רקע
שלמה ניצן
יתד לאוהל

בקורות רוח האדם מבדיל אני בין תקופות של חיי מחסה

ובין תקופות של חיים בלי מחסה. בתקופות של חיי מחסה

רואה האדם את העולם כמעונו, ואילו בתקופות של חיים

בלי מחסה רואה האדם את עצמו כאילו הוא חי תחת

כיפת־השמים, ולפעמים אינו מוצא בעולמו אפילו ארבע

יתדות לתקוע את אהלו.

מרטין בובר


 

פרק ראשון    🔗


בשעה מסוימת ורגילה נתכנסו שכני הבית החדש לאסיפתם השנייה במרפסתו של אליהו קרן, קודם קורנשטיין. קרן כיסה את מכונת־הכתיבה ובא לשבת עמהם במרפסת. קודם שנתאספו אצלו, שמעו את תקתוקה ואחרי שיתפזרו, ישובו וישמעוהו עד שעה מאוחרת בלילה. לפנים היה קרן נער־שליח בחברה מסחרית גדולה ועכשיו הוא עובד באותה חברה כמנהל־חשבונות. בשעות־היום היה רץ בשליחויות, בערבים למד לנהל כל מיני חשבונות, של אחרים ושל עצמו. כך צירף שעה לשעה, פרוטה לפרוטה, עד שגידל את בניו וחיתן את בתו וזכה, בשנותיו החמישים, לדירה משלו בת שניים־וחצי חדרים בזה הבית החדש. כל הימים יש לו חובות וכל הלילות הוא עושה בביתו עבודות צדדיות כדי לפרוע אותם.

השכנים שעדיין לא נתוודעו, שתקו זה עם זה, להוציא את שאוליק ופרץ רובין, שהיו חברים. כל אחד רכש לו את דירתו מן הקבלן באופן נפרד ועתה הנה נקלעו יחדיו, לא לפי בחירתם ולא לפי התלכדותם. כמו נצררו בכפו של אלמוני לחיות יחדיו בזה הבית המשותף. אבל כולם הכירו את אליהו קרן, ואליהו קרן הכיר את כל אחד. מכוח נטייתו לפעילות נעשה המוציא־והמביא לפני הקבלן, המתדיין עם עורכי־הדין, הרץ למשרדי הטאבו, המתמקח עם החצרן, המפטר את הגנן ומחפש אחר במקומו. לפני שנבחר ועד, כבר היה, הוא־עצמו ועד־המשתכנים.

פרץ רובין, שרשרת־המפתחות הנצחית בכפותיו, ישב על אדן המרפסת וניסה לזהות את השכנים, ומי ומי, על־פי שמותיהם שהופיעו על הלוחיות בתיבת־הדואר המשותפת אשר במבוא־הבית. כן עשו, מן הסתם, גם האחרים. שכן נתוודעו אל השמות קודם שנתוודעו אל בעלי־השמות. היו קוראים את השמות, מנחשים לדעת את בעליהם מה ואיך, מראה־פנים, תכונות, מקצוע ומעמד, כמובן, כמה ילדים ובלבד שלא יהיו הרבה ילדים. שמות שמות, כמו בספר־טלפונים. מסוימים כל כך, פרטיים ואלמוניים כל־כך. כמעט כמו בבית־קברות. וכי לא כך? שמות אנשים ללא אנשים הם לא כמו בית־קברות של אנשים חיים?

קרן שאל אם מישהו כאן יודע, שרחוב זה היה אך לפני שנים אחדות כרם ערבי. לא? אף אחד? קרן יודע. אני הייתי מטייל לכאן עם הבן הגדול שלי. כן, זה שהוא עכשיו בצבא. היינו מטיילים עד לכרם, בעיקר בשבתות, וכאן היה סוף העולם. תיכף מאחורי הכרם התחילו השדות. אבל גם לפני הכרם, הביטו שמה, במקום השדרה הנחמדה ההיא עמדה שכונת־צריפים עלובה, וקצת הלאה היה שפך־האשפה העירוני. אתם לא מאמינים? באמת קשה להאמין. מי יודע מה היה כל רחוב קודם שהיה רחוב. טוב. כולם כבר כאן? אז אני חושב שאפשר להתחיל. לפני שאמסור על הפגישה האחרונה שלי עם הקבלן בעניין המניות, מציע אני לדון בהצעתו של שאול ביקל להשכיר את חדר־הכביסה שעל הגג לחבר שלו. קודם־כול צריך לברר אם באמת אף אחד אינו מתכוון להשתמש בחדר־הכביסה.

מעבר למרפסת נשקף להם עולם בבניינו. בתים ועוד בתים ורבים אחרים. גמורים ולא מדוירים עדיין, שלדי־בניינים הפוערים חללים אפלים בין הקומות ואור יחיד שלהם הוא אור־פנסו של השומר בבקתתו – וכמובן, הרבה בניינים קיימים ומאוכלסים כבר, כאן וברחוב שמעבר וגם הלאה ממנו ועוד.

פה־ושם עדיין נפערה ריקנותו של מגרש, אבל כבר הבתים שמעבר מצטרפים לאורך המדרכות, והרחוב נעשה רחוב. קודם שנבנה כאן הבית הזה עמד תחתיו בית אחר, בן קומה אחת בלבד. על־פי השמועה התגוררה בו משפחה ותיקה מימי העליות הראשונות. בימי־המלחמה פגעה בו פצצה, והמשפחה עברה לגור אצל קרובים בכפר. אחרי המלחמה שופץ הבית, תוקן וטויח מחדש ונשתכן בו רופא אחד מירושלים. באותם ימים עמד הבית על גבעה קטנה ומבודדת, הצדה מן הכבישים, מוקף ברושים עתיקים ומאובקים (הברושים לא נפגעו במלחמה). לימים, כאשר פרצו השיכונים החדשים צפונה, יותר ויותר צפונה, עלו על כל מגרש והדבירו תחתיהם צריפים ובקתות ובתים בני קומה אחת, והבתים החדשים, כולם על עמודים, נתייצבו והגביהו שורות שורות – מכר הרופא הירושלמי את הבית לקבלנים ועקר למקום אחר. הקבלנים הרסו את הבית הקטן, יצקו יסודות אחרים והקימו את הבניין הנאה הזה, אף הוא על עמודים. מרפסותיו צבעוניות, הקירות והמשקופים בחדר־המדרגות מצופים שיש. הבית התיישר ברחוב בין בתי־הרחוב האחרים ולמראית־עין לא נבדל מן הבתים אשר לפניו ואחריו, וכבר הוא בית בין בתים כמו איש בין אנשים.

שאוליק נימק את הצעתו ופרץ רובין תמך בו. האחרים לא תמכו ולא התנגדו. טוב, בסעיף זה גמרנו, ועכשיו אמסור על המניות. ובכן, ככה. הדיירים שיבחו את פעילותו של אליהו קרן, אבל חלקו קצת על פזיזותו. אם ככה, אני מציע שבפגישה הבאה יצטרף אלי מישהו. לא לא, אין כל צורך, אנחנו בהחלט סומכים עליך, אליהו קרן. והם הסתפקו בעצות שיעצו לו כיצד לנהוג ומה להגיד. אליהו קרן אמר טוב טוב וכולם היו מרוצים. מישהו ביקש לדעת מתי יסללו כאן כביש ברחוב הזה. אליהו קרן אמר כי איננו יודע, אבל כדאי לגשת לעירייה לברר, ואחר־כך החלו להתפזר.

שאוליק ופרץ רובין קמו ללכת יחדיו. שניהם בנעלי־בית, נגררו רשולות ובנחת על־פני המדרגות. שאוליק הושיט ידו ונתמך במעקה החדש הבלתי־צבוע, שריח העץ עדיין לא נמוג ממנו. שאוליק היה רחוץ ומסורק וחולצתו רפויה על מכנסיו. הם דיברו ביניהם בלכתם, ובהגיעם לפתחי־דירותיהם (שניהם התגוררו באותה קומה, דלת ליד דלת), נשתהו ועמדו. אז ככה רכשתי לי את התחנה הראשונה, סיפר פרץ רובין. שאוליק העמיד כנגדו פנים נינוחים ומקשיבים. לא היה לו כל עניין בעסקי תחנות־הבנזין של פרץ רובין, אבל הוא הפיק לעצמו קורת־רוח מעצם העמידה הרווחה הזאת בחדר־המדרגות החדש, מן ההקשבה הסתמית והלא־מחייבת ללהגו של שכן. עכשיו מציעים לי עוד תחנה, אבל עדיין לא החלטתי, המשיך פרץ רובין. שאוליק פיהק בנחת. נו טוב, הפטיר סתמית. נעל אחת נשמטה מרגלו והוא דיחק בה את בוהנו להחזירה למקומה. פניו התמלאו מעט ויצאו מכלל בחרות, אך השפם שהצמיח לו בימי־המלחמה נשאר כמו שהיה: עבה, גדוש, שחור. כנגדו נרמזה סיכת־המ"מ בדש חולצתו הביתית – שניהם שרידים מימים אחרים. נראה, סיכם פרץ רובין והניח כפו על ידית־דירתו.

שאוליק נגרר ובא בנעלי־הבית שלו פנימה ושלווה ביתית רגועה נתנשבה כנגדו. מיכל ישבה בכורסה ליד מקלט־הרדיו, רגליה אסופות תחתיה כהרגלה מימי־נערותה, וספר בידה. אותה שעה השמיע המקלט נעימה קלה.

‘נרדם?’ שאל.

‘כן, סוף־סוף’.

כמה טובה שלוות־הערב בבית לאחר שהילד נרדם.

‘בנאי יוכל לקבל את החדר’, הודיע שאוליק והשתופף בכורסה כנגד כורסתה והמקלט המזמר ניצב ביניהם. פשט לפניו את רגליו, ונעלי־הבית נשרו מכפותיו. המקלט הוסיף להשמיע נעימתו אל תוך השלווה הלילית הנעימה של החדר. מעבר לחלון הפתוח ענו לעומתו מקלטי השכנים, כולם באותו לחן עצמו. מלמטה נשמעו פסיעות על המדרכה. מישהו הלך, מישהו חזר. מיכל הוסיפה לקרוא בספרה. שאוליק פשט יד, נטל עיתון ופרשו כנגד פניו. מן הפתחים של החדר השני והמטבח נתנשבה אפלה שלווה ומבויתת, אבל הקירות החשופים הדיפו צינה לא נעימה. אולי משום שהריח החריף של הסיד עדיין לא נפוג וההבל החם של דיור אנושי עדיין לא כְּבָשָׁם. הצבע הטרי והמבריק של המשקופים והדלתות, וכן הרהיטים, עדיין לא התרגלו למקומם, מפני שהעין לא התרגלה למקומם והכול חדש מדי, זר מדי, לא מבוית, מבריק ונקי כל־כך. ריח הסיד הזה משגע אותי. והחדר נראה חשוף כל־כך, אולי מפני שאין בו וילונות. וילונות מעניקים חמימות לחדרים. בכלל, בדים. ביום שישי אלבש את השמלה הכחולה, מונחת עלי יופי. אקרא לצילה ושתינו נצא לקנות וילונות. נחמד לערוך עם השמנה הזאת קניות כאשר הרחוב הומה בשעות שלפני־הצהריים, בייחוד בסביבות השוק. אני כל־כך אוהבת את השוק.

מסתובבות להן השתיים מחנות לחנות, בין הרבה אנשים, מפטפטות כל הזמן ונדחקות בין העוברים־והשבים והשמש מאירה, בייחוד בימי־החורף, קצת מרכלות וצוחקות ופתאום לגמרי מתחילים לקלוח להם וידויים, דווקא כאן באור היום ועל המדרכה השוקקת, באמת בלי כל כוונה תחילה, תמיד באמצע של משהו, בייחוד צילה. נורא נחמד ללכת ככה, להקשיב ולהשווֹת, ואני באמת שמחה שיש לי חברה כזאת. אלוהים, כמה היא שמנה. אבל פניה יפים דווקא. והעור שלה, לוואי והיה לי עור צח כזה. אבל איך אפשר להתגנדר כל־כך! בשום פנים לא הייתי מאמינה שהצילה הזאת היתה ארבע שנים במשק. עגילים מכל המינים ועקבים הכי־גבוהים, ושמלות – ארון שלם. כאילו מבקשת כל הזמן להיות לא־היא. איך זה לדעת שאף פעם אף פעם לא יהיו לה. אינני יודעת אם אני מאושרת במיוחד שיש לי ויכולים להיות לי עוד לוּ רציתי, אבל ודאי הייתי אומללה מאוד, לו לא היו לי. גם פרץ ודאי סובל מזה. איך שהוא משתעשע עם עזרי! מה אמת יש בשמועות על עסקי הבנזין שלו? נדמה לי שאפילו כתבו על כך בעיתון, רק שלא היו שום הוכחות. אני לא אכפת לי, אינני שופטת. הוא בחור נחמד ובאמת נעים בחברתו. אני חושבת שאם נפשפש במעשיו של כל אחד מאתנו, נו טוב, איש אינו מפשפש, וטוב שלא מפשפשים. רגע, עזרי לא בוכה? לא, רק נדמה היה לי. איך לקח את ידה של בלומה ואיך התחילו שניהם ללכת בשדרה. פלא שכולם לא עמדו להסתכל בהם. בן שלוש ובת שבעים הולכים להם שניהם לטייל. בת כמה בלומה, בעצם. כיצד דידו שניהם בשדרה וכמעט קשה היה להחליט מי תומך במי ומי מוליך את מי. כמעט שבעים שנה מפרידות ביניהם, לא מצחיק? אני חושבת שנרדם. כל היום מתרוצץ לו בג’יפ שלו ועכשיו התנמנם לו. שוב מנמנם לו. טוב שהעיתון מכסה את פניו. כמעט כמו בבוקר. אוי, שוב.

חלום־הבוקר חזר ועלה בה שוב, כמו גיהוק. היא צעקה לא לא לא ונתעוררה. מה זה היה? החלום גז כהרף־עין, אך אימתו אינה מרפה ממנה גם עכשיו. צמחי־בִּיצה משכו באהבה זדונית ומכלה את ירכיה ומותניה, עוד ועוד לתוך העיסה העכורה, ומי־הביצה הכבדים עלו וגאו עוד ועוד ועוד עד לשדיה, עד לצווארה, הנה הנה. וריח־הפיגולים שעלה מצמחי־הביצה, ריח־הפיגולים הזה חונק את גרונה גם עכשיו. והיא שקעה ושקעה, לאט, בנחת, באימה נוראה. פשטה ידה להיאחז ושקעה עוד, וצעקה. והתעוררה ושכבה בעיניים פקוחות והאזינה, שדיה שטוחים מתחת לכותונת־הלילה, ובפיה הריח המבחיל של צמחי־הביצה. דממה של טרם־אור עמדה בחדר המוגף תריסים ושאוליק ישן לו בפה פעור, כמו עכשיו. העיתון נשמט ועכשיו אני רואה. שלווה ענוגה היתה נסוכה על כוננית־הספרים, על אגרטלי־הפרחים, על השולחן ועל כיסוי־המיטה, שהיה מקופל על כורסה זו עצמה, ששאוליק שרוע בה עכשיו. רוח של טרם־בוקר נתנשבה חרש ובהתגנב מבעד לחרכי־התריסים והניעה קלות את שערות חזהו המגולה. נזדקפה על מרפקיה, כותונת־הלילה רפויה על כתפיה, וקלטה לפתע קולות של הים שהגיעו מרחוק, דרך רחובות הלילה של העיר, אל תוך חדרה. כאשר נחרדים משנת־לילה, שומעים לפעמים, בפתאום מאוד, את קול הים. כמו קול־קדומים קולו, קול־נהמה וקול־תפילה, קול־שאגה וקול־תחינה, נהמה של אונים כלואים ומלמול תאנייה של דווי, שאין לו פשר ואין לו תוחלת, והוא משיב את העולם חזרה אל התוהו.

ביקשה לדעת מה השעה וקרבה פרק־ידה לעיניה. אך תיכף נזכרה שהשעון שלה מונח על הארץ ליד שעונו של שאוליק ומיד גם איבד הצורך לדעת מה השעה את חשיבותו, וחזרה ושילבה זרועותיה מתחת לעורפה ושכבה לה ככה ערה ולבדה, מצפה לשחר כי יאיר, או לשאוליק כי יתעורר, וכועסת על שניהם שמניחים לה בציפייתה. קודם־לכן לא שמע שאוליק את צעקתה מתוך חלומה, עכשיו אין הוא שומע את בקשתה כי יתעורר.

החשיכה הגיעה לקצה וקרן־אור ראשונה, ענוגה כגבעול, חדרה מבעד לתריס ופגעה בעיניו של שאוליק. פקח שאוליק עין אחת, ומיד חזר ועצם אותה, נשתרע על גבו וחילץ עצמותיו בהנאה מתרווחת ופקח את עיניו, שתיהן בבת־אחת וראה את מיכל גחונה על מרפקיה ולוטשת עין פקוחה ולא־רואה על קרן־השמש. פשט ידו ומשכה אליו. טעם־הפיגולים הבאוש לא הרפה מלבה. ביקשה לספר את חלומה ולא סיפרה. שאוליק אמר לה שאולי יאחר הערב לשוב וגחן אל הרצפה ליטול שעונו. כאשר חזר והזדקף, החביאה את ראשה בחזהו. אסף את ראשה בכפותיו. ‘מה קרה’, שאל. ‘כלום לא קרה, מה פתאום’. ‘קודם הסתכלת בי ככה כאילו את מאוכזבת ממשהו, כאילו אני אשם במשהו’. ‘שטויות. וכי ממה אהיה מאוכזבת? סתם. זה הכול מהחלום’. ‘איזה חלום?’ ‘חלמתי חלום טפשי אחד. לא חשוב’.

וכבר נשקה לו בחטיפה על קצה אפו וקפצה קלילה מן המיטה, ובכותונתה לעורה מיהרה אל המטבח. שאוליק שלשל את רגליו הגדולות אל הרצפה וכפותיו היחפות קלטו את קרירות האריחים החדשים. בשני החלונות עמד עולם בהיר, קצת גגות והרבה שמים. הטיל פסיעה יחפה וקרב לחלון ועמד שם והביט מתוך דירתו החדשה אל הרחוב. בחול למטה עמד הג’יפ הישן שלו. אחר־כך התלבש ואכל והלך ובמשך כל היום כולו לא הרפה ממנה טעם־הפיגולים ששייר בה חלומה.

שאוליק נע בתוך כורסתו ומיכל נחפזה ליטול את ספרה. החדר חזר לשלוותו ושוב נשמע בו הלחן המרגיע מתוך המקלט הניצב על שולחנו בינה לבין שאוליק.

‘לא מצלצלים? נדמה היה לי. התנמנמתי לי קצת, מה? מה, כבר חדשות?!’

נטל בחרדה את שעונו ומשום־מה נרגע מיד ונינוח יפה בכורסתו, נכון לחדשות. מעבר לחלון הפתוח חזר ונשמע תקתוק מכונת־הכתיבה של אליהו קרן.

‘אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילי לחזור להוראה’, אמרה מיכל.

‘מה פתאום?’

‘ככה חשבתי לי’.

‘את בהחלט לא מוכרחה. רק בשנה הראשונה נצטרך להצטמצם קצת, עד שנפרע את החובות, אבל אחר־כך’.

‘זה לא בגלל החובות’, אמרה מיכל, ‘אני כבר חשבתי על כך ביפו’.

לולא נשמע אותה שעה צלצול בדלת, קרוב לוודאי שהיה חוקר לדעת מה הניע אותה למין מחשבה כזאת. אבל עכשיו קם לפתוח ובדרך הפטיר, כי זה בוודאי בנאי. באמת בנאי. הוא נכנס, מזוקן ומשופם, והביא עמו חבילה עטופה תחת זרועו.

‘בשורות טובות’, קידם שאוליק את פניו בשמחה גלויה.

‘בעניין החדר?’

‘כן. אתה יכול לקבל אותו. היכנס’.

זקנו המגונדר, שבנאי הצמיח לו בימי המלחמה ועדיין לא גילחו עד עצם היום הזה, ירד דק־דק לאורך לחייו ונתערב בזקן־הקמץ שמתחת לסנטרו. שיער־זקנו היה בהיר משערות ראשו ושיווה לפרצופו ארשת שסועה של אחד המתחבא מעיני הבריות.

‘שב, בנאי’, זִמרר קולו של שאוליק, ערב וידידותי, קשוב, שופע חמימות.

‘קחו את זה ממני’, הגיש בנאי את חבילתו ופשט ידו, ותיכף נראו שתי האצבעות החסרות. כל כמה שלא ידעו ולא התרגלו, תמיד תמיד הזדקרו מחדש שתי האצבעות החסרות. כמו זיכרון אשר מסרב להישכח.

‘מה זה?’

‘משהו. יש מנהג טפשי כזה לתת מתנות למי שנכנס לדירה חדשה’.

‘מה דעתך עליו, מיכלי, הוא מתחיל להקפיד על מנהגים טפשיים’.

‘פתח ונראה אם היה לנו כדאי להיכנס לדירה החדשה’, אמרה מיכל מאצל כורסתה.

בנאי ישב בכורסה ששאוליק ישב בה קודם, ושאוליק הילך וישב על הספה. הוא התיר את קישורי החבילה ונתגלתה מערכת כלי־קפה מזרחיים, עשויים נחושת.

‘תצטרכו למרק היטב היטב, קניתי אותם בשוק־הפשפשים ביפו’.

‘מתאים לך להביא לנו מתנות משוק־הפשפשים’.

מיכל הניחה לספרה ונטלה מעשה־סריגה. בקומה ובשבתה חשה על גופה בלי הרף את מבטיו של בנאי. אולי הוא חומד אותי, אבל אין ספק, שהוא מלגלג עלי. בטוח. התחילה לסרוג ולא נשאה עיניה להביט, לא אל שאוליק ולא אל בנאי. שני הגברים שוחחו ביניהם והיא סרגה והחרישה. הבנאי הזה. כל הבנאי הזה. כל פעם שהוא בא, כאילו שם מחוך על נפשי. בטוח שהוא מרגיש בכך. משום־כך, אולי, הוא כל־כך אדיב אלי, מתעניין, שואל. עשרים־ואחת, עשרים־ושתיים, נדמה לי שלא טעיתי. יצור שפל כזה אם הוא מפעיל עלי את לגלוגו מדעת. אין דבר, אני יושבת בשקט וסורגת לי. שישוחח לו עם שאוליק כמה שהוא רוצה, הוא איננו הידיד שלי. אני רק נוכחת כאן, סתם.

‘ודאי’, משך שאוליק בקולו ואמר. ‘זה היה יתרון עצום. ביפו לא הרגשנו בכלל שיש לנו שכנים. הכול היה רחב כל־כך, ופתוח. כאן אפילו נפלתי לתוך כוורת של בני־אדם. תמיד נדמה לי, שמציצים לי בתוך החלונות. אני פשוט עוד לא התרגלתי’.

‘וכל ערב מתקתקים לך ככה בתוך הנשמה?’

‘כמעט’.

כאילו אני בתולה, זה בדיוק הרגש שהוא מעורר בי. בושה וכלימה. איך שהיתה לו חוצפה לשאול אם ידעתי גברים לפני שהכרתי את שאוליק. ואני פשוט התביישתי ואמרתי כן. מדוע שיקרתי, מה יש. אני אוהבת את שאוליק, הוא האיש שלי ואני אוהבת אותו ואתה יכול להתפוצץ לך אלף פעם. מה יש, כבר בושה להיות נאמנה. אני אגיד לו, בהזדמנות. נחוץ לי מאוד להגיד לו. שיידע לו, הנואף הזה. מה פתאום?! אני צריכה להצטדק בפניו?!

‘בקיץ תסתדר איכשהו, יש שם ברז למעלה. בחורף תוכל להתרחץ אצלנו’.

‘מיכל תרשה לי?’

עכשיו הוא בטח מסתכל בי. אני לא אשא את עיני, שיתפקע. שיבוא, שיתרחץ, אכפת לי. האדיבות המאוסה הזאת. אני בטוחה שהוא מלגלג גם על שאוליק. הוא מלגלג על כל העולם, בייחוד על כל מי שמיטיב עמו. באיזו זכות? שבי בשקט, מיכלי, אל תתרגשי. מה רע בכך שרכשנו לנו דירה ויש לנו מקרר חשמלי וכורסאות, גם כורסה זו שהוא יושב בה בנוחיות רבה כל־כך. צביעות לשבת בכורסה וליהנות ממנה ובה־בעת ללגלג עליה. אני בטוחה שהוא מלגלג עליה. הבנאי הזה. מה שמו הפרטי, בעצם. מין אדם שאין לו שם פרטי.

‘אפילו מחר’, סיכם שאוליק. ‘בבוקר יתן לי קרן את המפתח. רגע’.

קם ויצא. בנאי לא זע. שרוע היה בכורסתו, ראשו חבוי כלשהו בין כתפיו, ומשם, מחותל בנוחות רבה בתוך הרגשתו העצמית המחניפה, הביט דומם במיכל בשתי עיניו החומות, המבריקות, העייפות, המביטות ומביטות, ואולי באמת מלגלגות. ההרגשה האווילית הזאת, כאילו אני.

‘אז איך מרגישים בדירה החדשה?’

‘מרגישים כמו שמרגישים בדירה חדשה’.

קוצר־הרוח הבלתי־אדיב שנשמע בתשובתה בלי ספק הסגיר אותה. אפילו הבחינה כיצד הבליע בדל־חיוך בין שפמו וזקנו. אפילו אינו מיתמם לשאול למה היא כועסת. הבנאי הזה. הארחי־פרחי הזה. הנהנתן, ה… העלוב הזה. ודאי שעלוב. שאוליק טורח למענו וגם חדר השיג לו וככה הוא גומל לנו. התחושה הזאת. ה… ה… התחושה הזאת. כאילו אני… ואיני יודעת את העולם, כאילו.

‘חדר יפה’, סיכם בנאי. ‘רק חסרים בו וילונות’.

‘יהיו גם וילונות’.

‘אני בטוח שיהיו. את לא תגורי בבית שאין בו וילונות’.

‘נכון’.

‘קשה להגיד שאת אדיבה’.

עכשיו הסתכלה בו בבת־אחת. עיניו קידמו את מבטה בשקט, באדיבות, בחיוך. באמת שאני מגוחכת, מבקשת לתקוף ונמצאת מתגוננת.

‘את נראית עייפה, מיכלי’, אמר לה פתאום במין השתתפות נדיבה, ונימה של כנות נשמעה בקולו. כהרף־עין נפוגו בלבה, להפתעתה, כל הפגיעה והעלבון והכעס חסר־השחר שנוכחותו כפתה עליה.

‘אני תמיד עייפה בערבים’, השיבה בנימת־קול כנעימת־קולו, ודבריה נשמעו פתאום כמו וידוי.

מעבר לחלון חזר ונשמע תקתוק מכונת־הכתיבה של אליהו קרן.



