רקע
ישעיהו קרניאל
דאר היום 14.7.1933
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות…

מתוך שבע הלשונות הרשמיות המוכרות בעיר העבריה הראשונה שלנו, השיגה את השיאון (ריקורד בלע"ז), לא השפה הרוסית, כפי שחושבים תמיד, ולא השפה ההיטלרית, כפי שסוברים עכשיו (שהרי היהודים אוהבים לדבר דוקא בשפה זו שמכים אותם…) – כי אם השפה הפולנית, שאפילו תימניות זקנות התחילו מדברות “פולנית” בזמן האחרון בבית המשפט העברי בת"א…

את העובדה המתמיהה והמוזרה הזו שמעתי בשבוע זה מפי הבעל־דבר בעצמו, כלומר מפי השופט החביב שיחיה, בלשונו ההומוריסטית הידועה.

אשה תימניה זקנה, שזופת עור וקמוטת פנים, תבעה לדין גוי אחד, שגנב ממנה–לפי דבריה–גיגית של פח ברזל לכביסה, והערבי נשבע באללה ונביאיו כי קנה הגיגית בכספו לפני כמה חדשים מיהודי אחד ב“תאל־אביב”. ומחמת שבפלשתינה (א"י) ישנם בלי שום ספק יותר משלש מאות אלף ערבים המשתמשים בגיגיות כאלו, ע"כ דרש השופט מאת התובעת לתת סימנים לגיגית “שלה”. ואולם כאן נתקל השופט בקושי אחר: באיזו שפה תדבר הזקנה? –לא היתה לשון משותפת ביניהם. פנתה התימנית אל השופט ואמרה לו בעברית לקויה שלה: “עברית, אני לא יודעת בטוב… ערבית, הלא אתה לא תרצה לשמע… אני אדבר פולנית”…

תמה השופט מאד למשמע אזניו וחשב בלבו–להיכן הגיעה שפתו של פילסודסקי בא"י?!

– “יודעת את לדבר פולנית?”–שאל בתמיה גדולה.

– “בוואי־דאי!” – ענתה הזקנה בסערות תימן–”איך געגאן אין גאס, איך געקויפט דאס" (אני הלכתי אל השוק, אני קניתי זה).

שפת הז’רגון של האשכנזים נקראת, כידוע, בשם,פויליש", והתימניה תרגמה את זה לפולנית

* * * *

אמרו חז"ל “אין חלום בלא דברים בטלים”, ואולם יסלחו לי כל חכמינו ותנאינו, גם כל אמוראינו וסבוראינו אם אומר להם כי ישנם חלומות שאינם “דברים בטלים”, ושהם מתגשמים דוקא ונעשים לדברים שבמציאות, והחלום הנורא של היהודי מטבריה הלא יוכיח!

אותו היהודי האומלל, שנמחץ ראשו של בנו הקטן בין שתי מכוניות בוואדי־חרמיה, כידוע – כך ספר לי הנהג של אותה מכונית־קטלנית, מתוך מסתוריות ודכאון־לב נורא–אותו האב השכול ראה בחלומו בלילה שלפני נסיעתו, “חתונה שהושבתה”… שלושה יהודים נהרגו בחתונה זו ובתוכם קרוב שלו ר' שלמה יפה, כשמו של הילד האומלל, זכרונו לברכה ולא עוד אלא שבחלומו זה נסע אל החתונה ביום ששי וחזר ביום ראשון, ממש ביום זה שחזר מירושלים וקרה האסון…

וכשירד היהודי מטבריה בבקר לנסע עם משפחתו ירושלימה, חזר פתאום מהמדרגות ואמר לאשתו: “את יודעת? החלטתי לבלי לנסע”, וספר לה את כל החלום.

– דברים בטלים!–ענתה היא בביטול – מה יאמרו הבריות? שאתה מאמין ל“ווייבערשע זאכן”? (לדברים שהנשים מאמינות בהן?)… והשנית, הלא קנינו כבר כרטיסים לנסיעה? והחפצים כבר ארוזים?

