רקע
ישעיהו קרניאל
דאר היום 16.6.1933
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות…

חפצתי לספר לכם מעשה נורא ואיום על הצבוע של ים המלח שיש לו עינים בוערות ושהוא “נוטל את השכל” מהאדם ר“ל ומושך אותו אחריו אל המערה, כידוע, אלא שאיני רוצה להסיג את גבולו של ה”מלעביסטן" (מלשון מלעב, ספורט בלע"ז) המהולל אהוד בן־יהודה, ורוצה אני רק להביא אי־אלה תקונים בספורו, כפי שמסר לי חברו הצייר מחברת נמרוד בעירנו.

המעשה הוא כך, כפי שסופר ב“דאר היום”, אבל קצת אחרת: אמנם החום היה גדול על שפת ים המלח, והיתה שם חיה רעה, אבל לא ידוע עם על ארבע או על שתים? יש אומרים שזה היה צבוע (דבע בלע"ז) ואחרים סוברים, אולי בצדק, שזה היה חתול שחור וקטן… כ"כ לא נתברר אם הצפרים שהושלכו לפי החיה באו מן הציד או מהחנות ביריחו.

עכ"פ, החליט מר אהוד לברך בשבת זו ברכת “הגומל” בבית הכנסת שבתלפיות…

* * * *

ואם תשאלו ממני, רבותי, את השאלה: מי זה בא לאספה שהיתה ב“אדיסון” ושבה התווכחו והתנגחו על מצב אחב"י בגרמניה? – אענה לכם אף אני בשאלה, כאורח גובראין יהודאין, – מי לא בא לאספה זו. מי אינו רוצה לשמע היום “מלה חדשה” משם, ממדינתו הארורה של היטלר?

אלא, שבינינו לבין עצמנו, עלי לגלות לכם סוד כי מכל הנואמים והדרשנים הגדולים והקטנים, הפרופסורים והדוקטורים, ומכל המלים הרכות מחמאה “צירלאך־מא”נירלאך" של העורך־דין מישורון –לא זכינו לשמוע שום חידוש. דומני, שכל יהודי ירושלמי פשוט ממאה־שערים ומבית ישראל ואפילו מחארת־אל־תאנאק יודע עכשיו מהעתונים ומה“ראדיו” על גרמניה יותר מקלינוב בעצמו. ולא אגזים אם אומר כי נהירין להם, להנואמים ר' מיכאל רבינוביץ וד"ר וואשיץ, שבילי דברלין ודפרנקפורט הרבה יותר משבילי דירושלים ורחוב אליעזר בן־יהודה.

ואפילו מההתפלספות הגדולה של הפרופסור הגרמני מהמכללה לא התפעל הקהל ביותר.

שכח, כנראה, הפרופסור הגדול הזה שהוא עומד על במת “אדיסון” הסמוך למאה־שערים וחשב את עצמו כאילו עומד על הדוכן בהר־הצופים וע“כ דבר גבוהה גבוהה על “פסיכולוגיה” גרמנית ועל היהדות הגרמנית והגרמנים, שהם דומים לאיש ואשה, בשעה שהם פונים אח”כ עורף זה לזו…

ובכ“ז, אין בית־מדרש בלא חידוש, ותיתי להם לשני תלמידי־החכמים, פרופ' גוטיין מהמכללה וד”ר וואשיץ שהתוכחו ונתפלפלו ברב־רי תורה עד שבא הד“ר הרביזיוניסטי לידי החלטה שמשה רבנו עה”ש בכבודו ובעצמו היה – רביזיוניסט ותורתנו הקדושה תוכיח!

כשראה משה איש מצרי מכה איש עברי לא יכול להבליג על עצמו, לא שהה הרבה–“ויך”… וכן גם אנחנו, כשאנו רואים גרמנים מכים את העברים, עלינו לאחוז במידות, כמשה רבנו בשעתו, להכות בחרם – “ויך”…

אז יקום הפרופ' גוטיין והשיב לו כהלכה:

כשמשה רבנו ראה איש מצרי מכה איש עברי, מה עשה? – כתוב: “ויפן כה וכה”, והוא הדין גם אצלנו עכשיו. כשאנו רואים גרמנים מכים יהודים עלינו לפנות “כה וכה” ולראות אם כדאי לנו “עסק” כזה, כלומר: החרם…(מח"כ).

