רקע
ישעיהו קרניאל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות

הגיעו אלי שאלות רבות, בעיקר מתוך הסוחרים הגדולים בעירנו, “הצריך להחרים את סחורות גרמניה או לא?” ואני – למה אכחד? – אינני חכם־כלכלה ולא חכם־מדיני ושאלוני “בחרם” אם יודע אני שחרם זה אשר הכריזו כאן בארצנו הוא “טוב ליהודים” או לא?

מי יודע, רבותי, אם כל הטררם הזה וכל ה“ויצעקו” שהרימו בא“י, כל אותן ההפגנות והדרשות בע”פ ובכתב, באספות ובעתונים, כל החרמות והקנסות ושטת “עין תחת עין” ו“ניין תחת ניין” – מי יודע אם לא יצא חס ושלום שכרם בהפסדם לאחב“י בגרמניה ולנו כאן, מחמת שהיטלר ימ”ש עומד במרדו בבחינת “ויכבד ה' את לב פרעה” לפני יציאת מצרים, והשנית – וזהו העיקר! – לפי המספרים של הסטטיסטיקן שלי, נשלחו מא"י למדינת היטלר שמונה מאות אלף תיבות תפוחי־זהב!

ויכול אני רק להשיא עצה טובה לבעלי הקולנע שלנו, ביחוד בעיר העבריה הראשונה, שיתאפקו מעט מהסרטים הגרמנים של UFA השייכים באופן פרטי להוגנברג יד־ימינו של היטלר, וכל תלמידי ותלמידותי, די בכל אתר ואתר בודאי יוקירו את רגליהם ויאמרו לו: “עופה” מכאן!

* * * *

אומרים עליו על אחד מגדולי הליברלים בגרמניה שהשיב על השאלה: “מי זה אנטישמי?” – מי ששונא את היהודים יותר מאשר ראוי לשנוא אותם…

ואולם הקונסול הכללי הגרמני, שהוא רחוק מאנטישמיות ואפילו מ“ליברליות” כזו, נכנס בשבוע זה לבית מסחר גדול יהודי בעירנו לקנות סחורה לביתו. דרש אי אלה מינים שחסרו במקרה בחנות ושאל מאת הסוחר מפני מה אינו מזמינם מחו"ל?

– אגיד למעלת כבודו את האמת – ענה היהודי – אמנם החלטתי לנסע לגרמניה כדי לקנות סחורה, כדרכי, אבל לאחר שקראתי בעתונים ושמעתי ע"א הרדיפות נגד היהודים בארצכם, חזרתי בי…

– “אך וואס?” (אך מה?) – השיב הקונסול החביב – הן כל זה “איברטריבן”! (מוגזם!), אין להאמין לשמועות אלה ואין מה לחשוש…

– אמנם כן, – ענה שוב הסוחר – אבל מה לעשות ואשתי מאמינה לשמועות האלה וחוששת מאד ואינה מניחה לי לנסע לגרמניה?…

מסתמא, הקונסול שיש לו אזן קשבת לכל המתרחש כאן ובודאי יש לו גם מחלקה מיוחדת לסטטיסטיקה במשרדו, יודע בלי שום ספק כמה סחורות מביאים אחב"י כאן דוקא מגרמניה, והעיקר שעליו לדעת כי נשי הסוחרים היהודים הקונים בגרמניה, ואפילו הזקנות, אינן אוהבות להיות אלמנות…

* * * *

ושוב מעשה, מעין בדיחה מ“גן־העדן” הגרמני: גרמני אחד מיושבי ארצנו, הנהנה כמובן מכספי אחב"י המבכרים סחורות גרמניה, פגש בסוחר יהודי פקח, אחד מלקוחותיו, ושאל אותו בגאוה יונקרית: “נון, ומה אומר אתה על נצחונו של היטלר?”

עונה לו היהודי: “הכל טוב, אבל מה נאכל כעת?”

תמה ה“דייטש” וקרא קצת ברוגז: “הרי אני שאלתיך, מה דעתך על נצחונו של היטלר ואתה משיב לי באכילה?”

– “אכן, שמעתי” – עונה היהודי בניחותא – “ולפיכך הריני שואל אותך: מה נאכל כעת?”

– “דבריך סתומים לי!” קורא הגרמני.