בקיצור, כשנגזר מן השמים, לא יועיל שום דבר. הם נטלו את חבילותיהם ואת ילדם והלכו מתוך פקפוקים והרהורים אל המכונית. שם ספר האב לבעל־המשרד את חלומו. הנהגים עמדו ושמעו בשבע אזנים, ומחמת – מוסיף הנהג־המספר שלי בלשונו–שה“שופריה” שלנו מאמינים ב“דברים כאלה”, נקבע החלום גם בלבי ולא יצא מדעתי כל הדרך, עד שבא פתאום האסון הנורא וקרה מה שקרה…

ועדיין אין מאמינים בחלומות!

* * * *

וכך דרכו של יהודי, שהוא אוהב להדחק במקום שאין אוהבים אותו ולרוץ תמיד למקום שאין מזמינים ושאין סובלים אותו.

ולפיכך, כשקראתי בעתונים שלא הרשו לעתונאים היהודים להכנס לתערוכה הערבית בעירנו גמרתי אומר בלבי להכנס דוקא אל התערוכה ויהי מה!

מחמת שאני–עליכם לדעת, רבותי!–יהודי מאותם היהודים שהם עקשנים ונוסף לזה גם “חתיכת” עתונאי וסופר בישראל, כלומר בן לעם קשה עורף. כשאוסישקין למשל, אומר: אין לך דבר העומד בפני הרצון, אני אומר: בפני הלצון, וכשהוא אומר “לא!” אז “לא!”

ואצלי, כ“שהם” אומרים “לא!” אז “כן!”

מה עשיתי? – נטלתי את שתי רגלי והן הובילוני ישר לרחוב ממילא בדרך לתערוכה אשר מול לבית־הקברות… ראיתי והנה שני ערבים יושבים בפתח השער של ההיכל הגדול והנורא ומרמזים לכל באי האולם אל הקופה מן הצד. שם ישב בפנים ההיכל ה“גזבר” והושיט את הכרטיסים מבעד לשבכה, תוחב את ידו לקבל את המזומנים ולמסור את הכרטיס, כדרך שנותנים אוכל לקופים ולחיות בגן־הזיאולוגי בקהיר, להבדיל, כמו שנאמר: אליך לא יגש רק בעיניך הביט ושלומת רשעים תראה…

בקיצור, פניתי לצדדין, הוצאתי מתוך תיקי את התרבוש שלי וחבשתיו פאר לראשי. נגשתי ישר לשוער, לחשתי באזנו הימנית או השמאלית (איני זוכר בדיוק!) את המלה “מופתי”, ולשמע האמרה הזו קפץ השוער ממקומו ויחד עם חברו השתחוו לפני בקידה מזרחית, בתשומת־יד על הלב כמנהג שכנינו שירשו את מידת הכנסת אורחים עוד מזקננו המשותף אברהם אבינו ז“ל, פתחו לפני את השער לרוחה –”תפאדאלל, יא סידנא!" (ברוך הבא, ידידנו!) ואני צעדתי קוממיות ישר לתוך האולם. והנה קפצה לקראתי בחורה נאה ומאד הגונה, ומבלי דבר דבר תקעה באצבעותיה הענוגות לדש בגדי “מדליה־של־זהב” ב…שני גרוש–הכל כמו ביריד־המזרח של “תאל־אביב”!…

ומה אומר לכם, רבותי? ראיתי שם מה שלא ראתה שפחה על הים ועל היבשה וברקיע השמים, ואפילו את “קיר המות” מ“לונא בארק” של ת“א… ראיתי שם מתוצרת הארץ המובחרה של סוריה בגדאד ומצרים, אבל של פלסטין כלומר: א”י בראשי־תיבות כמעט לא כלום!

