אמר עזמות…
יודע אני ומכיר אתכם, חביבי וחביבותי, עוד מקדמת דנא, כי תאבי חדשות הנכם ומחכים אתם בשבע עינים לה“עזמות” של יום ששי כדי להריח, להבין ולשמע: “מה נשמע שם בעבר־הירדן מזרחה?” ובעיקר: “מה מכה המשתה שעשה הנציב בארמונו בשבוע זה?” ומה יהיה עכשיו בענין וואדי־חווארת?
והנה, מחמת שהשתיקה יפה כעת והאמרה היא “אל תגידו בגת”, לקיים מה שנאמר בבני־ישמעאל: משא ומשמע ודומם, כלומר:– לשאת, לשמע ולשתוק – ע"כ אסתפק הפעם ברמיזה כראוי לחכמים ונבונים כמוכם ואומר לכם בקיצור: כי הכל O. K.
ואף אמנם, אם הכל נחתם בטבעת המלך, תנאי בני־גד ובני־ראובן, והכל שריר וקיים בין הני תרי־צדדין ו“דבר המלך אין להשיב”, בכל זאת עוד הדבר טעון, כנראה, בצריך־עיון של המקומות הגבוהים וזקוק לגושפנקא־דנציבותא.
ולא לחנם קרא אל המשתה את המלך ואת יד־ימינו ואליהם נלוה הרב קוקס היושב בשער המלך בבני־עמון; גם לא נפקד מקומו של הרישדוכנא ה“צעיר” מבני עשרת השבטים ואחרון חביב – המן נכה־הרגלים מחוקרי־קדמוניות כדי לסתום את פיו. כשהממשלה רוצה גם מלאך רע בעל כרחו יענה אמן!
וגם זו סיעתא דשמיא: הצדיק מבית־די אשר בעירנו הוקם על ונמנה למזכירו של [?] וחכמים אומרים: מי שידע לאחד [?] הנהגים היהודים והערבים בעבה“י מערבה ידע בודאי לאחד ולארגן גם את המנהיגים מבני ישראל וישמעאל בעבה”י מזרחה…
וגם ה“שקצים” מילדי הגויים (אוולאד בלע"ז), שיצאו לתרבות רעה ובשעת חדוה זרקו אבן לאמירקולוס וגם נפצו זכוכיות ב“טרומביל” – באו על שכרם ושקלו למטרפסם, כדיבעי למיהוי.
דהיינו כיצד? הכניסו אותם אל ה“חדר” ולימדו אותם פרשת “משפטים” וגם “פרשת בלק” עם כל ל"ב פירושים, להלכה ולמעשה, וכל כך קיבלו עד שיזכרו לעולם ויזהירו על זאת עד דור עשירי…
ובינתים, עושים גם “זו חליפתי” ו“זו תמורתי” בשרי המלוכה בעבה"י, וכל שנוי הוא לטובה!
בקיצור, רבותי, נקוה כי כל מה דעביד רחמנא ונציבנא לטב עביד, והכל יהיה אינשאללאה “אלרייט” ועל הצד היותר טוב!…
* * * *
ואם תשאלו, כדרככם: מי ומי ההולכים לעבר הירדן מזרחה? את מי נשלח ומי ילך לנו אל הבידואים ואל בני־דודנו הנחמדים ההם? – לא קשיא: הגרמנים שלנו, מבני העליה ההיטלרית, הם יהיו ה“חלוצים” לנטע סוכר בביצות אשר בין בית־הישימות ובית־הרם, שם בעמק גר, בואכה לארץ הצמוקים אשר ברמת־גלעד, היא סאלט…
וכי תעברו, רבותי, את ארצנו הברוכה לארכה ולרחבה ותחפשו בנרות חשמל של רוטנברג בשעתם, ממתולה ועד רוחמה ותבקשו בכל החורים והסדקים ולא תמצאו לא בהר ולא בעמק, לא בגבעה ולא בגאי, אף מושבה אחת ואף נקודה אחת שהקימו היהודים הגרמנים בכל ארץ ישראל!
ואני הלא אמרתי לכם כמה פעמים, שאין אני מן הדפלומטים הגדולים ביותר. הן לא כל אדם זוכה, שיהיה לו “ראש של מיניסטר” כהימלר או, להבדיל, כז’בוטינסקי, אבל כפי שאחזה לי אני וכפי שאני קורא בעתונים מעל שלחן המערכת, הרי קרוב לודאי ש“הדוד וולויל” – הלואי שאתבדה! – יופיע במהרה בימינו עוד לפני העדלידע, בעיר הבירה ברלין ויחזיר עטרה ליושנה…
ה“דוד וולוויל” שוכן כבוד, כידוע, בארמון דורן אשר בהולנד ולמרות המיחוש שלו, לא עליכם, הוא עומד בקשרי־תיליפון עם בנו יורש העצר ועם אשתו השניה הורמינה, שנסעה לברלין בהורמינא־דהיטלרותא…
ה“קיסר” התקין את עצמו, כיעקב אבינו בשעתו, לשלשה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. הוא החליט לעזב את “דורן” שבהולנדיה ואם תפלת אשתו לא תתקבל, יצא במלחמה על ברלין… הוא כבר רכש לו ארבע מכוניות וקנה זה עכשיו עוד שלש אחרות – מעין התחרות ל“הגה” – והריהו מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לעקר את דירתו עוד לפני “מוחרם” אל ה“אונטר־דן־לינדן”…
ולא עוד אלא, שבעלה של מלכת הולנדיה, נסע בזמן האחרון לברלין והוביל עמו את החפצים של הקיסר. לאחר שנסע שעות אחדות נזכר פתאום כי שכח את מפתחות המזוודות. מיד חזר, נטל את המפתחות מידי הקיסר ושב בדרכו לגרמניה…
* * * *
הזכרתי לעיל את השם “מוחרם”.
