אמר עזמות…
אין זו בדיחה, רבותי, אלא מעשה שהיה:
בשבת קודש זו, אחר גמר האספה הפומבית של הריביזיוניסטים באולם “עדן” בירושלים לרגל הקרבן החדש שנפל חלל בוואדי חווארת, נתחלקו בין הקהל אלפי פיסות־ניר לבנות ועל כל אחת מהן נוצצה “טיפת דם” – זכר לדם הנקי של בנימיני אשר נשפך חינם…
ונשאלת השאלה: מי הוא זה ואיזהו הגבור שהתנדב לתת אלפי טיפות מדמו? או אולי – מה שהוא יותר פשוט וגם יותר אפשרי – הלכו וקנו בחנות הראשונה בקבוק דיו אדומה לתכלית זו?
איך שלא יהיה: זוהי בודאי המצאה אוריגינלית מצד הריביזיוניסטים וגם גבורה מצדם להשתמש בצבע אדום, ולו גם טיפה אחת קטנה!
עת לעשות, הפרו תורתך!…
* * * *
“עזמות” יקירי!
אי אפשר לי שלא לספר לך את זה: לפני ימים אחדים נסעתי ברכבת בחברת צעירים וצעירות מבני העיר והמושבה ונכנסנו בשיחה רחבה ע“א “ברית ראשונים” וע”א בוני הישוב החדש והישן.
פתאום נזכרתי ואמרתי: הידעתם, חבריא, כי בקרוב יגיע הנה ארונו של ברזילי?
– מה?! – נבהל וקפץ ממקומו אחד הצעירים מהני גלילאי – בריזלי מת?!… הן רק לפני שבוע פגשתיו בראש־פנה?… זה אי־אפשר!…
– כיצד? – העירותי לו לאותו בחור המסכן – את איזנשטאדט, את יהושע ברזילי אינכם מכירים?…
כאן תנערב בחור שני מירושלים:
– את ד"ר אייזנשטאדט? זה מועד הלשון?… בודאי שאני מכיר אותו!… כמה פעמים פגשתיו עם ילקוטו ברחוב?… איי־איי־איי, חבל!…
ולך ספר לו ל“תנא־קמא” זה ולכל1 החבריא הצעירה הזו כי זה לא ברזילי הגלעדי ולא ברזילי מראש־פינה וגם לא ד“ר אייזנשטאדט מ”לשוננו“, – שניהם יבדלו לחיים ארוכים – כי אם יהושע אייזנשטאדט אשר שינה בא”י את שמו לבריזילי. זהו הרומנטיקן של תנועת חבת־ציון, שהפרינציפ שלו היה, כידוע: “על הארץ או בתוך הארץ, אבל לא מהארץ”. פה היה “בתוך הארץ” והמלחמה הטרידתהו רחוק מהארץ, ועכשיו מובילים את עצמותיו מג’ניבה אל הארץ…
כך, כך, עזמות ידידי!
עוד מעט ושכחו אצלנו גם: מי היה שיינקין, זה העסקן הציוני “פאר אכסלנס” שהיה לנו בא“י, וראש הבילויים מ”קרית ספר“, ישראל בלקינד מאן דכר שמיה! אף מצבה לקברו בראל”צ לא הוקמה, כמדומני, עד כה.
קח נא, למשל, את עולי “רוסלאן” או את עולי פולין ושאלם “בחרם”: מי היה ענתבי ומה פעל אפרים כהן בארצנו?
ואחרון חביב – המוהיקני האחרון מחו“צ הראשונים, שיסד את ראש־פינה ומשמר הירדן, אלא שמזלו הרע גרם להוולד ברומניה וע”כ לא פגשתי את שמו בין “החולמים ולוחמים”, ומתגולל בן־השמונים בק“ק צפת ואין זכר לו בין בעלי־היובלים בת”א…
* * * *
ולבל אשכח חלילה את הענין רוצה אני להקדים ולספר לכם מניה־וביה את אשר שמעתי מפיו הקדוש של תלמידי מבני־דודנו שנזדמן עמי בשבוע זה לתוך המכונית של תלפיות.
– ישנה, הוא אומר לי בעברית־המעורבת שלו ומתוך לחישה ורמיזה, תנועה חדשה במחננו… “הם” כלומר: בני עשרת השבטים עושים את כל ה“חאראכה” (הסחה) הזו בינינו"…
הפזמון הידוע…
– אבל, מוסיף הוא לפני הפרדנו בתלפיות, ה“פאסל מודחק”, ז“א החלק המצחיק של הקומדיה הוא זה: אחר המפלה שקבל ר' משה קזימא וכל חברי משלחת מלאכים רעים מאת הנציב, שב סר וזעף למשרדו. “בידנא נוכלוס”! (אני רוצה להפטר) – צעק הזקן – מכל ה”מסכרה" הזו!… “שו”? (מה?) שחוק ילדים עושים לנו? אני רוצה ללכת!…
– “טאיב”! (טוב מאד), ענה לו מזכירו, אבל מי ישלם שכר2 דירה בעד משרדינו?