 

פרק שני    🔗


את השולחן הגדול הציב כנגד החלון הקרוע אל הגגות והשמים, את מיטתו – לאורך הקיר, ותיכף לידו את הארון. אחר־כך פתח שתי מזוודותיו והריק מתוכן את בגדיו וספריו וערכם בארון ועל השולחן. פרש על המיטה כיסוי של בד ערבי עבה, עשוי פסים־פסים שחורו ירוק ואדום, והטיל עליו שתי כריות מאותו בד עצמו. הניח על השולחן מאפרה עשויה נחושת, גדולה כמו קערה, ובתוכה שתי מקטרות וזהו, הנה התמקמתי. עכשיו ישב ליד השולחן כנגד הנוף הרבוע, השבוי ועומד בחלונו. יער של אנטנות מזדקרות וחוטים מתפזרים באלכסון לכל עבר ונבלעים לתוך הבתים פנימה. החזות הזאת תעמוד בכל עת תמיד בריבוע החלון והיא שייכת לחדר כמו השולחן והספה. זהו הנוף שאראה יומיום. הוא כמו רהיט פרטי שלי, אף־על־פי שכולם יכולים לראותו, אבל כל אחד מן החלון שלו. אצטרך להתרגל אליו, כמו שמתרגלים לכיסא חדש.

היסב פניו וסקר את החדר ואת עצמו בתוך החדר. ובכן, זהו, הנה כל עצמך בעולם, שרגא בנאי. הדליק לעצמו סיגריה, הסיגריה הראשונה בחדר החדש. נשף בהבל־פיו על העשן הדק, שהתנשא מאוד־הסיגריה ופיזרו על־פני השולחן. העשן ריחף מעליו כמו קטורת, ויצא לאטו דרך החלון אל הגג. ובכן, זהו. לאמתו של דבר, מה בין חדר זה לבין החדר הקודם ביפו. מלבד הים, שהיה אורח קבוע בחלונו. והעכברים, כמובן. הם היו מתרוצצים להם בלי כל מורא, כאילו הם הבעלים האמתיים והוא רק אורח נסבל. בייחוד בלילות. כמה שהיו מכרסמים בלילות. חוץ מזה, כמעט אין כל הבדל. שם הייתי בבית וכאן אני בבית. בכל מקום. תנו לי רק ארבעה קירות, מיטה ושולחן לעבוד עליו – ואני בבית. אין לי שום שאיפות אחרות, אין לי שום שאיפות בכלל. כלומר: לא כך, אלא. אבל כבר סיכמנו לעצמנו ואין מה להוסיף.

קם לצאת אל הגג ונשתהה בפתח, מול מרחבי הגגות השטוחים והאנטנות והשמים. בשמים ריחפו אותה שעה קצת עננים. נתמך על המשקוף והמחיש לעצמו את עמידתו בפתח של החדר שלו, מול הגג והשמים, את קטע־השמים הזה אראה יומיום, כאילו נעשו השמים אחוזה פרטית שלי. משום־מה הסֵיבה לו המחשה זו קורת־רוח מרובה. מחותל בקורת־רוחו, כמו בידיעה עצמית יסודית, פסע פסיעות אחדות וקרב למעקה־הגג. הרחק למטה נשתחל כביש הרחוב בין הבתים, וכלי־הרכב נעו מכאן לשם ומשם הלאה ונבלעו בין הבתים במקום שהכביש מתעקל. מעבר לדרך עמדו צפופים בתים רבים, ואחריהם עוד בתים ואחריהם עוד בתים. גם ביניהם מפרידים כבישי־רחובות, אלא שאין הם נראים מכאן – כל הכבישים ההומים האלה, כל הבתים הרבים, כל האנשים המצטופפים בהם משפחות־משפחות.

בנאי ריווח עמידתו ליד המעקה והוסיף להסתכל, הוא למעלה והעיר מתחתיו. באמת אין לי כל שאיפות. נא להכיר: אדם שאין לו שאיפות. קודם למלחמה ביקש להיות ארכיטקט ולמד בטכניון, ובהסתר אף שלח ידו בציור. במלחמה עצמה היה חבלן ופיצץ בתים וגשרים וגדרות־תיל. אחריה, במקום לחזור ללימודיו, נסע לחוצלארץ. רבים נסעו וגם הוא נסע: להשתלם בגרפיקה, הצהיר. עכשיו כל עצמו קצת מזה וקצת מזה ופרנסתו על עבודות גרפיקה שונות, ציורי כרזות־פרסומת בשביל חברות מסחריות ובתי־חרושת, פעמים כרזה לתיאטרון, פעמים עטיפה לספר וכיוצא בזה – הכול לפי המצוי והמזדמן, מלאכות שאין בהן קביעות ואין להן שליטה עליו. עתותיו בידיו וטוב ונוח לו בחיים אלה שבחר לעצמו. נניח שאחרי המלחמה הייתי ממשיך את הלימודים, הרי איש לא הפריע ושום דבר לא הפריע ואבא היה נותן כסף. ודאי שהיה נותן. נניח שהייתי מסיים את הטכניון, ובכן? לא, באמת, ובכן? מן הסתם הייתי אדם מן היישוב, מכובד על עצמו ועל הבריות, אבל איני מבקש כלל להיות מכובד. כלומר, לא אכפת לי, אבל כתכלית? סבור היה כי כך מוטב לו, שעבודתו לא קבועה ולא מוגדרת, אינה מטילה עליו חובות ואינה באה בתביעות, וחירותו שמורה בידו, או מה שהוא מדמה שהיא חירות.

והיה עומד כך על הגג הגבוה ליד המעקה, מעל להמולת הרחובות, ראשו וסיגרייתו נטויים על־פני החיים הרבים ההומים שם למטה ברחובות ובבתים, בחנויות ועל עמודי־המודעות, כמי שהפקיע את עצמו משליטתם וממוסרם ומנוהגם, שבת שלו אחרת וחולים שלו אחרים. מרירות כבושה פרנסה את קורת־רוחו, שהפיק מעמידה זו עצמה, הוא למעלה והם למטה. ממרירות זו, ובלי להבהירה לעצמו כל צורכה, שאב צידוק והיתר לאורח־חייו. כביכול היתה לו משאת־נפש ולא נתקיימה, כביכול רימוהו ופגעו בו, בו אישית. ומאחר שכך, הכול מותר לו, שום חובות ושום דבר שאינו שייך כך או אחרת לקיומו הממשי לשעה זו או אחרת מעשרים־וארבע השעות אשר ביממה שהרי מה, נו כן, שהרי מה?

הנה הג’יפ של שאוליק. בנאי ראה אותו סוטה מן הכביש ועולה על הדרך הכבושה בחול והמוליכה אל הבית. הרף־עין וכבר נשמעו מאחוריו צעדים ושאוליק יצא אליו אל הגג, מתנשף עדיין מן הקפיצה על המדרגות.

‘אתה רואה, אין בעיות!’ צהל שאוליק.

עמד אצלו ליד המעקה והשקיף למטה.

‘איזה מראה!’ התפעל, ‘אף פעם עוד לא הייתי כאן. הרחוב נראה מכאן משונה כל־כך’.

בנאי בחן דומם את שאוליק וחזר והביט למטה.

‘תראה, הנה שם הג’יפ שלי!’ שמח שאוליק. עמד מאושש על רגליו כנגד בנאי, שנסמך בליאות רשולה על המעקה, ידיו בכיסיו ושערותיו ברוח. חזהו היה מגולה. שערות־חזהו כנגד זקנו, שפמו העבות, המטופח־פרא, מחפה עליו מלמעלה ושערות־ראשו לעומתם חלקות ודלילות. כל עצמו מעבה אחד של שיער. בלי משים הרהר בנאי במיכל ובמה שאמרה, כי בערבים היא עייפה תמיד. שאוליק נכנס לחדר ובנאי הלך אחריו. ‘כן’, אמר שאוליק ועיניו סוקרות את החדר וכל אשר בו, ‘לא רע, לא רע’. בנאי ראה את שתי המזוודות הריקות וחשב כי צריך לסלק אותן לאן שהוא. על הגג תכלה אותן השמש בקיץ והגשמים בחורף, אם יישאר כאן עד לחורף. מזוודות טובות, חבל עליהן. ניגש והציבן זו ליד זו, פרש עליהן מפה והעמיד עליהן צנצנת ריקה.

‘אם יש צנצנת, יהיו גם פרחים’, אמר שאוליק.

‘או שיהיו או שלא יהיו’.

‘הנערות שלך כבר יביאו לך’, גיחך שאוליק ונשתרע בהרחבה על מיטתו של בנאי. בנאי ישב ליד השולחן, פניו כנגד שאוליק.

‘כאשר אני שוכב כאן על מיטה זו, עולות בזכרוני כל מיני מיטות’, אמר שאוליק וחלץ בהנאה את עצמותיו. ‘אתה אף פעם לא היית נשוי, מה?’

‘לא. כלומר… לא’.

‘הייתי היום בדרום. חם שם, מאוד חם. מה עושים שלא יהיה חם כל־כך? נו, צריך לרדת. שמע, אולי תאכל אתנו ארוחת־ערב? ככה, נגיד לכבוד החדר החדש שלך?’

‘אני חושב שיבואו אלי’.

‘אתה לא מוכרח לבלות אצלנו את כל הערב’.

‘לא, באמת’.



 

פרק שלישי    🔗


‘איזה רעש כאן אצלך’, אמרה גילה. החלון והדלת הפונים לצד הגג פתוחים היו כלפי הלילה וכל החלונות של כל הבתים אשר מסביב פתוחים ומוארים היו כמוהם. אנשים בגופיות יצאו אל מרפסותיהם וגם עכשיו השמיעו כל המקלטים אותה נעימה עצמה. ‘אינני מבינה איך יכולת לעזוב את החדר ההוא, עם הים והשקט’. ‘והעכברים’. ‘אל תהיה קטנוני’. ‘אבל הביטי רק החוצה, כאן יש לי המון שמים וגם את הים שומעים לפעמים’. ‘עד שמצאתי אותך! מין רחוב כזה, בלי שם, בתים בלי מספרים’. ‘זה רחוב חדש. אולי תשבי?’ אבל אותם הרהיטים, רק שערכת אותם אחרת', אמרה וישבה על המיטה.

חירות יפה נשבה ממנה בפטפטה ובשבתה. אספה את החצאית הרחבה והרכה בין ברכיה והחליקה בתנועה רשולה על שערותיה האסופות בטבעת על עורפה. בנאי הצית בפיו שתי סיגריות, כמנהגו עם נערות דרך קרבת־לבבות, ונתן אחת בפיה. שעה קלה קודם־לכן שמע אותה קוראת ברדיו את חדשות שעה תשע. ישב כנגדה, גבו אל השולחן, רגליו הארכניות שרועות לפניו וכפות־ידיו תלויות רפויות על משענות־הכיסא. ‘יש לך מנורה יפה’, אמרה. ‘בחנויות לא רואים כאלה מנורות. היכן מצאת אותה?’ ‘תתפלאי לשמוע: התקנתי אותה בעצמי’. ‘באמת?’ ‘כן, מצאתי חלקים ישנים והרכבתי אותם’. קמה להסתכל במנורה הוא קם ועמד מאחוריה. על הכותל שמנגד נולדו שני צללים, השני גבוה מן הראשון. ראה את צלה הברור והגמיש, צל שערותיה וצל חיטובי־גווה. צל־הנערה שעל הקיר נשא יותר חן בעיניו מבוראו שעמד על־ידו. ‘כאן הכפתור’, אמר ולחץ וכיבה את האור. הצללים שעל הכותל מתו בחושך. שניהם עמדו בחושך ואצבעו על הכפתור. ‘תדליק’, לחשה והוא הדליק ולא משך אצבעותיו ממתג־החשמל. הצללים שעל הקיר נולדו תיכף מחדש. הסתכלה במנורה והוא הסתכל בצלליתה אשר על הקיר. ‘באמת מנורה יפה’, אמרה. הניח כפו על כתפה ולא אמר כלום. כף־ידו נחה אסופת־אצבעות בשקערורית שבין כתפה לבין חלקת־צווארה, והמגע החם העלה לפניו במחי־זיכרון דמותה של נערה אחרת, אחת תמר, אבל מה זה משנה, וכיצד עמדה לפניו עירומה אחר־הצהריים, כאשר תריסי־חדרו היו מוגפים ורצפת־החדר רבוצה מים והוא עצמו שכב על הספה והיא אמרה: ‘תראה, אינני מתביישת, כמה נפלא שאינני מתביישת’. שעונו ושעונה מונחים היו על המדף ואת תקתוקם לא שמעו. והיא עמדה ככה באור האפור והשליו שבין התריסים, שמֵחה בגופה ואומרת: ‘אני אוהבת את גופי מפני שאתה אוהב אותו. אני אוהבת את גופך מפני שהוא אוהב את גופי, תראה ככה אני עומדת ואני לא מתביישת. הנה, שוב. כמה זה נפלא. אני מתגססת וזה נפלא. כן, כן, ככה אני רוצה להרגיש כל הזמן. שיתעורר ויתעורר ולא ייפסק. כל הזמן. כל־כך נפלא להגיד עכשיו מלים גסות, אבל אינני מעיזה. נורא חבל שאינני מעיזה. רגע’.

וההיא תמר או מה שמה שינתה את תנוחתה והיתה עתה קרובה אליו והם לא הסתפקו בעצמם ורצו את עצמם עוד ועוד ועוד, לשבור ולמחוץ ולנתץ ולפצח ולהגיע אל תוך תוכו של הלב הנואל הזה, אל המקום ההוא שמעבר לו אין שום דבר, כי מעבר לו באמת אין שום דבר וחוץ מעצמם בשעה זו ובחדר זה אין להם שום דבר. אך אל תוך־תוכו של הדבר הגדול ההוא המוליד את המגע הגואל בין שניים אנשים אי־אפשר בכלל להגיע, כנראה, ומשום־כך דווקא השתוקקו אליו כל כך ומשום־כך כבר בצבצה האכזבה בעצם השתוקקותם. כי דווקא אז, בייחוד אז, צולל כל אחד אל חביוניו־הוא, ולא זה עם זה התייחדו, אלא כל אחד עם תאוותו בלבד – בשפתיים מעוותות, בצעקה קפואה על הפנים, במין קדרות של חימה שפוכה ובכל מאודם, ללא כל חיפוי של מלה רכה או ליטוף או חיוך. הוא לא הסתיר כלל את עקרותו, אדרבא: היא התירה אותו מכל מעצוריו ועתה לא נבראו אלא לשם תאוותם בלבד והם התמכרו לה בשצף־קצף, במין יאוש צוהל, כאילו אין להם אלא היא בלבד.

‘לא כך’, לחשה גילה ופנתה לשבת על הספה וממילא נאספה כפו מכתפה. חזר אל הכיסא וישב כמקודם, גבו אל השולחן ופניו כנגדה. שוב היה שרוע בהרחבת־הדעת, רגליו פשוטות לפניו, אצבעותיו על לחיו ועל שמורות־עיניו, והיה מציץ בה ומשער אם אמנם ייווצר ויקום ביניהם מה שהוא מייחל לו כל־כך וקשה לקוראו בשם, אותו ערפל מכושף וּבָשׂוּם ונפלא, שרק הוא בלבד עשוי לחלצו מן הבלימה המחלחלת בו תמיד. ולא חשוב כלל אם לשעה או לערב או לרגעים אחדים בלבד. ולא חשוב אם הוא עשוי להתנדף בבוקר או בבוקרו של יום־המחרת. כי הוא עשוי להתחדש בערב עם נערה אחרת.

גילה הניעה ראשה, וזנב־הסוס של שערותיה הצליף לכאן ולכאן ופרע1 את הזייתו. ‘חבל שאין כאן זבובים’, אמר. חשפה שיניה והחליקה בחיבה על זנבה. תמה היה אם מה שהוא מייחל כל כך, אותה הזיה כשופה, תיווצר הלילה. לפעמים מחולל אותה מגע־יד אקראי, פעמים ליטוף של עין מחייכת פתאום. פעמים הוא מבלה עם נערה לילה תמים ואין היא מתחוללת כלל. או־אז הכל נואל ולא־זה, והוא תקוע בתוך עצמו כבד וקודר. אבל כאשר היא מתחוללת, הוא מתנער ומקיץ וכל אשר בו מתנער ומקיץ לחיים רבים. לשם כך אין כל צורך לקשור עולם ומלואו בנערה אחת דווקא והיא יכולה להיות גם זו או גם אחרת. דרך אחרת באהבה לא ידע, ולמען האמת, גם לא האמין כי היא קיימת בכלל. מתמכר היה לאהבהביו, לעולם לא לנערות שעוררו אותם. מתחמם בהערצה זו שהיה מוליד בנפשן אליו. הנערות לא היו לדידו אלא כלי־קיבול לחיבה שזרע וטפח בתוכן אליו. אמן בגינוני חיזור היה, ולאחר שזרע את זרעו בלב הנערה והדבר הוגד לו בוודאות, שוב לא היה לו כל צורך בה והיה הולך לחפש לו לב אחר וגוף אחר לחדש בהם את דיוקן־עצמו. הוא הדבר שהיה משתדל: לברוא את דיוקן־עצמו בלב הנערה, שתהא אוהבת את הדיוקן הזה שלו והיה אוהב אותה אוהבת את דמות עצמו.

‘לא, בנאי, לא כך’, עיוותה גילה את שפתיה והעלתה את רגליה על המיטה, ‘אתה מבין’.

כמובן שהבין. הלוא על שום כך השיב מיד גלויות ובכנות:

‘אין לי אלא מה שיש לי ברגע זה. ומה שאין לי ברגע זה אולי אין לי בכלל’.

כנות כוזבת, כמובן, אבל גילה כבר פערה פיה להקשיב והוא פתח ב’הביטי, גילה', וגחן קדימה מעשה קרבת־לבבות והוסיף להגיד את אשר הוא מגיד תמיד, כמו תקליט. שוב ושוב, תמיד. עוד מעט גם יגיע וידבר על בדידות ועל המתת הצפונה בכל בדל של חיבה, אפילו היא בת רגעים אחדים בלבד, וכן הלאה וכן הלאה. גועל־נפש. נפשו היתה נקוטה ומשועממת. המוזר הוא, שדיבר אמת, אלא איכשהו היתה זו אמת שֶׁבָּדָה אותה מלבו, כאילו היה משחק לפניה את אמתו.

אבל גילה הקשיבה. ‘זה נכון מאוד’, התלהבה. וכאשר לא הגיב, הוסיפה לדבר. היא דיברה ודיברה, גילה או אחרת מה זה משנה, ופניו היו נטויים כנגדה בהקשבה אל חייה. היא ראתה את עיניו, כי הן טובות, ולא ידעה, כי הוא מקשיב בחייה רק לחייו עצמו שהוא מכיר ומגלה בתוך חייה. טפשה אחת מנופחת. איזו חשיבות היא מיחסת לחייה. עריצה מטופשת כזאת שמאלצת אותו להקשיב לכל פרכוס שבה ולכל נדנוד ולכל משהו. כאילו אי־אפשר בלי זה, כאילו כל זה באמת שייך לעניין.

הקשבתו אליה הולידה בלבה קרבה פתאומית אליו, מעבר לכל רתיעותיה. וכאשר חזר והחליק על שערה, נכנפה תחת מגעו והוא שמע את קולה יוצא מתחת כפות ידיו – ‘פתיה אחת, אתה מחליק על ראשי וכבר אני נמסה’. כך אמרה והחליקה על זקנו ותיכף היתה רוח אחרת ביניהם והיא הוסיפה:

‘הייתי רוצה לחוש בלחי שלך מתחת לזקן הזה’.

‘זה בכלל לא מעניין’.

‘חתיכת תפאורה שכמותך’.

חיוך שחייך אליה דמה לקריצה קונדסית.

‘יש לך זקן נחמד, אבל הוא דומה קצת לפאה נכרית’.

גילה או תמר או מה־שמה של ההיא. הוא חיבק אותה וזרועותיה על עורפו. לָכוּד בחיבוקה, נכמרו בלבו געגועים לידיים של נערה שתחבקנה את עורפו. כמו תמיד, שוב ושוב.



 

פרק רביעי    🔗


מה חלמתי הרי חלמתי עכשיו. כלום איני זוכרת, כלו–ם. החלום בתוכי ואני איני יודעת אותו. משונה. זה החלבן העיר אותי מחלומי או אולי התעוררתי לפניו. מה השעה. אני צריכה לקום, מדוע דווקא בבוקר האיברים שלי לאים כל־כך.

מתחה את רגליה והקשיבה לקולות היחידים של הבוקר המתעורר. דלת טפחה. מים ירדו בבית־השימוש וירדו וירדו ואחר־כך פסקו ועדיין הצינור הריק זמרר לו מין סרח־עודף צורמני. פסיעות של איש על המדרכה מנגד, כל פסיעה ברורה לעצמה ומשמיעה קול. כל קולות הבוקר ברורים לעצמם, כל אחד נולד לעצמו, משמיע את עצמו בייחודו וגווע באותה דממה שקדמה לו. הנה קול־תרועה רחוק של אוטובוס, אולי האוטובוס הראשון. תריס חרק והתרומם. שוב צעדים, הפעם על המדרכה הסמוכה. הקשבתה של מיכל נמתחה והלכה עם כל קול, מלידתו ועד גוויעתו. איפה־שהוא כאן, באחד החלונות של הבניין הגדול אשר ממול, צעק מישהו אל מישהו. שעון מעורר צלצל וצלצל וצלצל, כדי שמישהו יקום מתי־שהוא, בשעה מסוימת מאוד, ופסק פתאום. עכשיו יורד החלבן ומתניע את תלת־אופנועו. מישהו גורר את רגליו על המדרגות, ודאי אליהו קרן מוריד את פח־האשפה. דלת נפתחה ונסגרה מיד. אשתו של אליהו קרן הכניסה מן־הסתם את בקבוקי־החלב. לא לשכוח להזמין למחר ארבעה בקבוקים. אליהו קרן, או אולי מישהו אחר, חזר עם פח־האשפה הריק ושוליו נתקלו בשפת־המדרגות והשמיעו קול. גם הקול הזה נמסך בשאר הקולות, וכן בדממות שנפערו תיכף בין קול לקול. הדממות הן של הלילה, הקולות של הבוקר המקיץ עליו. הדממות נתקצרו ופחתו, הקולות נתרבו וגברו.

בהרת־אור הגיהה לפתע מעבר לתריס. אם האחות מן הבית השכן העלתה רק עכשיו אור בחדרה, סימן שעדיין מוקדם. את שמה לא ידעה, אבל ידעה שהיא אחות בבית־ספר ומקדימה בוקר־בוקר להעלות אור בחדרה, אולי כדי לקצר את נדודיה בלילות. עכשיו חשבה מיכל על האחות הזאת: אשה לבדה. אשה מבוגרת, אמא לבן המשרת בצבא ומתגוררת לבדה. אולי התגרשה מבעלה, אולי הבעל נפטר. בכל שעה פנויה היא מנקה ומשפשפת וממרקת ומציבה את כלי־המטבח ושאר כלים על אדן־המרפסת לייבוש, וכולם רואים. מה היא שקודה למָרֵק ולנקות כל־כך. בשעות־הערב, אם איננה מנקה, יושבת היא בחוּגָה קטנה של אור, פעמים קוראת, פעמים סורגת. אשה לבדה. מתגוררת שתי פסיעות ממני ואיני יודעת עליה אלא זאת שהיא אחות. ואת כלי־המטבח שלה אני רואה. ואת חוגת אורה בערבים.

לגמרי למטה טרקה דלת ותיכף אחר־כך נשמעה התנעת־מכונית. כבר ברוך ברוך מתניע את הטנדר שלו. גם ברוך ברוך מתגורר לבדו, בדירת־הקרקע בת החדר האחד. שתקן כזה. על־פני המדרגות הוא מברכה לשלום בשפה רפה ובהבלעה ומצניע את הווייתו ומניח לה לעבור. בבית משותף מזדמנים כל מיני אנשים להתגורר יחדיו. צילה אומרת, שהוא לומד משפטים. באמת משונה, אומרת צילה, הרי הוא מגמגמם. אם אזדקק פעם לעורך־דין, בטוח שלא אפנה אליו. איך יוכל להופיע בבית־המשפט, את מי ישכנע. עורך־דין מגמגם, אפילו יהיה מי יודע כמה חכם, איננו מעורר אמון. מה פתאום, מה לי ולעורכי־דין. לא, סתם. שאוליק ישן לו, אפילו הטנדר לא העיר אותו. הייתי רוצה לדעת מדוע אני תמיד מתעוררת לפניו. הסתכלה בו ותיכף הסֵבה עיניה. מידה מגונה היא להסתכל בפניו של אדם ישן. גלויים הם לפניך כגוף במערומיו, חסרי־הבעה וחסרי־אונים מפני העיניים המסתכלות בהם. עיניים רואות ועיניים עצומות. תיכף נכמרה בה בקשת מחילה כאילו אשמה במשהו, כאילו תפשה את שאוליק בקלקלתו, כאילו הוא אשם בתחושת הטינה העמומה והבלתי־מודעת שהקיצה בלבה וחלפה אבל שיירה סרח־עודף. כאילו חטאה לפניו. במה חטאתי לו. שמא בחלום שחלמתי ואיני זוכרת אותו כלל. שאני כזאת. ואולי כן. שהיא זכה וטובה וללא דופי במעשים ובחובות ובמלאכת הבית ובטיפול בילד ואף־על־פי־כן איכשהו חוטאת לפניו. אולי בחלומותיה. שאשה טובה היא לו ואשה חוטאת אני לך. כלום לא כך? כאילו חיה מאחורי איזו מחיצה סמויה. אבק־מרמה ודאי יש כאן. שאוליק אינו יודע והיא עצמה אינה יודעת.

חזרה והסתכלה בפניו עצומי־העיניים: פנים רגילים וטובים, פני אדם בשנתו. לא שאיפה בהם ולא ייחולים. אדם במסילת־חייו הכבושה, מיושב בדעתו. כל־כך מיושב בדעתו. סתם, כל־כך סתם. מה טעם לרוגזה שהוא מעורר בה, באמת שאינני יודעת. אולי מפני ששוב אין בו שום חשיבות שתוכל להסתופף ולנשום בצלה את חייה־שלה, שתעניק טעם לעשיות הקטנות של יומיום, אשר מעתה והלאה ועד עולם תהא שבויה בתוכן. פנים רגילות בהחלט של פקיד מקובל במשרד־החקלאות. אלוהים, מה אני רוצה ממנו. טינה שהיתה בה פינתה מקום לצער כבוש על משהו שהיה כפי הנראה בחייהם בעבר והנה אבד. משהו חשוב ועיקר, מן הסתם. אחרת לא היה היעדרו מורגש כל־כך.

הנה גם הילד משמיע קולו. תיכף, עזרי. אף הוא כּרוֹז של הבוקר, כמו תרועת האוטובוס הרחוק, כמו התנעת הטנדר של ברוך ברוך, כמו בהרת האור של האחות מן הבית השכן. תיכף, עזרי, אני באה.

