל פעם.
ואולם כשנגשו לאכילה, נטל העור וחטף שנים ושלושה חריטים בלגימה אחת, עד כדי מחנק ממש. השני ישב, הביט ושתק. וכי מה אפשר לעשות ל“סגי נהור?”
פתאום קם העור ממקומו והעיף לחברו סטירה כדבעי על לחיו עד שניתזו ניצוצות משתי עיניו, וראה את קראקו ואת פדן אדם ואת הסבתא שלו בעולם ההוא.
– “האי מאי?” – נשתומם וגמגם סו"ס היהודי המוכה.
– “הוא עודנו שואל: “למה?” הזולל וסובא הלזה?” – רתח הסומא – “כשאני לוקח שנים ושלושה חריטים בבת אחת והוא שותק, מסתמא לוקח הוא חמשה בבת אחת, הלואי שיחונק! והיכן הוא ההסכם?!”
סיפור המעשה הזה עלה בזכרוני בקראי בשבוע זה ע“א ההתנפלות החריפה של העתונים הערבים שלנו על האמיר וע”א “מכת־הלחי” שקבל מהם בענין עבה"י וביחוד בענין הסעודה הגדולה שהכין, כיד המלך, לנכבדי העדה ולשרי המלוכה לכבוד “גור־אל־כבדה” שלו:
– אם האפנדים שלנו כאן – צועקים העתונים מבני דודנו ומשכנינו בעבה“י מערבה – נוטלים כאותו העור מתוך הקערה הסהיוניה “שנים ושלשה חריטים” בעד “כברת ארץ” שלהם כאן, מסתמא בולע האמיר הפקח “חמשה חריטים” בעד ה”מעבר יבוק" שלו שם…
ולפיכך – טראך! הרי לך הפגנות ונרגנות, הכרזות והפרזות, התקפות והקפות של הרב המופתי ור' משה קזימא אשר במקלו עבר את הירדן; מכאן כל ה“ויצעקו” וכל הטררם שהקים עשו־בן־עשו ביפו, וכל ה“שיילי־ביילי” והאנדרלמוסיא ר"ל שבין שני עברי הירדן, בין בני עמון ומואב ובני אדום וישמעאל – ושלום על ישראל!…
– לאן נלך הערב?
– אל אולם מוגרבי, עניתי לה, לנשף הזמרה של שרה אסנת הלוי, זו התימניה…
– מה?! זוהי תימניה? – שואלת בת לויתו בתמהון – לא רוסית?…ומה איפוא כל הבהלה שם אצל חלון הכרטיסים?
בקיצור, התיאטרון של מוגרבי היה באותו ערב מעין “מקדש מעט” של האמנות. מצאתי את כל ה“ארטילריה הכבדה” של הספרות והעתונות, הבקורת וכרטיסי־הכבוד, מביאליק ועד ידידיה, כל “הבימה” כלה, מגנסין ועד אחרון “המטאטאים”, ראשי המטות של המערכות עם כל הלבלרים למיניהם, אחד מהם לא נעדר.
לא רחוק מאתי ישבה העסיסית שצבעה הפעם את שערה היוקד בצבע העסיס. מתוך קהל היושבים בצבצו שני ראשים גבוהים: אחד מתולתל של “ראובנס” שלנו וראש חלק של אגדתי, אמן הרקוד ויוצר “הפילם”, העברי האמתי בארצנו.
וה' זימן לי לשמאלי אותה הבחורה המזרחית מירושלים, חסידה נלהבת של ברכה צפירה, שבאה לא שמע כי אם להשוות… בין שרה וצפירה!
עוד לפני הרמת המסך, “התנפלה” עלי ממש והתגוללה עלי בטענה עצומה – למאי מלאים העתונים שלנו תהלות ותשבחות על כל זמר ומזמרת בטרם זכו לראותם ולשמע את קולם על הבמה?
– לא פגשתי, היא אומרת, בעתון אף סרט אחד שלא יהיה “טוב ומצוין”, ואין מזמר ומנגן שהוא לא “ווירטואוז” בעתונכם…
– הדבר טבעי מאד, עניתי לה לשכך חמה, אצל “דון־ז’ואן” אין אשה מכוערה ולפני שכור אין יין רע…
ומי שהוא מן הצד זרק פתאום:
– אבל יש כרטיסי־כבוד ומודעות!…
קיצור הדברים, כשהורם המסך, נראה שהמשחקת יצאה ב“רגל הימנית” ובשעה מוצלחת. מתוך הגישה והפגישה הראשונה ניכר כי יש כאן אמנות ותרבות אירופית. מזרח ומערב משמשים בערבוביא, ולא מערב טלאי על המזרח. מתוך הריקוד הראשון, מבצבץ כשרון, כשרון ידים, וכשרון רגלים, שתי עינים – לפידי־אש, שהביאה מהחום הלוהט של צנעא, והעיקר הוא הקול – לא בחינת “והלך בסערות תימן” אלא נוח ורך ומשכר…
שכנתי לא רצתה למחא כף – “נראה, היא אומרת, אחר־כך!”