ומחמת, שיודע אני בכם, שהנכם סקרנים ורוצים לשמוע ממני כאן קצת ממה שראיתי שם, עלי להודיעכם, חביבי, שאעפ“י שאיני לא עתון ולא חבר לאגודת העתונאים ולא “רפורטר” ולא כלום, אלא “עזמות”–בכ”ז החלטתי, לשם סולידאריות גמורה, לדחות את התיאור עד לאחר התערוכה…

לע“ע יכול אני, אם תרצו, לספר לכם רק מה ששמעתי שם, קצת רכילות ולשון־הרע: הנה, למשל, מספרים כי כל התערוכה הזו לא באה אלא כדי להראות לכל באי־עולם שהיהודים אינם בחינת “בן־יחיד” לתערוכות, וכי גם הם יודעים את ה”קונץ" הזה. זמנה של התערוכה היה עוד בקיץ העבר, שנת 1932, אלא שנדחתה לקיץ זה מפני טעם פשוט וקטן–חוסר המזומנים, ובמחילה…

ובכדי למשך את הקהל אל ה“מערד”, החליטו ה“מאכערס” שלהם להכין “אטראקשיונס”, דהיינו: כידוע עשתה המזמרת הערבית ממצרים, אום־קלסום, סבוב במזרח וקבעה בתכניתה לערך שני נשפי־זמרה בא“י בדרכה חזרה מסוריה למצרים. המזמרת הנ”ל היא מפורסמה בקולה הנעים ובזמרתה היפה, וע“כ היא מקבלת בעד נשף־לילה אחד לא פחות ולא יותר מן 100 לירות מצריות. ואולם בהתחשב עם מצבם של בני א”י, הסכימה גם להוריד ממחיר זה.

ועד התערוכה פנה למזמרת זו ובקש ממנה לנדב נשף אחד מזמרתה ומגרונה לטובת התערוכה. ואולם בהיות שתערוכה זו אינה, כנראה, מעשה צדקה כי אם “ביזנס” גרידא, לא הסכימה לזמר שלעמל"קפ, למרות כל אהדתה לבני הארץ. לא הועילו כל האיומים, שלא יתנו לה רשיון לערוך נשף זמרה בעיר בירתנו, אם לא תציית להם לשיר “באלאש” –היא וותרה על ירושלם, הנעימה זמירות רק ביפו, ותמונותיה המודבקות על כתלי ירושלים דוממות…

* * * *

ואחד מחברי המערכת פרסם בזמן האחרון מודעה קצרה בעתוננו כי דרושה לו צעירה לעבודה ספרותית או משרדית פרטית ובקש להמציא לו את ההצעות בכתב תחת המספר 13.

ומה אומר לכם, רבותי?–המספר 13, שהוא ארור אצל הגויים נעשה לברכה אצלנו – יותר ממאתים מכתבים הגיעו בשבוע אחד, מירושלים ת"א ומיתר ערי הארץ, חוץ מבקורים פרטיים, שיחות תלפוניות ומברקים.

ואולם, לא זאת רציתי לספר לכם, חביבי,כי כוונתי למסור לכם בזה, לדוגמא, שני מכתבים ש"סחבתי בלא ידיעת בעלים, ושהנני רוצה להקריא לפניכם בזה מלה במלה ובסוד גמור, כמובן,

מכתב א'

לכבוד מספר 13.

מעתון “דאר היום” של היום הנוכחי נודעתי בנידון דרישת עבודת כתיבה עברית לשעות מספר ביום; אי לזאת הנני לוקחת לי את החופש לשאול: מה המה התנאים והיכן מקום העבודה, ותקותי תשעשעני, שלמרות המחסור בתעודת זהותי, וידיעותי בטיב השפה, ונטל עשרים ושמונה שנותי, למרות כל אלה תתכן אולי הגשמת אפשרות קבלת העבודה, עלי רק להעיר שבתור ילידת הארץ הן גדלתי על ברכי השפה, ואולם תעודות אין לי, מכיון שבטרם גמרי ללמוד נשאתי, ואולם היות שזה שנים מספר מאז הנשואים עודנו ערירים משוללי ילדים, אי לזאת חפצתי להקדיש שעות מספר ביום לעבודה היות ועבודת יתר אין לי.

ברחשי כבוד,

ח־ג תל אביב

מכתב ב'

5.7.33

לכבוד מערכת “דאר היום”, עבור מס' 13.

כפי שקראתי בעתונכם, דרושה לכם צעירה היודעת עברית טוב. לכן הנני מציגה את עצמי ומקוה שאשביע את רצונכם.

נמצאת ברשותי תעודת גמר מביה"ס לבנות למל.

ברגשי תודה,

שפחתך הנאמנה,

פ.נ.


המלצות קוראים
תגיות