הזדקפה והבחינה בווילונות החדשים, שהיו מקופלים על הכיסא, ונתלקחה שמחה בלבה. היום אתלה אותם. צהוב ושחור ואדום, נפלא. כאשר ראיתי את הבד הזה,2 תיכף ידעתי כי זהו זה. גם בעיני צילה מצאו חן. כמה נפלא לערוך עם השמנה הזאת קניות. אל תצרח, כבר אני באה.

קמה ועטתה חלוק על גופה ואותה שעה זע שאוליק זיע ראשון של התעוררות. אתה יכול לשכב עוד קצת, היטיבה עליו את הסדין והלכה לבן.

האור גבר מאוד ומיני הרעש והקולות אשר בחוץ כבר לא נשמעו, כי היו רבים מאוד. נוסעי שעה שבע כבר יצאו לדרכם ונוסעי שעה שמונה ישבו במטבחיהם וגמעו קפה. האור מילא את כל החדרים, ובמכולת נצטופפו נשים לקניות. בוקר טוב גברת ליפמן. בוקר טוב גברת קרן. האור דלק אצלכן עד שעה מאוחרת, מן הסתם היו לכם אורחים. לא, בעלי עבד. כל־כך מאוחר? מה לעשות, יש לנו הרבה חובות. באמת שמעתי תקתוק של מכונת־כתיבה. אני מקווה שלא הפריע לכם? לא לא. תן לי תשע, בבקשה. גם חבילת־חמאה. בוקר טוב. רוב האנשים המשתכנים בבתים משותפים עושים לעצמם חובות, אחרת אי־אפשר, כנראה. בוקר טוב. כן, זה הכול. להתראות. מי זאת שיצאה? שלום, שלום. השכנה החדשה שלנו, בעלה עובד במס־הכנסה. אה. בוקר טוב. להתראות. טרי? בהחלט, רק אתמול הבאתי אותו. בוקר מצויין. טוב טוב, שלום. אז תן לי גם מלפפונים. בוקר טוב.

להתראות. זו באה וזו יוצאת וגברים באים כנגדן, רחוצים ומסורקים ושערותיהם לחות, כולם גוררים את לילם אל יומם. הרחוב כבר התמלא מכוניות וכלי־רכב למיניהם ותור הממתינים ליד תחנת־האוטובוס נתארך ונצטמק חליפות. מכל הבתים נוהרים אליו פועלים ופקידים ובעלי־מלאכה ואנשי־עסקים ומורים ותלמידים וזבנים והוא קולט את כולם ופולטם לתוך האוטובוסים.

שעה ששאוליק גילח זקנו בחדר־האמבטיה כבר התרוצץ עזרי בחדרים, גורר אחריו סוס על גלגלים קשור לחבל, והארוחה כבר היתה ערוכה על השולחן אשר במטבח. מיכל הספיקה להחליף בינתיים בגדיה והיתה רחוצה ומסורקת.

בדיוק כאשר מזגה את הקפה, צלצלו בדלת. מי זה יכול להיות כל־כך מוקדם. עזרי רץ ראשון, מיכל אחריו. מי זה? שאל שאוליק מחדר־האמבטיה ולחייו מסובנות. מיכל לא השיבה והוסיפה לדבר בלחישה עם האיש הניצב בפתח. עזרי עמד לידה, אגודלו בפיו ועיניו מביטות באיש הזר.

‘מי זה היה?’ יצא שאוליק מן האמבטיה ומברשת־הגילוח בידו.

‘אביך חולה, שאוליק. האיש הזה בא להודיע שהלילה לקחו את אביך לבית־החולים’.

‘מה יש לו?’

‘אינני יודעת. האיש לא סיפר לי’.

שאוליק חזר לחדר־האמבטיה. עזרי הלך אחריו, עמד בפתח והסתכל באבא שלו, כיצד הוא מותח צווארו כנגד הראי. חבל שדווקא היום. בַּחֶבל מצפים לי בתשע. בשתים־עשרה קבעתי ישיבה בבאר־שבע. נדמה לי, כי אף פעם לא שכב בבית־חולים. ‘מה אתה עושה, אבא?’ ‘אני מתגלח, חבוב’. ‘אתה מתגלח, אבא’. ‘כן חבוב, כן’ ‘אז אני אוכל ואחר־כך נלך לסבא. טוב, אבא?’ ‘בשבת, חבוב, לא היום’ ‘מתי שבת?’ ‘עוד מעט, מחר’. ‘מדוע היום לא שבת?’ ‘כי היום זה לא מחר’. ‘בוא נלך היום אז היום יהיה שבת’ ‘אי־אפשר, סבא היום בבית־חולים’.

לאמתו של דבר לא הופתע ולא נחרד. נדמה היה לו כאילו תמיד ידע שבדיוק כך, כאשר יעמוד בוקר אחד ויתגלח, יבואו ויקראו אותו לאבא. כמעט תמה היה בלבו על שום־מה לא באו עד עתה. בן כמה אבא? מה זה משנה. תמה היה, שאין חרדה בלבו. שהוא מהרהר באבא כאילו כבר נפטר מן העולם. אולי מפני שהאבהות, שאביו נטע בלבו, תוסיף להתקיים בחייו, כך או אחרת, גם לאחר שאבא עצמו כבר לא יהיה.

‘אתה תיגש ודאי לבית־החולים?’ אמרה מיכל בשעה ששתה את הקפה שלו. עזרי בא ועלה וישב על ברכיו.

‘כמובן’.

'כבר דיברו ביניהם בלחישה, בהתאפקות, בכלשהי חגיגיות, כאילו פינו את עצמם הצדה בפני המאורע ההולך וקרב וכבר הם נכבשים לו.

שאוליק קם ללכת ועל המדרגות פגש את פרץ רובין. אחר־כך ראתה אותם מיכל מבעד לחלון כיצד שניהם משתהים שם למטה, ליד הג’יפ של שאוליק. פרץ רובין היה נמוך משאוליק, אבל רחב־כתפיים ממנו. איזה פני ירח חייכניים שיש לו! עומד לו כנגד שאוליק פשוק־רגליים, ימינו בכיסו ותחת זרועה תיק־מכתבים דק ובשמאלו הוא משחק בצרור־מפתחות ורוח־הבוקר הקלה מניעה שערותיו וכל עצמו מרוצה ושש אלי יומו, אל עסקי הבנזין שלו ושאר העסקים המתחוללים באלו בתי הקפה האפלוליים, המתמלאים בשעות־הבוקר המאוחרות וכל השולחנות תפושים ולחשושי העסקים בעיצומם. ביחידות ובשניים ובשלושה יושבים להם הללו ליד השולחנות הקטנים ומאוורר גדול מאווש חרש מעל ראשיהם. כאן כולם מצפים למישהו, נפגשים, מחפשים את מישהו, דנים על עסקות, ממשיכים במשא־ומתן, באים לידי הסכם. אז מה גמרנו? על שבעה אחוזים. רגע רגע, הרי אמרנו! אדרבא, מה אמרנו? המלצריות בשמלניות חומות, חגורות סינריות לבנות וסרט־כתר לראשיהן – שֵם בית־הקפה רקום עליו באותיות כחולות – חומקות בין השולחנות, מגישות קפה, נותנות עודף הולכות הלאה. פניהן חתומים וחיוכן הפרטי שמור לאנשים אחרים במקומות אחרים. תחת המאוורר המאווש ובתוך ענני־הקטורת של סיגריות, מוכרים וקונים, מאריכים הסכמים ישנים וחותמים על חדשים, מרוויחים ומפסידים בהיעלם אחד. רוכלי סידקית נדחקים בין השולחנות ומציעים לסוחרים ולבעלי העסקים הגדולים סכיני־גילוח, סבון־רחצה, סוכריות־מינתה, עטיפות־ניילון לתעודת־זהות. ‘מר רובין, טלפון. מר רו–בין!’ פרץ קם ותוך כדי כך מעיף עין על המלצרית שקראה בשמו – פניה חתומים, עיניה בוהות לפניהן, אדישות להחריד. לא ראתה אותו וקראה שנית: ‘מר רובין, טלפון!’

‘כן, כן!’ וכבר הוא נדחק בין השולחנות ובכיסיו מצטלצלים מפתחות ומטבעות־כסף והוא נתקל במישהו ופני־הירח שלו מחייכים במלוא קמטיהם ומבקשים סליחה ועיניו ידידותיות ונוחות וכל עצמו אומר היות בין־הבריות, רצוי ומקובל. וככה הוא נע ושט ועובר על־פני המלצריות בין השולחנות והולך אל הטלפון אצל הראי הגדול. כן, פרץ רובין מדבר. פרץ רובין מקשיב ומדבר לתוך הטלפון ובוחן בשעת מעשה את פניו בראי וכיצד ההבעות שלו משתנות מתמיהה ומהסכמה לקוצר־רוח. הוא רואה את שפתיו נעות בראי כאילו פרץ רובין מדבר עם פרץ רובין. בנזין? כן, אני שומע. ביררת אם אפשר? טוב. אבל מנין לך שיסללו שם כביש? מרכזי אפילו! טוב מאוד, טוב מאוד. וכל הזמן הוא מביט אל צלמו אשר בראי, ובכן כך נראה פרץ רובין כאשר פרץ רובין משוחח בטלפון: נמוך־קומה, מוצק, נמרץ ופעיל ופוסק, שקול, מפזר היסוסים. ומה בעניין הרישיון? אה, כן. הצווארון פתוח ושערות־חזהו מקורזלות ומגיעות עד שורש הצוואר. אותה חולצה, רק המכנסיים היו אחרים. אפילו אותו שעון עצמו, על פרק־ידו, אפילו את רצועת־המתכת לא החליף מאז. אז כמה דונמים אתה אומר? טוב, מחר נוציא את הטרקטורים לחריש. מה? ודאי ודאי, את האישור מהמועצה האזורית כבר קיבלנו. גם מוועדת־הביטחון. שמע, מה זה היה שם אצלכם באסיפה השנתית שלכם? איזה מיכה, הארוך? כן כן, אני מכיר אותו. מה אתה אומר!! כך ממש אמרה? וכולם שמעו? נערה אמיצה, הגננת הקטנה שלכם. נו טוב, שלום. בעניין הטרקטורים אתה יכול לסמוך עלינו. טוב, אודיע לך. אתה יכול לסמוך עלי בעניין הבנזין. ואת העסק עם התחנה החדשה אבדוק. צלצל אלי מחר ואודיע לך.

פרץ רובין השיב את השפופרת על כנה וצלמו אשר בראי עשה כמוהו. בלי־משים התחייך אליו ומיד נשתסע החיוך לגיחוך. אתה זה אני ואני זה אתה, אותו פרץ רובין שדיבר לפני שנים על דונמים, מדבר עכשיו על עסקי בנזין. צלמו אשר בראי גיחך אליו ושניהם ידעו, בזה הרגע עצמו, כי מותרים הם מכל קשר אל מה שהיה. העבר אולי קיים, אך צילו נאסף, תודה לאל, ועכשיו הוא שייך לכאן, לבתי־הקפה הללו, לבתים והרחובות והמדרכות והמכוניות והפיגומים והרעש והאנשים אשר בקפה ובחוץ וברחובות. אל העולם העסקני הזה, שהוא לפי דרכו עולם הרפתקאות של רווח והפסד, של תשוקות וציפיות וחדוות, של חשבונות וחשבונות־שכנגד, של הפלגות עתירות־דמיון אל הכנסות צפויות. הונו הגדל בבנק אינו אלא תוצאה בלבד, בשום פנים לא תכליתו. עיקרו ביצר־הפעילות שנתשחרר ממעצוריו, והוא משתולל ומסתכן באלה בתי־הקפה האפלוליים. יומיום, יומיום. מי אמר שהכסף הוא אמצעי־מחיה, ואפילו לרמת־חיים גבוהה? הוא תכלית לעצמו, מקור של פעילות והתרגשויות וציפיות. הוא עשוי ניירות־ערך, חשבון בבנקים, שבוי לפירעון בשטרות חתומים, הוא ואשר בו, המקנה כוח, מגביר אי־תלות, מגלה בדיעבד הבלותם של ערכים שתמול־שלשום היו ערכיך־שלך. חלילה, בקול לא יגיד הבלותם אפילו לקרוב בידידיו. אדרבא! הבלותם והאמת האחרת המשתמעת מהם – הצִנעה יפה להם. שהכסף מגלה את אמתו רק לראויים לו, שעמדו על כוחו, שנאחזו בכבלי קסמיו, שגילו בו ובעסקיו ובפעילותו מלואו של עולם.

על־פי הבעת־פניו שהשתנתה פתאום, הבינה מיכל כי בזה הרגע סיפר לו שאוליק על אבא. פיו של פרץ רובין נחתם וקמטי־החיוך סביב עיניו נתיישרו וקורת־רוחו הקדחתנית והארצית נסוגה כביכול מפני כבודו של החולה.


אותה שעה יצא ממבוא־הבית הפקיד הבכיר ישי לוויטה. לבוש בקפידה מכנסי־קיץ נאים, חולצה צחורה ומגוהצת, עניבה מהודקת כיאות ומטפחת מחפה על הצווארון מפני הזיעה. שערותיו לחות, משוכות לאחור וסימני המסרק בהן, חושפות מצח רם וחיוור כלשהו. תיקו בידו, עבר על פניהם של שאוליק ופרץ רובין בפסיעות מצומצמות ותואמות, מתונות ונחפזות כאחד, כובשות דרכן במהירות ובבטחה. שאוליק ופרץ בירכוהו לבוקר־טוב והוא השיב להם בזיקור אצבע שמאלו ובשעת־מעשה העלה חיוך על פניו שנמחה תיכף לאחר שחלף על־פני השניים. השניים הביטו אחריו. ‘בַּה!’ קרא פרץ רובין, כאילו התמודד עמו בהיחבא וניצחו בהיעלם אחד. שאוליק חייך בהבנה. ‘ראית?’ ‘טיפש אחד’. ‘ואשתו’. ‘אשתו שוכבת עם המשרה הנכבדה שלו, לא אתו’, אמר פרץ רובין. שאוליק שתק. ‘ועם ההצלחה שלו’. שאוליק נכנס לג’יפ והתניעו. פרץ רובין הניף ידו ופנה לדרכו. מפתחי־הבתים, מכאן ומשם ומעבר לכביש, הוסיפו אנשים לנהור אל תחנת־האוטובוסים.

מיכל חזרה למטבחה, מזגה לעצמה קפה וישבה לאכול. הבוקר זרח גבוה על־פני הבתים, עזרי זחל לרגליה, סוס־העץ נתחלף עכשיו במשאית. כך ישבה לעצמה במטבחה, הכלים המלוכלכים בכיור ועל מדף־השיש שלידו, הבוקר בחלונה ועזרי מתרוצץ לרגליה.

אחר־כך קמה לתלות את הווילונות החדשים. גמרה מלאכתה ליד הדלת ופנתה לחלון. הווילון החדש שעל הדלת התנפנף ברוח כמו תקווה והשרתה עליה חדווה חגיגית שבהתחדשות. נחה דעתה והיא אמרה לעצמה ‘עכשיו אני מרגישה את עצמי כמו בבית. במשכורת הבאה נחליף גם את השולחן, הוא מסורבל מדי. אולי גם את הכורסה הנוראית הזאת’.

וזו כבר היתה שעתו המאוחרת של הבוקר, כאשר החזיתות המזרחיות של הבתים נתלהטו בשמש והצל אשר במערב הצטמצם נרדף ונדחק אצל הכתלים לקראת מותו בצהריים. האוטובוסים כבר חלפו ריקים־למחצה על־פני תחנות דלילות, והרופא הזקן יצא עם כלבו לטייל קצת בצל המועט הגווע אל צהריו. הכלב רחרח לפניו ובעליו הפסיע אחריו בשובה ובנחת, הרצועה בידיו השלובות לו על גבו. הלך לכאן, פנה לשם, התעכב ליד הכלב, שעשה צרכיו אצל העץ, וחזר אל השלט הקבוע ליד מבוא־הבית: דוקטור ל' אזולאי, מנתח. שחור על־גבי לבן. כל האותיות ישנות, רק הלָמד חדשה. שקודם היה כתוב ג' אזולאי, עכשיו ל' אזולאי. קודם היה השלט שלו, עכשיו הוא של בנו. מי יבוא ויאמר מה בין למ“ד לגימ”ל. רופא בנו של רופא בנו של אבא. מנתח מפורסם היה לפנים, עכשיו הניח לאזמלו בידי בנו והוא יצא לטייל אחרי כלבו. קצת כאן אבל בעיקר ביוגוסלביה. רופאים מקרוב ומרחוק באו ללמוד תורה מידיו. אפילו דודנו של המלך הפקיד בידיו את גופו.

מיכל עלתה על כיסא לתלות את הווילון השני מעל לחלון ומשם ראתה את הרופא הזקן בדימוס מהלך אחר כלבו אל הגינה הציבורית הקטנה, המתרווחת לה קצת הלאה בין הבתים. מתחה זרועותיה לקבוע את המוט למעלה, מכל העברים והבתים ניבטו אליה לועי חלונות. איך שאנחנו חיים לנו דחוקים וצפופים בין חלונות ודלתות של אנשים זרים. בלי־משים שאפה רוח, כאילו קשתה עליה הנשימה. התכופפה ליטול את הווילון החדש ואתה שעה קלטו אוזניה צעדים על המדרגות.

צעדים מנתרים בקלילות, מתופפים ויורדים. השִׂימה עצמה טרודה, אבל אוזנה היתה כרויה לשמוע.

דלת־המבוא היתה פתוחה מעט ומבעדה הבחין בנאי בווילון החדש. נשתהה ונכנס־חמק פנימה בהילוכו הרפוי, המרושל, המתחנחן לראווה, זה ההילוך שהוא ערבוביה של חירות והפקרות. עמד והביט. חולצתו מופשלת על מכנסיו, וכפות־רגליו המסונדלות הציצו מתחת שולי המכנסיים. גליל־נייר גדול היה מקופל תחת זרועו. היא עמדה על כיסא ומתחה זרועותיה והוא נשא ראשו, וזקנו הזדקר ביתר־שאת. ראתה אותו מיכל עומד ומביט ונתחייכה.

‘וילונות חדשים’, קבע בנאי כמין תשובה לחיוכה. ‘אמרתי לך, שאת לא תגורי בבית בלי וילונות’.

‘יפים בעיניך?’ הרחיבה חיוכה לשאלה שבאדיבות, אך מיד קפא חיוכה ונעשה מתוח וחסר־אחיזה. אפשר חלומה עלה בקרבה בזכר־פתאום. בכלל, וילונות בחדרים, פרחים, הרבה פרחים, אפילו במטבחה מצויים תמיד פרחים. עכשיו נדמה לה כאילו מבקשת היא להניס על־ידי כל זה איזה אויב סמוי השורץ בבית. בנאי הבחין במבוכתה ופיטם בנחת את מקטרתו. אצלו בחדר אין בכלל וילונות, אבל יש לו מערכת כלי־קפה נאים ואף נרגילה ערבית משובחת. סתם כך, לשם קישוט. איש עדיין לא ראה אותו מעשן בה. היתה תולה את הווילון והרגישה את מבטיו זוחלים בהיחבא על רגליה, חובקים את מותניה, מלטפים את חמוקי־שדיה, מרפרפים על שפתיה ומצחה ושערותיה וכבר היא מלופפת שבויה בתוכם וכבר לבה נוקפה. סומק קל פרח בלחייה ודעך. התחילה לקלס ולשבח בשטף־לשון את הווילונות שלה, כמה שהם יפים ומרגיעים, ובכלל, בדים מעניקים חמימות נעימה לחדרים, אתה לא חושב כך? נימה של התרסה נשמעה בקולה, כאילו התגוננה בפני ביקורת סמויה.

‘אבל חביבתי, כלום אמרתי שאינם יפים? ודאי שהם יפים’.

אז פקחה עיניה במין מבט תמוה ומשונה, והודתה חרש, בכלשהו פעימת־לב, כאילו עשויים לשמוע בקולה גם דברים אחרים:

‘אני נורא אוהבת וילונות צבעוניים’.

‘בייחוד כאשר הם מתנפנפים מעט ברוח. אז פשוט מתחשק למתוח חבל ולהפליג’.

‘להפליג?’ נרתעה מיכל, ‘למה להפליג?’

‘ככה, וילונות מתנפנפים ברוח מעלים טעם של מפרשים בנחירי ומתעורר רצון להפליג’.

‘איני רוצה להפליג לשום מקום’, צמצמה עצמה מיכל ואמרה. בנאי הוסיף להגיד משהו, אך היא לא הביטה לעברו. עכשיו היתה לה הרגשה, כאילו הוא מסתתר כל הזמן מאחורי המלים שפיו פולט, אך למעשה אינו נוכח כלל. כאילו… כאילו… וגם עיניו, אף־על־פי שחשה את מבטן על רגליה, מצועפות היו ורחוקות ואפשר שלא ראה אותה כלל. האדיבות השואלת והמתעניינת והמסתייגת שלו הרגיזה אותה. הכול בו, בבנאי הזה העמדת־פנים, ולמראית־עין בלבד, לקיים מחיצה בינו לבין העולם ומאחוריה הוא מסתיר פניו וחי לו לבדו, בהיחבא. כיצד? נתלהטה בה סקרנות לדעת: כיצד.

‘יפה כאן אצלכם’, השיט בנאי מבטיו על־פני החדר.

‘כאילו פעם ראשונה אתה נמצא כאן’.

‘בכל־זאת יפה’.

אותה שעה נכנס לחדר עזרי, נעצר והסתכל בבנאי.

‘ילד יפה’, קילס בנאי באותה נימה אדישה, בה קילס קודם־לכן את הווילונות, ללא השתתפות וללא פליאה. מיכל ירדה מן הכיסא, בחנה מעשי־ידיה, הבליעה חיוך של קורת־רוח ופנתה למטבח. בנאי הצית את מקטרתו, החליק על ראשו של הילד והלך לו.

היא שמעה את טפיפת סנדליו על המדרגות ושוב, כמו בערב ההוא, התלקחה בה חימה חסרת־שחר. כאילו טפחו על פניה, העליבוה, פגעו בה, שמוה לצחוק. אבל מי?! הבנאי הזה, הלא־כלום הה, ה… ה… לא כדאי לחשוב אפילו. חתיכת־שקר אחת גדולה. אפילו העיניים היפות והעצובות שלו. זה הוא עושה כך בכוונה שהעיניים שלו תבטנה עצובות, כדי לפתות נערות אל חדרו. לא אותי! לא הייתי יכולה לשאת את מגע־ידו.

ואף־על־פי־כן, בעל־כורחה חשה במשבים של חיים רבים ואחרים שנשבו ממנו, ופתאום נהיה לה צר והיא ביקשה לשאוף רוח, כמו בחלומה. כאילו ביתה סוגר על מיני אופקים הפתוחים לעבר חיים רבים ואחרים. עדיין חשה על זרועותיה ומותניה את מבטיו. כאילו היא עשויה דונג וכל מבט שלו הטביע בה חותם. אלו העיניים שלו, הרואות־לא־רואות, רואות־שומרות, רואות־זוכרות ונשארות בגופה אחרי לכתו.

ניגשה ליטול מן הארון כותנות לגיהוץ ובלי־משים נתקלו עיניה בבבואתה אשר בראי־הארון. נטלה את החבילה וביקשה לסגור את הדלת. מיכל אשר בראי עשתה כמו והושיטה ידה להיכלא בתוך הארון. חזרה מיכל ופתחה את הדלת ובחנה את עצמה בראי, בהתמכרות פתאומית וגמורה. החבילה נפלה מידיה. צמצמה רגליה וכפות־ידיה החליקו על מותניה ולאורך גופה. בכלל לא ניכר בי שילדתי, ממש גוף של נערה. אתמול עברה עם העגלה ואיש אחד היסב פניו והסתכל בה. תחילה חשבה שבפעוט הוא מסתכל. איזה מבט! לעולם אין הגברים משערים איזה חיים עשוי מבט שלהם לחולל בגוף של אשה. האיש ההוא הלך לדרכו, אבל מבטו נשאר בגופה והלך עמה. כמו של בנאי. עכשיו נדמה לה, שעיניו של בנאי לא חמדו אותה, לא פגעו ולא העליבו, אלא בחרו אותה. שוב, כמו בימיה הראשונים עם שאוליק. בחרוה והוציאוה בהיעלם אחד, ובכוח המבט בלבד, מאלמוניות נשיותה. בחנה את עצמה בראי ואצבעותיה ליפפו את צווארה, החליקו על שדיה ופתע נתנשלה מבגדיה ותוך כדי רתיעה שביראה וחמדה והשתוקקות – עמדה מול הראי יחפה ומעורטלת ובחנה את חמוקיה בעיניים זרות ורחוקות, באור־היום הגלוי. והיה בה אותה שעה רטט חמדה של תענוג נסתר ואסור, כאילו בהתייחדות זו עם גופה יש מן החטא ומן ההעזה כאחד, כאילו עברה איזה סף של חדר, שהכניסה אליו אסורה. חשה כל איבר שבה וחשה את מבטיו של בנאי נחים חומדים על יצורי־גווה, הנה הנה פשוטות זרועותיו לאחוז בה. החיוך המלטף נגוז מעיניו ומבע אחר משתכן בהן, גם במבע האחר הזה אני רוצה. הנה הנה היא נתונה בזרועותיו, בחדרו־שלו, בעולמו־שלו ובבת־אחת לא צריך לחשוב על שום דבר והכול פתור מראש מפני שבין כה וכה אי־אפשר לפתור שום דבר. אפשר משום כך אני נמשכת אל עולמו־שלו, אל היאוש השקט שלו, שמתפרט בלי טעם ובלי מידה לספק תענוגות, בנות־יום ובנות־לילה. משום שדווקא בהעמדת־הפנים שלו היתה איזו כנות אחרת, אישית מאוד, בלתי־מתפשרת, שהכריעה את הטוב הקלוש שראתה בשאוליק. טוּב ללא שורשים, שאין לו במה להיאחז, טוב נתון בנעלי־בית, שאינו פרי בחירתו־שלו, אלא פרי מצוות אנשים מחונכים, אולי פרי מורשת־אבא. בסך־הכול טוב חיובי, אולי, אבל משעמם, שאין בכוחו להזין את נפשה, והוא, בסופו של דבר, כמו כוח הווילונות החדשים והפרחים המצויים בכל עת אפילו במטבח. טוב שבנוחיות, מבחינה ידועה. טוב ללא עצמאות, לא נפשית ולא רוחנית. אולי משום־כך נמשכה־נרתעה אל עולמו של בנאי, אף־על־פי שידעה, כי ההפקר שבו מאיים על עולמה.

הילד בא ונכרך לרגליה וראה את אמא שלו בתוך הראי ופשט ידו לנגוע באמא אשר בראי.



