רקע
ישעיהו קרניאל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות…

אשרי יושבי ביתך!…

כסבורים אתם, רבותי, שאני מתפלל לפניכם תפילת שחרית או מנחה? – חס ושלום! את הפסוק הזה קיימו בחכמתם הרבה רבים וכן שלמים מבני המושבות והגליל ואפילו מבני ירושלם, שלא רצו כמטורפים ולא עפו הפעם בגשם וברוח אל ה“עדלידע” כדי לערוך “גלות” בת“א ולהריק, במחילה, את אמתחותיהם באכסניות ובמסעדות אשר קיימו בהם את ה”וינצלו" ממש כיוצאי מצרים.

סמכו, כנראה, על רבם ר' עזמות, שהוא בודאי יספר להם ב“פונטין־פן” החדש שלו שקבל במתנה מתלמידו באמריקה, הכל־בכל־כל, כדרכו בקודש מימים ימימה, ויודעים הם מתסמא שאגדתי, בעל האגא, יראה להם אח"כ את כל הטראסק על הסרט, שיש בו משום “מראית עין” וגם “הלך נפש”.

ומה אגיד להם, רבותי? “נסים ונפלאות” אין לי לספר לכם הפעם לא מהנשפים ולא מהתהלוכה, וע“כ אסתפק הפעם להגיש לכם רק את ה”צימוקים" מחלת־פורים המחוכמה והקלועה של התהלוכה…

דומני שאחרי הקדמה מחוכמה זו, אפשר לגשת לעצם הענין.

פעם שאל דלפינר את דיזנגוף, כמה יהודים יש בת“א? ענה לו ראש־העיריה בקצרה: אתמול היו חמשים אלף יהודים בת”א!

וכששאלתי את בן־לויתי, – ד“ר לסטטיסטיקה שנולד בפולניה, למד בוינא וזורק מספרים מתוך שרוולו ממש על ת”א ועל הישוב בכלל, על מגרשים פרדסים וכיו“ב – כמה יהודים יש בפורים זה בת”א?

ענני קצרות: מליון יהודים!

– מה אתה דובר? – שאליו בתמיה – כלום עתונאי אתה?

– ישנם, הוא עונה, מאה אלף יהודים, אבל כל יהודי רועש כעשרה…

– נו, וכמה יהדים יש באמת בתל־אביב?

כאן הוציא הסטטיסטיקן מכיסו את מפת ת“א ואת פנקסו, הסתכל בשניהם כמומחה אמתי: – עם יפו, הוא אומר, ועם הפרברים מסביב וגם האניה שבאה היום לחופי ת”א לכבוד הקרנבל, ישנם כהיום הזה שבעים אלף נפש מישראל, כן ירבו!

זה היה, כמובן, “אתמול”…

* * * *

וכשעמדנו שנינו על כסא רופף ברחוב אלנבי ועיני נשואות אל הקהל העצום ורב, בן פורת יוסף, וביחוד אל הבחורות הנאות, שהרי לא כרתי ברית לעיני כאיוב ולא שמתי עליהן מסוה אפילו בפורים.

– סבור הייתי, אומר לי הסטטיסטיקן שלי מן הצד, כי בת“א ישנם ארבע או חמש מאות עליונים, ועכשיו אני רואה לפני “עשרת אלפים עליונים” בת”א. (מורה באצבעו על הגגות והגזוזטראות שהם זרועים ושתולים בני־אדם לאלפים)…

המן הופיע בתהלוכה ואני שואל בלחש משכני, כמה לפי אומד דעתו, ישנם משכנינו ובני־דודנו שבאו לראות את “עיד אלמסכארא”?

