רקע
ישעיהו קרניאל
דאר היום 7.4.1933
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות

אינני פסימיסט מטבעי ואין דרכי להטיל פחדים חס־ושלום על הבריות ביחוד בערב פסח לפני ההילולא של משה רבנו, ואומר אני לכם, רבותי, בודאות גמורה ובלב שקט ובטוח,כי כל זמן שהנציב הזה יהיה בתוכנו לא יהיה כלום!

וכל כך למה?

מפני ששלחתי לו בימים האלה את “ההגדה” החדשה שלי והוא קיים את מצות “בדיקת חמץ” כדבעי למיהוי, ואת “ביעור חמץ” עם ה“ויהי רצון” עד גמירא. ואלה השקצים מקרית־ארבע, שהם שקודים להשתובב ולהתהולל בנבי־מוסה, יודעים עכשיו כי יש עין רואה ואוזן שומעת, כמה שנאמר שם בהגדה: “ביד חזקה”, וכי היהודים כאן אינם כדבר של הפקר – ולמיחוש לא מיבעי!

גם מן השמים נלחמו לנו. הקב“ה בכבודו ובעצמו משיב הרוח הקרה ומוריד הגשם הגדול, מרביץ על ראשי בני־דודנו מלמעלה כדי להשבית את ה”יום־טוב" שלהם. קול רעם בשמים ביום קיץ – נשתנו סדרי מעשה בראשית, ללמדכם שכחו וגבורתו מלא עולם.

ובפרוס החג, גם אחב“י מתכוננים בעוד מועד, “יכול מראש חדש”, לערך את “הסדר” ברב פאר והדר עם ההגדה וביחוד עם ה”קניידלאך" (כדורי־בצק) בשעת אמירת “שפוך חמתך”, כמה שנאמר: אם אין אני לי מי לי? – ושלום על ישראל.

* * * *

וכפי שאני קורא בעתונים ושומע מפי יהודים הבאים מגרמניה, עדי ראיה ושמיעה, הרי גם שם במדינת היטלר לא “כהצעקתה”, ו“הקול קול יעקב” יותר מ“הידים ידי עשו”, כמו שאמר הרב ז’בוטינסקי בשעתו: אל ת־ג־ז־י־מ־ו!

אדרבה, יודע אני כי פחד היהודים נפל על הנאצים בברלין והסיפור דלקמן המובא בה“טיימס” יוכיח:

אחד מחיילי־ההסתערות של הנאצים בברלין, אשר במשך כל היום עזר לתחיה הגרמנית ע"י קריאות: “מות ליהודה!”. “הייל היטלר!”, “גרשו את היהודים!” ועוד פסוקי־דזמרה כאלה, סיים את “פעולותיו” הלאומיות בבית־מרזח ובחזרו בלילה לביתו שמע פתאום קול קריאה מאחוריו: “עמוד!”

הגבור הנאצי הפנה את ראשו, ומה מאד נבהל בראותו יהודי רץ אחריו כשאגרופו מורם אליו. הנאצי מהר להתכנס לתוך שער אחד הבתים הקרובים כדי להמלט מנקמתו של היהודי הלז, אבל היהודי השיגהו, עמד לפניו ובהושיטו לו כפפה אחת, אמר: “אדוני, אבדה לך כפפה אחת, הנה היא, בבקשה!” והמשיך דרכו…

* * * *

ועוד מעשיה אחת בנידון־דידן:

יהודי אחד נסע בחשמלית בברלין ועל ידו ישבו שני נאצים. בראותם את היהודי אמרו להקניטו וקראו בפניו כפעם בפעם: “הייל היטלר!” (יחי היטלר), היהודי שמע וצחק.

כשירד בתחנה הסמוכה, רדפו אחריו שני הנאצים וקראו אחריו מלא: “הייל היטלר!”, ואולם היהודי פנה אליהם ואמר: “טעות היא בידכם, אני לא היטלר!”…

* * * *

עזמות היקר!" – כך כותב לי יהודי אחד מפ“ת – היות ותלמידך מאם־המושבות וגם בעל הגימטריאות שלך מירושלים נאלמו דום, ע”כ החלטתי למלא את מקומם הפעם והריני שולח לו לשיעורו של עש"ק זו גימטריא אחת מענינא־דיומא:

המן הוא בגימטריא גבלס – זה הצורר הידוע מגרמניה, סגנו של היטלר, ומנהל התעמולה של החרם נגד היהודים הגרמנים.

אלא, שבכל דור ודור…

* * * *

ומענין לענין באותו ענין.

לפני זמן לא רב נסע עמנו במכונית הצבורית של תלפיות מנהל העליה והירידה בארצנו ולידו ישב אחד החלוצים מרמת־רחל, שנסע לעבודתו, וסיגרה דולקת בין אצבעותיו.

כשראה המנהל העדין את הסגרת הבוערת בידי החלוץ בערה כאש חמתו:

– “עמוד!” – קרא פתאום אל הנהג –איככה תרשה ל“זה” לעשן בתוך המכונית?!", ובשעת דבורו הורה באצבעו על השלט הקבוע במכונית “אסור לעשן!” בכל שלש השפות הרשמיות.

בקיצור המכנית לא זזה ממקומה ולא נתקררה דעתו של בעל “העליה” עד שלא כיבה הצעיר היהודי את הסגרת והשליך אותה מעל פניו החוצה במטחוי קשת.