 

פרק חמישי    🔗


משהגיע תורו, עלה ישי לוויטה לאוטובוס ולפניו ואחריו עלו אנשים אחרים, איש איש לתכליתו. התלמידים נסעו לבתי־ספר ורק הנהג נסע ונסע וחזר על מסלולו ולא הגיע לשום מקום. ישי לוויטה עמד דחוק בין האנשים הצפופים ושתק בנימוס, ראשו המטופח והמסורק נאה מורם גבוה והצדה מראשי האנשים האחרים. האוטובוס יצא מרחוב אחד ונכנס לרחוב שני ונסע קצתו בשמש וקצתו בצללי־הבוקר שהבתים והעצים הטילו על הכביש. עם המשרה הנכבדה שלו, לא אתו אשתו שוכבת. גם כשהיא שוכבת. כאילו לא שמע. אולי בכוונה אמרו כדי שישמע. ועם ההצלחה שלו. מישהו עישן מאחוריו וקמצוץ של אפר נפל על שרוולו הצחור. לא היסב ראשו לראות את המעשן ולא גער בו שאסור לעשן באוטובוס צפוף־אנשים, אלא ניער בשקט את האפר בקצה ציפורנו והוסיף להביט דומם על־פני העיר החולפת מבעד לחלונות. זהו כאשר מתגוררים צפופים כל־כך עם האנשים האלה. הקנאה מדברת מתוך גרונם, זה הכול מתוך קנאה. דניה צדקה, צריך היה להתאמץ עוד קצת ולרכוש את הווילה הקטנה ההיא בנוף־ים. לא חשוב שהיא ישנה, אפשר היה לשפצה ולגור בה לחוד, לגמרי לחוד. נדמה לי, כי הגיע גם הזמן לרכוש מכונית ולא אצטרך להידחק כאן בתוך הצפיפות הזאת. בוקר־בוקר, בוקר־בוקר. כאילו אני כאילו בכלל אינני. עוד קצת, אולי לאחר שאקבל את המינוי. רק שאקבל אותו. מן הסתם אקבל אותו. אלא מי יתמנה, ברקאי? ברקאי הוא אדם מועיל מאוד, כמובן, אבל. כמובן, כמובן, אך הרי גם מישהו אחר יכול להגיד: ישי לוויטה הוא אדם מועיל מאוד, אבל. הבלים! איש לא יגיד כך.

שוב נפל קמצוץ של אפר על שרוולו. פניו לבשו סבר של חומרה והוא היסב אותם להסתכל במעשן. אותה שעה עמד האוטובוס בתחנה, והאיש נדחק לרדת.

איש לא יגיד כך. וכאשר אהיה מנהל־המשרד, עצמאי לגמרי, ברשותי־שלי – לא, זה לא יהיה הסוף. לא יכול להיות הסוף. כאשר אני רק מדמה לעצמי כיצד התחלתי.

זה היה בשנתה השנייה של המדינה. המפעל בבעלות האנגלים, שבו עבד, נסגר, ושבועות אחדים הסתובב באפס־עבודה ואז אמרה לו ידידה של דניה כי מחפשים פקיד אחראי יודע־שפות במשרד ממשלתי אחד. ודאי שהוא יודע שפות, כישרון מיוחד לו לשפות, אלא שהמשרה המוצעת לא קסמה לו כלל, גם לא הדרגה והמשכורת. אבל דניה יעצה לו לקבל. ‘אל תראה את המשרה, תראה את הסולם המוצב בה’, אמרה לו. והיא צדקה, כמובן. באמת היה שם סולם גבוה והוא התחיל מטפס משלב אל שלב, מדרגה לדרגה, ממשכורת למשכורת, מכבוד לכבוד, מתפקיד לתפקיד, וכמובן – מאחריות לאחריות. עד כדי כך שהעלייה עצמה היתה לאוויר־חיותו ואם יפסיק לעלות, כאילו יחדל לנשום. ההצלחה היתה לתכלית־חייו, התאווה הגדולה, הסם המחיה. שאינו מצליח אינו קיים, משול כמת וגרוע מן המת. הברירה הטבעית בעולם איננה, כפי הנראה, בין מה שנכון לבין מה שאינו נכון, אלא בין זה שזוכה להצלחה לבין מה שאינו זוכה לה. היא מעין תעודת־אזרחות של אדם בחברה. כמעט תעודת־קיום. בלעדיה אולי עשוי אדם לגלות פנים אחרות באמיתות המקובלות, אך שום דבר לא יעצור אותו מלהידחק לקרן־זווית, אל הכישלון ואל הבדידות – ידגור לו שם על אמיתותיו האצילות והגאות עד שיתפגר. ההצלחה חידשה בו, בישי לוויטה, את מגעו עם הבריות, זה המגע שהודיע עצמו ברחשי הכבוד שרחשו לו. הם החניפו לו ותמכו בתדמית העצמית שלו כמו הפיגומים בבניין השבוי וקם בתוכם. כביכול אינו קיים לעצמו אלא ברחשי הכבוד של הבריות אליו. כן, מר לוויטה. לא, מר לוויטה. אודה לך מאוד אם תואיל לכבדני בנוכחותך, מר לוויטה, כתב השר עצמו. אין הוא מודה בעצמו ובערכו אלא במידה שהבריות מודים בו. ככה, ככה. והוא משלב זרועו בזרועה של דניה רעייתו, ושניהם נכנסים לאולם המואר, מצומצמים וחשובים, והשתחוויות וקידות וחיוכי־היכרות עם נציגים מחוץ־לארץ, וכבר נדחקת כוסית לידו וכבר עומדים ומגלגלים שיחה בלשונו של הזר. שהרי הוא בעל־לשונות, כל עלייתו מידיעת הלשונות. והכרת־הערך העצמית, כמובן. ודניה שהפליגה אל הקצה השני של האולם עם נשים אחרות, מחייכת אליו מרחוק ושניהם נטועים במקום הנכון, ראויים וטובים, מתחת לזוהר ההצלחה והכרת הערך ורחשי הכבוד והחשיבות, וכמובן – האחריות. נו כן, האחריות. שכן, אין הוא נוטל אלא את המגיע לו. לא זכויות של ותיק או זכויות של פעילות מן הימים ההם, כדרך כמה פקידים עסקנים־לשעבר – לא. אלא הוא עצמו, כמות שהוא, כשרונותיו, יכולתו, חריצותו, כושר־עבודתו, יוזמתו, השפות השגורות על פיו, וכמובן – הצלחתו. אפילו העיתונים כותבים בשבחו. הרי לא כל פקיד מוכרח דווקא לא להתאים לתפקידו או למעול בכסף או באימון. היושר ונקיון־הכפיים אינם רק עיקרון מוסרי, הם גם ערובה ממשית של הצלחה מתקיימת. ורחשי הכבוד. והאחריות, כמובן.

נשא ראשו והשיט עיניו על־פני הנוסעים והרגיש את עצמו בחינת מלך שהתחפש ובא בקרב העם, והעם אינו יודע. האוטובוס נסע דרך העיר, עצר בתחנות, נכנס לרחוב אחר. כבר חש בבשרו את עיניה הזורחות של דניה, כאשר יבוא ויבשר לה. ודאי שיתמנה, כמעט אין כל ספק בדבר. ולו בשביל הזריחה הזאת בעיניה, לו בשבילן בלבד. שהן מודות ומעודדות הלאה־הלאה אל מרום ההצלחה, אל המעטים הנבחרים העומדים בראש, אל בעלי־היכולת ובעלי־האחריות. כמובן: האחריות. המעניקה לחשיבות את משקלה המוסרי, הציבורי, החברתי. היא שוכבת עם הצלחתו, לא אתו. אפילו לא חייך למשמע משפט נואל זה של שכנו, אשר בקושי זכר את שמו. הוא ניערו מלבו, כמו קמצוץ־האפר משרוולו הצח. וכאשר האוטובוס עצר בתחנה היעודה, הניח בנדיבות־לבו לשתי נשים לרדת לפניו והלך אחריהן בכל הענווה הראויה, מבליע ערכו וחשיבותו.


 

פרק שישי    🔗


הנה אבא. ראה אותו מן הפתח שרוע אפרקדן ונושם בינו לבינו במלכות הלבנה של בית־החולים, ראשו העיקש עצום־עיניים ופיו חתום וידיו נחות רגועות על הסדין. רוח־בוקר צחה באה מן החלון הלבן ונתנשבה קלות על פניו ושערותיו וכן על שפם־השיבה העבות, המשתפל ומכסה את פיו בהדר של זִקנה. שאוליק שאל כיצד עבר עליו הלילה והאחות סיפרה כי היה סר וזעף. ‘הכרתו היתה מטושטשת וקשה היה להבין אותו’. ‘כמובן שהיה זעף, אבי שנא בתי־חולים’. האחות חשפה כלפיו שיניים צחות ותואמות. ‘הרגענו אותו בזריקה ועכשיו הוא ישן בשקט’. ‘את?’ ‘כן’. ושוב חשפה את שיניה וגם עיניה חייכו. ‘אמא לא היתה לידו?’ ‘כל הלילה. עכשיו היא מנמנמת לה במשרד’. חבל שלא הודיעו לי בלילה', אמר שאוליק ושוב תקפה אותו ההרגשה הנואלת והכפויה, כאילו הכול מתרחש בדיוק כפי שחזה מראש. אפילו חיוכה של האחות, אפילו שיניה התואמות.

שאוליק משך לעצמו כיסא לבן וישב כנגד אביו. אביו שכב לבדו בחדר הקטן. פִתחו של החדר השקיף לעבר אולם רחב ובו טורי־מיטות מזה ומזה לאורך הכתלים. החולים נשענו על זרועותיהם, גִלגלו שיחה ממיטה למיטה, הסתכלו בו מרחוק. אלה שהכירוהו, סיפרו לאחרים מי הוא ומה הוא. בחלונות הארוכים והצרים עמד בוקר רם וחריף, ומעבר להם, הרחק למטה, צפרה מכונית ואחר־כך עוד אחת. מן הבניין הגדול שבפינה מעבר לכביש בקעו צלצולי־ילדות של פעמון בית־ספר. לפנים היו מצלצלים לשיעורים ולהפסקות בפעמון־ענבל פשוט. השַמש היה עובר בחצר ועל־פני המדרגות, מכה בפעמון ומפזר דנדונים חיים ועליזים – עכשיו משתמשים בפעמון חשמלי. לוחצים על כפתור וסוחטים ממנו קול רם וצורם, ממושך, חד ועקר ומיירא. קול־הצלצול נאסף אל הדממה ולא הותיר כל הד. מן הסתם כבר נכנסו הילדים לכיתות. אבא עמד מן הצד בין ההורים ואותו השאירו בקבוצת־הילדים אצל השלט כתוב בגיר ‘כיתה אל"ף של לאה’. אבא הסתכל בו מרחוק כיצד הוא עומד לו בין הילדים. ידיו, שהיו שלובות על גבו, החזיקו כריך עטוף – בשום אופן לא רצה שאוליק לקחת את הכריך אתו. לאף ילד אין, מה־פתאום אני. טוב טוב, אני אחזיק. זוהי הכיתה שלך ואלה החברים החדשים שלך. כל־כך הרבה ילדים. החצר גדולה ורחבה כל־כך והבניין גבוה והרבה חלונות בו. ילדים גדולים באו לבית־הספר רכובים על אופניים. אלו בטח מכיתה ח או ה. גם אני. היום זה רק היום הראשון, אבל מחר אבוא עם הילקוט החדש שלי ואהיה כבר תלמיד. אחר־כך באה המורה לאה, איך אני זוכר את השם, וכולם הלכו אחריה. הסתכל אחורנית וראה את אבא מלווהו מרחוק בעיניים מעודדות – לך בני, לך עם הכיתה שלך. ואחר־כך בנשף הסיום, בעצם השמחה הגדולה, בשעת הנאומים ואחרי הבחינות, לאחר שכבר חילקו את התעודות, גילה פתאום שהוא קצת גבוה מאבא. פתאום כל־כך הוא גבוה מאבא. ואחר־כך יותר גבוה, וכאשר אבא פנה לדבר אתו, היה נושא אליו את עיניו. אולם כאשר חשב על אביו שלא בנוכחותו, חש עצמו תמיד קטן ודמותו של אבא גבוהה כמו בימים שהיה ילד. תמיד תמיד. כאילו הלב אינו גדל כלל וראייה שבלב אינה משתנה. עד עצם היום הזה, גם עכשיו. אולי משום־כך. משום שהאב הנטוע בלבו לא ימות אל במותו־הוא עצמו.

הסתכל בפניו של אבא והחריש פתאום. כאילו הקדימו הרהוריו את ניחושי־לבו. בלי־משים העביר את כף־ידו על פניו ואצבעותיו נגעו בשפמו. שפמו של אבא עבות משלי. תמיהני באיזו מידה פנַי־שלי דומים לפניו של אבא.

ראשו של אבא זע מעט, ושאוליק ניתר אליו. עד שלא נפקחו עיניו של החולה, נתעווּ שפתיו ומינֵי מלמולים נשרו מהן. שאוליק קרב את אוזנו ושמע את אבא מלחש את שמו של אחיו המת. ‘לא, עזרא, לא לא לא’. ושוב: ‘עזרא?’ בסימן־שאלה. לו אתה כאן ושמעת, עזרא אחי. אבינו קרא בשמך. שנית היית נותן את חייך, לו אתה כאן ושמעת, אני יודע. אני יודע שאבינו העדיף אותי על פניך והקנאה אכלה אותך. תמיד. ידעתי ולא אמרתי לך. גם אתה ידעת. והנה קרא בשמך, שבע שנים לאחר שהמלחמה לקחה אותך. לא בשמי קרא. רק שבע שנים? נדמה לו לשאוליק, כי יובלות חלפו מאז. בינו לבינו היה שאוליק מעלה את זכר אחיו אך לעִתים רחוקות, ואז היה חש בו עומד לידו ושוב העיקו עליו פניו המיוסרים, התובעים, האחרים, המתחננים ומאשימים, והוא עצמו מבקש להסביר, לפצות ואינו יודע כיצד. ‘אבא’, אמר שאוליק חרש ונגע במצחו. או־אז התרוממו בכבדות שמורות־עיניו של החולה בלחישה ועיניו נסוגו לתוך פניו, כאילו נרתעו מלנגוע בו.

‘זה אני, שאוליק’, אמר שאוליק.

‘שאוליק’, הפטיר החולה ואסף מבטו והשיטו אט־אט ובתמיהה על הסדין ואחר־כך על הכתלים ואחר־כך לעבר פתח־הדלת. פיו נשאר פעור ושיניו המצהיבות נחשפו עד שורשן והבל חם ומבחיל נדף ממנו. אחז בידיו של שאוליק ושאוליק גחן על פני החולה, עוצר נשימתו כדי שלא ישאב אל קרבו את הריח המבחיל:

‘כן, אבא’.

‘כל האנשים האלה מחכים לי?’

‘לא, אבא, הם נמצאים בבית־החולים’.

‘גם אני נמצא בבית־החולים?’

‘כן, כן!’ שמח שאוליק לשֵמע הצלילות החוזרת אט־אט אל קולו של אביו.

‘ככה’, נחה דעתו של האב והוא פקח עיניו לרווחה ונינוח יפה במיטתו, ואפילו שילב זרועותיו למראשותיו.

‘אבל מה פתאום בבית־החולים?’ שאל חרש, במין שלווה מוזרה.

‘חלית בלילה, אז הביאו אותך לכאן’.

‘להיכן?’

‘לבית־החולים, אבא’.

‘ככה. ומדוע הביאו אותי לבית־החולים?’

‘כי חלית. הרגשת פתאום לא טוב והרופא ציווה להעביר אותך לכאן’.

‘מה היה לי בלילה?’

‘הרגשת לא כל־כך טוב, אבא. עכשיו יותר טוב’.

‘הרבה יותר טוב!’ נתמתח החולה בהנאה, וביקש לחלץ את עצמותיו. ‘בלילה?’ נצטעפו פניו בזכרונות רחוקים, ‘כן, בלילה אִיז דָאךְ אַסימֶן אַז אִיךְ לֶעבּ’, קרא לפתע בקול גדול וביידיש דווקא.

‘ודאי, אבא, ודאי. אבל למה אתה צועק?’

‘אני מרגיש הר־בה יותר טוב, בני’, חזר החולה ונתהנה במיטתו ועיניו בוהות לפניו, ‘מתי נלך הביתה?’

‘עוד מעט, אבא. רק יבוא הרופא, ותיכף נלך הביתה’.

‘הרופא? לשם מה רופא? אני מרגיש את עצמי מצוין’.

‘בלי רופא אי־אפשר’.

‘טוב, נחכה לרופא’, נתרצה, ‘ומי הם האנשים האלה?’

‘איזה אנשים, אבא?’

‘אני רואה שם אנשים’.

היסב שאוליק את ראשו וראה אנשים אחדים ליד הפתח, מהססים להיכנס.

‘ידידיך, אבא. הם באו לדרוש בשלומך’.

‘אתם טועים, אני אומר לכם, אִיר האָט אַטָעֶס’, אמר החולה במנוחה.

‘איזו טעות, אבא?’

‘אִיר הָאט אַטָעֶס, זָאג אִיךְ’ נתעקש וקרא בחמת־פתאום, קוצף על־שום שאינם מבינים אותו וממרים את פיו, ושוב ביידיש. עכשיו עלה בדעתו של שאוליק, כי בעת האחרונה הרבה אביו לדבר יידיש.

‘ודאי, אבא’.

‘איפה אמא? אני רוצה את אמא!’ נתכרכמו פניו בהבעה של בכי חסר־ישע. ‘תנו לי את אשתי!’

‘תיכף, אבא, מיד אקרא לה’.

‘אאה, תיכף’, הפטיר לשון־ספק.

‘כן כן!’ הבטיחוֹ שאוליק ולא מש ממקומו.

‘והיא תבוא?’

‘כמובן!’

‘טוב. אבל איפה אמא? אני רוצה לראות את אמא. בלומה, בלו–מה!’

‘אני אקרא לה’, אמרה האחות בעלת השיניים התואמות.

‘ואיפה עזרא?’

שאוליק כבש פניו והחריש.

‘טוב. אז גם הוא יבוא. ועוד מעט נלך הביתה?’

‘כן, אבא. כשאך יבוא הרופא’.

‘גם הרופא יבוא? וגם דינה?’

‘כן אבא, כולם’.

‘כולם?’

‘כן כן!’ הבטיחו שאוליק בחופזה, ברצון נואש להועיל, להרגיע, למלא מבוקשו.

‘ככה, כולם’, הצטחק פתאום החולה לתוך שפמו, ‘כו–לם. אַלֶע צוּ דִי גְרויסֶע חַתֶנֶה’.

‘איזו חתונה, אבא? אל תדבר שטויות’.

החולה הזדקף על מרפקיו, כיוון פניו לעבר הפתח, שהשקיף אל האולם הרחב, ושילח בו צעקה גדולה ומרה:

‘יהודים! הקשיבו, יהודים! אתם אינכם יודעים את מי שאתם מאבדים כאן! יהודים!’

‘שקט, אבא, אל מי אתה נואם? אין כאן קהל ואתה נמצא בבית־חולים’.

‘אבל אתה כאן’.

‘אני עומד על־ידך, אתה יכול לדבר בשקט’.

‘טוב. יהודים!’ חזרה קריאתו ופילחה את השִגרה הבוקרית של בית־החולים, ‘הקשיבו, יהודים! לא מת, אדם חי הולך כאן למות!’

ואז נרגע פתאום והצניח ראשו על הכר.

‘ככה, עכשיו טוב. אתם טועים, אני אומר, אִיר הָאט אַלֶע אַטָעֶס. אני עוד אחיה הר–בה הר–בה שנים!’

‘ודאי, אבא’.

‘אתה מנחם אותי, בן?’ לִגלג בסלחנות אל תוך שפמו, ‘תודה לך. שעה קשה בשבילך, מה? אולי… אולי לא יהיה לך כוח? אני ודאי מכביד אליך, בני. אולי יחליף אותך מישהו?’

‘הלוא אתה חכם, אבא, והרופא אמר – – –’

‘אה, הרופא אמר. אולי תשכור אחות? לאדם זר קל יותר’.

‘אבא, די!’

‘כנראה שכולם כך’, הפטיר החולה בינו לבין עצמו במין תהייה משונה.

‘מה, כולם?’

‘זה כנראה כולם כמוני’.

‘אל תדבר, אבא. כשאתה מדבר, אתה מתרגש’.

‘כמוני, אני אומר. מדוע שלא אדבר? אִיךְ רֶעד, אִיז דָאךְ אַסִימֶן אַז אִיךְ לֶעבְּ! אני רוצה הביתה, מתי נלך הביתה? זה כנראה כולם כך. לאחר שמתו, עוד נדמה להם כי הם חיים’.

‘אבל אתה לא מַתָּ, אבא!’

‘מה?’

‘הלוא אתה חי! הנה אתה מדבר אתי’.

ושאוליק גחן על פני אביו והצטחק ואביו פקח לעומתו שתי עיניים גדולות, צלולות ומצועפות כאחד, שהביטו אליו מעולמות רחוקים, ומלה אחת, בודדת חלשה מאוד, נשרה חרש משפתיו: ‘אולי’. מיד אחר־כך היה מחרחר וצובר שיעולים בגרונו, הזדקף וביקש לירוק. שאוליק תמך בו והגיש לו את מטפחתו. החולה ירק לתוכה, נשא עיניו אל בנו ומין הארה מעוותת נהרה פתאום על פניו.

‘הרי אני יורק’, צהל, ‘אִיז דָאךְ אַסִימֶן אַז אִיךְ לֶעבְּ!’

‘ודאי, אבא’.

'אני יורק ואני רואה אותך, בני. יהודים! צהל בקול גדול, ‘יהודים, אני חי!’

‘הירגע, אבא, ודאי שאתה חי’.

‘הוי בני בני’, הבליע החולה גיחוכים לתוך שפמו ועיניו נעצמו. ‘בני שמואל. בני יצחק. בני יעקב. קח לך את בנך את יחידך. קח לך את אביך. אני רעב, מתי יתנו לי משהו לאכול. למה לא מגישים לי אוכל, הרי אינני מת. הוי, בני, אין לי מה להוריש לך. הספרייה, בני. הספרייה הגדולה שלי’.

‘איזו ספרייה, אבא?’

‘שב, אני רוצה לדבר אתך, יש לי הרבה לדבר אתך. לא עכשיו, אחר־כך, כאשר אנוח. אני רוצה לנוח. אני כל־כך עייף. כאשר אהיה לבדי, לגמרי לבדי. אני רוצה שתיקח אותה לעצמך. הספרים שלי והארונות והכול. תמצא שם הערות שרשמתי בשוליים. קרא בהן. קרא בהן היטב. שתדע כיצד אבא שלך עיין בספרים. זה יעזור לך. הייתי רוצה שזה יעזור לך. הלוא עכשיו תהיה יתום. אַיוּסֶם’.

מיד נתכרכמו פניו והחל לבַכּוֹת את בנו, כאילו כבר נתייתם, וחזר וילל: ‘אַיוּסֶם, אַיוּסֶם’. ואחר־כך חזר למלמל וכבר לא נשמע דבר הניתן להבינו. ולשאוליק נדמה, כי אביו מבקש מאוד־מאוד להגיד לו משהו והוא גחן על פניו וקרא: ‘אבא, אני שומע, אבא!’ עיני החולה היו נטויות כלפיו – חמורות, תובעות, מבקשות, מצוות, מתחננות. ‘מה אתה מבקש למסור לי, אבא? הבן שלך שומע אותך. אולי אינך יודע שאתה חי, אבל אתה חי. מה אתה תובע ממני? אני שומע, אבא. הלוא אתה תובע ממני משהו’.

החולה עצם את עיניו, מלמוליו גוועו באין־קול. שאוליק הזדקף, ואז חש פתאום צורך דחוף לעשן. חבר שאסור כאן לעשן. אולי אצא לרגע אל הפרוזדור, כמו בהפסקה של משהו. מישש בכיסיו את חפיסת־הסיגריות והניחה.

‘אני רוצה שתקרא את ההערות שרשמתי’, תבע לפתע החולה בתוקף ובקול נמרץ וברור.

‘טוב, אבא, אקרא’.

‘ועוד דבר’, נרגע החולה ולחש.

‘מה, אבא?’

‘דאג לאמא. אגוּטֶע יִידֶנֶע. אשה טובה היתה לי כל חַיי’.

ושוב נתכרכמו פניו בעווית של בכי יבש וחסר־אונים.

‘למה אתה בוכה, אבא?’

'ככה טוב. אני בוכה, סימן שאני חי. ראית פעם אדם מת בוכה? כל זמן שאני חי, הנח לי לבכות. אלמנה זקנה, כל החיים שלנו. אַ אַלְמָנֶה. עכשיו היא בוכה שם עלי. שעה קשה בשבילך, בני. עליך להתחזק מאוד. אולי תלך לאמא? איפה אמא? אני רוצה לאמא. בלו–מה!

‘אמא כבר באה’.

‘איפה הרופא? אני רוצה הביתה, מדוע איננו בא?!’

‘הנה אמא באה’.

האחות תמכה בבלומה והוליכה אותה למיטת החולה.

‘בלו–מה!’ קרא החולה בקול גדול והזדקף במיטתו וחיבק את אשתו, מטמין ראשו בחיקה. שאוליק היסב פניו. נרעשת והמומה העבירה האשה הזקנה את כף־ידה המצומקת על ראשו. ‘שכב, בֶּרל, שכב’, לחשה. ציית ושכב. האחות חזרה ואחזה בה והוציאה אותה מן החדר.

חבל על אמא', התייפח החולה. עכשיו עמד שאוליק מן הצד והחריש.

‘אתה כל־כך צעיר ואני מייגע אותך, בן. אולי תשכור אחות? לא אני, הריבונו־של־עולם אשם. יהודים! אני – – –’

וכאן נתלעלע הדיבר בפיו, פניו הכחילו ושפתיו נעו מעוותות אך לא השמיעו הגה. האחות הבהילה את הרופא. שאוליק נסוג למראשותי החולה והניח לרופא לעשות את מלאכתו. הרופא השיל את כנף־הסדין, חשף את ירכו הכחושה של ביקל ותקע בה את חוד־המזרק. חזר וכיסהו בסדין ואמר:

‘עכשיו יישן שעות אחדות’.

‘לא הייתי רוצה שיסבול כאבים’, הפטיר שאוליק חרש.

‘עכשיו אינו סובל שום כאבים’, הבטיחו הרופא ופנה למסדרון. שאוליק הלך אחריו.

‘מה מצבו, דוקטור?’ צצה כנגדו בלומה ועמדה ללא ניע, כנטועה תחתיה, ראשה משתרבב באיבה וקריאת־תיגר, כמו אחת שכולם קמים עליה. הרופא הצית לעצמו סיגריה והתחיל לעשן והעשן יצא מפורש וחי מפיו. הסתכל בעשן־סיגרייתו ועיניה של בלומה לא משו מפניו.

