אמר עזמות…
בוילהלמה, זו המושבה הגרמנית הקטנה הסמוכה לפתח־תקוה, ילדה אשה צעירה תאומים. אחד מהם נקרא בשם אדולף, כמו היטלר, והשני פאול, כמו הינדנבורג.
והנה ביום הראשון העבר בא הכומר לברך את ההורים בברכת “מזל טוב”, ולפני לכתו שאל מהם דרך צחוק: “אבל איך תוכלו להבחין ביניהם?” – “הדבר פשוט מאד”, עונה האם הכפרית בפנים צוהלות: “אדולף צועק וצורח כל הזמן ופאול ישן שינה מתוקה”…
* * * *
בשבוע זה פגש בי ברחוב יפו על יד “הסולל” בעל הגימטריות שלי ופנה אלי בלשונו: “יש לי בשבילך “חתיכת־סחורה” משופרא־דשופרא ומענינא־דיומא, דהיינו: גימטריא מצוינה על היטלר! קח מהר את פנקסך הקטן ורשום, כי ה”תלמידים" שלך אוהבים גימטריאות.
– "כתוב: היטלר בגימטריא “המן”!
– “והרי חסר?” – אמרתי לו.
– "ובכן תוסיף גם “עמלק”!
– “והרי יש יותר מדי”? – העירותי לו שוב.
– “בשביל רשע־מרושע כהיטלר” – אמר ר' אליעזר שלי –“אין בכלל יותר מדי!”
* * * *
ומחמת, שיודע אני ומכיר בכם, חביבי וחביבותי, עוד מקדמת־דנא, כי אוהבים אתם לא רק גימטריות מוצלחות כי אם גם תמונות יפות, וקבלתי מכל צד תשואות־חן ו“יישר־כח” על תמונתו של ר' אברהם היטלר עם הפאות והירמולקה, שהופיעה בשעורי הקודם, – וע“כ צויתי ל”הבחור הזעצצער" שלי להכניס הפעם את התמונה דלקמן, שנתפרסמה בעתוני חו"ל:
– מה מחפש כאן החבר לגדודי ההסתערות?
– אבל, ידידי, הרי זה ממלא־מקומו של איינשטין!…
* * * *
וכותב לי תלמידי הקשטילאי מפריז מעשה גאה, מילתא דבדיחותא, מפרופסור איינשטיין, שנהירין ליה לא רק שביליה דרקיע כי אם גם שביליה ד…הומור.
לרגלי התמנותו החדשה ע“י הממשלה הצרפתית נערכה לכבודו בפריז מסיבה אקדמאית, שבה השתתפו כל גדולי המדע ורמי היחש עם נשותיהם, מ”סלתה ושמנה" של פריז. לימינו ישבה מטרוניתא יפה, אשתו של האמבסדור האמריקאי, ובשעת רחמים, כלומר, אחר שתית השמפניה, פנתה אליו שכנתו הכבודה ואמרה: “אולי ילמדנו רבנו קצת מתורת היחסות שלו?”
– הדבר הזה הוא מסובך קצת"– ענה הפרופסור בחביבות – "ואולם דבר אחד אני יכול להגיד לכם בבטחה: בעוד 50 שנה, אם לא תתאשר תורתי, יאמרו הגרמנים: “איינשטיין היה יהודי” והצרפתים יגידו: “איינשטיין היה גרמני”. ואם תתאשר עד אז תורת היחסות שלי, יאמרו הגרמנים: “איינשטיין היה גרמני” והצרפתים יגידו: “איינשטיין היה יהודי”…
* * * *
לא לחנם צעק היטלר בנאומו האחרון בברלין והמטיר אש וגפרית על אלברט איינשטיין שהוא קומוניסט ידוע ועל די־מונזי (מוזירי צרפת, אוהב ישראל ידוע), שהוא בולשביק נלהב, ופעם אחת בחייו – אולי הראשונה והאחרונה – הגיד את האמת… הודאת בעל־דין…
ואלה דבריו ממש, מלה במלה, שנשמעו מתוך הראדיו:
–הפרופסור איינשטיין הצהיר כי ישנם בכל העולם רק שלשה אנשים שהם מסוגלים להבין דבר־מה מתורת היחסות שלו. ואני – אינני משלשה אלה".
איינשטיין המסכן!