– אם נקח בחשבון, הוא אומר, את התרבושים הכפיות והעגאלים ביודעים ואת הכובעים הארופאים והראשים הפרועים בלא יודעים, יעלה מספרם מעלה־מטה שני אחוזים, כלומר: אלפים נפש כמו אצל שמשון… עוד יותר מאשר בתערוכה!…

וכאן ספרתי לו את המעשה ששמעתי לפני ימים אחדים מפי תלמידי החכם והיפה, כשמו כן הוא, מאנשי המסחר והתעשיה בארצנו. על רחבת “ויתאפק המן” פגש את דוד בן־עשו דפלישתאי כשהוא מתחפש בכובע אירופי חדש מפני עינא בישא.

– נו? – שואל אותו תלמידי הלז – מה דעתך על עבודתנו?

הניח בן־עשו את ידו על כתפו של היהודי ואמר:

– אל תדאג, יא חביבי, יותר לא נעשה בכם פרעות, למה, שהפוגרום הראשון בנה לכם את תל־נורדוי, השני את תל־אביב, והשלישי יבנה לכם את כל הארץ!…

מילא, את התהלוכה דהשתא עם כל “שירותיה” ואפילו עם הלויתן והשור־הבר שלה אני מוחל לכם, רבותי, מחמת שתהלוכה בלא הבהמות “ושאר־ירקות” של מקוה־ישראל ובלא הירק של פ"ת ושאר המושבות הרי היא כתל־אביב בלא “הינטרלנד” – אבל הסדר, רבותי, הסדר של הקהל הקדוש הזה, שראינו הפעם – אלמלא לא באנו אלא בשביל זה, דיינו!

וראו זה פלא: מאה אלף יהודים, בלי עין הרע, ובתוכם כמה וכמה מבני־דודנו ומבני־עשו, ודוקא ביום שחייב אדם לביסומא – ישב השוטר מבני עשרת־השבטים ונמנם על סוסו בלא “חתיכת עבודה” בידו ואין צורך לא ב“מגן־דוד־האדום” האמתי ולא המזויף, ואין אפילו זקן אחד שנתמעך בתוך הקהל הקדוש הזה, כבימי המקדש, ואין קורין אותו “פורים מעוכין”…

וגם כביכול בכבודו ובעצמו למד קצת סדר ונראה שהוא חובב גדול של ה“עדלידע” על אפם ועל חמתם של עתוני שכנינו, והא ראיה:

אישתקד עיכב את הגשם בת"א בדיוק עד אחר גמר התהלוכה וגם השתא צוה למלאכיו להמטיר קודם לתהלוכה והגשם היה תלוי בשמים עד אחר המעשה…

זהו, באמת, יחס קורקשי מצדו לדיזנגוף!

בשבתי במכונית הגדולה של “הגה” (אגב משעה שנעשה האיחוד בין האוטובוסים נשתבחו קצת דרכי הנימוס עם הנוסעים). – ישב על ידי צעיר חשוב מירושלם, כשעיניו סגורות למחצה מרוב עיפות ומליל־שמורים ב“מטאטא”.

– האם כדאי היה לעזב את ירושלים, הוכחתי אותו על פניו, ולרוץ לת"א? כלום “תייר” הנך או חלוץ, שרצת אל התהלוכה?… הן נשפי עירך קודמים!

– כן, הוא אומר, את ירושלם עיר הבירה אעלה על ראש שמחתי כי קודמת היא לכל דבר, ולא תהיה כוהנית כפונדקית! אבל, רבי עזמות האגיד לך את כל האמת? – בירושלם אני אצל הערבים, אצל האנגלים, אצל הגויים, אבל ביום שמחה אני בא לת"א כי כאן אני בביתי, אני ואתה וכלנו מרגישים את עצמנו אצלנו, בביתנו! “בתוך עמי אנכי יושב”!…

והבחור דנן מתלהב והולך – “קריצ’ינדו”: – אפילו הגויים הבאים לת"א הם ג’נטלמנים אמתיים, חצי יהודים: הולכים “בחוקותינו”, לובשים כמותנו, מדברים בלשוננו, קופצים על כרטיסינו ובעיקר מחבבים את בנות עמנו…

ובכן, חסל סידור פורים כהלכתו וכתהלוכתו בתל־אביב, ועכשיו יכולים וחייבים אנו לעסוק גם בעניני שאר הערים והמקומות בארצנו, כי מצודתו של רבכם ר' עזמות פרושה ב“ה על כל רחי האר”י הברוכה שלנו.