‘מצבו’, פתח הרופא להגיד ונשתתק ופרש זרועותיו והניח למלה בודדת זו להתפרש מכוח־עצמה וחתם פיו במין סוף־פסוק שאין אחריו כלום. עיניו רמזו לשאוליק ושאוליק נרמז והניח כפו על כתפה של אמו ואמר ‘עכשיו בואי הביתה, אמא’. בלומה נענתה למגע־היד החי של בנה וצייתה לו. ‘אבל אינני רוצה להשאירו כאן לבדו’, הפטירה בקול רפה כקולה של נערה המבקשת ויודעת מראש, כי לא יינתן לה. ‘הוא אינו לבדו, יש כאן רופאים ואחיות והם כבר יטפלו בו’. ‘אבל הוא לבדו ביניהם’. ‘עכשיו הוא ישן, בואי נלך הביתה. אחר־כך אשוב’.

הגיעו הביתה ובלומה ישבה על הספה. שאוליק שידל אותה שתשכב ותנסה להירדם, אך בלומה ישבה ותמכה ראשה בזרועותיה והסתכלה לפניה. שאוליק ישב מן הצד, ליד החלון, ועישן. בחלון עמדו צהריים לֵאים ולמטה, בצֵל המועט שהפרישו יחדיו הכותל ועץ־הפִּלפל, שיחקו שתי ילדות בכדור. מכונית אחת יחידה עברה שם הלאה ברחוב. הרחוב היה שומם והמכונית עברה לאט־לאט, גגה לוהט בשמש.

‘אתה רוצה לאכול משהו?’ נשמע קולה של בלומה מאחורי גבו, מתון־מתון, נמשך ועולה סדוק וביגיעה רבה.

‘לא לא, שבי בשקט’.

הכי טוב בשבילה שתישן עכשיו. שלא תדע. אבל היא לא תישן, אני יודע. יושבת לה ככה, זקנה מאוד, שקועה, בתוך מה היא שקועה, עיניה פקוחות ואינן רואות, ידיה בחיקה ואינה זעה. פיה חתום בהבעה זרה. היא אמא שלי אבל זה לא חשוב. היא עכשיו אשתו של האיש הגוסס בבית־החולים. כל השנים היתה אשתו, גם כאשר היתה צעירה והוא היה צעיר. אדם צעיר נעשה זקן ומת. אבל קודם, רגע. מחשבה אחת עלתה בו וחמקה מיד לפני שנתבהרה. אך הוא חש במציאותה גם עכשיו וייחס לה לפתע חשיבות מרובה. כאילו משהו מכריע מאוד מבקש ומבקש להיאמר בו ואינו נאמר.

בלומה נתנמנמה בכורסתה, בתוך המראות שהתלקחו בה מאחורי עיניה, הילדות הקטנות הוסיפו לשחק בתוך הצל שהתפשט בהדרגה, אבל הרחוב היה עדיין שומם ומכונית לא עברה בו. הערב לא נראה עדיין בשום מקום, אך היה כבר מנוחש, והיום הגבוה פנה והשתוחח אליו. הרופא פרש זרועותיו וחתם פיו במין סוף־פסוק שאין אחריו כלום. את הספרייה שלי, מה פתאום דווקא את הספרייה שלו? היסב פניו רואה את ארון־הספרים הכבד והשחור והחגיגי ואת כרכי־הספרים השותקים על האצטבות. הארון הזה עומד כאן ימים רבים מאוד, לפני שהוא עצמו נולד. לפני שהיה בכלל, לפני – – – ושוב הרגיש במציאותה של מחשבה המבקשת להיאמר ואינה נאמרת, ובבת־אחת קם ממקומו וקרב לארון־הספרים ופשט כפו ונגע בו. הארון שתק למגעו ושאוליק אסף מהר את ידו, כאילו נגע בגוף של מת. בזה הרגע עצמו נולדו יחסים מסוימים של משיכה ורתיעה, ואף של איבה, בינו לבין הארון הזה והוא הניח להם בלבו בלי לבררם וחזר למקומו אצל החלון. עכשיו נוספה ילדה שלישית לשתיים המשחקות בכדור. בבית שממול נפתח תריס ואשה צעירה הופיעה וחלפה על־פני החלון. החלון הפתוח פיהק לרוויה, כאילו קם מתנומה של יום. בלומה עדיין נמנמה בכורסתה, זרועותיה שמוטות וראשה שחוח על חזה. כאשר תתעורר, ודאי יכאב לה עורפה, אבל מוטב כך, מוטב כך. תחילה ביקש להמתין עד שתתעורר, אחר־כך החליט להניח לה וחזר לבדו לבית־החולים.

במסדרון קידמו את פניו אנשים אחדים, חבריו של אבא. מהם שהיו מוּכּרים לו, מהם שלא היו מוכרים לו. גם לרר היה ביניהם. זה לרר, שהיה מבחינה מסוימת תלמידו של אבא וחברו של עזרא. שאוליק עבר על־פניהם ונכנס לחדר. אבא עדיין שרוע היה פרקדן כפי שהניחו בצהריים, ראשו מונח אין־זיע על הכר ופניו היו מצומקים וזועפים. זרועותיו שלובות היו על הסדין ולמראית־עין נשימתו תקינה. משבי־רוח קלילים באו דרך החלון, הניעו שערה־שתיים משערות־ראשו של החולה וחלפו נמוגו בחללו של האולם הגדול. מתוך תחושה של רווחת־מה ישב שאוליק על הכיסא הלבן ליד המיטה. אך ברגע זה עצמו החל אביו לקרטע תחתיו בחוסר־מנוחה ובזעף, כאילו ביקש לקום ואינו יכול. שאוליק פשט אליו זרועותיו בכוונה לתמוך בו, אך האב דחה אותו בשצף־קצף ועיניו הפקוחות שהביטו בו, לא ראוהו ולא הכירוהו3. ‘אבא!’ קרא שאוליק דרך שגרה, כאילו ביקש להשיבו מדרכו, אך אביו לא ראה ולא שמע ולא הכיר. חזר וביקש לקפוץ מהמיטה, פניו כחולים ומתוחים ומעוּוָתים בעווית של מאבק, אישוניו חסרי־דעה, העיניים עמומות, כבוכיות־תבונה. הוא נתנשל מן הסדין, הזדקף לישיבה והיה מטרף בידיו, מפטיר מלמולים זועפים ומגורגרים וגופו העירום והכחוש לבש פתאום גבורה ונראה גדול בהרבה מממדיו הממשיים, אלים ואימתני וחייתי־קדום. גדול ונורא וסומא היה במאבקו חסר־הדעת על חייו, מאבק סומא של גוף על חייו, שהתבונה כבר אינה מנהיגה אותו.

הוא שִלשל את רגליו היחפות על הרצפה, כאילו ביקש לחוש לאיזה מקום. הניצבים עליו – שאוליק, הרופאים והאחיות – הקיפוהו ושלחו בו זרועות, אם לסייע לו לקום ואם להשיבו חזרה למשכבו, אך הוא דחה את כולם בחימה שפוכה, בתנועות טרופות של סומא רגזן, החש בסכנה ואינו יודע מהיכן היא באה. ככה היה מנחית מהלומותיו בחלל־האוויר, בעיניים פקוחות ולא־רואות, וקצף לבן הופיע על שפתיו המכחילות ומפיו נתמלטו מלמולי־דברים מגורגרים וזועפים, שאפשר לא היו אלא הדים רחוקים וגוועים של קריאות זעם וקרב. ואף אפשר שהיו בה בשעה תחנונים נוראים וחסרי־ישע של פעוט בן־יומו שאפילו הדיבר אין בפיו.

שאוליק סר הצדה והניח לרופאים ולאחיות להשכיבו ולהרגיעו וחש, תוך כדי כך, אכזבה מרה ולא מודעת, ותוך כדי כך גם התבייש בה מאוד, כאילו התקפות החימה שסועות־התודעה של אביו ממוטטות בעצם היותן את בבואת־צלם האב, כפי שהיא נטועה בלבו, דמות אב שהכניע את חייו לשלטונה הבהיר והחמור של התודעה. וצף ועלה בו זיכרון רחוק: אני הייתי אולי בן שבע או שמונה. חזרתי מבית־הספר או מהרחוב, אינני זוכר וזה גם לא משנה, ואבא שכב במיטה וגנח, פשוט גנח כמו איש חולה. ואולי באמת היה חולה ואמא התרוצצה מן החדר למטבח והביאה לו מגבת רטובה ואחר־כך ביקש מאמא, ואמא הביאה לו תה. אז ראה אותו אבא נכנס ואמר: ‘אבא שלך חולה, בני’. ואני כעסתי עליו וגם שנאתי אותו, למה הוא עושה לי ככה שנשכב במיטה, חלש וחולה וגונח. לא רציתי באבא כזה. רציתי באבא חזק, שאף פעם אינו חולה או חלש או גונח.

שעה קלה שכב במנוחה, עיניו עצומות, פיו חתום בחוזקה והוא מתנשף ונושם. אך מיד נתחדש מריו במשנה־עוצמה והיה מקרטע תחתיו, מזדקף ומבקש להימלט, כאילו עיקר הרעה צפויה לו ממיטה זו דווקא, ואינו יודע אנה יפנה וצונח חזרה ומטיל מימיו תחתיו וחוזר ומקרטע ומזדקף לקפוץ וככה שעה ארוכה, כל הזמן בעיניים פקוחות ודלוחות ולא־רואות. עד ששני רופאים החזיקו בו ושלישי הרגיעו בזריקה.

עכשיו שכב דומם, גופו מכוסה בסדין וראשו העיקש מונח על הכר כנגד התקרה. מן החלון הפתוח באו בקביעות משבי־רוח חמימים, שהיו מחליקים בעדנה על פניו ושערותיו חולפים הלאה.

לפנות־ערב נתקטעה נשימתו בבת־אחת ונשמעה כמין חרחור סדוק ושסוע. בלומה באה וביקשה לראותו, אך ידידי הבית שהמתינו בפרוזדור, הקיפוה ולא הניחוה לראותו אלא מרחוק. הוא ישן, אמרו והוליכוה אל חדר אחר. בלומה הניחה להם לעשות בה כרצונם וטוב היה לה בקרבתם, להיות ככה מובלת נטולת־רצון, כנוּעה לרצונם של ידידים. רק שאוליק לבדו נשאר לשמור על מיטת־אביו. בבית־החולים כבר העלו אורות והאחריות הריצו עגלות קטנות בין המיטות, לחלק לחולים תרופות וארוחת־ערב. האורות העמומים והדחוסים הגבירו את המועקה המייראה התלויה בחללו של בית־החולים. בחלונות עמד עתה לילה שחור. מן־הסתם זרחו שם גם כוכבים, אך לא היה אפשר לראות אותם בגלל אור־החשמל אשר בחדרים.

הסדין נפשל מגופו של החולה ועתה נגעה הרוח גם בשערות־השׂיבה המקורזלות שעל חזהו הנפול והחיוור. מעשה הרוח בשערות חזהו של אביו דכדך את שאוליק, כאילו נגעה כבר בשערותיו של אדם מת. בלי־משים פשט ידו למשוך בסדין ולכסות את הגוף המגולה, אך כפו נרתעה ורתיעה זו עצמה הולידה בו תיכף נקיפת־לב מציקה וגם חוסר־אונים להחריד. והרוח שנשבה קלות־קלות על חזהו של האיש הזקן ההולך למות היתה אותה רוח עצמה שהניעה, בשעה זו עצמה, את ענפי העץ החי שנשקפו בחלון.

נשימותיו המקוטעות של הגוסס נחלשו והלכו וכבר לא היו נשימות כל־עיקר, אלא מיני חרחורים. אשה אחת, קרובת־משפחה רחוקה, תמכה בבלומה וקירבה אותה לחולה. עמדו שלושתם ליד המיטה, גביהם אל האולם הגדול – דוממים, מצפים, יודעים. אצל הפתח הצטופפו ועמדו חבריו וידידיו של האיש הזקן ההולך למות. עתה כבר לא שמעו את נשימותיו וניתן להבחין בהן רק לפי ניע שערות־שפמו. עוד נשימה, עוד אחת חלשה ממנה, עוד אחת חלשה ממנה – והפה הפעור קפא ושום דבר לא יצא עוד ממנו.

בלומה התייפחה חרש לתוך כף־ידה. קרובת־המשפחה הרחוקה בכתה אף היא. הידידים והחברים זזו מעם הפתח וקרבו והקיפו את מיטת־המת. שאוליק לא בכה. עיניו הסתכלו ובהו לפניו. נראה בעליל כיצד הדם הולך ואוזל בהדרגה מהפנים של הנפטר, העור על המצח נמתח ומחה את הקמטים, והמצח היה עתה צעיר להפליא, שקוף וחיוור. יהודים אתם טועים. אינכם יודעים את מי שאתם מאבדים. לא מת, אדם חי הולך כאן למות. יהודים אִיר הָטא אַטוּעֶס. אבא. אצבעו נגעה במצחו של הנפטר והוא חזר והגה לעצמו את השם הזה במפורש, אותו בלבד, שוב ושוב: אבא. ובזה הרגע עצמו היתה בו ידיעה תמוהה, שכל אשר ייחס לאבא אין לו, בעצם, כל שייכות עם הגוף הזה המוטל לפניו אפרקדן, במנוחה נוראה. כאילו עבר הנפטר, בזה הרגע עצמו, גלגול־נשמות מעולם־המוות אל לבו־שלו.

פניה בכפות־ידיה, עמדה בלומה חרישית ולעצמה ובהכנעה, בלא צעקות ובלא התרסה. בכתה למת ובכתה לעצמה, עד שהאנשים הוליכו אותם, אותה ואת שאוליק, לעבר המדרגות.


 

פרק שביעי    🔗


דממה רוויה של עיר שקועה בשנתה התנשבה ובאה לאטה מבעד לחלון הפתוח, והלילה אשר בחוץ היה בהיר מן הלילה אשר בחדר. העביר את הסיגריה מימינו לשמאלו והניח את ידו הפנויה למראשותיו ושכב באפֵלה הבהירה ועישן בדומייה. הלילה חולף לו אל קִצו וכבר קרוב לוודאי שלא יעצום עין עד הבוקר. בחדר השני, בחדר־ההורים אשר מעבר לכותל, התהפכה אמו על משכבה. גם היא אינה יכולה להירדם. איני יכול לעזור לה להירדם כשם שהיא אינה יכולה לעזור לי. ככה זה נגזר כנראה, והיה לגמרי לגמרי לבדו בתוך ההרהורים והמראות, מכונס כקונכייה זו, בדוּל מן העולם ושרוי בתוך־תוכו כאחד. היה מעשן בדומייה, עוד ועוד. בדיעבד החזיק טובה לעצמו על שאיננו נרדם. כביכול עירנותו הגרויה והמציקה מכפרת על איזו הרגשת־אשם לא מוסברת שמות אבא עורר בלבו.

בינו לבינו היתה הווייתו של אבא די זרה לו. אמנם, היתה שרירה וקיימת ביניהם קרבת־משפחה של בן לאביו ואב לבנו, אך קרבה אחרת – נוגעת, מַפְגִישָה, מפרה ומצמיחה, אם קרבת־לבבות ואם קרבת־רוח – קרבה כזאת לא נתרקמה ביניהם. למן ראשית הימים ניצב אביו לנגד עיניו כדמות־מופת שבדין היה לקבלה ולהעריצה, כמו תמרור בדרכו. המורים והמחנכים והשכנים, ואפילו החברים, כולם הורוהו כך. הוא לא התנגד שתתעורר בלבו הערצה לאביו, אבל היא לא התעוררה. אולי אפילו הצטער שאינה מתעוררת וחש משום־כך קורטוב של אשמה כלפי אביו וכלפי עצמו. טבעו ביקש לו נושאי התפעלות אחרים, אבות אחרים לא ידועים לו. ואפשר עדיין הוא מבקשם לעצמו. כי אביו היה, מבחינה מסוימת, מוסד, רעיון, תקופה. זר היה לו וחידה היה לו, בחייו ובמותו. מה פירוש תקופה, מוסד, רעיון – האומנם? ומה פתאום חידה וזר, בייחוד זר? המלים המעורפלות הללו, שעל־נקלה אפשר לפרש אותן כך וגם אחרת, ושעה שהגה אותן זה עתה הן נראו לו טובות כל־כך, ברורות, נוחות – דווקא הן עוררו בו עכשיו צורך תכוף ומיידי לברר לעצמו, אם אך אפשרי הדבר, את יחסו לאביו. אך דבר זה לא עלה בידו, כי מראות וזכרונות נתלשו מכאן ומשם ומימי־ילדותו והחלו מרחפים לנגד עיניו והסיטו אותו מאיזה שורש־דבר, שאך לשווא ביקש להגיע עדיו.

דמות אביו חזרה אליו בהתמדה ובעקשנות כפויה ומציקה, כפי שראה אותה וכפי שהיא נטועה בקרבו, והוא חש לעומתה נקיפת־לב ואיזו ריקנות נוראה. ואני מה? העמיד בלי־משים את חייו־שלו כנגד חייו של אבא, שנראו לו אותה שעה עשירים ושלימים ופעלתניים, ואפילו מוסריים וגדולים. אני חי לי סתם, חיים של סתם, מן הבוקר אל הערב, מן הלילה אל הבוקר. אפילו שאיפות אין לי. נו, באמת, יש בי שאיפה? משהו שידביר את חיי, ישחררם וימלאם כאחד? הרי אני חי לי כאילו אינני מתייחס לעצמי בכובד־ראש. כאילו חדלתי להיות חשוב לעצמי. זהו, אבדה לי ההקשבה הדרוכה הבוחנת בהתמדה כל מה שמתרחש ומתעורר ומתגעגע ושואף ונרתע וסולד. רואה מזה ורואה מזה וככה חי לי. גם קצת ממה שמיכל אומרת. כאילו חיים שאולים. כאילו שורש־עצמי נעלם ממני. איכשהו אבדה לי ההקשבה לעצמי. אולי אין למה להקשיב בכלל, אולי אני איש שאין לו שורש של עצמו. יש, מוכרח להיות, לכל אחד יש. ההקשבה מולידה אותו. אבל אני, כן. מיום ליום, מיום ליום. וחי לי כה בתוך החובות הקטנים שחיי מלאים אותם למן השכמה ועד השכבה, ואני ממלא את כולם עד אחת, נגיד כמעט עד אחת, ואיך, איך יכולה מיכל לשאת אותי? נתעוררה בו לפתע תמיהה מצד אחר לגמרי, הרי אני הגון עד לשיעמום, ראוי מן הסתם לכל שבח, אבל. זהו: אבל. אם יש אבל, סימן שכאן שורש־דבר. נו, והלאה? כלומר, היכן אני? הרי מן־הסתם ישני באיזה מקום. שמא בממלא־החובות הנאמן? או שמא אין שאלה זו מותרת כלל?

ואולי צריך לעשות משהו כדי להרגיש מחדש שאני קיים. שוב, כמו אז. אוטובוסים או משהו אחר, לא חשוב. האוטובוסים של שאוליק, מישהו אפילו כתב על הטירוף הנועז ההוא. האוטובוסים של שאוליק כבשו את עיר־גנים. ההם התפעלו מן ההיגיון במעשה־הטירוף, כיצד תוך כדי הנסיעה פקד על שני האוטובוסים שלו להמשיך ולנסוע ולחצות בסערה את העיר הערבית השרויה בדמדומים, בעצם הקרב, כדי להגיע אל משלטי־העיר הגבוהים מצד עורפם. ההטעיה הצליחה במלואה – שלהם חשבו, כי באוטובוסים מביאים להם תגבורת, שלנו ירו אליהם קצת. אבל כל זה לא חשוב עכשיו. עכשיו הבקיע אליו מרחוק רגע אחד בלבד, אדיר בעוצמתו, הרגע שבו גמלה בקרבו, תוך כדי נסיעה, ההחלטה להסתכן ולבצע את רעיונו. כל עצמו בהחלטה ההיא. כל שאוליק, ועכשיו צריך להוסיף: כל שהיה שאוליק. הרגע ההוא הפך את המלחמה לעניינו האישי והוא הרגיש כיצד הוא צומח לממדים עצומים ושייך מאוד. אבל כל זה היה־היה, כל־כך רחוק וכל־כך היה־היה. ועכשיו? הרי ככה אי־אפשר. אבל כך, כנראה, זה יהיה. ללא שום אוטובוסים. חביב ומקובל ועומד בחובותיו. לא מפני שממלאות את חייו, אלא מפני שלא עומד לו הכוח להינתק מהן. עד לשיעמום ועד לזרא. מיום ליום, מלילה ללילה, ועוד שנה. נו? לא כלום, עוד שנה. עם רגעי רווחה של שמחות קטנות, הפזורים על־פני ימיו ולילותיו כמו קינמון. ואולי אי־אפשר אחרת, אולי אין בכלל אחרת וזהו זה. אולי זאת התכלית וזאת המשמעות, אפילו מעליב מאוד להודות בכך. בנאי, נו כן, בנאי. בנאי הוא, לאמִתו של דבר, הקצה השני של אותו חבל עצמו. נגזר, כנראה, לחיות מאי־הבנה לאי־הבנה, דרך כל החובות, בתוך כל החובות של הבית והחוץ, בתוך רגעי הרווחה וההנאות המזדמנים פתאום בשעה זו או אחרת, ואשר מפתים כל־כך לא לדעת, מפני שאין טעם ואי־אפשר לדעת. וגם אם ישנו בך איזה שורש, בין כה וכה לא תגיע עדיו. עד שתיגמר, כמו אבא.

כלום אבא ידע? כל־כך התאמץ לומר לי משהו בשעתו האחרונה. מה ביקש לומר לי? ואני חשבתי. מן הסתם ישני באיזה מקום, מוכרח להיות.

התהיות האלה, עם כל הצער שגרמו לו, אף הביאו לו, בעצם קיומן, גם רווחה וגם תחושה של הנה והנה הוא ישנו, מתעורר לחיות, מתקרב למשהו שהוא מבקש מאוד לדעת, בעצם התהיות עצמן.

ומכאן נתערער בו כל הברי והיציב והקבוע בעולמו. דברים שהורגל בהם, ניטשטש צלמם ונתגלה פתאום פרצופם האחר, וכל הזמן נדחק להבין אל מה־שמעֵבר ובלימה מאיימת ומפתה כאחד נפערה סביבו – הכתלים נתרחקו וכל מה שבהם ועליהם נתעמעם ורק הוא עצמו נשאר שוכב במיטת־נעוריו, בתוך ילדותו. אפילו הכר הוא אותו הכר עצמו. יש בוודאי איזו משמעות לדבר, רק שאינו יודע מהי. יש בוודאי איזו שייכות מדהימה בין חדר זה, הוא חדר־ילדותו, ובין מותו של אבא.

מכוח שכיבתו בחדר־ילדותו באו עליו זכרונות מימי־ילדותו, מראות וקולות וניחוחים וכן עיניו הצוחקות של אבא ועיניו החמורות של אבא ושפמו העבות והשותק, רק הוא בלבד בתוך העלטה. אחר־כך יצאו מתוכה ידיו המגוידות, הזקנות והרפות, והוא חש טפיחתן על שכמו ושמע מאחוריו את קולו המצטהל של אבא: ‘אז מה אתה אומר, בן?’ איך שפעם אחרת הלכו לאיזו חגיגה, אני הייתי אולי בן עשר, ואבא ישב למעלה על הבמה ברחבות ובהנאה בין האנשים הקרואים והסתכל שם כל הזמן בי, כדי שאראה כיצד אבא שלי יושב שם למעלה. כך ואולי גם אחרת ביקש לנטוע את עצמו בלבו של הבן.

או כמו בפעם ההיא, כאשר הלכנו שלושתנו, אבא ואני ועזרא, ופתאום יוצא עזרא מתוך העלטה ואומר במין צהלה תמוהה: ‘אבא שלנו מת, שאוליק’. הדברים שלו מענים אותו והוא מבקש לצעוק: ‘לא נכון, לא נכון’. אבל עזרא עומד כנגדו ועומד ועומד ועומד. ‘אל תציק לי, לך הצידה’, ‘אתם ישבתם מתחת לפנס’. ‘כן’. ‘אני ראיתי אתכם וגם אתה ישבת ביניהם’. ‘אז מה?’ ‘לא כלום, עכשיו אבא שלנו מת’. ‘מה אתה רוצה ממני?’ ‘עכשיו אתה יתום, אני כבר לא אהיה יתום אף פעם’. ‘שמור על אמא, בן, ואל תשים לב לדבריו’. ‘כן, אבא’. ‘איפה אמא? אני רוצה את אמא’ ‘היא תיכף תבוא, הלכו לקרוא לה’. ‘אני יורק, אִיז דָאךְ אַסִימֶן אַז אִיךְ לֶעבְּ’. ‘מדוע אתה צוחק, עזרא, אינני אשם’. ‘אני אף פעם לא ישבתי עם חברים מתחת לפנס’. ‘אני לא אשם’. מי זה הולך שמה, מישהו הולך שם.

קול פסיעות מבחוץ, מעבר לחלון, חדר לתוך נמנומו הייגע והמסויט. פסיעות על המדרכה, נקישות חדות, צווחניות כלשהו ורברבניות של נעלי־אשה גבוהות־עקב, בּלוּלוֹת ומובלעות בחבטות עמומות וכבדות כלשהו של נעלי־גבר שטוחות. פקח עיניו כנגד החלון וראה את הלילה כפי שהיה מלכתחילה, שקט וכסוף. העביר כפו על פניו, להתנער. הפנים היו לחים ומיוגעים. עמדה בו תחושה מציקה כמי שנתעה לארץ לא לו והוא ביקש לחזור ולהתנער וקם ונכנס יחף ובתחתוניו לאמבטיה לשטוף ידיו ופניו בצוננים. פניו נטויים מתחת לקילוח־המים, דומה היה עליו, כי שמע את אמו קוראת בשמו. סגר את הברז וצותת, וחזר ושמע את קולה. נכנס אליה רואה אותה יושבת במיטתה, שעונה על זרועותיה המתוחות לאחור.

‘את לא ישנה, אמא?’

אספה זרועותיה והצניחה ראשה על הכר, ועיניה פקוחות.

‘אולי תקחי גלולת־שינה? את מוכרחה לישון, אמא’.

‘אינני יכולה להירדם’, התחטאה לפניו. ‘כל הזמן אני רואה את פניו לנגד עיני וכל הזמן אני שומעת את קולו. אני יודעת שהוא כבר איננו, אבל כל הזמן אני שומעת את קולו. כאילו מבקש לומר לי משהו ואני מוכרחה לשמוע, מוכרחה, מוכרחה. זה כמו סיוט. דברים שלא אמר אף פעם ודברים שיראתי מהם. שמעתי אותך באמבטיה וקראתי לך. מדוע אינך ישן?’

‘ירדתי לשטוף את פני’.

‘כן, שמעתי אותך’.