* * * *
הפתגם הידוע: “אין נביא בעירו” מתאים להיטלר מאה למאה, והמעשה דלקמן יוכיח!
אפשר היה בכ“ז להאמין כי ה”פיהרער", כלומר: המנהיג, יטיל רעש גדול בארץ מולדתו, בני ארצו ומקומו יקימו את האנדרטא שלו לכבודו ושמו יהא נישא על כל שפתים ומזהיר לתפארה בכל רחובות קריה.
ואולם, העובדא היא שלא רק שלא זכה למצבת זכרון ולשאר אותות הוקרה כאלה, אלא שבזמן האחרון הוגשה הצעה לפני מועצת העיריה ב“ברונו־על האין”, עיר מולדתו של היטלר, לכבד את הרייכסקנצלר הגרמני בתואר של אזרח־הכבוד בעירו, והצעה זו נדחתה ברוב דעות של 14 קולות נגד 7.
תחי אוסתריה!
* * * *
ואת חטאי אני מזכיר.
בפתחי היום את הדאר של “דאר היום” חתך סכיני בטעות מעטפה אחת מבלי שאביט היטב אל המען. באותה שעה זכרתי את התורה שלמדנו פעם מפי הזקן שיחיה, מי־שהיה מנהל־ראשי לכל הבנקים “שלנו” בארץ. הוא היה אומר: לעולם אסור לפתח מכתבים של בנק אחר, שנפל לידכם ע"י הדאר, אבל בדיעבד מכיון שנפתח המכתב, מצוה להציץ בו…
לפיכך הצצתי במכתב זה שנפל לידי וראיתי לפני אגרת קטנה בלשון עברית־גרמנית ובאותיות לטיניות שהיא שלוחה, כמובן, אל ה' איתמר בן־אב"י, וזה תכנה בקיצור:
“אני החו”מ ברחתי מארצו של היטלר וזכיתי לעלות לארץ ישראל ולגור בעיר העבריה הראשונה.
ואולם, יש לי שם גלותי, סבל־ירושה מאבות אבותי בגרמניה, שם נורא, והוא – אל־נא ירעד כבודו! – ציטרלאנד…
“שמעתי כי כבודו עוסק בזמן האחרון בהמצאת שמות חדשים־ישנים ביבליים לעולים החדשים. וע”כ אהיה אסיר־תודה למעלתו אם יואיל למצוא גם בשבילי שם תנ“כי, ביבלי, המתאים לשמי הגרמני, לכה”פ בתכנו"…
ועברה גוררת עברה.
לא פניתי לה' בן־אב"י ועל דעת עצמי עניתי למר “ציטרלאנד” בזו הלשון:
“נתבקשתי ע”י העורך הראשי לבשר לכ' כי מצא מיד בשבילו שם הולם, שהכין לו עוד דוד המלך ז“ל בספר תהלים, קי”ד, ז', שם המתאים לכבודו עוד מששת ימי בראשית, ומעכשיו יקרא שמו בישראל ובארץ־ישראל לא “הערר ציטרלאנד” כי אם: “אדון חולי ארץ”, כמו שנאמר בספר תהלים (עיין שם) ובהלל הגדול: “מלפני אדון חולי ארץ”…
* * * *
וליכא מידא דלא רמיזא בלשון העברית שלנו בארץ, ואפילו ה“אסקימו”, זו גלידת־הצפון הטעימה והנעימה מבית־החרשת של ה' בן־ישראל בעירנו.
בשבוע זה הייתי עד ראיה ושמיעה למחזה בלשני קטן ונאה דלקמן:
שני ילדים, מתלמידי ביה"ס העברי, עברו יחד ברחוב יפו על יד התיאטרון “ציון” והגיע לאזניהם קול קורא ברמה:
–“אס־קי־מו!” “אסקי־מ־ו! בחסי־גרוש!”
פנה אחד מהם אל מוכר הגלידה ושאל ממני בכונה:
“מה יש לך למכר?” – “יש לי אסקימו” – ענה המוכר והראה חתיכה אחת עטופה ניר־כסף לילד השני, כדי להשיא את יצרו.