ולבסוף – אחרי כל הנאומים והדרשות וההפטרה, קפץ ב“כ פועלי־ציון על הבמה, מחמת שהוא מוכרח תמיד לקחת חבל ב”שמחות" כאלה, וכדי שלא תשתכח חלילה תורה מישראל, המטיר אש וגפרית על ה“פאשיזם” ועל המזכיר הפרטי היהודי של מוסוליני (ראה “דאר היום”), על הממשלה האימפריאליסטית ועל הבורגנים ימ"ש, בקצור הוא דבר על ה' ועל משיחו ועל ננתקה, עד שהקהל החל ל…פהק מרוב שעמום.

* * * *

הואיל ואנו עוסקים בשאלת המצב של יהודי גרמניה, כדאי אולי – לא אולי אלא בודאי! – למסר לכם בזה מכתב פרטי, שנתגלגל אלי מיהודי חשוב במוסקבה, ושבו הוא מגלה בדברים פשוטים טפח קטן מהמצב המזהיר של אחב“י ב”גן־העדן" הסובייטי.

"לבן־אחותי היקר א. י.

הריני כותב לך את השורות האלו בדמעות שליש. עתה שורר כאן רעב נורא. בבקר נותנים לנו פת לחם יבש ומים לחץ. בצהרים–לפעמים מעט תפוחי אדמה וכן גם בערב. אנו 6 נפשות הגרות בחדר שהוא 3 על 4. השולחן הוא סתם קרש ארוך וצר ומשני עבריו – ארגזי נפט. ארון ומטה–אין. אנו ישנים על הרצפה הקרה כקרח. בני צבי קבל שחפת ואני סובל ממחלת הלב. שאר בני ואשתי שרה שוכבים למעצבה בפינה חשכה. מגור מסביב. החלון הקטן והיחידי שבחדר סגור. מחנק, רעב, אני מוציא בחשאי את התנ"ך הקטן ומתפלל לאלהים–שישלח לנו את הישועה, כי לא נוכל יותר לסבול. עוד מעט ולא יהיה מי שיכתב לך….

הן תזכור בודאי לפני 14 שנה בברדיצ’וב, שעה לפני מות אמי, כשאמרה לנו: הוי, בני היקרים! טוב שאני משאירה לכם ממון שיספיק לכל ימי חייכם וגם לבניכם אחריכם, כרבע מיליון לירות, ומה עכשיו?–כך, כנראה, נגזר מן השמים.

לא רק משפחתי סובלת, סובלות פה יותר מאלף משפחות יהודיות חרפת רעב וכליון גמור מרגלי פ.ק.פ. מסתובבים פה בעיר למאות. מענים יהודים על לא דבר. בכל יום מת מישהו אחר מענויים קשים. מתי כבר תבוא הישועה? הרבה יהודים עוזבים את עמם ומתבוללים בין הרוסים, הם מתחתנים עמם.

הננו רוצים לבוא לא"י אבל אין אפשרות האם היהדות העולמית לא תוכל להושיע לאחים האומללים שברוסיה?

שלך ב. י.

ועכשיו, רבותי, לך וספר לקהל בדיחות וספורי מעשיות לצחוק!…

* * * *

כלפי זה שאתם אומרים – יחס.

אין כוונתי בזה ליחס ממשלתנו הרוממה אלינו או ליחס האמריקאים אל ה“פאליס־טיניאנס” או של הפקידים אל ה“נייטיבס”, אלא כוונתי ליחס החנונים שלנו ללקוחותיהם ולקוניהם:

– “אני מצפצף עליך ועל עוד 20 גברות כמוך!”

זוהי התשובה המצפצפת, שנתן, כידוע, חנוני אחד לנעלים בנחלת בנימין לגב' תמימה דייטש, על שהעיזה להתאונן לפניו על סחורתו הגרועה, שקנתה ממנו.