המיטה השנייה בצד מיטתה של בלומה ריקה היתה, כסויה ובלתי מוצעת ונראית כבר־מינן. שאוליק ישב על שפת המיטה הזאת. אולי בלי כוונה, אולי בכוונה לא־מודעת. זה כל מה שהיה לאל־ידו לעשות כנגד צערה וסיוטיה של אמו.

‘לך לישון’, אמרה לו, ‘אתה ודאי עייף’.

לא השיב אלא השתרע על מיטת־אבא ושילב זרועותיו למראשותיו. חבל שלא הבאתי עמי את הסיגריות. אבל לא קם בו הרוח להניח לאמו רק כדי ללכת להביאן.

‘ככה יותר טוב’, אמרה בלומה, ‘גם עכשיו אין המראות מרפים ממני, אבל שוב אין הם מציקים לי’.

כך שיער וכך היה וזה כל מה שיש לאל־ידו לעשות. מות אב לבנו זה דבר אחד, מות בעל לאשתו זה דבר אחר. מה שאבא עשוי היה להעניק לו, כבר נטוע בו ומשוקע בחייו ולא ייגזל ממנו. כבר הוא הוא עצמו. כל זמן שיחיה, יחיה אביו עמו. נניח שנסע וחי לו שנים רבות רחוק מאבא. נניח שהיה חי באיזו ארץ של חוץ־לארץ. אבל אשתו, כלומר אמא, כלומר מיכל? הרי זה דבר אחר לגמרי. יומיום, יומיום. במוּחש, מיד, בכל רגע. כי היא חיה בחייו ומתה במותו. על מותו ועל מותה היא מתאבלת, על המוות שלה בתוך המוות שלו. היא תחוש בהיעדרו כל יום וכל שעה. יום בלעדיו הוא יום של היעדר.


אור־הירח נהר בחדר כאור שלא־מזה ונטל את צלמם המיודע והקרוב של כל הדברים ובה־בעת גם הדגישם ביתר־שאת, אבל מצד אחר ובלתי־צפוי. בלומה גנחה במיטתה והוא אמר: ‘מה לך, אמא’. והמלה ‘אמא’ יצאה מפיו כאשר לא יצאה מעודו. אל“ף־מֵ”ם־אל“ף. אמא. חזר ונתייחד עמה כמו עם משהו חדש ומופלא, וכן גם ידוע מזמן, מלפני־היות. אל”ף־מֵ“ם־אל”ף. אֶלף דברים נקשרים בה ועוד משהו ומסתורין הרבה שלא ידע מהו וכנראה של ידעו מעודו ואולי טוב שלא ידע.

והיה משתאה בלבו לתמיהה הזאת שניעורה בלבו בבת־אחת ובתוקף רב כזה ואשר ערערה את דמות־אמו, כפי שהיא קבועה ויציבה בלבו מאז היא אמו והוא בנה, וחותרת לדעת בצורך גמור ומיידי אל מעבר מזה ומלפני עצמו ולפני היותו בעולם. כאשר אמא היתה בחורה והיתה נערה והיתה ילדה קטנה. עצם עיניו ושיווה לעצמו את אמא בדמותה של מיכל, ואחר־כך בדמות ילדה קטנה אחרת, שראה בעברו ברחוב מקפצת על חבל, וילדה זו גדלה דרך השנים אל השנים ועכשיו היא שוכבת כאן, זקנה ואלמנה, והוא הבן הגדול שלה שוכב לידה ומְשַווה לנגד עיניו את ילדותה. הכול נהיר וברי וידוע, ואף־על־פי־כן לא נשתחרר מהרגשת המסתורין החם והפורה כמו רחם, הכמוס בתוך ההתהוות הזאת, שהיא אולי סודו של הקיום. אך אין הוא מבינו כשם שאינו מבין את מותו של אבא. אלא איכשהו, גם בלי להבין ואולי דווקא משום־כך התמיהה המשתאה הזאת, הניעורה ומבקשת לדעת, היטיבה עמו והעמיקה בו את תחושת קיומו. כאילו הוא מכיל בקרבו, בגופו ובדמו ובהשתאות זו עצמה את המתים והחיים גם יחד, את אבות־אבותיו שהיו לפניו ואת בני־בניו שייוולדו לבני בניו אחריו. את כולם כאחד מפני שהוא עצמו כולם כאחד.

‘מן הסתם כבר מאוחר מאוד, מה?’ חזרה בלומה והזדקפה ושאלה.

‘אחרי שלוש. אמא’, פנה אליה פתאום וקולו נשמע אחר לגמרי.

‘כן, בני?’

‘את הכרת את אבא של אבא?’

הוסיפה לשבת כמות שישבה, פניה נטויות לעבר החלון ואל הירח הבלתי־נראה וניכר כי לא הופתעה ולא השתוממה כלל לשאלתו הבלתי־צפויה. כותונת־הלילה היתה תלויה רפויה על גופה הבלה ועוררה בו תחושה בלתי־נעימה ודוחה והוא נכלם מאוד לעצמו.

‘מי היה אבא של אבא?’

‘שוחט. אבא לא סיפר לך אף פעם? סבא שלך היה שוחט, בני. לפעמים גם חזן. הם התגוררו בעיירה קטנה, וסבא שלך היה שם שוחט וחזן. אתה יודע מה היה שוחט בימים ההם? זה לא מקצוע אלא כהונה דתית. שאלת עליו וכבר אני רואה לנגד עיני את זקנו האדום, היה לו מין זקן־קמץ, שהזדקר בהתרסה ובעקשנות, וכן את עיניו התכולות והקרות, שמעולם לא נתנו בי מבט של חיבה, כל־כך רציתי להתחבב עליו, אבל הוא לא חיבב אותי. פתאום כשאני נזכרת, זה מכאיב לי עד היום הזה. אבי מת עלי בילדותי וכנראה רציתי שיהיה לי כמו אב, שיאמצני, שיהיה טוב אלי. אבל הוא היה יהודי קשה, עריץ באמונתו ונוהג ביד קשה באשתו ובבני־ביתו. נערץ היה על בני־המשפחה, ומקרוב ומרחוק באו להתייעץ אתו. נדמה לי שגם פחדו ממנו. למעני קיצר אביך את ימי שהותו בביתו ומיד לאחר שבוע ימים נסענו משם. סבא שלך גילה מורת־רוח לשהותנו בביתו ולנסיעתנו כאחד. בכלל, אביך לא אהב את אביו, אבל נהג בו כבוד. לכאורה, מן השפה ולחוץ בלבד, אבל באמת זה לא היה כך. אבא נשמט מידיו של סבא שלך ויצא לתרבות רעה. בימים ההם אמרו כך, תרבות רעה. הוא היה עריץ ועקשן לא פחות מאביו, על־פי דרכו, כמובן. אינני משערת שאתה מסוגל להבין את היחסים ששררו בין אבא לבין סבא שלך. הרי בינינו שוררים יחסים אחרים לגמרי. כן, אני גם זוכרת שאבא של אבא היה שתקן מופלג. לא כמו אביך, בן. תמיד פחדתי מן השתיקה שלו. מבט שלו עשוי היה להקפיא את דמי בעורקי. אבל אבא לא התפעל ממנה כלל. באותם ימים נהג בי בעדינות רבה, בהתאפקות, ואני חושבת שיחסו אלי, אבל אוזני אינן שומעות מה שפי מספר. הרי אתה בן שלי! איך אני מספרת לך את כל זה באוזניך!’

‘אינני ילד, אמא’.

‘דבר זה כבר הזכרת לי כמה פעמים’.

‘בכל־זאת אינני ילד’.

שאוליק חייך. הוא אהב את אמו מדברת אליו בנעימה זו, שקצתה בדוחה וקצתה מקנטרת וקצתה מתחנחנת ומטיחה דברים.

‘בן שמונה־עשרה היה אבא כאשר ברח מביתו אל עיר־המחוז והתגורר שם אצל חברים. אתה יודע מה זה אֶקסטרן? אבא שלך היה אקסטרן. הוא קרא ספרים ולמד הרבה וגם ייסד כל מיני אגודות. בימינו מצטרפים האנשים למפלגות קיימות, בימים ההם ביקשו אבא וחבריו להתחיל הכול מחדש. הם ייסדו אגודות והם היו מנהיגיהן. גם אני הייתי חברה באגודה אחת כזאת, אבל זה היה אחר־כך, כאשר אביך חזר כשליח מארץ־ישראל. שנים אחדות לא התראו אבא וסבך, וגם מכתבים לא כתבו זה לזה. פעם אחת התגלגל אבא לעיירת־מולדתו, לרגל איזו אסיפה, נדמה לי. אחרי האסיפה לא הלך הביתה, אלא השתהה עם חברים. והנה הגיע דבר בואו של אביך לאוזני סבא שלך, ומספרים כי קצף מאוד. כרוח־סערה פרץ אל אולם־ההרצאה ולעיני כולם ניגש אליו ותפשו בכתפיו. איש אינו יודע מה היה בכוונתו לעשות בבנו, אבל כאשר כפותיו נגעו בכתפיו, נפל על צווארו. “ועכשיו, הביתה!” ככה גער בו סבא, ואביך נתן בו מבט לח מבעד לחיוכו והלך דומם אחריו’.

נשתתקה לפתע ובהתה חרש לפניה. שאוליק החריש אף הוא ולא ידע אם תוסיף להשמיע דברים, אך כבר היה מאוכזב. וזהו זה? זה הכול? מה לו ולאיש העריץ העקשן ההוא, שהיה שוחט באיזו עיירה קטנה ובלתי־ידועה לו? כאשר שאל לסבא שלו, התכוון לדברים אחרים לגמרי, ועכשיו היתה לו הרגשה כאילו הדורות הקודמים מעלימים עצמם ממנו ואינם משמיעים קולם. אפשר משמיעים, אך אין הֵדם מגיע אליו. מכל־מקום, בדיעבד שמח שדיבורה השכיח מלבה את צערה, ולו לשעה קלה בלבד.

בלומה הוסיפה ובהתה לפניה אל החלל הריק, כביכול ראתה שם דברים. שאוליק החריש והניח לה דומם להתייחד עם מה שהיא רואה שם. המראות הגישו לה את חייה בחייו של בעלה והם עטויים הילה קסומה, שמילאה את לבה נעימוּת ונחמות. השעה היתה קרוב לארבע לפנות־בוקר.


 

פרק שמיני    🔗


משפקח את עיניו, כבר נתחלף אור־הירח באורה של השמש. דממה דקה ושבירה נישאה דרך החלון הפתוח. היסב פניו וראה את אמא יושבת שם ליד החלון. כל־כך דמומה ישבה, ללא זיע, כל־כך מכונסת ורואה הכול ואינה מגיבה, עד כי נתעוררה בו הרגשה כאילו לא עלתה כלל על משכבה והיא יושבת לה כך, ליד חלון זה, במשך כל הלילה. לא קוננה ולא ספדה ורק עיניה בהו כל הזמן, שכוּחות־עצמן, לפניה, כאילו השתדלה מאוד להבין משהו.

בלא שתרגיש בו, חמק לחדרו והעלה על עצמו חולצה ומכנסיים ונכנס למטבח וראה את הכלים מגובבים בכיור עוד מאמש, הקומקום קר, והשולחן לא־ערוך. בדק את ארגז־הלחם וחמק החוצה למכולת וחזר ובזרועותיו לחמניות וביצים. שָׁפת את הקומקום וטרף את הביצים ובצע את הלחמניות ואמו ישבה כל הזמן ליד החלון, זקופה ושקטה, ידיה דוממות בחיקה. לא אם כי אם פסל של אם. לא אשה זקנה, כי אם פסל של אשה זקנה. הילה של דממה הקיפה אותה ביראת־כבוד, כביכול הזמן עצמו נרתע ופוסח עליה וחולף לו הלאה.

כך לא ראה את אמו מעולם, אף לא במותו של עזרא. נכמר לבו עליה, מיראה ומגאווה גם יחד. אין היא מקילה על עצמה ואינה משתפת אותו באבלה. אפשר משיגה היא, כמוהו, שצערה איננו כצערו. והיה משהו בלתי־אנושי בישיבתה הזקופה והשקטה הזאת, כאילו ניטל ממנה בשרה והיא נעשתה רוח.

נטל צלחות וערך את השולחן לארוחת־בוקר. כל השנים הכינה אמו ארוחות בשבילו, עכשיו מכין הוא לה. מרח את הלחמניות הבצועות וטיגן חביתות וכל מה שהמה ונכמר בו, הגיר לתוך ידיו, שלוחות־מצווה אלה, שנראו לו אותה שעה יפות, נאמנות, תמימות, כאילו לא נולדו אלא לשעה זו.

משהיה הכול ערוך על השולחן, הקפה מהביל מתוך הקומקום והחביתות חמות בצלחות, הלך לאמו.

‘צריך לאכול, אמא’, אמר לה.

‘כן כן, שכחתי לגמרי’, התנערה לחובותיה, ‘אתה ודאי רעב’.

וכבר הקדימה אותו וחשה למטבח, והוא אחריה.

‘מה זה, מה עשית לי?!’ קראה משראתה הכול ערוך ומוכן. ‘אתה הכנת לי?’ ומיד גם הפציע חיוך על פניה המקומטים, מתחטא וגוער ומתפלל ומודה גם יחד, כאילו נזכר מי והפתיעה במתנה ביום־הולדתה.

שאוליק ישב ראשון ואמא ישבה כנגדו. רק אחר־כך הבחין שבהיסח־הדעת נתישב במקום שאבא רגיל היה לשבת שעה שהיו סועדים במטבח, בימי־חול בעיקר. אכלו בדממה ובוקר צעיר ונאה עמד בחלון הקטן של המטבח.

‘ואנחנו יושבים ואוכלים’, הפטירה בלומה במין תמיהה מלעיגה, כמין סיפא להרהורי־דברים שהיו לה בינה לבין עצמה.

שאוליק לא התערב.

‘ככה זה’, נעקרה אנחה מלבה. ועוד נגיסתה בפיה, נתכרכמו לפתע פניה ומיד הליטה אותם בכפותיה והתייפחה. ‘קודם עזרא, עכשיו הוא’.

שאוליק כבש פניו באשר לפניו ובליעתו בפיו. שערותיה היו קלועות וערוכות נאה על עורפה גם עכשיו ושׂיבתן הדורה כתמיד, כאילו אין השנים משא עליה, אלא הילת עטרה.

צלצלו בדלת ושאוליק קם לפתוח. בלומה שאלה מן המטבח: ‘מי זה’. ‘מיכל, אמא’. ‘בואי, מיכל, בואי’. ‘והילד?’ שאל שאוליק. ‘השארתי אותו אצל צילה’.

ומיכל באה ונכנסה, שערותיה שופעות וצעירות מאוד וגופה בשמלניתה פורץ גבולויו ושומר גבוליו כאחד, ורק עיניה נבוכות ולא יודעות מה.


 

פרק תשיעי    🔗


הלוויה, ברכב וברגל, כבר יצאה רחוב אחד וחצתה שני ובאה אל הרחוב הראשי והתקדמה בדממה לאורכו, אך לכאן, לרחבה שלפני המוסד, עדיין לא הגיעה. הקהל פשט על הכביש ועל המדרכות, וכלי־רכב שבאו ממול נעצרו להמתין. הבניין רב־החלונות נסוג מאחורי הרחבה וגבוה מעליו התנפנפו דגליו. הרחבה, וכן המדרכות מסביב, נתמלאו קהל רב, כמו ביום־עצרת. אבל החנויות היו פתוחות וברחובות הסמוכים נסעו כלי־רכב ומחלון אחד, שכנפיו פתוחות4, בקע תקתוק של מכונת־כתיבה. מן הראוי שיהיה כך, סבר לרר, המוות בא אל רחובנו והרחוב אינו משבית את חייו. אף־על־פי שקולות־חולין אלה, כפי שהם נשמעים בשעת ציפייה זו, עוררו את רוגזו.

הוא וחנקה אשתו הבקיעו להם דרך בצעדים כבושים ומאופקים. היא הלכה לפניו מחצית הצעד ואצבעותיו נגעו־תמכו קלות במרפקה. עיניו החבויות מאחורי משקפיו עבי־הזכוכית שוטטו על־פני הקהל חמורות וחגיגיות ואפו התפוח נדחק לפניו במין כובד־ראש מוכיח ומגוחך. חלפו שינם ונתחלפה עבודתו. שוב איננו מרצה־לשעה במקומות עבודה בימי־חול, או ביישובי־שדה בערבי־שבתות ובשבתות. עתה נתנו בידיו להנחות חבר־מרצים, ובינתיים גם עשה שנה בארצות שהקהילות היהודיות בהן דוברות יידיש. לאחרונה הועלתה הצעה לשלחו לארץ דוברת צרפתית וחנקה אשתו נזדרזה והחלה ללמוד צרפתית. קרוב לוודאי שהצעה זו תתבטל, אבל חנקה ממשיכה בלימודה. טעמים רבים לדבר וטעם אחד שעצם ההיגוי עץ ורחוב ומה־שלומך בשפה זרה מעניק נופך של חשיבות לחייה. בכל עת תמיד שוררת בחדריהם דממה בלתי־מופרעת. לא תשמע שם קול פעייה של תינוק ולא תמצא בפרוזדור צעצוע נעזב, שביתם בית שאין בו ילדים. אך מטבחם הוא מלכוּת, שחנקה הביאה אותו לכליל השלימות: מקרר חשמלי ותנור־אפייה ומתקן־בישול על גז ומקלט־רדיו קטן ומיוחד והכול נוצץ ומבריק ומטופח ושרוי במקומו הנכון על המדפים. הם מדברים בלחש וחיים בלחש, אך השמחה אינה שורה במעונם. יותר מאשר לפנים עשה לרר את חייו מסכת של חובות, בביתו ובצאתו, כביכול אין תכלית לאדם אלא במילוי חובותיו. היה מחמיר בהן, בקטנות כבגדולות, אך ללא התלהבות וללא שמחה. משום־כך, אולי, נראה לפעמים כמו עיקרון מוסרי.

לבוש היה בגדי־תפארתו, חולצה לבנה ומכנסיים אפורים ומגוהצים, השמורים עמו לפגישות חגיגיות, לכינוסים וכן ללוויות. בידיים ארוכות־אצבעות, רחוצות היטב וגזוזות־ציפורניים, הוציא חפיסת־סיגריות, התירה לאט ובקפידה, אחר־כך פתח גם את עטיפתה הפנימית, שָלָה סיגריה אחת וטרם נתנה בפיו ועודה באצבעותיו, חיפה את העטיפה ואת הקופסה באותן תנועות איטיות ומקפידות על כל קפל בנייר־הקרטון, ויישר לאחרונה את הקופסה הפנימית שתהא תואמת את החיצונית והטמינה בכיסו. עתה הקיש את הסיגריה על ציפורן־בוהנו וייבש שפתיו טרם יתן אותה ביניהן.

‘שוב?’ החמירה עמו חנקה.

‘זו רק השנייה היום’.

שילבה זרועה בזרועו ושתקה. בינתיים קרבו נושאי־הארון ואחריהם נע קהל רב בדממה וברחש צעדים על הכביש ועל המדרכות מזה ומזה. חוגת־דומייה הקיפה את ההולכים אחר הארון. הדומייה המאופקת הזאת, שהיתה כמו חזה המשתדל לעצור נשימתו, כמו בושה היא לנשום ולחיות בקרבתו של מת, הדומייה הזאת נשמעה פתאום כהתרסה על זה הרחוב העסקני, שחנויותיו אינן חדלות למכור ולסחור גם בעצם השעה הזאת.

אבל בנאי, שעמד עם גילה קצת הצדה מאחורי האנשים, לבו היה דווקא עם הרחוב. הדומייה המאופקת של ההולכים אחר הארון נראתה בעיניו כהונאה מנומסת ומעליבה, שההולכים כולאים חִיוּתם יותר מחמת האימה מן המוות שפרץ לרחובם, מאשר מחמת מתן כבוד אחרון למת. ‘אני שונא לוויות’, הפטיר חרש על אוזנה של גילה ולחשו זִמְרֵר באוזניה כמו לחש־אהבה. גילה הסתפקה במענה של חיוך והוא אמר: ‘איזו צביעות! אך ישמע מישהו שמישהו מת, מיד לובשות פניו סבר של חומרה’. ‘נו כן, זה די טבעי’. ‘מה כאן טבעי? אני אצווה לקבור אותי איפה־שהוא בלי שום לוויה’.

ראה את שאוליק הולך אחרי ארון אביו, ואמו מובלת בינו לבין מיכל. אחריהם צעדו נושאי־הזֵרים. גם אני, ביום מן הימים. שיחיה עד מאה־ועשרים, בין כה וכה אני יתום ממנו הרבה שנים. בכלל, אבא: מה פירוש? ואבהות. כל זה נראה לו פתאום מוגזם מאוד, מנופח שלא לצורך כדי להימלט מאיזו ידיעה אחרת. הרי בסופו של דבר זה נורא נורא מקרי. שטיפה אחת מיני רבות נשארה בחיים וטיפה סרוחה זו – היא אני. איזו מחשבה אווילית. ואף־על־פי־כן. אב ובנו אנשים קרובים הם, אבל אין אולי זרים כמוהם.

פניו של לרר היו נטויות לעבר הלוויה, חמורות ובוהות. ‘מי זה, את מי מובילים?’ שִׁרבב אלמוני אחד מאחורי כתפו את ראשו ושאל, כאילו חשוב לו מאוד לדעת. לרר לא טרח להשיב, אבל שכנו, אף הוא אלמוני, התעכב והסביר: ‘את ד’ ב' ביקל'. ‘מי זה?’ ‘לא שמעת עליו?’ חנקה הסבה ראשה ללרר, אך לרר הביט לפניו. הנה, כבר אין יודעים מי זה ביקל. כאילו אדם מת הולך כאן למות. שכבר מזמן נהפך לנחלת העבר. עניינים חדשים ואנשים חדשים. עתה נכמרה בקרבו קרבת־לבבות פתאומית אל ביקל, כאילו הוא וביקל מעבר מזה וכל השאר, המתהווה והחדש, מעבר מזה. ומיד חזר וזכר בהתייחדות ובכוונה את פגישותיו המעטות עם ביקל בימים הרחוקים ההם, הוי כמה רחוקים, כל פגישה לעצמה, ייחודה ורישומה. והוא ניצב על מקומו בעקשנות מודגשת, כמעט מפגינה, בחומרה יתירה, כאילו הגיע והוא עומד כאן מטעמים פרטיים משלו, מתוך קרבה מיוחדת, אישית מאוד, לאדם המוטל בארון. ואפילו יקומו כולם וילכו להם – אדרבא, שיעשו זאת, שיעשו זאת! – הוא יישאר כאן, לבדו, בעקשנות, בוִיהי־מה, בנאמנות שאינה זקוקה לשום ביאורים, לבדו על משמרתו. כאילו לא אדם יחיד אלא תקופה שלימה מובלת בזה לקבורה. והוא ושכמותו, אך מקרה הוא שעדיין מתהלכים בחיים. האחרים כָּלים ועוברים מן העולם בזה אחר זה. לפני שנה רמז, אחר־כך ברל מיכלי, עכשיו ביקל.

' – – הראשונים, מניחי התשתית, אנשי היסודות', השמיע המספיד את נאומו מאצל הארון. שכן, בינתיים הניחוהו עטוף דגלים במרכז־הרחבה. במרומים טפחו דגלים מורדים עד מחצית־התורן. הדגלים העוטפים את הארון לא נעו, לפי שכאן, למטה, לא היתה כל רוח. המספידים פתחו בלחש, בשפה רפה, כיאה במקום זה ובשעה זו, אך מיד חזרו לסורם והרימו קולם כמנהגם בעצרות־המונים ודברם נשמע חזק ומתנשא מקצה הרחבה ועד קציה.

' – – בתרבות ובארגון ובכלכלה ובכל דבר. הראשונים שבאו בברית, מניחי היסודות. הראשונים, המעצבים'.

חנקה אמרה ‘בשביל מה כל הנאומים האלה, המת בין כה וכה אינו שומע’. ‘בשביל החיים’, האריך לרר רוחו והסביר, ‘בשביל הציבור. ציבור זקוק שיזכור את מנהיגיו, כמו את גיבוריו וחגיו. ציבור זקוק שיהיו לו תאריכים’. ‘תאריכים של אֵבל?’ התמיהה חנקה. גם של אבל גם של שמחות, לא חשוב. חנקה חזרה וכיוונה פניה אל המספידים ולרר חשב לו כי דבריו ראויים להישמע. אולי לא כאן, לא ברגע זה, אולי אחר־כך, כאשר המרצים שלו יפוצו על־פני היישובים לשאת דבריהם על ד' ב' ביקל, ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה למותו. גם המתים, ביחוד המתים, מקיימים תודעתו של עם. צריך לחזור ולהזכיר אותו. אסור להניח שיישכח מלב הבריות. באמת חבל שלא הזמינוהו להספיד. היה אומר כמה מלים שראויות להִשמע על תקופה שגוועת, על ההולכים לעולמם ועל הנשארים בחיים, חבל.

אבל לא היתה בלבו כל תרעומת. לא הניח שרגשי־קיפוח אלה (שכמותי לעולם אינם מוזמנים לשאת דברם במקומות שיאה להם) ידיחוהו מתחושת השתלבותו בחיי הציבור הזה. כבר הוא יודע, כי מה שגלום בו, אפשר לא יגיע לעולם לידי הבעה וגם זה לא חשוב. לא בדיוק לא חשוב, אבל. כל אחד רשאי להשתעשע בניחומי־הבל אלה. ודאי הבל. כי בסופו של דבר הוא הנהו בדיוק הוא, כפי שבא לידי הגשמה. כל השאר כאילו אינו קיים כלל. אדם מגיע למה שנועד להגיע, בסופו של דבר. לא פחות ולא יותר. כל אדם. סיכום תכונותיו החיוביות והשליליות מביא אותו בדיוק למקום שאליו נועד להגיע, ואם אין מזמינים אותו לשאת הספד, נראה שיש בו משהו שגרם לכך. אך בו בלבד. לעולם ובכל דבר. לעולם אין לי זכות לומר: חיי הם פרי של שגגה שעשיתי לפני כך וכך שנים. כי אפילו שגגה, אני הוא ששגיתי. גם היא נובעת ממני. וכל מה שבא אחר־כך, הוא פרי אני. ממש כמו שהוא פרי המעשים האחרים שלי. אני – זה הכול, גם שגגות. כשם שאין לי כל זכות לומר: בנסיבות אחרות. שהרי תמיד־תמיד יכולתי להילחם או להתעלם או להתגבר באותן נסיבות ובכל נסיבות שהן. כלום לא כך? כלום פעולתי כך או אחרת, באיזו נסיבות שהן, איננה מה שקרוי אישיותי? והרי תמיד, ממש תמיד, אני שרוי בנסיבות כלשהן. ולסיכום ההרצאה הזאת: גורלי, זה מסלול חיי כפי שהם נגולים ומתגשמים. מה יש חנקה?