וראה זה פלא: על הבמה הופיע לא רק תימני אחד, כי אם שלשה תימנים שהם אחד: המשחקת על הבמה ושני צלליה הענקיים על הפרוכת מנגד…
– לא לחנם, העירה בת לויתי, יש לה שלשה שמות: שרה, אסנת וגם הלוי…
אחרי “יד ענוגה”, נתפייסה קצת שכנתי המזרחית ומחאה כף בידיה הענוגות.
– “כמעט כמו ברכה צפירה!”… היא אומרת לי בלחש.
גם הקהל ה“רוסי” הוציא סוף סוף את ידיו הקרות מתוך הכיסים החמים והתחיל להשתמש בהן לדפיקות ולמחיאות כף סוערות:
– אין זו “באלאלאיקה”, כמובן, כי אם “צברה” פשוטה ולא זאת אלא “תימנית”, אבל בכל זאת!…
כשהגיעה המרקדת ל“אכסטזה התימנית”, ריקוד משולב עם שירת תוגה, עם קצב ותנועה מסוימה – הרגשתי משיכה חזקה בשרוולי: זו היתה שכנתי המזרחית, הפקפקנית מתחילה, ש“יצאה מכליה” וקפצה: “אוי! אוי… משחקת בחסד עליון!!”…
ולא רק משחקת כי אם מכשפת ר"ל, מעשי להטים ממש! שמעו ותמהו: התימני בעל הפאות הארוכות והמסולסלות נהפך בין לילה לילדה קטנה תינוקת ממש, עם בובה בזרועותיה, ולא נודע אל נכון אם קצרה שמלתה הלבנה או אולי צמחו הרגלים קצת יותר מדי?…
ואולם, כששרה הילדה את שירה הנחמד ל“אוירונה” נאלצתי לתפש את שכנתי המזרחית בשרווליה ובפיה, מיראה מדבר פן תתפרץ חלילה מרוב התפעלות.
– “אחר כך!” אמרתי לה.
ובצאתי מהאולם – הקהל לא רצה להפרד בנקל – שאלני אחד מתלמידי התל־אביבים שאלה חמורה זו: תימנית זו, שהיא יודעת, הוא טוען ואומר, כ“כ יפה לבטא מגרונה את העיינין והחתין, מפני מה סרסה את הכתוב ושרה: הנה מה טוב ומה נעים שבת “אכים” (אחים) גם “יאכאד” (יחד)? היכן נעלמה ה”חת" שלה?!
– אמנם, אמרתי לו עשויה היא לבלי חת, אבל זהו חטא גדול שאין לו כפרה… כנראה, שזהו מס לקהל הרוסי של תל־אביב.
– עכ"פ, הוא מסיים ואומר, לתל־אביב יבוא לא “משיאך” כי אם המשיח התימני…
בפנקסי הקטן ועב־הכרס מצאתי רשום: ט"ו בשבט, סימן לזכרון שעלי לספר לכם מעשה קטן ומעציב קצת, אבל מעשה שהיה ובדידי אני הוה עובדא.
כשעברה התהלוכה היפה – גם היא ביום ראשון בשבת! – והארוכה, בן פורת יוסף, של בתי הספר ותינוקות של בית רבן ברחוב יפו בדרכם לקרית משה, כדי לנטע אילנות במגרש “חנוך העורים”, עמד לו במחנה יהודה יהודי אגודיסטי עפ"י פאותיו העבות, זקנו המעורבל וארבע כנפות שלו הגלויות, והביט אל המחזה…
– לאן הולכים “אלה”? – שאל מאת שכנו.
– לנטע עצים לכבוד “חמשה עשר”, ענהו השני.
כאן נתפרץ היהודי המצויץ בצחוק:
– “פלאנצען ביימלאך?” (לנטע עצים?), הוא אומר בתנועת הכרס והלסתות העבות מתוך צחוק, מוטב שילמדו לדעת כיצד מברכין על הפירות!…
ולמה הולך הבחור הזה בגלוי ראש כגוי?!…
לשמע דיבורים כאלה, נגשתי אליו ואמרתי לו: ר' יהודי, השמעת את שמו של ר' שמואל מוהליבר?
– שאלה היא זו? – ענני מתוך זחיחות הדעת.
– והידעת כי ר' שמואל מוהליבר ז"ל היה רב גדול ומפורסם בישראל?
– “נו, ובכן?” – הוא שואל מאתי, כאומר: ומאי קא משמע לן?
וספרתי לו כי לפני 40 שנה ויותר עם יסוד המושבות הראשונות בארץ, בקר הרב שמואל מוהליבר את א"י והתאוננו אז בעלי החלוקה והרבנים בירושלים לפניו כי אכרי המושבות אינם מדקדקים במצות המעשיות… מאחרים הם בנטיעת הכרמים בערב שבת.
על זה ענה הרב שמואל מוהליבר בנאומו בזכרון יעקב בפרוש: “כל הנוטע אילן אחד בא”י כאילו קיים את כל המצוות"…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.