וכדי שלא להטיל קנאה בסעודת־פורים, נחל עפ"י המצב הגיאוגרפי בחיפה, ואלה דברי תלמידי החשוב והיקר דהתם:

ומכיון שהגדולים מחיפה הסיעו את עצמם (עוד לפני החל מזג האויר הפורימי ה“נפלא”) לתל אביב לחזות בנועם ה“עדלידע”, ירשו הפעוטות דגני־הילדים את מקומם וסדרו “עדלידע” ברחובות הדר הכרמל לכל פרטיו ודקדוקיו, אלא שמן השמים עיכבו ובדלית־ברירא הסתפקו החיפואים בתהלוכת תזמורת “הפועל” לפי הטקט של הגשם הכבד מלמעלה וצעדי המנגנים השוקעים בבוץ למטה, לרבות המנצח על הנגינות שצעד קוממיות מבלי הבחן בין ימין לשמאל.

לא לחנם אמר פעוט אחד, שהורד כבוד מתוך המכונית, שסימלה “אניה המביאה חלוצים”: – “אבא, הוא אומר, מדוע זה האניה הגדולה שטה במים והסירה שלנו שטה בגשם?”…

ומשלא הצליחה חיפה ב“עדלידע” שלה, שכן נגזר מן השמים, בהתחרות בתל־אביבנו, הרי הצליחה בלי ספק בהתחרותה עם משוררנו הלאומי ח. נ. ביאליק ב“שיר חיפה לשנת תרצ”ג" אשר תכנו המדויק מובא בזה, כדי לזכות את הרבים, וחבל שאיני יכול להביא גם את התוים שהוכנו לכך:

באחד ובתשע בשלש ובשלש

חיפה עירנו תלך בראש

כי בשנת תרצ"ג

שנת הנמל

אין לשער

כמה חיפה תגדל.

זו השנה שנת ההתפתחות

חיפה מזמינה את כלכם להשתתפות

חיפה מזמינה

את כלכם לבנינה

ליצור חיש מהר

את רב מנינה.

אף שאול טשרניחובסקי לא ימצא פסול בחבור היפה הנ"ל, שכולו אומר שיר, ושאפשר לומר עליו בצדק: לא בא כהבושם הזה…

על מנהיגי הלאום לדאג לכך, שבעל השיר הלזה לא ישאר חס־ושלום בבחינת “כשרון אבוד” לטובת הכלל – והועד שטפל בהפצתו בחיפה ומחוצה לה ראוי לשבח ולתהלה בעד גלוי הכשרון הזה.

ובהיות שבשכונת העובדים בעיר־העתיד הוחגה ברב פאר והדר הכנסת ספר התורה, דבר המזדווג יפה עם הדגל האדום שהונף על אותה שכונה רק לפני שבועות מספר בשעת חנוכת השכונה – ע“כ יוכלו בחורינו הצדיקים ממ. פ. ח. מעתה ואילך למזג ביום־הכפורים הבעל”ט את המועיל והנעים בגבולות השכונה הנפלאה הזו מבלי שיקלקלו הלילה את פני העיר ביום הצום הגדול באפיקורסותם, רחמנא־ליצלן…

וכדי שלא לקפח את זכותה של ירושלם עיר הבירה, רוצה אני לברך בזה את נמרוד התלפיותי לבית בן־יהודה ואת נחום בעל הכובע היותר גדול ורחב בארץ, ליום אשור אגודת הציידים העברים בא“י. הסתדרות זו מאחדת את כל ה”עשוי“ם הישראלים בספורט הנפלא והמועיל, הוא מלעב הציד. יהי רצון, שמספר ה”עשו"ים האלה יגדל ויצמח כעשב השדה!..