חנקה משכה בזרועו כדי לעורר את תשומת־לבו לאשה שעמדה עם ילדה קטנה ליד עמוד־החשמל מאחוריהם.

‘מי היא האשה ההיא שם, עם הילדה? נדמה לי שאני מכירה אותה’.

השיט מבטו אל המקום ההוא וראה את דינה, ימינה מחזיקה בכפה של הילדה ושמאלה תומכת בעמוד. הילדה ניצבה תחתיה דוממת וצייתנית ועיניה לא משו מן הארון העטוף בדגלים. שם, בפנים, שוכב סבא שלה. הוא מת. מה זה מת, אמא. עוד מעט יובילו אותו לארץ־המתים. אל אבא שלי? כן, אני בכלל לא זוכרת את אבא שלי.

‘זו דינה, אשתו של עזרא. את זוכרת את עזרא?’ ‘הבן של ביקל אשר נהרג במלחמה?’ ‘כן’. ‘מיד הרגשתי שהיא מוכרת לי. נדמה לי, שנישאה למישהו, לא?’ ‘כן, לרוקח אחד’.‘וזו הבת שלהם?’ ‘לא, זו הבת של עזרא. מהרוקח יש לה בן’. ‘אה’.

' – – כיתומים היינו. הנה נסתלק והלך מאתנו עוד אחד מדור־הנפילים. שירת־חייו באמצע נפסקה'.

אלא מה, ודאי. וכי ראיתם אדם שהמוות מסיים את חייו? לעולם הוא מפסיקם. אך דבר זה אינו ראוי להשמיע בהספד על ד' ב' ביקל. אם השלים דבר אחד, לא השלים דבר אחר. תמיד מצוי בו דבר שלא השלים. אין אדם נגמר עד שהוא מת. כל עוד נשמה בקרבו, אינו נגמל למוות. בני־אדם מדברים ואינם יודעים מה שהם מדברים. ‘כל־כך הרבה נאומים’, התרעמה חנקה והביטה בדינה ובילדה שלה. לרר לא הגיב. משקפיו עבי־הזכוכית חיפו על מורת־רוחו.

בתים רמים, מרובי־חלונות, סגרו על קהל האנשים שעמדו צפופים על הרחבה ועל המדרגות. מרחוק, אלכסון מן הרחבה וגבוה על־פני הרחוב, נראו אחורי־הבתים וכנגד מרפסותיהם תלויים היו לבנים וגיגיות־כביסה. כאן, בסמוך, חזרה ונשמעה בעקשנות תקתוקה של מכונת־כתיבה. הנה מרימים את הארון, הפטיר לרר ומורת־רוחו עדיין לא הרפתה ממנו.

הנושאים הרימו את הארון וכל הקהל התחיל לזוע ומיד חזר ועלה מהרחבה ומשלוחותיה לעבר מוצאי הרחובות הסמוכים דשדוש צעדים של המון עם רב. הרוח החמה התגברה והדגלים על מחצית־תורניהם השמיעו ברמה קול טפיחתם ברוח. עד למרחוק נשמע בבירור מגע הרוח בדגלים, מגע של קרב, מגע של עזוז, מגע קורא־תיגר, מגע שלא בעתו ולא במקומו, כאילו בכדי הורידום עד מחצית־התורן. האנשים דשדשו ונעו דחוקים ורווּחים אל כלי־הרכב שהמתינו להם ברחובות הצדדיים.

צפופים בין ההמון נדחפו לרר וחנקה ועברו ליד דינה, וכאן נאחזו בעמוד־החשמל ונשתהו. לרר ודינה הושיטו ידיים זה לזה והיו להם אותה שעה עיניים זוכרות, מקימות־לתחייה ימים רחוקים, ומיד גם נתקרב עזרא ועמד ביניהם. כל חיי הייתי מנותק מהבריות, אתה ידעת, לרר, ואת ידעת, דינה אשתי. ביקשתי לבוא בברית, להיאסף אל, להיות בתוך. עכשיו אני שרוי בקרבכם, בקרב החיים והמתים גם יחד. לרר ודינה החליפו ברכות של־כלום וחייכו קצת. וזכרו ימים אחרים, אך לא הזכירום, עזרא היה שרוי ביניהם בדממה, מפויס, שליו, ידיד בין ידידים, הבל־פיו על פניהם. הייתי רוצה לספר לכם כיצד נפלתי במלחמה, שתדעו. אבל איני יכול. אני אדם מת. חנקה עמדה פסיעה אחת מהם, מצומצמת וממתינה באורך־רוח, והילדה ראתה מרחוק כיצד מעלים את סבא שלה אשר בארון השחור על המכונית.

‘עלינו להיפגש לפעמים’, אמר לרר ועיניו היו נבוכות מבעד למשקפיו.

‘בהחלט’, נענתה דינה.

‘תיפָגשו, תיפָגשו’, עודד אותם עזרא בשמחה. ‘תמיד אהיה מצוי ביניכם. כל־אימת שתיפָגשו, אשוב קצת לארץ־החיים. אתם רק צריכים להיפגש, ותיכף אהיה מצוי בקרבכם’.

ונשתהו ועמדו. האנשים נהרו הלאה ופסחו עליהם, לעבר כלי־הרכב ולעבר הרחובות האחרים.

‘את לא נוסעת לבית־הקברות?’

‘הפעוט שלי מחכה לי בבית’.

בלי־משים החליקה כפו של לרר על ראשה של הילדה. יתומה מאביה, ועכשיו נתייתמה גם מסבא שלה.

‘ילדה נחמדה’, אמר.

הילדה נשאה את הכף הזרה בדומייה ולא הרימה את עיניה להביט. עזרא הזדקף מלוא קומתו בצד בתו וחייך אליה בחיבה. ראה לרר את פני עזרא ידידו בפניה של הבת ולא אמר דבר. דינה בחנה אותו מן הצד, כיצד הוא מסתכל בבתו של עזרא וידעה, כי אין הוא מגנה אותה בלבו. חנקה עמדה ולא התערבה בשיחתם ובשתיקתם של אלה השניים בצל זכרונות לא־לה.

‘נו, נלך’, הפטירה דינה והניחה זרועה על שכמה של בתה. לרר חייך אליה באריכות רבה, נשתוחח במין השתחוויה והושיט לה ידו. דינה ובתה פנו והלכו להם, ולרר נאסף אל חנקה אשתו, נגע במרפקה והוליכה לפניו. רק עזרא נשאר לבדו ברחוב, מרחף על־פני הכביש וכלי־הרכב נסעו דרך גופו אל בית־הקברות. החיוך שלו היה מאוכזב ויגע ולהרף־עין לא נראה בכל הרחבה אלא זה החיוך הנטוש, היגע והמת, שזרח מפויס ונוגה כחמה בשקיעתה.


 

פרק עשירי    🔗


טוב טוב, את יכולה להיות שקטה. אז אתן לו תה, אין לך מה לדאוג. אני כבר אשמור עליו. באמת, מיכלי, מה זה חשוב. שיהיה, לא חשוב. אפילו. ואם תראי שאת צריכה להישאר שם עם אמא כל הלילה, אז תישארי. אני כבר אשכיב אותו. הפסיקי, מיכל. כמובן. אם את לא רוצה להעליב אותי, אז אל תודי לי. עכשיו לכי. ‘בוא, עזרי, בוא’, קראה צילה במצמוץ־שפתיים ובפנים מחויכים והושיטה ידה ואחזה בכפו של הילד. ‘אמא’, בכה עזרי. אבל אמא ירדה במרוצה במדרגות וכבר נתעלמה בעיקול, ורק נקישת נעליה נשמעה מלמטה. ‘אמא’, התייפח הילד, וצילה היתה קצת אובדת־עצות ואמרה: ‘אמא תיכף תבוא’. ‘אני רוצה את אמא’. ‘שקט, אם לא תבכה, תביא לך אמא סוכריה’. ‘אדומה?’ ‘כן כן, אדומה’. ‘על מקל?’ ‘בטח על מקל, סוכריה אדומה על מקל גדול’.

עזרי נשא אליה מלמטה שתי עיניים של איש קטן, והן היו שתי עיניים חשדניות, סוקרות, נעלבות, תמהות, מאוכזבות וגם עצובות ומצפות. ‘בוא עזרי הקטן והנחמד, בוא’. והיא הוליכה אותו אל החדר פנימה וסגרה אחריהם את הדלת. כן, ככה. זחל וצרח ומלא את הבית הדומם הזה, לא אִכפת. אמא לא מרשה, אבל אני מרשה. אני אמא הכי טובה מכל האמהות שבעולם.

והיא עמדה מן הצד, גדולה ושמנה ושופעת דַדים שאיש אינו נצרך להם וסתם קיימים להם ושופעים בעולם, גדולים כל־כך עד שמתבטלים ומאבדים גם את צורתם וגם את תכליתם. על משמניה השופעים התנשא דווקא ראש צעיר מאוד ולחייה סמוקים והעור המתוח על לסתותיה וסנטרה ולמטה ממנו צח כל־כך וחלבי. כאילו גופה הולך ולובש צורה משלו, אבל הפנים נשארים כמות שהיו לפני ימים רבים ואינם משתנים כלל. כך גם חושבת מיכל, הטיפשה המפונקת הזאת. איזה מפונקת, אלוהים! יש לה כל מה שאני מייחלת לעצמי, ועוד היא רוטנת. תמיד. איזה מין אדם היא, מיכל זאת. לו היה לי עזרי שכזה, לא הייתי צריכה שום־כלום. היה לי בית משלי ובעל משלי ובן משלי. ולמה לא בנים? יש לך אמא טיפשה ומפונקת, עזרי. בעצמה אינה יודעת מה שהיא רוצה.

כאילו לא נשתניתי! הלוואי והיה זה אמת. הלוואי והייתי שוב כמו לפני שידעתי. גם אז הייתי כנראה קצת שמנה, אבל לא כמו היום. לגמרי לא כמו היום. הם חיזרו אחרי, הם רצו בי כמות שהנני. וכי מה, יפה הייתי? חכמה הייתי? ותמיד עליזה, ועוד איך עליזה! מוכנה ומזומנה לטיולים, תמיד. אך היו באים ושואלים אותי אם אני רוצה להצטרף, וכבר. כאילו זקוקים היו לשאול וזקוקה הייתי להישאל. ואולי סתם נעים לשאול כאשר בטוחים מראש בהסכמה. לא אחד ולא שניים קנאו מן־הסתם בפרץ, כאשר… וכי איך יכול היה לדעת שאני, אוי, קשה לי לבטא את המלה הזאת, אפילו כאשר אף אחד איננו שומע. אני יודעת שהוא מעמיד פנים. טוען שאין לו שום צורך בילדים, שסתם מקימים מהומות ומרבים דאגות ואני בכלל לא רוצה בהם. חבוב אחד. אוי לו ואוי לי אם יחדל לשקר לי. העמדת־הפנים שלו מוסיפה לי הרבה בריאות. אולי זה אווילי מצדי לחזור ולדרוש ממנו להגיד לי את האמת. אוי לי מן האמת הזאת. הרי לא היינו יכולים להמשיך יחד אפילו לילה אחד. ככה אני מרגישה, אינני יודעת. אלוהים, מה אעשה אז. מוטב שלא לחשוב, מוטב שיימשך כך כל הזמן. לא אכפת, אני אמשיך לשאול והוא ימשיך לשקר ולהגיד שלא אכפת לו, לגמרי לא אכפת לו והוא בכלל לא אוהב ילדים. פרץ הנחמד שלי. חבוב אחד. ולא אכפת לי כל מה שמתלחשים על עסקי הבנזין שלו. אני יודעת אותך אחרת, חבוב שלי, ואני צריכה אותך אחרת וככה טוב לי.

עזרי דידה וזחל כה־וכה, ישב לפתע תחתיו באמצע החדר על השטיח הגדול והביט על סביבותיו בניצחון גדול. ‘כן, עזרי, כן’, חייכה אליו צילה ועודדה אותו בעיניים שמחות. עזרי זחל על השטיח וביקש לקטוף את פרחיו. אחר־כך הגיע עד לכיסא והזדקף ועמד ושלח בה מבט גדול, ופניה הקטנים חייכו פתאום. ‘כן, כן, כן’, עודדה אותו צילה ממקום שבתה על הספה, ‘זחל ולֵך וכבוש לך את העולם. הנה הארון והנה הספרים והנה הספה. הכול שלך, כל העולם הוא מלכותך, עפר תחת רצונך. זחל וגלה וכבוש אותו לעצמך, כי שלך הוא, כל החיים שלך הם. את הסבא הגדול שלך קוברים עכשיו, אבל אתה – –’

וכאילו נרמז הפעוט והבין לתרועות־העידוד שלה, הרפה מן הכיסא והלך ודידה והגיע לארון ומשם לספרים וניסה לקחת לו ספר אחד שמן, אבל הספר לא נענה לו. לא התעקש והלך לשוטט הלאה, לגלות לעצמו את העולם הגדול השבוי בין ארבעת הכתלים האלה.

וצילה צחקה צחוק של התרת־איסורים, כאילו התייחדה עם משאת־נפש חבויה, או עם חטא, וכיוון שיחידה־יחידה היתה בבית, התמכרה לייחוליה עד אובדן־החושים, וכאילו נתגשמו. וכאשר הילד התקרב לשפת־הספה ומשך בשולי־שמלתה, נענתה לו בצחוק רם ומוגזם קצת, שפרע את הדממה והתגלגלה על הרצפה והניחה לפעוט לזחול על גופה, למשוך שערותיה, לתקוע אצבעותיו לתוך פיה, למשש את שפתיה המשוכות בשפתון. בתוך כך נפרם חלוקה ונחשפו ירכיה המלאות והלבנות. הילד זחל עליהן בלא כל בושה וצילה התמוגגה ודיברה בלי הרף ‘הוי פעוטי, הוי הגבר הקטן שלי! אלוהים, כמה אני אוהבת ילדים!’

טוב שיש אחד פרץ בעולם. שרוי היה בעולמה המדוכדך ועשוי היה לעודדה במבט בלבד, בהווייתו השמחה כשלעצמה, בדעתו הזחוחה עליו תמיד. אני יודעת שזה טפשי, אבל אינני מצליחה להשתחרר מהרגשת האשמה הזאת כלפיו. כאילו רימיתי אותו, הבטחתי ולא קיימתי. אפילו לא הבטחתי, כאילו הבטחתי. עצם קיומי הבטיח לו. כל אשה, אולי משום־כך היא טורחת וטורחת ונדמה לה שלא די, וכבר לא יודעת מה עוד – כדי לכפר. שלא יחדל, למען השם, שלא יחדל. מיכל וכל אשה אחרת יכולה להימלט אל הבן שלה, היכן אברח אני. ‘הוי, פעוטי, זחל, אתה צובט לי את השד’.

לא הרגישה בפרץ שהופיע ועמד מסתכל שותק בפתח. שרשרת־המפתחות, שכרגיל היה מסובבה על אצבעו האחת הנה ואחת הנה, היתה מתוחה עכשיו בין שתי ידיו. באחת המפתחות, בשנייה הטבעת, ושום דבר. ככה עמד. ועד שלא הבין מה שעיניו רואות, כבר סלד מן המראה הנואל הזה, היות אשתו שרועה על השטיח, ירכה מגולה והילד מדדה ועולה ויורד ועובר, ושוב, עובר ועולה ויורד. נפשו היתה נקוטה משניהם כאחד. כאילו פצע נפער פתאום לנגד עיניו, פצע ממאיר ששקד להעלימו ולהעלים עצמו ממנו, להכחישו, לדחותו – והנה נפער לפניו בכל צחוקו התעלולני.

‘פרץ!’ הרגישה בו לפתע, בעיניו המסתכלות ובידיו המחניקות את צרור־המפתחות כמו עוף שחוט. הבהלה החנוקה שבקולה פיכחה בהיעלם אחד אותו ואותה גם יחד. ‘אתה כאן? בכלל לא הרגשתי שנכנסת’, הוסיפה וכבר ניכר בקולה, כי הבהלה נסוגה, שוככת, שהנה־הנה לא תהיה בכלל והכול ישוב להיות כמו שהיה.

‘ודאי שאני כאן’, נתחייך בנועם־הליכות רגיל וכבוש היטב־היטב במסילת יומיומו, וקולו העָרֵב לא בגד בו גם הפעם, ומאומה לא דבק בצלילו מן הסלידה והנפש הנקוטה.

‘מיכל ושאוליק הלכו ללוויה והשאירו את הפעוט כאן’, הסבירה. ‘הוא לא נחמד?’ קראה־שאלה במין רווחה, במין ברוך־השם, וחזרה והשיבה למקומה, לאט ובנחת, את כנף־החלוק. ‘אני מסתכלת בו ומסתכלת ואינני יודעת להחליט למי הוא דומה’.

פרץ נכנס ועבר על־פני הפעוט וישב על הספה. צילה הזדקפה וישבה על השטיח, זרועותיה מתוחות לאחור, גופה נשען עליהן ורגליה פשוטות לפניה וצלובות בנחת וברווחה. ועיניה, כבר שקטות ונכונות, עוקבות בבת־צחוק של שכנה טובה אחר תנועותיו החמודות והמצחיקות־נורא של הילד.

עזרי התקדם לאורך הספה, חבט בכפותיו על שוליה חבוט והתקדם עד שנגעו בברכיו של פרץ. פרץ לא זע. עזרי נאחז במכנס אחד, אחר־כך בשני, דחק את עצמו בין רגליו של פרץ ונשא אליו ידיו בחוסר־אונים ובתחינה תובעת ונמרצת שירימוהו. פרץ נשען אחורנית על מרפקיו, הביט בילד במין רשעות והניח אותו בתחנוניו. צילה הסתכלה בהם מרחוק וחייכה לה חיוך טוב־לב של שכנה טובה, שהיה בלי־ספק אמתי וכן, אבל בה־בעת דמה למסיכה של אדם המחייך בעל־כורחו. ורק כאשר תחנוניו של עזרי נהפכו לצווחה עקשנית וקצרת־רוח, נרכן פרץ ופשט ידיו והרימו באחת, כמעט בכעס, והושיבו על ברכיו. אך לילד לא היה אכפת. כהרף־עין נתחלפה הבעת־פניו והוא צחק אל מושיעו מלוא פניו, בשמחה ובתודה. או־אז הפציע חיוך כלשהו על פניו המקומטים של פרץ והוא הפטיר, ושוב, כמעט בעל־כורחו: ‘באמת נחמד’.

‘וחברותי כל־כך’.

עזרי פשט ידיו ותחב אצבעותיו, בלי כל בושה, לתוך פיו של מרכיבו ומישש את שפתיו ואת עיניו ובבת אחת, בהפתעה גמורה, תחב אצבעותיו לתוך נחיריו. פרץ התעטש וצחק ונענה להעוויותיו המצחיקות של הילד וכבר היה משיב צחוק על צחוק, העוויה על העוויה, תעלול על תעלול, וראו־נא, כבר הוא המתחיל והילד נגרף אחריו. כבר שניהם מתגוללים, תחילה על הספה אחר־כך על השטיח, פרץ אפרקדן ועזרי עליו ושניהם צוחקים ומצווחים. צילה הניחה ראשה על חזהו של פרץ והילד, כאילו הוא ילדם, זוחל לו פעם אליו ופעם אליה ובחוץ גוברים בינתיים דמדומי היום הגווע ולאיש לא אכפת, ואדרבא, אולי טוב כך. פרץ הלך ונגרף בהתלהבותו, שפרצה אין יודע מנין וגברה עתה בהדרגה, כמוהו כצילה שעה קלה קודם־לכן, והיה מעלה את הילד על גופו ומרקידו על כרסו ועל רגליו וממציא בשקיקה תעלול ועוד תעלול. הוא מזה וצילה מזה ועזרי פעם כאן ופעם כאן ושלושתם על הארץ, בדמדומים המתאפלים וגוברים בחדר וגם מעבר לחלונות.

צילה התפכחה ראשונה, קשה לציין מתי וכיצד. שמא בשל תרועת מכונית חולפת בחוץ או בגלל אור־הפתאום של פנסיה, שהבזיק ונגוז, אכזר וחושפני. ואולי, פשוט, בגלל האורות שעלו בחלונות השכנים. הזדקפה וישבה ועיניה קרועות ובוהות, ובבת־אחת היתה הרחק־הרחק מכאן. הסתכלה בבעלה שלא הרגיש בה ומצמץ אל הילד בהתמכרות גמורה. כאילו, אבל לא. בנם של מיכל ושאוליק, לא שלהם, של איש אחר ואשה אחרת, זר. כמו כל הילדים אשר ברחוב. והסתכלה והסתכלה ולא אמרה דבר.

כאשר הבחין בה, באקראי לגמרי, ועוד הצחוקים נסוכים על פניו, נזעקו בו בהיעלם אחד כל החרדות הידועות. לא מפני מראה־פניה חשש, אלא מפני הדברים העלולים להיאמר בזה הרגע הבא. ניער מעליו את הילד ונפנה אליה. בכי עמד בגרונה, אבל לא התפרץ. ושניהם ישבו על השטיח, הוא מלטפה, עדיין שותק, וגווה חומק מכפו – במרירות, בסרבנות. אך הוא לא הרפה וכבר הודתה לו בלבה שככה הוא נוהג ובה־בעת גינתה אותו על מוג־לבו, הפעם כמו תמיד, שהכול־הכול ובלבד שלא לבוא לידי דיבורים גלויים. כמוה, כל־כך כמוה. רוצה אחרת ויודעת שצריך אחרת ונוח לה, הוי, כמה נוח ומפתה נוהגו זה של פרץ, ליטופים מרגיעים אלה, כאילו. כאילו מה? לא להתחיל, רק לא להתחיל. שיהיה כאילו, לא אכפת. ובלבד שיהיה, מכאן ותמיד עד סוף כל הימים.

פרץ הטוב המשיך בגינוני־פיוסין שלו ופניו נעשו חיוכים־חיוכים ופתאום גם צעירים מאוד, כמו בימים הרחוקים ההם, לפני שנישאו ולפני עסקי הבנזין שלו, כאשר מרד ויצא את בית־אבא. אביו היה בעל חנות גדולה לחומרי־ברזל־ובניין באיזור בעלי־המלאכה והסדנאות הקטנות בדרומה של תל־אביב. עדיין היה בעל אותה חנות, אלא שעתה עובדים בה בניו. הוא עצמו איש נעים־הליכות, פניו עגולים וידידותיים, ממש כפניו של פרץ בנו. עברית ויידיש שגורות ומתגלגלות בפיו בערבוביה, משפט משפה זו ופסוק מזו, בלולים יחדיו ונשמעים באורח טבעי לגמרי כשפה אחת. פנקס עבה יש לו ובו הוא רושם את חובותיהם של לקוחותיו, בעלי־מלאכה מן הסביבה וכן קבלני־בניין. פעמים החובות אינם מסולקים, אך מעולם לא הגיע בשל כך לערכאות. טינה אחת ירש מאבות־אבותיו, לערכאות. ובעצם, לכל רשות שלטונית שהיא. נסתדר בינינו, הכול בינינו, ואם נחוץ, נעלים עין מבעל־חוב שאין ידו משגת לשלם או אשר פשט רגל. הרי בין יהודים אנחנו. כולם קוראים לו בשמו הפרטי, פשוט פסח, ללא שום תוספת של מר או אדון. הוא ולקוחותיו לבושים באותם בגדי־עבודה עצמם, לעולם חקי, אשר בתחילת השבוע הם נקיים ומדיפים ריח חריף של סבון־כביסה, ולסוף־השבוע כבר גמרו את שירותם והם ספוגים ריחות של צבעים וכתמי־שמן עליהם והצווארון ממש שחור מרבדי זיעה שנתייבשה ונתקרשה. נוהגו ולבושו עשויים על נקלה להטעות ולהעלים את עסקיו הפורחים וכן את היותו בעל שני בתים גדולים מזה ומזה של העיר, לבד מן החנות שהיא גלויה לעין ומלוא טובה פרוש על המדפים ובתוך המגירות והשקים והפחים. בימי־המלחמה סחר עם האנגלים ויש טוענים, כי עיקר עושרו עשה בתקופה ההיא.

אחיו הבכור של פרץ מסייע לאביו בחנות מיום שעמד על דעתו, ואילו הוא, פרץ, למד בתיכון והתחבר שם עם נערים אחרים והלך למקום שהלכו כולם, למשק ולמלחמה ואל המעשים הגדולים של הימים ההם. לא, אני לא אהיה כמוהו. כנגד עולמו של אביו העמיד בעקשנות ובהתלהבות עולם משלו, אני – אחר. לא אעשה שבת לעצמי, שבת קטנה של פרוטה לפרוטה, בהולה להתעשר, ללא השראה וללא שום דבר המפעם אותה לגדלות. כן, גדלות. כפי שהיא, לא ברורה, מעורפלת, אבל מקיפה ומחממת ומעוררת ומרוממת וכל מה שנכסף ומתגעגע בו, כל שהתקומם והתמרד בו, כל שאינו לא בזה ולא כאן ומצוי תמיד אי בזה שם – הוּגר לתוכה והנה־הנה היא עומדת ללבוש ממשות.

אביו, וכן אחיו הבכור, לא התפעלו מלכתו למשק, אך גם לא ניסו לעכב בעדו. אם טוב לך, אז טוב גם לנו. ובדיעבד אף התגאה בו אביו לפני הקבלנים ובעלי־המלאכה, שהנה גם בנו־שלו הלך למקומות ההם של השדות והפרות והטרקטורים, בגליל או היכן שהוא. וכשהיה מספר על כך עם לקוחותיו, בעת שהיה אורז את המבוקש ואוגדו בחבל־קשירה, ניכר בו שהוא, כמות־שהוא, בעל־חנות ובעל־בתים ולבוש בגדי־חקי מיוזעים כאחד הפועלים, שהוא מתגאה בשייכות זו למקומות ההם שמעודו לא ביקר בהם. כמו שושבין בנישואי בנו. ודווקא יחסו האוהד, שהבליע בערמומיות טובת־לב את מחשבתו הכמוסה, האחרת, השאיר את הדרך־חזרה פתוחה.

ופרץ חזר. מה יש מה, גם אבנר ומוטי חזרו, ועוד. באמת רבים. וגם אלה שנשארו, נא, אל תהיו לי צדיקים כל־כך. לו היתה לכם ברירה והיה לאן, אינני יודע. אני באמת לא יודע. אח מה, גדלות. חייו היו לו לפליטה מן המלחמה, רק הם בלבד. דווקא משום שלא פעם ולא פעמיים כמעט כמעט לא היו בכלל. רק הם בלבד, ומסתבר שלא כל־כך חשוב כיצד לחיות ומהי הצדקתם ואם נחוצה בכלל הצדקה, מוסרית או איזושהי. הם עצמם עיקר, כפי שהם. חשובים מכל גדלות. ויהיו כאשר יהיו, לא חשוב. ואולי. חוץ מזה צילה. כן, צילה. תמיד יש איזו צילה. אבל החברים דווקא הבינו. החצר המתה מילדים, הרבה ילדים, ורק אנחנו. לי לא היה אכפת כל־כך, אבל צילה. והחברים הבינו.