איני יודע אם החנוני ה“ג’נטלמן” הלז וחבריו לנימוס ולהלכות ד“א, היו ויהיו פעם ביאפאן ואם בקרו שם את החנונים והחנויות, וע”כ כדי לקמץ להם הוצאות וטלטול הדרך, רואה אני לחובה נעימה לפני למסר לחנונים המצפצפים והמהנים האלה, רק לדוגמא, מודעות אחדות לפרסום, שפגשתי בעתוני חו"ל מסוחרי יאפאן:

– “בקרו־נא את חנותנו ותתקבלו שם בסבר פנים יפות. פקידינו מתיחסים ללקוחות באדיבות וחביבות ממש כאב זה שאין לו נדוניה ורוצה להשיא את בתו”.

“סוחרינו וחנונינו כאן יש להם ב”ה נדוניא או שבנותיהם נישאות בעצמן ללא מוהר, והם ופקידיהם פטורים ב“ה מכל המצוות של “אדיבות וחביבות” ומכל דרכי הנימוס והלכות ד”א של היאפאנים…

ושוב מודעה אחרת:

– “אנו נקדם את פניכם בברכה כקוי השמש המאירים את פני הרקיע אחרי יום סגריר”.

בירושלים אפשר להגיד בנוסח אחר: “כאיש ירושלמי שזכה לפחמים ביום שרב”…

ושם במרחקים, בארץ המיקאדו וה“חאריקירי”, אלילי הפואיזיה והביזנס מנשקים הדדי על פתחי החנויות והשווקים:

– "מרבדינו ושטיחינו – כך כותבים הסוחרים היאפאנים במודעותיהם – הם רכים ונוחים כעורו של תינוק בן־יומו.

או:

– סחורותינו נשלחות לקונים במהירות הפצצה (אובוס בלע"ז) היוצאת מהתותח בשעת מלחמה.

ובעלי בתי־התה שביאפאן מה הם אומרים בכרוזיהם?–

–הרינו מטפלים בהכנת התה הערב לחיך לקוחותינו באותו הרוך שמטפל בו החתן עם הכלה, לאחר צאתו מהחופה…

זוהי לשונם וזוהי גם דרכם בפועל של הסוחרים המגושמים שלא מבני־ברית, ושאין להם טעם טוב ונפש יפה כאותם החנונים משלנו כאן, שהם מכריזים על סחורותיהם בפתקאות מגוונות כצבעי הקשת ברחובות ירושלים, “מעשה סוחר”:

הסחורה בזול!

אין חכם כבעל־הנסיון!

באו והווכחו!!

לא לחנם פורח המסחר ו“הביזניס” בעיר קדשנו!

* * * *

איך אומר האנגלי? – –

– Lady is first

כלומר: האשה הקודמת, וע"כ אפתח הפעם את שעורי במכתב שקבלתי זה עכשיו מהסתדרות נשים עבריות לשווי זכיות.

"אדון עזמות!

בידענו היטב את רגשותיו הנעלים והחמים לבנות המין החלש ובשם העקרונים הנשגבים והקדושים של שוויון ואנושיות, הננו פונות אליו בזה בבטחון גמור שהוא ישתתף עמנו בתנועת המחאה הנמרצה נגד פעולתה הבאה של ממשלת המנדט, המתכוונת להרוס בבת אחת את העמדות שכבר רכשנו על שדה הקרב לשווי הזכיות לאשה העבריה בארץ האבות והאמהות.

הסעיף 40 של הצעת הקודקס הפלילי אשר נתפרסמה לפני שבוע ימים, קובע ענשים של מכות מרדות בשוט ומלקות בשבט או בקנה, והנה בפסקה 3 של אותו סעיף נאמר בפירוש שענשים אלה לא יחולו על נשים. ובכן, גוזלים מאתנו את הזכות שהיתה ושישנה גם לילדים עוד מימי ממשלת תורכיה!

אנו רואות בזה לא יותר מאשר נסיון חדש להגבלת זכיותיה של האשה ומצהירות בגלוי שנלחם עד שארית הפליטה של כחותינו כדי שהגבלה זו לא תכנס לתקפה.

אנו מלאות תקוה שכבודו וכן כל מי שיש לו אהדה מיוחדת אלינו הנשים ולזכיותינו ישתתפו עמנו במלחמת מצוה זו.

בכבוד ותקוה,

בשם הסתדרות נשים עבריות לשווי זכיות

המזכירה ב.


המלצות קוראים
תגיות