– “לא נכון!” – ענה הראשון – “אין לך עסק עמו (מראה באצבע על חברו) כי אם יש לך עסק עמי… התתן לי חתיכה אחת בשני מיל”?…
מוכר־הגלידה נוצח וותר הפעם על שלשה מיל לכבוד ההמצאה היפה והמחוכמת של ילד ירושלים.
בודאי, כשיש “עסק־עמו”!…
* * * *
ולבסוף, רבותי, כדי להפטר מעמכם מתוך דברי תורה כיאות לתלמידי־חכמים אמתיים רוצה אני לספר לכם עובדא זו:
אל משרדי במערכת נכנס בימים אלה יהודי ירושלמי, הושיט לי מכתב ואמר לי: קרא! קראתי את האגרת שנשלחה אל היהודי הזה, כתובה במכונה עברית על ניר הבא בגושפנקא־דמלכותא. מכתב זה בא כהתראה ממחלקת־הבריאות הממשלתית, שבאם לא יעשה היהודי הזה את התיקונים הדרושים לתיעול הבית, עתיד הוא לשלם קנס כל כך וכל כך לירות א“י ולא עוד אלא שעפ”י סעיף פלוני של החוק העותומני צפוי הוא גם לישיבה במאסר לא פחות מחדש ימים, ועל החתום בא–המנהל בכבודו ובעצמו,משמאל לימין.
– ובמה אוכל לשרתך,ידידי ר' יהודי? – שאלתי מבעל המכתב.
– חס ושלום! – ענה הלה – אין כבודו המשרת שלי ובאתי אליו דוקא לשאל שאלת־חכם, המכתב הזה הוא מוקשה מן הקצה אל הקצה.
וכאן הוא מתחיל זוקף את אגודלו.
– ממה־נפשך! – הוא טוען בניגון הגמרא–אם אני באמת “עבריין” כה גדול, כפי שהוא סובר, שמטילין עלי קנסות של כסף ומבטיחים לי בפרוש גם ישיבה גדולה ב“חד־גדיא”–מה ראה על ככה “שררה” זה לסיים את מכתבו אלי בלשון של הכנעה והשפלה, כעבדא למרי, ולכתב “עבדך הנאמן”? והשנית – כאן הוא מנמיך קצת את קולו – מי אני ומה אני, יהודי פשוט מכל־השנה, ש“אדון בפקדך” זה יאמר לי, הקטן והדל שבבית –ישראל או בכנסת־ישראל, “עבדך” וגם נוסף לזה: “הנאמן”, השמעת?–“עבדך הנאמן!”–אמור בעצמך: כלום אין בזה משום “לעג לרש” בחינת “עבד כי ימלוך?” או סתם “בוליטיקה” אנגלית? הא?!
– חס־שלום! – עניתי לו בלשונו – מכאן ראיה דוקא שהם מבני עשרת השבטים ושירשו ממידותיו וממעשיו של יעקב אבינו…
וכשתקע בי היהודי שתי עינים תמהות לדברי, הבאתי לו ראיה ממדרש רבה, פרשת “וישלח”.
ר' יהודה הנשיא אמר לר' אפס (הא' קמוצה ותחת הפ"א–צירה): כתוב אגרת אחת משמי לאדוננו המלך אנטוגינוס שברומי. כתב לו: “מן יהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטוניגוס”. נטלה וקראה וקרעה. אמר לו: כתוב: “מן יהודה עבדך לאדוננו המלך אנטוגינוס”. א“ל: מה אתה מבזה את כבודך? א”ל: וכי טוב אני מזקני? לא כך אמר יעקב: כה אמר עבדך יעקב?…
מעשה אבות סימן לבנים: בני עשרת השבטים כותבים עכשיו לאחיהם שבמאה־שערים או במחנה־יהודה: עבדך הנאמן…
אמר עזמות…1
וזוהי חביבי, בדיחת השבוע, מענינא דיומא.
שנים שנפגשו ברחוב יפו על יד “אגד” ושוחחו ביניהם. ועל מה מפטפטים עכשיו שני בחורים הנפגשים יחד ברחוב? הוי אומר: על ענין סטאבסקי.
– ומה דעתך על כל הענין הזה? – שואל האחד מחברו.
– וכי מה יש לשאל מה? – – עונה השני – הדבר הוא ברור כשמש בצהרים!… ה“אליבי” שלו כנראה אינו “אליבי”!