– ה“אומה”! ענה נמרצות ר' משה האיש, ה“אומה” המושלמית והנוצרית לא תוכל לשלם איזה מאות לירות?…
– “נאעאם יא סידי” (כן, אלופי), השיב המזכיר, אבל ה“אומה” הן לא חתמה על הקומביאלים כי אם אתה… בעל־הבית יגבו ממך ולא מה“אומה”…
בקיצור, כשקפץ תלמידי המתורבש מעל ה“טרומביל” הרכין עצמו אל אזני ולחש: "היום יומכם ומחר יבוא יומנו, שא־לום!…
גם־כן פזמון ידוע!
* * * *
בחיפה ספרו לי את המעשה היפה הזה:
הכדיב התאכסן בזמן האחרון במלון הכי גדול בארצנו ורחץ את בשרו באמבט הסמוך לחדרו. אחר הטבילה התפלל בדבקות, כדרכו, וכפעם בפעם נשמע מפיו “אללאה! אללאה!… אללאה!!”.
הנער המשרת, צעיר וטירון, שקבל פקודה לעמוד כל הזמן לשרותו ולפקודתו של האורח הגדול על יד חדרו, חשב לתומו, כי הרוחץ קורא “האללו”! ומנסה לשוא להשיג את מספר התיליפון אשר בחדרו. ירד ה“פיקולו” כחץ מקשת אל המשרד:
– ה“פרינץ” אינו יכול להשיג את מספר התיליפון!
המנהל מהר ועלה במעלית החשמלית להתנצל לפני הוד רוממותו, ואגב האשים את השרות התיליפוני שבארץ ואת הצעירות שאינן עונות תמיד…
הכדיב פרץ בצחוק אדיר ואמר:
– לעולם לא עלה ולא יעלה על דעתי לפנות לאלוהים כדי להשיג צעירה תיליפוניסטית בדואר…
ולפני זמן מה פגשתי יהודי חדש בעירנו שעלה מהסוכנות ברחוב “ממילא” בדרך אשר ליד המגרש הרוסי, ושאל ממני, היכן גר דוקטור פלוני?
– בשכונת רוחמה, עניתי לו.
– והיכן היא רוחמה?
– ע"י זכרון־משה, השבתי לו.
– והיכן זכרון־משה?
– את זכרון־משה אינו מכיר? – שאלתיו בתמיה ועמדתי לפניו כ“ציצרון” אמיתי – ילך כבודו ישר ברחוב יפו עד “המשביר” ומשם יעלה ימינה ואח"כ שמאלה ושוב יעלה ימינה ואחר כך שמאלה…
ואולם מתוך עיניו של היהודי שלי הכרתי כי אינו בקי כ“כ בהתעמלות של “ימין, שמאל! ימין שמאל!”, נטלתי את מקלי והתחלתי מצייר לו על הארץ, כמורה לכתיבת־הארץ, מפה שלמה – והוא עקב בעיניו את ה”זיגזאגים" שלי על הקרקע בואכה רוחמה, ופתאום “טיק־טיק־טיק־טיק־טאק!”, מוטור־סייקל ממשלתי עם דגל קטן לפניו עבר במהירות הבזק על המפה שלנו וקלקל ברגע אחד את כל רחובות ירושלים – הלכה המורך ר' טרפון!
ובראותי את היאוש הנשקף מעיני היהודי האומלל שלי, משכתיו הצדה והתחלתי את עבודתי מחדש.
– האם אין כאן, שאל בתמימות, מפת ירושלים כמו בתל־אביב?
– שכחת, ידידי – השבתי לו – כי שם בעיר העבריה יש דיזנגוף וכאן בעיר הבירה יש לנו – ראגיב נאשאשיבי!…
* * * *
נכנסתי לאחד הבנקים בעירנו ומצאתי שם יהודי בעל־חוב שלא שלם את שטרו והערב שלו עומד וטוען אליו במרירות:
– מה עשית לי? האם עלי לשלם בעדך?!… אמור נא בעצמך: מהיכן אקח?!…
וענה לו היהודי הלוה בנחת להשיב חימה
אל תדאג! ה' יעזר לך ותשלם.