והנה בשבוע זה הקרני אלהים שוב בכפיפה אחת עם ידידנו המנהל ועל־ידו מהאי גיסא ישב אחד הפקידים העליונים מבני עשרת השבטים ומאידך גיסא צעיר מבני־דודנו, ושניהם פיטום הקטרת בפיהם ותמרות עשן עולות בעיניו ובפיו שלהמנהל…

ישב לו המנהל דנן ושוחח עם שכנו הרם, בולע בנעימים את עשן ה“פייפ” האנגלי של בעל שיחתו, אשר עלה באפו ובגרונו עד כדי מחנק ממש, ואינו פוצה פה ואינו מניד שפתיו למחות.. לא הביט און בעשו ולא סחק בנהג, אף לא העמיד את המכונית ולא הרגיז את השלט ממקומו כאז, שהרי לא עשן־חלוצים עלה הפעם כי אם של הגוי, שהכל שרוי לו, הכל מותר לו ב“עליה” שלנו. – “איפה ואיפה, הגוי כשר והיהודי מרפח”.

לא לחינם קבלו “הכלי־זמר” השווייצים ויזות ל“ביתנו הלאומי”, ולהקת התזמורת של בהרב – כך שמעתי – לקחה בידה את מקל־הנדודים למדינות אירופה…

* * * *

ועכשיו, שאנו עומדים בערב פסח, מצוה לספר ביציאת מצרים כלומר, בקונגרס הששי של רופאי מצרים בעירנו.

לא אספר לכם, כמובן, ע“א הנאומים היפים והמשעממים שנשמעו מפיהם, הקדוש של הרופאים למיניהם – אגב, חוץ מהנציב וקולונל דירון היו כל הנואמים דוקטורים! – ובטח שמעתם מרחוק את הד הרעש של מח”כ סוערות אשר לוו את כל הנאומים והכניסו קצת התעוררות באולם. מתוך מחיאות־כפיו החמות של הנציב נראה שהוא בקי מאד בשפה הערבית המצרית והעברית הרפואית של ד"ר רוקח…

ומחמת רוב טרדותי בזמן האחרון לא שהיתי הרבה בקונגרס הרופאים וע“כ אמסר לכם בזה רק רשמים ובני־רשמים, חטף־רשמים מתוך פנקסי ה”כל־בו" הקטן שלי. אגב, הראיתם מימיכם בשדה או ביער כר נרחב של כלניות אדומות או ערוגת קרנפולים אדומים־כהים ובהירים בגינה? – אני ראיתי דומה לזה באולם הקונגרס הערבי בדמות ים של תרבושים אדומים של מצרים וירושלים…

הרב המופתי הזהיר הפעם בהעדרו, אולי מתוך יחסו הידוע לבעל האכסניה של הקונגרס, ואולם החכם־בשי שלנו הופיע בכל יפעו והדרו המזרחי ונפגש בחביבות רבה עם האפטריארך הארמני בעירנו. כנראה, שפגישה חמה זו, היא התחלה יפה ל“וואתיקאניה” של הרבנות הראשית בירושלים, שהציע בן־אב“י בדאה”י בשבוע זה…

הראיס הרגיש ב“ה את עצמו בין אחיו המצרים כדג במים, אע”פ שאין מים בירושלים…

הרב קוק לא בא, כדרכו בקדש, אולי מפני ששכחו בעלי הקונגרס להוסיף את השפה העברית על השלט הרחב שהופיע דוקא באנגלית וערבית – ושפת ישראל מאן דכר שפה!

ואלי דבר יגונב, כי בשעה שהגיש הרופא העברי את הרצאתו בכתב לפני הכנסיה, מצא בה שמץ פסול. הוא סיים את ההרצאה: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”, והציעו לפניו, למען תשלום, לסרס קצת את הפסוק, ואולם תשובתו היתה קצרה ופשוטה: למען “ציון” לא אחשה…

* * * *

אינני רוצה להתחרות חלילה ברפורטר שלנו המוסר לכם כפעם בפעם רשימות רפות ומענינות מבית־המשפט, אבל רוצה אני בכ"ז לסיים את שעורי לכבוד “השבת הגדול” ברשימה זעירה.

עברתי בזמן האחרון במגרש הרוסי הנה הגיע לאזני קול קורא בחיל מאולמי בית המשפט, קול נשמע ברמה: “אליהו המנוח! אליהו המנוח!!”

רגע דמיתי כי בבית־דין לערכאות דורשים אל המתים ומרגיזים את שוכני עפר מקבריהם להתיצב לפני כס המשפט לדין או לגבית־עדות. ואולם אח“כ נתברר לי מפי אחד הפרקליטים כי המכריז הערבי מעתיק את שמות בעלי־הדין; והעדים מעברית לערבית, וכאן יש משפט של ירושה שנשארה מהמנוח אליהו, וע”כ הוא קורא “המנוח” בחשבו שזהו שם אדם חי.

מובן מאליו, שגם הוא וגם השופט יוכלו לחכות ל“מנוח” עד בוא אליהו…

ואם מעט לכם זה, הרי עוד “פנינה”:

בשובי אח"כ למערכת עברתי שוב על פני בית־המשפט, והנה המכריז עמד בפרוזדור וצועק ככרוכיא: “אדון שתוק רגע!” – “יא מיסטר שתוק רגע!” – “כוואג’ה שתוק רגע!”

כל הנאספים שתקו רגע, שני רגעים והנה קצף המכריז ושאל: “טאיב, לאן הלך ה”שתוק רגע" הזה?!"

מה קרה?

הוא עמד בשעת המשפט וחכה לפקודת השופט כנהוג, והנה זה האחרון העיר לאחד העדים בדברו “שתוק רגע”. המכריז חשב, שזהו שם העד שעליו להזמין מתוך הנאספים אשר בפרוזדור, וכשמש זריז מהר וקרא להאדון “שתוק רגע”, בשלש השפות הרשמיות שלנו…


המלצות קוראים
תגיות