כיון שאיתרע מזלם של בני ארץ־הקודש וניתנו להם שני ימים לראש־השנה גם בזמן שבית המקדש היה קיים, נתוסף לנו בעונותינו הרבים על ארבעה ראשי־השנה עוד ר“ה אחד והוא ר”ה של בני דודנו ו“מוחרם” שמו, והר"ה הזה הוא יום־דין גדול ונורא, ובריות בו יפקדו, מי ישלו ומי יטולטל, מי ינוח ומי ינוע?
ומזכיר לי “מוחרם” זה מעשה ביהודי אחד, שהתקשה בלימוד הלשון העברית ודקדוקה:
– איזה מין לשון היא זו? – הוא טוען ואומר – אכלתי – “איך האב געעסען, אכלת – “דו האסט געעסען”, און ישמעאל איז גאר א טערק!”, וישמעאל הרי הוא תורכי!…
התבינו: עיר כתל־אביב, שכל השוכרים הם יהודים וכל בעלי־הבתים הם יהודים, ומשך־הדירות הוא עפ"י איזה תאריך של המושלמים?… למה נלך “בחוקותיהם”? ומה לנו ולכל הצרה הזאת?
האי תנא רבי ר' ישמעאל לא סבירא ליה במאן־דאמר: אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וסבירא ליה: “אין משכירין בית אלא לשנה”. נתעברה שנה, נתעברה השכירה, כי אין להם לבני־דודנו חודש העיבור. ובכן, השוכר דירה בירושלים ובשאר ערי הארץ אינו שוכרה לחדשים, כנהוג בעולם הגדול, אלא למשך השנה כולה, ממוחרם זה עד מוחרם הבא עלינו לטובה, והתשלום במחילה, למפרע ובמזומנים דוקא, – “קאש מוני”!
ולא לחנם החליטה עירית תל־אביב להפטר מן “המוחרם”, כשמו כן הוא: מוחרם, והגיע הזמן שנאמר גם כאן: "ברוך שפטרני מענשו של “זה”…
* * * *
ואיידי דאתינא להכא, נימא מילתא גם בענין הדירות החדשות שבירושלים עיה"ק, ושכונת רחביה.
ולמה נקרא שמה “רחביה”? – מפני שהיא הולכת ומתרחבת, בלי עין הרע, מיום ליום. – שמה גרמא!… ומדי פעם בפעם בבואי אל השכונה הזאת אני מברך “ברוך מציב גבול אלמנה”, מחמת שבכל חדש נבנה שם רחוב חדש הדומה לשכונה חדשה, ובית אחד גדול של פקיד גדול בקהק"ל או במכללה העברית ברחביה ב' שקול כנגד כל הבתים־החורים, בחינת “הבונים חרבות למו”, מתלפיות ב'…
ומדי עברי ברחביה א', באחד מרחובותיה היפים, מברך אני: ברוך שעשה לי נס במקום הזה: מגרש קטן היה לי שם ומכרתיו לבר־מיצר בזול והוא מכרו ביוקר לגוי, וזה האחרון הקים בנין גדול והשכירו בשכר מלא ליהודים.
ואני אמרתי: מוטב שיהיו הגויים קונים ובונים בתים בכספם ברחביה ולא יבנו בתים מכספי דיירים יהודים בטלביה…
ורק הולכי רכיל ובעלי לשון־הרע הוציאו לעז על שתי השכונות ה“אינטיליגנטיות” במערב ובדרום, שהן “עמדו מלדת”. אדרבה! תלפיות הגנדרנית שלנו הולכת ומתקדמת, הולכת ומתפתחת בצעדי ענק, ימין ושמאל תפרוץ, דהיינו: האנגלים בונים את ה“קמפ” (המחנה הצבאי) מצפון, והערבים מקיפים אותנו בהיכליהם הצצים ככמהים וכפטריות ממערב ומדרום…
אגב שאלתי מאת אחד הדיירים העשירים בתלפיות, מפני מה הוא עוזב את שכונתנו היפה דוקא לפני הקיץ והולך לנוע אל שכונה אחרת?
וענני בקיצור: לא על האויר הטוב ועל המראה היפה בלבד יחיה האדם!
ועם כניסת השכונה, עומד לו ארמון קטן הבנוי לתלפיות, בעל שלש קומות נהדרות, ועליו מודבקות זה שנה טבלאות: “להשכיר”, בעברית ובאנגלית, והוא עומד ריק מאדם, מאין יושב, כ“פונדק השמם”.