ואולם עצתי לציידים שלנו שינהגו זהירות יתרה, לבל יקרה להם חלילה המקרה של למך אשר יצא לצוד ציד וראה כמין חיה והרגה נפש – והנה זה זקנו קין, ומעשה באחד הציידים בירושלם, שהלך לפני חדשים אחדים לצוד חזירים וירה בשגגה בהולך־על־שתים – והרגו.

ולציידים הטירונים והחדשים ולכל רובה קשת מן הצעירים, עלי לגלות סוד קטן: ישנן בירושלם חנויות המוכרות צידה, במחיר השוה לכל הנפש ויוכלו לשוב מצידם הביתה דרך החנויות הנ"ל בידים מלאות…

ושוב מעשה ירושלמי אמתי, שאירע בשבוע זה בעירנו.

לפני שנה בערך, בא יהודי חשוב ואמיד מאלג’יר יוסף חיון שמו, לשכון כבוד בעירנו ובנה כמו רמים שני בתים בשוק החדש אשר במחנה יהודה.

והנה במוצש"ק העברה נתבקש פתאום לישיבה של מעלה. הבוקר אור, ואנשים משתי חברות־קדישא, מערבית וספרדית, באו אל האלמנה ושאלו ממנה, לאיזה עדה היה שייך בעלה המנוח? והיא ענתה להם ספרדית, לעומת העדה האשכנזית, כי לא ידעה להבחין בין ספרדי למערבי ובין מזרחי לאשכנזי, להבדיל.

לא היו רגעים מועטים ולפני בית הנפטר הופיעו שתי פלוגות, אחת מערבית ואחת ספרדית, ושתיהן התחילו רבות ומתקוטטות ביניהן: “מי יכנס תחלה?” ובבית פנימה היו רק שלשה: שתי נשים חלשות, האלמנה ואמה היודעות לדבר רק צרפתית, וביניהן – הנפטר.

לסוף התפרצו שני הצדדים, תפשו את הבר מינן, אלא בידים ואלה ברגלים. שנים אוחזים במת: זה אומר, כלו שלנו בני המוגרבים, וזו אומר: כלו שלנו בני העדה המיוחסת של רבי יהודה הלוי. והוא? – כלומר המנוח, היה ניוטרלי ונוטה בראשו ובכל איבריו לשני הצדדים..

היתומים הקטנים שראו במחזה לא הבינו וצעקו לאמם ברעדה: “מאמא! מדוע מכים את האבא?”…

ואולם, כשהגיעה הלויה לבית־הקברות של הספרדים, הגיעו הדברים לידי מהלומות – לכבוד המת, לא הוציאו סכין כמו בפ“ת, וסו”ס עלה בידי ה“גבורים” המוגרבים לכבש את המת ולהביאו לקבורה מערבית.

לאחר סתימת הגולל ואמירת קדיש ו“שלמא רבא” הלכו הקברנים המערבים נטויי ראש והתפארו בראש כל חוצות: סוף סוף נצחנו וכבשנו את המת “שלנו”!

וראשי המערבים והספרדים עסוקים הם, כנראה, בעניני בלילוס ודואגים אל החיים ולא אל המתים.

וזוהי הבדיחה האחרונה של הסתדרות הפקידים:

– מה בין אשה לפקיד במוסד צבורי?

– האשה, גילה “מסוכן” בין שלושים וארבעים, ופקיד במוסד צבורי, גלו מסוכן (לפטורים) בין ארבעים וחמשים…

ובליל ה“סדר” של פסח הבעל"ט יקראו המתרחצים בחמי טבריה במקהלה ובכוונה גדולה את שירת “דיינו” של ההגדה בניגון הידוע ובנוסח דלקמן:

כמה מעלות טובות למקום הזה עלינו!