ואגב הוא מתקרב אל בן־שיחתו ושואלו בלחש:
– “הגד־נא לי, בבקשה, מה זה אליבי?”…
* * * *
ומגודל הרעש והמהומות והצריחות והצווחות של היטלר וכל כת דליה בגרמניה א“א שומעים כמעט את אנקת הרעב וחוסר הלחם שבין אחב”י בגן־העדן הסובייטי.
הנה, למשל, מספרים מעשה ביהודי קומוניסט כשר וישר, שהשיג הודות לנאמנותו לתורת סטאלין מין דייסא “ויטאמינית” של קליפות תפוחי־אדמה, ומיד מסרה לבנו יחידו, ילד בן שלש, שהיה קרוב לגווע ברעב.
הילד נטל בידו את הדייסא מתוך גיל רעדה. לבו הילדותי חש צורך להביע את שמחתו הרבה ואת רחשי תודתו על המזון שנמצא לו; ממילא עלה על לבו באותו הרגע הנשגב זכר הסבא שלו, שהיה מלמדו ברכות הנהנין, ומיד פתח בברכה הראשונה והיחידה שלמד בעל פה:
– “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ!”
– “מה זה נזכרת פתאום לברך?” –נתרגז האב הקומוניסט–“הלא לימדתיך כמה פעמים, שאין אלהים!”
– “אין אלהים בכל העולם?” –תמה ונצטער.
– “לא! לא!! אין אלהים בעולם!”–חזר האב באי־סבלנות.
נשתתק הילד, הרהר קצת בדברים, ואחר שאל שוב בתמיה ובחרדה גדולה:
– “אבא! ולחם יש בעולם?”…
ומגרמניה – אך צעד אחד לפולניה, ששם נתחוללה סערה אנטישמית בגלל כלב אבוד.
והכל – בשל טעות קטנה של הבחור הזעצער בגלל אתא קלילא, ממש קוצו של יוד!
לסוחר הלודזי קיסטנברג (יהודי) אבד זה לא כבר כלבו המיוחס שנקרא בשם האנגלי “בוי”. הסוחר פנה מיד לעתון הפולני שבלודז וביקש לפרסם מודעה, שכל מי שיחזיר לו את כלבו הנקרא “בוי” – יבוא על שכרו.
אולם הבחור הזעצער של אותו העתון טעה טעות קטנה בשעת סדור המודעה, ובמקום השם “בוי” סידר את שמו המפורש של הקודשא ברוך־הוא הפולני “בוג” (אלהים).
למחרת היום יצא עתונם של הנאצים הגרמנים שבלודז' בקול זעקה גדולה ומרה, לאמר, שהיהודים מחרפים אלהים חיים בקראם לכלביהם בשם “אלהים”.
סוכנות העתונות האדוקה שלהם התנפלה על ידיעה זו כעל מציאה רבה, ומיד פירסמה בכל רחבי פולניה.
כל העתונים האנטישמיים ובראשם “גאזיטא ורשוסקא” יצאו מיד במאמרים ראשיים, אשר בהם שפכו אש וגפרית על היהודים החצופים, המעיזים פנים אפילו כנגד האלהים, ומחללים את רגשותיהם הדתיים של הפולנים.
העתונים היהודים מציינים בתור עובדא, שמסדר האותיות מודה בעצמו בטעותו, אף לא יתואר, שאדם המחלל ברבים את הרגשות הדתיים יפרסם באותה המודעה גם את כתבתו ואת מספר הטלפון שלו–כפי שעשה זאת הסוחר קיסטנברג אולם כל ההוכחות והטענות האלו לא הועילו עדין לשכך את הסערה האנטישמית שקמה בפולניה בגלל אותו הכלב האבוד.
* * * *
ואילו היו מאריכים לחיות עד היום – כי אז לא היתה הגר, אשת אברהם בורחת המדברה, אלא היתה פונה לעורך־דין בירושלים, והלז היה מגיש תביעה בשמה על “בריטיש־אוף־פרומיס”…
כי אז היה הדוד ישמעאל משתתף בתערוכה אשר ב“פאלס־הוטל”, והיה מציג שם את ה“קשת” שלו, ונוח הצדיק היה מציג את התיבה שלו…
כי אז היה לוט השכור משתדל להשיג קונצסיה על אשתו שנהפכה לנציב מלח ומשתתף עם “קליה”, והמופתי והועד הפועל הערבי היו שולחים מברקי מחאה.