והיהודי מבאר:

“המן רצה להרג ולאבד את כל היהודים ולא הצליח – ע”כ אנו אוכלים אזני־המן; היונים נקבצו ובאו להשמיד את היהודים ונוצחו ע"י המכבים – ולכבוד זה אנו אוכלים “לאטקעס” (לביבות), ועכשיו שהיטלר וחבריו מאיימים להרוג ולהשמיד את כל היהודים – מה נאכל?…

* * * *

ומכיון שאנו עוסקים בהלכות אכילה, מצוה לספר לכם עוד מעשיה קטנה:

כידוע, ישנו בגרמניה מין דג־מלוח שמן ויקר הנקרא בפי הגרמנים “ביסמרק הרינג” ע“ש המדינאי והלוחם הגרמני הגדול. והנה בזמן האחרון – כך מסופר בעתון ברליני גדול – חזר אחד הנאצים הנלהבים על חנויות־המכולת אשר בברלין ושאל מאת החנונים אם יש להם למכר “היטלר־הרינג?”, כלומר: דג מלוח ע”ש “הגבור” הגדול של היום?

– לא! – ענו כל החנונים הגרמנים – יש לנו “ביסמרק הרינג” אבל לא “היטלר־הרינג”…

עד שבא הנאצי לחנותו של יהודי ושאל אותו על הסחורה הדרושה לו, אם יש בחנותו “היטלר הרינג?”

– יש ויש! – ענה החנוני היהודי.

ומבלי חשוב הרבה נטל מתוך החבית דג־מלוח של “ביסמרק”, הוציא מראשו את המוח ואת הלשון, הושיטו לנאצי ואמר:

– הרי לך “היטלר־הרינג” אמתי!…

אינני יודע בדיוק מי שכתב פעם בעתוננו כי ישנם בארצנו כמה “קונסולים”, בעלי צילנדרים ודגלים, שאינם מכירים את ארצם וכ“א מהם חשב אז והטיל על חברו, אבל יודע אני ומכיר קונסולים כאלה שהם בקיאים היטב בנימוסי הקונסולים הגדולים והאמתיים ומשתדלים ללכת בעקבותיהם ו”בחוקותיהם" – והמעשה דלקמן יוכיח!

זה היה בעיר העבריה הראשונה, בתוך מוסד כספי גדול וחשוב, ששנים מפקידיו העליונים, אחד מנהל ואחד עו“ד, זכו לתאר “קונסול” וב”כ של שתי מדינות קטנות, שני כתמים זעירים על מפת אירופה הרחבה, אחד של מלכות־הגבינה בסוף מערב והשני של ממשלה סלבית במרכז.

ויהי בנסוע האדון המנהל לחו"ל וימן במקומו את מזכירו עד שובו, ושני הפקידים־הקונסולים יושבים ועובדים את עבודתם היום־יומית תחת גג אחד, בשני חדרים הסמוכים זה לזה, ורק דלת פתוחה מבדילה ביניהם.

והנה ביום אחד החליט הקונסול של הסלבים לבקר בקור רשמי את חברו הקונסול של המלכה ההולנדית. מה עשה? הביא עמו בבקר אל משרדו קופסת־קרטון גדולה, עגולה וסגורה, ובהגיע השעה השתים־עשרה בדיוק, הפסיק את עבודתו בתור עו“ד, הוציא מקופסתו צילנדר חדש ומבריק שקנה לכבוד המאורע, דפק בנימוס רב על דלתו של חברו הקונסול המזכיר ובקידה והשתחויה קונסולית ברך אותו לשלום בקול רם ובלשון צרפת הבין־לאומית: “בונז’ור, מונסיה לי קונסול!” (שלום, אדוני הקונסול!), והלה קפץ ממקומו כנגדו והושיט לו את ידו בחביבות ובהסברת פנים, זימן אותו לשבת והגיש לו מיד סיגרת וגפרור בוער להדליקו, כנהוג. אחרי שיחה קצרה ורשמית על יחסי האהדה שבין שתי המדינות, שהן באות־כח שני הקונסולים בת”א, ויחסי החיבה בין הישיש מצכו־סלובקיה מהאי גיסא והמלכה הזקנה מאידך גיסא, נפרדו בחיבה ובנימוס, כיאות לקונסולים חשובים: “בונז’ור!” – “בונזור!”, וחסל!