אילו השמיענו ד“ר בוכמן את הרצאתו על חמי טבריה, העולים בטיבם ובחין ערכם על מעיינות הרפואה בעיר איסבאדין, מאריינבאדין, באדין באדין וכל ספורי בדין, ולא זכינו לשמוע אח”כ את דרשתו הנפלאה של מנהל “הבריאות” – דיינו!

אילו סיפק המנהל את צרכי המתרחצים בארבעים לא"י בערך ולא עשה בהם שפטים, באנשי הגליל שהם סרבנים וקנתרנים וביחוד בראש ועד הקהלה על שהעיז בנאומו לדרש תיקונים – דיינו!

אילו בנה לבית־המרחץ מדרכה של אספלט לאורך המרחצאות, ולו רק ברחב של מטר אחד, כדי שהמתרחצים לא יפגעו את רגליהם החולות על אבני נגף ורגבי־מוקש עד שניתזים מעיניהם ניצוצי־כוכביא ממש – דיינו!

אילו קרבנו למקום ולא היינו רודפים אחרי בית־הכבוד מהלך כמה רגעים, לקיים מה שנאמר: איזהו מאושר? מי שבית הכסא סמוך לרחיצתו – דיינו!

אילו לא היו מעלים את המחירים ביחוד באמבטאות הזולות ולא היו העניים מאחב“י והאמידים משכנינו רצים ל”חמה" אשר בעה"ר מזרחה – דיינו!

אילו היו נותנים מגבות ואלונטיות למתרחצים באמבטין של ט“ו גא”י, לא היו אחינו האמריקאים יורקים שבע רקיקות בשעה ומקללים “בלאדי־פול!” ג' פעמים ברגע ולא היו עוזבים את המרחצאות יחד עם העיר להזהיר את קרוביהם ומכריהם עד דור עשירי – דיינו!

אילו היו מנקים את קורי העכביש התלויים על ראשינו מלמעלה והיו מדיחין את הרצפה כפעם בפעם ולא שקעו את רגלינו ברוק ובקליפת הפירות – דיינו!

אילו היו תולים מנורות פשוטות בשביל ה“ותיקין” הבאים להתרחץ במנין ראשון כדי להשיג אמבטיה נקיה בלא חומר טבעי וכדי שיראו את הדרך לפניהם לקיים מה שנאמר: “ההולכים בחושך ראו אור” – דיינו!

אילו היו מחממים את ששת חדרי המתנה בתנורי נפט בימות הקרה והגשמים למען ינוחו הרוחצים אחרי האמבט ולא תאחזם צינה חס ושלום ויקבלו מחלה יותר רצינית – דיינו!

אילו היו מסדרים מעקה למדרגות של האמבטיות והיה למשען לחולים והיו מנקים לכהפ"כ את הזבל, הרפש והזוהמא יום יום והעבירו אותנו בחרבה – דיינו!

אילו היו מסדרים מתליות לבגדים בחדרי ההמתנה ולא בחדר האמבטיות ששם הן סופגות לתוכן את כל הרטיבות, והיו קובעים מקלחות חמות לכל הרוחצים להסיר מהם כל הזוהמא והחלאה לפני כניסתם לאמבט – דיינו!

אילו היו המנהלים מסדרים ודואגים שהפרחחים מבני־דודנו לא ירחמו על המתרחצים וביחוד על הצעירות שלנו ולא היו נושאים אותן על כפים מרוב אהבה ומטילין אותן לתוך ה“טרומביל” – דיינו!

אילו היו ממעטים בדרשות ומרבים להתחשב עם הדרישות של הצבור – דיינו!

על אחת כמה וכמה שהעלו את המחיר ולא סדרו מדרכה ואין מנורות ואין מעקה וכו' וכו'.

רבי נחום הצפתי היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בחמי טבריה, לא יצא ידי חובתו, ואלה הם: סדר, נקיון ויחס!


המלצות קוראים
תגיות