ואמר לו הערב:
– הן ה" יוכל לעזר לך לשלם?
– על זה לא חשבתי, ענה בעל־החוב.
המנהל והפקידים בירמולקות צחקו כלם וגם הלוה בתוכם: רק הערב לא צחק…
* * * *
ויסלח נא לי מר ע. בן־עזרא בעל ה“טעויות מושרשות” ב“לשוננו לעם” אם יבוא איש פשוט כמוני ויעיז להראות לו על טעות אחת המושרשת גם אצלו בהוספת “דאר היום” מיום ששי החולף, ושעלינו לשרש אחריה בעוד מועד.
בסעיף ד' מעיר בן־עזרא על "טעות מושרשת בפי ההמון שהיא הולכת וחודרת גם לתוך הספרות והיא השאלה “כמה השעה?”, וצריך לאמר, לפי דעתו, “איזו שעה?”. וכי ישאל, למשל, בחור את בחורתו עם חשכה “איזו שעה?”, לא תביט גם אל שעונה הקטן אשר לזרועה הלבן ותען: “שעת רצון, חביבי, שעת רחמים… או שעה שחורה, ידידי!” – הכל לפי תנאי הזמן ומצב־הרוח…
ומזכיר לי דבר זה מעשה שהיה בד"ר אידר, ראש ועד־הצירים, שהשתדל ללמד עברית ושגר על לשונו בקושי גדול את המלה התל־אביבית: “בבקשה!”, שהיא משמשת לכל דבר במקום: “פליז!”, “בעטטע! או “סיל־וואו־פלי” וכיו”ב.
פעם בא אליו אליעזר בן־יהודה לבקרו בביתו בשבת, וכשפתח ד"ר אידר לפניו את הדלת בקש להכניס את אורחו הגדול בעברית והתחיל לומר: “ב־ק־ב־שה!… ב־ש־ב־קה! ב־ב־ש־קה!” כי שכח המסכן את תלמודו העברי ונשתבשה בפיו המלה הארורה “בבקשה”.
ואולם כדי להוציאו ממבוכתו אמר לו בן־יהודה: אדוני הד“ר! אומרים בעברית לא ב־ק־ב־שה” אף לא “בבקשה” כי אם – בכבוד! (והנגינה מלעיל על ה“כף” נוסח ספרד).
וכן הוא גם בנידון דידן: אומרים לא “כמה השעה?” ולא “איזו שעה?” כי אם – מה השעה?
ושוב פעם יסלח נא לי מר ע. בן־עזרא, שסוף סוף אינו אבן־עזרא, ולא ישית עלי חטאת על התיקון הקטן הזה, כי הלא אנשים אחים אנחנו, וידעתי כי כל חפצו ומגמתו רק לזכות את ישראל ולהסיר מכשול מפיהם – בבקשה…
* * * *
שאלתי את אחד מחובבי התיאטרון מתל־אביב אם ראה את התכנית השלושים של “המטאטא”?
– כן, ענה ידידי, ראיתי. אבל ה“מטאטא” הפסיד אצלי הפעם שלשה גרוש…
– מה? טעות בחשבון או הנחה?
– לא! – הוא עונה – קניתי כרטיס בשבעה גרוש וצחקתי בעד עשרה…
* * * *
ולאחרונה – מעשה ביהודי זקן ומכובד בת"א, בעל בעמיו, אב לבנים גדולים וקרוב לשבעים שבא בזמן האחרון לבית יהודי פולני הגר עם משפחתו בארץ זה שמונה שנים ויש לו בת יחידה צעירה ויפה־פיה:
– רוצה אני להביא אושר לבתכם, אמר הישיש לאב, שידוך טוב בשבילה…
– ומי הוא המעמד הזה?
התחיל הזקן מתקן את זקנו הלבן כחלב, משתעל קצת ואומר:
– המ… זה – אני בעצמי!… אבל אל תשכחו: שלשה בתים שלי בלב תל־אביב אני מעביר על שמה… שלשת אלפים לא"י בבנק לפקודתה, והעיקר: שלש מאות דונם פרדס נושא פרי על שם אשתי העתידה!…
האב הביט רגע אל הקרחת הלבנה והנוצצת על ראש ה“חתן” כראש החרמון באביב, והאם התחילה מונה באצבעותיה את גודל הרכוש.
– נשאל את פי הנערה…, היתה תשובתו של האב.
שאלו את “פי הנערה” והיא הסכימה, כמובן. לחצי־הראשונה – לנדוניא. ובנוגע לשידוך עצמו, צותה לחתן־השדכן לשלח את בנו השלישי, הצעיר…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.