כי אז היתה הגברת רחב הזונה פותחת ביריחו מלון גדול אירופי ובני־דודנו היו באים שם לשחק בקלפים על חשבון נכסיהם ובתיהם בירושלים…
* * * *
וגאבלאס. וזיר התעמולה בגרמניה, נסע בזמן האחרון כידוע בשליחותו של היטלר לרומא והלך לבקר שם את המנצח האיטלקי המפורסם על הנגינות–טוסקאניני.
– מה לידידי בביתי? – שאל אותו טוסקאניני.
– רציתי להראות לכבודו, שאני לא רק סופר ונואם בלבד, כי אם גם מחבר מוסיקאי. הנה חברתי מארש־אבל לכבוד הולדת המאה של בראהמ’ס. באתי אל מעלתו לשמע את מבינותו.
טוסקאניני הסתכל בחבור לכל צדדיו והשמיע קול אנחה, שנתפרצה מלבו.
– אנחה זו על שום מה? – שאל גאבלס.
– נאנח אני – ענה טוסקניני–על שאין צדק בעולם: כלום לא היה נכון לו היה להיפך, שברהמ’ס היה מחבר מארש של אבל אחריך?
* * * *
אגב, מעיר לי יהודי מת“א במכתבו אלי כי היטלר בגימטריא הוא לא “המן” ולא “עמלק” ולא שניהם יחד, כי אם בדיוק–”חמור"!
“עזמות היקר” – לא אוכל לבלי לספר לך את העובדא הקטנה והחשובה הזו:
במקרה נזדמנתי אתמול, בשבת־קודש, להיות נוכח בשעת ביקורו של הנציב העליון בקרית־חיים (ארלוזורוב) בחיפה. ומה מאד הפתיעתני ושמחתני הטענה של אחת הנשים הזקנות, שיצאו אף הן ליהנות מזיוו ומחינו של הנציב–“למה זה הסתפקתם”–היא טוענת ואומרת אל הקהל – "במחיאת־כפים בלבד? ולמה לא קראתם אחריו “יברכך”? ואולם לחברי בני לויתי אמרתי: נדמה לי, שאשה זקנה זו הביעה ברגע זה את רגשות כל העם היהודי כלפי הנציב הנוכחי היקר שלנו.
ועל החתום: י. ספיר
* * * *
ואם תרצו, אספר לכם קצת קוריוזים, בדיחות ואפיזודות יפות מחיי אחב“י בירושלים עיה”ק, המראות על ה“קולוריט” של עיר בירתנו עכשיו…
אותה מטרוניתא הנכבדה והמהוללה שבעירנו, אם ואחות לאגד“י, השתתפה בשבוע זה במשחק ה”ברידג'" (קלפים) החביב כל כך על אחינו דוברי אנגלית במחננו, ובשובה לביתה בשעה מאוחרת בלילה שכחה את ארנקה במכונית.
הנהג נטל את הארנק בידו וראה שהוא עב־הכרס. מיד, עלה הרהור בלבו–כסף! שמח על המציאה הכשרה הזו והתחיל ממשמש בה מכל צד, והנה הרגיש באצבעותיו מעין דפים קטנים ועבים של ספר. – “בודאי ספר תהלים”–חשב הבחור בלבו–סגולה להצלחה בשעת המשחק"…
ואולם סקרנותו גדלה מאד ובין־רגע נפתח הארנק והנה מצא הנהג לא ספר תהלים ולא תחינות, כיאות לבת ישראל כשרה וחרדית, אף לא קופסת “פודרה” או תיבת המשחה וקרן־הפוך ושאר תשמישי־נוי דהאידנא, כי אם – –
שתי חבילות קטנות של קלפים חדשים ומבריקים ועליהם סמל “קרס־הצלב” מתוצרת־הארץ של היטלר…
* * * *
וכי תעברו, רבותי, בחוצות ובשווקים של העיר העתיקה במוצש"ק, על יד הכותל המערבי, וסבותם שם עד חצות, וראיתם מנין יהודים הנגשים אל הכותל, בכפתניהם הארוכים ובגרביהם הלבנים, עומדים כולם בשורה ארוכה ומתפללים מעריב בכוונה גדולה.