האין זה סמל לתלפיות?..
הוא אשר אמרתי לכם לעיל: “שמה גרמא”, וחמי־טבריה של גזונדהייט (בריאות) הלא יוכיחו!
כל א"י החולה והבריאה, כל בעלי הרומטיזם וכל מיני “טיזם”, לרבות הנשים הצעירות הלכו לבי־מסותא בטבריה.
ולמה נקרה שמה “טבריה”? – מפני שהיא טבורה של א"י וטבורו, של המרחץ…
הגיעוני בשבוע זה עשרות מכתבים ארוכים מתלמידי וביחוד מתלמידותי הרבות דהתם, המקיימות – כך הן כותבות – את הפסוק “והחזיקו שבע נשים באיש אחד”, הן במרחץ והן במלונים.,.
מספרות הן נסים ונפלאות על הברכה הגדולה שיש מסביבה עמודי־שיש וביחוד “אריות” קטנים, שבנות ישראל העולות מן הרחצה רוכבות עליהם..,
והברכה התחתונה הזאת נעשתה עליונה מרוב הצפיפות ודוחקא־דכלא, מן הקיטור והאידים והעשן מלמעלה וקליפות תפ“ז, חומר טבעי מלמטה, שהרי סו”ס בין יהודים אנחנו…
אין דבר: “מי טבריה מקבלים את המיקרובים – “מאפיש מאקרוב”, וזכותו של ר” מאיר בעל הנס מגינה עליהם.
חמש דרגות לרחיצה, והטובה שבהן היא ה“פאמילינבאד”, בית המרחץ למשפחות, כלומר לזוגות, כנהוג בעולם הנאור בשוויידיה, לבני קדמא ואזלא, שהם משלמים בטבריה 35 גא“י בעד כל מרחץ לג” שעות…
ומעשה ביהודי אחד מלונדון, שהוא מתאכסן במלון כשר ומזמר זמירות בשב“ק בקול רם ו”שיר המעלות" בניגון של “התקוה” והוא מתרחץ ב“פאמיליענבאד” עם… אבל, אין זה מעניננו הפעם.
ושוב מעשה באדם גדול מישראל שבא עם בתו לחמי־טבריה, וכל המוסד על מנהליו ופקידיו, על משרתיו ויוצר משרתיו עמדו לפניהם כעבדי קמי מרא והובילו את בגדיהם לבי־מסותא וגם הרוחצים והרוחצות הורחקו ביום ההוא לכבוד הרוחצים הגדולים, ולבסוף – נתן בקשיש רחב למשרתת הערביה: גרוש אחד עגול ונקוב, ולמשרת היהודי המסכן – “תאנה בחומץ”..
אמנם ידענו כי כל התחלות קשות וביחוד בארצנו הברוכה, אבל מי שרוצה להפך את טבריה ל“קרלסבד” ויש לו ידיעה קטנה במפת־הארץ כי שם מעבר־לירדן יש “חמה” לבני־דודנו, והעיקר, מי שהשם “בריאות” נקרא עליו – חייב להבריא גם את המוסד, ולא להוביל סתם את הקהל לבית־המרחץ..
ואת זה לעומת זה עשה אלוהי ירושלם.
בשעה שהרקדנית הגרמנית המהוללה מרת פרידל ברואר מבקשת לחדש ימינו כקדם ולהרקיד את בנותינו ריקוד עברי כבימי מרים ודוד, בשעה זו הולכת הרקדנית שלנו המפורסמת רינה ניקובה, ומבקשת להכניס מיפיפיתו של יפת ברגלי שם.
אודה ולא אובש כי אינני בקי במחולות ואיני יודע פרק בהלכות “כיצד מרקדין” אעפ“י שבקרתי פעמים אחדות בגרנד־קפה והסתכלתי היטב ברגלי המחוללות ממאה־שערים ומבתי־אונגרן, אבל כפי שאני יודע מיודעי־דבר – הרי שתיהן עובדות לאליל הריקוד ושתיהן הקימו לו בעירנו היכלים לעבודת הרגל. לשתיהן יש “סטודיות”, כלומר בתי־אולפנא לחינוך הגוף ובקרוב נזכה לנשף־ריקודים של מרים־הנביאה ע”י פרידל ברואר (בעברית כמובן), לעילא ולאילא מכל תושבחתא, עין לא ראתה!…
וגם שתי התימניות שלנו פצחו פיהם ברינה ומזמרות בקהל משירי תימן וערב.,. כבר ספרתי לכם בשעור הקודם על זמירותיה של שרה אסנת הלוי, מבנות הלויים ממש, ומסתמא לא יפקד מקומכם בנשפה במוצש"ק זה, ואולם אל תשכחו גם את ברכה, כלי המחזיק ברכה לשירת שבזי ונרדי…
ורק משחק האנגלים בעירנו נתעכב בליל רביעי, יום של “אל נקמות”, במשך שעה אחת, כי הנציב היה עסוק בתליפון בביתו בענין וואדי חווארית…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.