כעבור שבוע ימים הגיע תורו של הקונסול־המזכיר להחזיר את בקורו לקונסול־העו“ד. מה עשה? – בהגיע השעה ה־12 בדיוק, הפסיק את עבודתו במזכירות ושלח מעל פניו את ה”טייפיסטית" וניגש אל הדלת של שכנו:

– שמע־נא, חביבי – הוא אומר לו – אולי תשאיל לי את הצילנדר שלך?

– למה לך הצילנדר שלי?! – שאל הקונסול העו"ד בתמיה.

– רוצה אני לבוא לחדרך עוד מעט כדי להחזיר לך בקור קונסולי…

* * * *

ועכשיו, שאנו עומדים לפני ערב־פסח, הכינותי לכם בעוד מועד “ארבע קושיות” חמורות שעליכם לשגר על לשונכם היטב ולשאל את עצמכם וגם אחרים בשעת ה“סדר” וההגדה של פסח הבעל"ט:

– מה נשתנה?

  1. בשעה שמליונים מאחב“י ברוסיה גוועים ברעב ממש ואין להם מזון סעודה אחת – בשעה זו מוצא את לבו אחד מחשובי הבעלי־בתים בחיפה לערך חגיגה גדולה ו”טראסק" שלם לכבוד ה“בר־מצוה” של בנו, זבח משפחה ענקי ושלחן ערוך עם כל טוב למאות אורחים ואורחות שבעים, – שעלו לו, כפי שאומרים, יותר מ־70 לא"י טבין ותקילין, לפירסומא־מילתא!

האם לא נכון וראוי יותר היה ליהודי טוב וחשוב זה לנדב רק שלשים לא"י כדי להאכיל ולהשקיט את רעבונם של מאות ילדים וזקנים נפוחי־רעב ואחב"י בארץ־הדמים של סטאלין? ונמצא – אלה נהנים וגם זה לא חסר, גם “שם טוב” וגם מצוה?

  1. בשעה שקרא מנהל “חמי טבריה” את שירת ה“דיינו” שלי ואת שורת “ועל חטא” של כל הלקויים במוסדו והתקונים הדרושים לטובת הרוחצים, הלך ושאל את חוות דעתו של המושל בחיפה. זה האחרון הוא לא רק מושל טוב ואדם חביב כי אם גם מומחה גדול, כנראה, בעניני המרחץ המינרלי וע“כ ענה לו למנהל ה”בריאות" כי הכל אולרייט O. K. על הצד היותר טוב.

וכאן הבן שואל: מדוע איפוא מצא ככה המושל לנחוץ לשלח את רעיתו דוקא ל“חמה” אשר בעבר לירדן מזרחה? אולי כדי שבני־דודנו דהתם יוכלו להתפאר ולהראות לשם ריקלמה לכל המבקרים את מקום הרחצה של אשת המושל?

ואחרון חביב – בשעה שכל ערי הארץ ואפילו רמלה הקטנה, ג’נין הפעוטה ועכו הרחוקה, טובלות במעינות מים אדירים וגנים ופרדסים להן מסביב, ובשעה שתל־אביב העבריה צומחת ופורחת כעץ שתול על פלגי מים – מצמיאים את עיר־הבירה ועיר התיירות העולמית ונותנים לה מים־בלחץ פעם לארבעה ימים עוד בימות החורף?

המבלי אין מים בירקון? או אולי רוצים להעשיר את בעל־המעין בנחל כרית?

משה רבנו הכה את הסלע כדי להוציא ממנו מים ולא דבר, ה“נכה” גם אנו בפינו ובעטינו, אולי יצאו מים?…

* * * *

ועם בוא תור האביב, נשמע קול הזמיר, נעים זמירות ישראל, ר' יוסל’ה רוזנבלט, הבא מאמריקה לערך שני “סדרים” של פסח בת"א, ולכבדנו מגרונו, גרון הזהב, בשבת של פסח, בתוך כתלי “החורבה” אשר בעיר־העתיקה.

כל תלמידי ותלמידותי, חסידי החזנות האין־שנית של יוסל’ה – האם כבר דאגתם לכרטיסים כדי שתוכלו לשמע אל הרינה ואל התפילה?


המלצות קוראים
תגיות