ואתם הלא תשאלו, מפני מה מאחר המנין הזה להתפלל, לאחר שכל המנינים כלו את תפלתם לפני שעות אחדות? אבל מי אינו מכיר בירושלם את החברה של ר' זרח?…
ישנה חברה מיוחדה בירושלים, שתפקידה המיוחד הוא לאחר בתפילתם בכוונה תחילה, כדי… שהרשעים לא יסבלו בגיהנום… כן, שהרי גלוי וידוע כי במשך כל ימות השבוע, סובלים הרשעים בגיהנום כל מיני יסורים וענויים קשים, ובשבת קודש הם נחים עד גמר תפלת ערבית של המנין האחרון. וע“כ נוסדה בירושלים חברה הומאניטרית, שמטרתה להוסיף לרשעים בגיהנום עוד שעות אחדות של מנוחה. לשם כך באים החברים להתפלל בכל מוצש”ק עם חצות לפני הכותל המערבי.
דואגים הם, כנראה, לא רק לגן־העדן כי אם גם לגיהנום. זוהי חברה לא של “צער־בעל־החיים” כי אם של “צער־בלי־חיים”!
* * * *
ושוב – קוריוז מעולמם המיוחד של שומרי החומות שלנו –: פסק דין שיצא מ“בית־דין צדק לכל מקהלות האשכנזים, מעה”ק ירושלים תובב“א”, ושהובא לי ע"י אחד מתלמידי הותיקים דהתמ.
וכדי לזכות את הרבים הנני מוסרו לכם בזה ככתבו וכלשונו ממש–אספקלריה מאירה מהמחלוקת רחמל"צ, השוררת שם בין הממונים ובני־הכולל…
פעה“ק ירושלים ת”ו, יום הק לחדש תמוז שנת תרצ"ג
כאשר באו לפנינו הרבנים המפקחים של כולל אונגארן הי“ו, והתאוננו לפנינו על מעשים לא יפים כלל מצד אנשים נעלמים שפעמים אחדות שפכו קיתונות של שופכין לתוך ביתנו (מעשה זרש, ממש! – עזמות). וכן לא יעשה ח”ו בישראל עם קדוש להשתמש באמצעים אסורים ומגונים כאלה. על כן הננו גוזרים בחרם חמור כחרמו של יהושע בן נון (לא פחות ולא יותר!–עזמות) שמהיום והלאה לא יהין שום אדם לעשות עוד מעשים כאלה או להסית או לסייע ח“ו למעשים כאלה. ואשר לא ישמע לדברינו ילכד בחרם חמור ורבצה בו כל האלה. וח”ל. ושומר נפשו ונפש בני ביתו ירחק ממעשים האלה כמטחוי קשת, כי גחלים הוא חותה על ראשו רח"ל. ושומע לדברינו ישכן לבטח.
הבד"צ לכל מקהלות האשכנזים
דפעיה“ק ת”ו
(מקום החותם)
נאם פנחס בהגר“י ז”ל עפשטיין
נאם גרשון יהודא זילברמאן
נאם דוד הלוי יונגרייז
* * * *
ועדיין מתאוננים, שאין לנו אינטרסים חשוכים “ומעשים יפים” בירושלים עיר קדשנו!
* * * *
ובהיות, שאין לנו ב“ה הפעם “לשוננו לעם”, אמסר לכם, אני פרק קטן מ”לשון העם" שלנו בקול־נע לדוגמא:
1) השעון שלכם לא הולך טוב.
2) השעון שלי הולך יחד עם הפוסטה.
3) ה“צ’יאנס” (ההצגה) התחיל כבר?
4) ה“מאדאם” שלי השאירה כרטיס בשבילי?
5) זה תמונה יפה!
6) הנה חמשה אנשים (במקום כרטיסים).
7) כדי ללכת על התמונה.
8) אתה קונטרולר? (במקום מבקר).
9) תן לי “איזה דבר” (כרטיס), אני רוצה לצאת. (יפנה ל“עק־לאקס” אצל לאפין בת"א!)
10) כדאי ללכת על לב־יהודי, זה יפה!
11) איפה ה“באס”? (בעל הבית).
12) מה נותנים הערב?
13) בן כמה השעה, אדוני?
(המשך יבוא אי"ה)
-
ללא תאריך במקור – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.