פרץ בין חבריו כאביו בין לקוחותיו. פניו התעגלו כפני אביו ואף הם היו רחבי־חיוך, אדיבים וידידותיים, ועיניו הקטנות, הממוצמצות, ערמומיות וטובות־לב. שערות־הפשתן שלו גזוזות קצר, זרועותיו בהירות ומכוסות פלומה זהובה ורכה ומכוסות נמשים ממש כפניו. ניקיון גברי חריף נדף מהווייתו, בייחוד לאחר מקלחת. אבל מקלחות מצויות בכל מקום. והוא כזר. אח מה, גדלות. ובכלל.

והוא התחיל לעבוד בחנותו של אבא, בצד אחיו הבכור, והם החליפו את השלט הגדול לפסח זליקוביץ ובניו. לא כל־כך נורא, לגמרי לא. החנות הָמתה בכל שעות־היום קבלנים ובעלי־מלאכה ונערים שליחים ומעט־מעט נכנס אתם בדברים ומעט־מעט החל לגלות עניין בחייהם. כי כך או אחרת, חייהם היו כחייו, ובעצם, כל חיים היו כחייו. בענייני החנות עשה כל שעשה אחיו הבכור, אך ענייני־הבנזין שהחל עוסק בהם בדיעבד, היו כל עצמן ממלכה שלו. כדי כך, שלימים לא היתה עבודתו בחנות אלא חיפוי לעסקיו האחרים. אח מה, כולם עכשיו כך. צידוק זה הניח את דעתו ולשום צידוק אחר, מיוחד שלו, לא היה זקוק כלל. וצילה, כמובן.

‘אתה בכלל לא משתנה’, חנחנה אליו וכבר עיניה אחרות ואצבעותיה נוגעות־לא־נוגעות, טופפות מלטפות את לחייו. ‘אני מסתכלת בך ורואה’.

עכשיו נענו כתפיה ונכנפו בהתמכרות גמורה לזרועותיו. הילד ישב קצת מן הצד, זקוף על השטיח, מסתכל. הוא היה פתאום שקט מאוד ועיניו רק הסתכלו כיצד השניים יושבים־שוכבים על השטיח, בתוך הדמדומים הגוברים בחדר ומעבר לחלונות, מתכנפים והולכים זה בתוך זה עוד ועוד, ממלטים עצמם מן הצפוי־ועומד־בכל־עת־תמיד־בחייהם, מתעלמים מעזרי ולא מקפידים. עד שדפקו פתאום בדלת וצילה התנערה ראשונה וקפצה וקראה: ‘מיכל חזרה!’


 

פרק אחד־עשר    🔗


כבר היו אנשים בבית. בלומה, קרובי־משפחה אחדים, כמה ידידים. ישבו פה ושם על הספה והכסאות, שאוליק הלך ועמד אצל החלון ודי, נגמר אין אבא. כבר תלולית־עפר מתרוממת לה שם, עם שלט־פח קטן, ציון שם ומספר. לחיילים, לאסירים, למתים, לשוטרים – לכולם יש מספרים. עכשיו גם לאבא. עולם ממוספר שכזה. בעוד חודש יציבו מצבת־שיש והתלולית תדשיא ותצמיח פרחים. כמו אצל הקברים האחרים. וזהו. נגמר.

האנשים אשר בחדר הביטו בו בחטף ובהתגנב, אך איש לא דיבר אליו. מיכל הלכה למטבח להכין משהו לאכול. מבית־השימוש נשמע קילוח של מים יורדים. שיעשה שיעשה, כל עוד הוא חי. ופתאום היה משהו מתרונן, חמים ואנושי מאוד ונגע ללב בקילוח מי השימוש, שנשמע ברמה צורמנית בתוך הדממה האבלה הזאת. מרחוק, בבית השני אולי, עלה ונשמע חרחור חזק של מקלט־רדיו, שנדלק פתאום ונפסק מיד והצניע קולותיו פנימה. החרחור הזה. עוד אחד ועוד נשימה ושוב חרחור סדוק ועוד משהו – ודי. אין אדם. וכאילו לא היה אף פעם. גם במלחמה, אבל במלחמה זה היה אחרת. התלולית שם היא אחיזת־עיניים כמו השליה עלובה. כאילו לא אבא, הוא עצמו מוטל על מיטת הגוסס. עוד חרחור ועוד אחד, הוא עצמו מת, הנה הנה. מת לא מרגיש שהוא מת. כאילו קוברים חי בקבר. אני לא מת, אני חי הניחו לי! אין הם שומעים את קולו שם למעלה. אך הוא השומע את קול החבטה של הרגבים המוטחים ונופלים על אריחי־הבטון הגדולים. אני נחנק, הקשיבו, אני – –. אולי גם אבא שמע את קולות החבטה של הרגבים הנופלים, אולי צעק. רק שאנחנו לא שמענו. סתם עמדנו לנו, מרושעים, אבלים, מסתכלים בדממה ובמין יראת־כבוד מגוחכת איך שהקברנים מתללים את התלולית. שיגמרו כבר ונלך הביתה. די. וכי מה זה כבר משנה. אבל לא, מחכים ומחכים. מאריכים רוח בצביעות, כאילו אכפת למת ובינתיים מתעללים באמא.

רק אחר־כך נפנו והלכו, לאט־לאט, כאילו במורת־רוח, נשענים זה על זה במין אחוותיות, שנולדה אי־בזה כאן אצל הקברים, וברור לגמרי כי תפוג תיכף מאחורי השער ההוא, אצל המכוניות הממתינות. וממלמלים משהו, חרש־חרש כמובן, על המצבות שמזה ומזה של השביל. הרבה מצבות, יער של מצבות, עיר של מצבות, עיר של מתים. כאן. והקברנים, בריות תמוהות אלה שמקצועם בכך. מקבלים משכורת חודשית של כך וכך בעבור כך וכך, ומשלמים מס־הכנסה, כמקובל, לפי התעריף, ואוכלים ומעשנים ומולידים ילדים ומטילים מימיהם, כמו כל אדם אחר וחוזרים ובאים יומיום לעבודה. ככה? באמת ככה? ובצרורם פת־צהריים, כמו בצרורו של כל פועל בעולם. כן? ומתי הם אוכלים, בהפסקה? אצל הקברים? מה נטפלת, הרי מישהו צריך, לא? תמיד מישהו צריך. הבט שם, מצבה כזאת יאה לביקל.

והולכים הלאה. בלומה בינו לבין מיכל וכל האחרים לפניהם ואחריהם, מדשדשים לאורך השביל הלאה הלאה, בין קברים ומצבות, כל מיני. כנגדם באה לוויה אחרת, צנועה מאוד ודמומה. כמניין אנשים נשרך אחרי העגלה. אח, מה זה חשוב. בכל־זאת. הבכל־זאת הזה החזיר אותו פתאום לכל הדברים האחרים, כאילו העבירוהו על מפתן מתחום אל תחום. ממש כמו שער בית־הקברות שעברו דרכו ברגע ההוא ופנו אל המכוניות הממתינות.

איזה עיניים שהם נועצים בו. מה הם מסתכלים בו כך. כאילו מבקשים לנחמו או להביע השתתפותם בצערו. בסדר בסדר. אבל גם כאילו תובעים איזה דבר, מה הם תובעים ממני. כאילו מצפים ממנו מה. עכשיו, שאבא מת, כיוון שאבא מת, כיוון שהאיש הזה ביקל היה אביך, ואתה ראש־המשפחה, הבן הבכור, הבן היחיד. יורש? איזה יורש, מה אני יורש. כאילו אני חייב משהו למישהו. כאילו החיים שלי חייבים. ביקל שלהם היה אבא שלי, אז מה? מה אני, בן־מלך, שהעם מצפה כי אלך בדרכי אביו? איך שהם נועצים בי עיניים! כאילו מבקשים להבינני דבר שלדעתם אני מתקשה להבינו. הניחו לי ולכו לכם. מה אתם תוקעים את העיניים שלכם ביני לבין אבא. הנה אני יוצא מחר, דווקא! ובאיזו זכות בכלל?! האחריות שלי כלפי חייו ומותו של אבא היא לא יותר מאחריותו של אבא לחיַי־שלי. ואולי אין כאן כל אחריות בכלל וכל אדם לעצמו, אפילו בן, אפילו אב. אינני יודע, לעת־עתה אינני יודע שום דבר. הנה הם קמים ללכת. לכו לכו.

הם קמו ללכת ומיכל הופיעה מן המטבח, סינר למותניה, והיא מבקשת לקרוא את בלומה לאכול, אך עיניה נבוכות ובלומה אומרת שאיננה רעבה.

‘אכלי, בלומה, את צריכה לאכול משהו’, עטו עליה קרובי־המשפחה בעסק גדול וטרחני, כאילו נמצאה להם בזה עצם התכלית אשר לשמה באו הנה. ‘את מוכרחה להתחזק’.

‘אני עייפה, הניחו לי’.

‘תאכלי ותלכי לישון’.

‘אני חוששת שלא אירדם, גם בלילה הקודם לא עצמתי עין’.

‘אז תקחי גלולה. את מוכרחה לאכול ולישון’.

בלומה הפקירה עצמה בידיהם ונענתה להם וישבה ליד השולחן במטבח. היא מזה ושאוליק מזה, ומיכל טרחה לשמש אותם. כל האחרים הסתלקו והלכו להם.

‘והילד?’ שאלה בלומה.

‘אל תדאגי, השארתי אותו אצל שכנה טובה’.

‘אבל הוא צריך לאכול ולישון’.

‘הוא יאכל והכול יהיה בסדר גמור’.

‘לכי אליו, מיכל’.

‘טוב טוב, עוד מעט’.

אחרי שאכלה ביקשה בלומה גלולה לשינה ועלתה על יצועה. שאוליק ומיכל עברו לחדר של שאוליק. ‘החדר הזה’, אמרה מיכל. ‘וכי מה?’ ‘חדר־הילדות שלך. תמיד יש לי הרגשה משונה כאשר אנחנו נמצאים בו’. שאוליק הדליק סיגריה. ‘זה טוב’, סיכמה מיכל. שאוליק עישן. השיט מבטו על הכתלים המסוידים בכחול בהיר מאוד, לבחון מה מיכל סיכמה כאן, וחזר והביט בלילה אשר בחלון ומעבר לו. רוח צינה, חמקמקת שכזאת, נגעה בפניו ובזרועותיו ופרחה לה. מן הרחוב עלתה כנגדו דממה בהירה של ראשית הלילה. שוב ושוב ידע, כי העולם שרוי עתה בלי אבא והוא שרוי בעולם בלי אבא, ובינו לבין העולם אינו חוצץ שום דבר ואינו מגן דבר ואינו מסתיר ממנו דבר. אולי לכך התכוונו האנשים שנעצו בו עיניהם? כאילו נולד עכשיו מחדש, במותו של אבא. לבדו, לגמרי לגמרי לבדו. כלום אינו שומע קולות? כאילו שמע קולות. קולו שעה שנאם לפני חבריו בחדר השני וקול־נחרתו כאשר ישן, וקול לחישה ברוסית, מן־הסתם באוזני אמא כדי שהוא ועזרא לא יבינו, וקול חרחור, כאשר פיו נשאר פעור ועיניו הזקנות של אבא לחות, שׂבֵעות־מראות וצמאות, מאוד מאוד צמאות, גם עכשיו, לעולם לעולם צמאות. מה ביקש לומר לי? מה יכול היה לומר ולא אמר במשך כל חייו. טוב, עכשיו כבר…

ידע שזו מיכל, אבל נוח היה לו שלא להסב פניו. היא באה מאחור ונלחצה אל צלעו. לא הושיט זרועות לאוספה. היא ליטפה את עורפו. לא הביט אליה. מה יכול היה לומר ולא אמר. כמה נראה קטן ומצומק, כמו נער ממש, כאשר הורידוהו בבור. עצור, רגע, אלי! מיהו שהעיז להטיח את רגב־העפר הראשון על אריחי5־הבטון. אולי הוא עצמו, אולי בלומה. רגע, רגע, הרי ביקש לומר משהו, וכבר. ונגמר. כבר נופלים רגבים רבים ואין אבא ועוד מעט יתללו תלולית. טוב שהיא כאן. לאחוז בה, לצלול בה עוד ועוד עד אין עוד, להימלט מכל זה ולשוב.

והיתה בו, באחת, התאווה אליה. היא ולא עוד. ובלא כל בושה. מוכרח. הלילה נסוג מהם והם היו בתוך הלילה הנסוג ובמקום שעמדו שם השתופפו מתחת לחלון ושם ידעה, כמות־שהם, בבגדיהם.

עכשיו היה הכול אחרת, אבל שום דבר לא השתנה. מלבד שהערב התבגר בשעה אחת ועוד מעט יגיע לגבורות־לילו. ‘אני חושבת שעלי לחזור לעזרי’, אמרה מיכל, ושאוליק אמר לה: ‘כן כן, לכי מיכל. אני אשאר הלילה כאן’.


 

פרק שנים־עשר    🔗

‘את חושבת?’ פקפקה צילה בידידות ובקרבת־לבבות פתאומית. ‘בהחלט’, הבטיחה מיכל. שתיהן נשתהו ועמדו בפתח־דלתותיהן כנגד המדרגות, בעצם שעת־הבוקר המאוחרת הזאת, זו פח־אשפה בידה וזו שעונה על מטאטא. ‘אבל אינני יודעת לאן צריך לפנות’. ‘אנחנו כבר נברר!’ הבטיחה מיכל במין התלהבות שלא במקומה כלל לפי העניין הנדון, ‘אם רק החלטתם’. ‘זהו, שאנחנו’. ‘מה, עוד לא?’ ‘כן. בעצם, כן. בהחלט. אבל אם יהיו קשיים, כלומר, או משהו לא נעים’. ‘יהיה בסדר גמור, צילה’. ‘תביני, מיכל, אל תהיי פזיזה כל כך. אני לא הולכת לקנות שולחן למטבח’. ‘לא יהיו שום אי־נעימויות, אני לוקחת הכול על עצמי. אם צריך לרוץ, לשאול או מה, סמכי עלי, צילה. רק רציתי לדעת’. ‘מה?’ ‘אם יינתן לכם לבחור בילד או בילדה?’ ‘אינני יודעת, אני חושבת שלא’. ‘טוב, אני כבר אברר’. ‘אבל מה שרציתי להגיד לך’.

התחילה צילה מחדש ונשתתקה, כי ממש אותה שעה נשמעה מלמעלה טפיפת צעדים גבוהי־עקב, ומיד גם נראתה המטופפת עצמה, היא אשת ישי לוויטה, בלבוש־בוקר מהודר לפי האופנה האחרונה, וניחוחה הולך לפניה ומשתהה אחריה, כמו שובל סמוי, וכל עצמה אומרת גברת של נועם־לבוש ונועם־הליכות. אשת לוויטה בירכה את השתיים בחיוך מדושן וטופפה לה הלאה על עקביה הגבוהים. מיכל וצילה הביטו אחריה, ושיחתן שנפסקה דמתה לנשימה שנעצרה. ‘ראית?’ ‘ראיתי’. ‘אחת שכזאת!’ ‘כמו גברת הבית’. ‘והיא בכלל לא יפה, אם את רוצה לדעת!’ ‘והבעל שלה’. ‘אח, הסופגנייה הבלתי־מטוגנת הזאת! ראית פעם את הזרוע שלו? חלקה כמו אני־לא־יודעת־מה, אף שערה אחת, ולבנה שכזאת’. ‘דרך־אגב, שמעתי שהם עוקרים מכאן’. ‘באמת?’ ‘כן, פרץ סיפר לי. בונים להם וילה היכן שהוא’. ‘מה את אומרת!’ ‘מה, נפגעת שלא נאה לשכמותם לגור אתנו? זה טבעי למדי’. ‘בהחלט. אני רק חשבתי’. ‘שטויות’. ‘לא, צילה, גם אני אוהבת נוחיות, אבל’. ‘אבל מה?’ ‘כשהנוחיות הופכת לדבר היחיד העיקרי בחיים, לרדיפה אחריה, לתכלית, לכל לכל’. ‘להגיד לך משהו? גם אני כזאת’. ‘בוודאי, גם אני. אינני מגנה את אף אחד’. ‘אז למה לא? אם כבר אז כבר’. ‘זה נכון, אבל מצלצל די עלוב. חוץ מזה, זה לא זה’. ‘אח, מה. אני תמיד אומרת לפרץ’ ‘זה לא זה’. ‘ואם אנחנו כבר מדברות, אגיד לך בגלוי: גם אני הייתי ברצון עוקרת מכאן. הבתים הגדולים האלה, כל ההוּהַא ההומה הזה. הרי אנחנו כאן כמו בכוורת, הולכים לגמרי לאיבוד, נבלעים וכאילו לא קיימים! תארי לך איזה בית קטן נחמד איפה שהוא כאן, בשקט, באמת שקט. מה יש? מה רע בזה? אסור? שיגידו! שיגידו מה שרוצים, כבר לא אכפת לי!’ ‘זה יפה מאוד, אבל’. ‘אבל מה, מיכלי?’ ‘זה לא זה. נניח שאת כבר גרה בבית הקטן שלך, אז מה? זהו־זה ושום דבר אחר?’ ‘אני זה דבר אחד, את יודעת, מיכל’ ‘לא לזה התכוונתי. קחי אותי, למשל, הרי לי יש. כלום חושבת את שלא הייתי רוצה לגור לי רחוק מכאן, אבל אני יודעת שזה לא זה. נניח לזה. אני לא יודעת מה פתאום אנו מדברות על כך. אולי אסור, אולי לא טוב’. ‘שאוליק?’ ‘כן ולא, אם את רוצה לדעת. בעצמי איני מבינה כלום. יש לי בזמן האחרון מיני חלומות שכאלה. אבל שאוליק הוא בסדר גמור, באמת. אולי אני השתניתי, כבר אינני יודעת’. ‘נו כן, משתנים’. ‘נחוץ לי שאתפעל, שאעריץ, ככה זה נחוץ לי. איך שהכול היה אחרת. בימי המלחמה, אני מתכוונת. הרגשתי שאני חיה, שכל דבר בי חי מאוד, שואג, מתפרץ. אבל עכשיו. אבל אני רוצה שתדעי, כי בעצם אנו חיים לנו די יפה, באמת’. ‘אני מבינה’. ‘את לא מבינה כלום. נוח לי אתו, זה הכול. נדמה לי שאמרתי דבר נורא, לא?’ ‘שום דבר נורא, מיכל, אבל את פשוט לא יודעת להעריך כמה טוב לך, זה הכול’. ‘זה לא כלום, ובכלל לא חשוב אם אני יודעת להעריך או לא. כל יום אני קמה ותיכף זה מציק לי: וזהוּזה, זה הכול? וככה זה יהיה יום יום?’ ‘ושאוליק?’ ‘גם לו מציק משהו, רק שאינני יודעת מה. בייחוד אחרי מות אביו. לו, לפחות, היינו מגיעים לידי שיחה, ככה, את מבינה, והיינו מתחילים לדעת יחדיו. אבל עכשיו נוצר מצב כאילו כל אחד מאתנו מתחיל לדעת לחוד ומזה אני מפחדת’. ‘הגידי, מיכל, נכון ששאוליק הוא האחד היחידי שידעת בכלל?’ ‘מה פתאום את שואלת?’ 'את כועסת? מדוע את כועסת, מיכלי? אוי, אפילו הסמקת. סלחי לי. חשבתי, כיוון שאנו מדברות כבר – – '

בדיוק ברגע זה נשמע קול הסקסופון מלמעלה, קול חד ומייבב וצורם, מהדהד בחדר־המדרגות והלב נרתע ממנו ונמשך אליו, כמו אל חטא, כמו אל ידיעה שחרפה לדעתה. מיכל נשתתקה. כמו בנאי, בדיוק אותה הרגשה עצמה. כאילו אני. הוי החברה הטובה שלי, גם היא. כאילו בתולה. אז מה יש? כאילו אינני יודעת את העולם.

‘עוד זה היה חסר, הסקסופון הזה’, אמרה צילה. פח־האשפה בידה, התכופפה על פני המעקה להביט למעלה. ‘זה יוחאי גור, מה?’

מיכל לא השיבה. שעונה על המטאטא, כף־ידה על קצה המוט ולחיה נצמדת ומתרפקת על חליקתו העגלגלה והמוצקה, התמכרה בחמדה ובחטא לקול היבבה הדק שנישא למעלה, נמשך ומנסר, מייבב וצורם וננעץ בתוך השקט של חדר־המדרגות כמו קריאת־תיגר. קול־נהי וקול־בכי, רווי כל מה שהוא לא־מכאן, המצוי אולי אי־בה ואפשר אינו מצוי כלל. קול האובדן, רגשני, צועק את הפקרו וטוב־טוב שהוא כך. מתיר בבת־אחת כל מה שאסור. שמלבד עצמו אין לו כלום ועוד רגע ייאלם ולא יהיה. ללא שום הדים. קול שלא רוצים בו, ששונאים אותו ונמשכים להקשיב לו עוד ועוד. כמו שן מציקה וכואבת וחמדנית, איכשהו. דווקא כך. כי אין קולות אחרים. כאילו נעשה פתאום קול החיים האמתי, התוך־תוכי, האחד. הקול שלך, תודי תודי, מיכל. והתמכרי. עוד ועוד. שלא ייפסק. כן, ככה, הצמידי לחייך אל מוט־המטאטא הזה, התרפקי עליו, הקשיבי. קול־תחתיות מעורטל וחשוף עד אין עוד. קול הנשמה שאיבדה עצמה בגוף או קול הגוף הצורח לשווא אל נשמתו, היינו־הך. קול מייבב ומתייפח וצורם וצורח ומתנה ערגותיו בערייה גמורה ללא כל בושה. קול של לבדיות תוך־תוכית וקול של שמחה עצובה ומתרפקת על בלימה. הנמלט מעצמו ואינו מוצא שום דבר אחר זולת קולות כמוהו. מייבבים כמוהו. מתנים עצמם כמוהו. משלחים כמוהו את יתמותם הצורחת לכל הרוחות של העולם.

‘את שומעת?’ אמרה צילה, אך מוטב היה שתשתוק. עכשיו נכלמו פתאום זו מזו, כאילו נתערטלו והיו ערומות.

‘באמת, איזה מין אני’, תפשה מיכל במטאטא, ‘עומדת כאן ומפטפטת ומפטפטת, והבית!’

ונסוגה פסיעה פנימה. צילה לא משה ממקומה.

‘נפסק’, אמרה, ‘מיהו היוחאי הזה?’

‘חבר ותיק מן הימים ההם’.

‘שלכם?’

‘שלנו וגם של בנאי. אחד יצור. אבל באמת יצור. מלח’.

‘מלח?’

‘כן. קוראים לו יוחאי גור’.

‘אז מה?’

‘כלום. רצית לדעת מי הוא’.

‘אבל למה את כועסת?’

‘אינני יודעת. הסקסופון הזה הרגיז אותי’.

‘שתקי, נדמה לי שהוא יורד’.

הוא ירד במדרגות לאט־לאט, כל פסיעה אומרת את עצמה. כפוסח על המדרגות. כיורד וכובש לעצמו את המדרגות, זו אחר זו. כאדם היורד לבדו־לבדו במדרגות. אחר־כך ראו אותו. כהליכתו כן צלם־דמותו. ואולי נראה כך משום קומתו הנמוכה, כתפיו המוצקות והשמוטות כאחד. עיניו היו מצועפות ושערותיו גזוזות קיפודיות וחושפות מצח צר, וקמט אחד בלבד חורשו ומבתרו לשניים. המחצית התחתונה שטוחה ומחוספסת וזו שמעליה גבשושית כלשהו ומשַווה לו הבעה של עקשות. מין מצח שכזה, המגלה טפח כדי לכסות טפחיים. פיו היה חתום כמו שער עתיק ועזוב ושתי העיניים שמעליו, כמו שני פנסים כבויים־למחצה, מנמנמות לעצמן פנימה, ספק עוממות, ספק רואות. לבוש היה בגדים שלא־מכאן ונעול נעליים שלא־מכאן, ובייחוד החגורה שעל מותניו וכן האבזם. החגורה והאבזם הדיפו חנות זרה בעיר נוכרית, מגדלי־כנסיות וכביש אריחי־אבנים. גם כאשר בירך אותן, בייחוד את מיכל, היה מאוד־מאוד אדם לבדו ונבוך כלשהו וביקש לעבור הלאה.

‘לאן, יוחאי?’ עצרה אותו מיכל מתוך פרץ־פתאום של עזוז, ופניה נשתלהבו תוך כדי כך, כאילו התגרתה במרחקיו של יוחאי.

‘ככה, להסתובב קצת’.

‘הקשבנו לסקסופון שלך’, אמרה צילה, מן הצד, מחייכת.

‘אה!’ הפטיר יוחאי גור ועמד לפניהן כנטוע תחתיו, מוצק־כתפיים ונבוך, שבוי בתשומת־לבן הפתאומית של שתי נשים אלה, מצפה דומם כי יפטרוהו ללכת.

‘סקסופון’, המשיכה צילה, ‘מה פתאום סקסופון? זה נשמע משונה מאוד אצלנו. צרחני כל־כך, ובכלל. אני אוהבת יותר אקורדיון’.

‘גם אני’.

‘כן, אקורדיון נעים יותר’, הודתה גם מיכל.

‘אז למה הבאת דווקא סקסופון?’

‘ככה. הוא נדבק בי’.

‘שמעו’, קראה מיכל, ‘למה אנחנו עומדים כאן, במדרגות? בואו, היכנסו אלי’.

‘אוי, אבל אני צריכה’, פתחה צילה להגיד, אך פנתה אחר גבו של יוחאי שהלך ונכנס כנער צייתן בעקבות מיכל.

‘תיכף. אני רק שמה את הפח ואני באה’.

‘אם כבר, אז חכו רגע’, אמר יוחאי וחזר וקפץ למעלה ומיד חזר.


 

פרק שלושה־עשר    🔗

בתחתוניו בלבד לגופו ויחף, ישב לו בנאי ליד שולחנו הגדול והעמוס, מכחולו בידו. מעט הפנים הנקיים שערות־זקנו שמנוניים היו טרם־רחצה. הדלת אל הגג היתה פתוחה וממקום שבתו, אם אך נשא עיניו להביט, יכול היה לראות כיצד תיכף מהמעקה והלאה עומסים הגגות באורך־רוח שמים רבים וכבדים. החדר עצמו שרוי היה בצל חמים ונאלח וחלל־הפתח מלא שמש עד תומו, מרמז על הכבשן המלהט שם בחוץ. למרגלות המיטה הלא־מוצעת מוטלים היו סנדליו הגדולים, עקביהם שחוקים וסביבם הילה של חול זרוי כצורתם וכתבניתם. שעה טובה ורגועה לעבודה.

אבל בשעה הטובה והרגועה הזאת נכנס ובא יוחאי גור, פתאום כרגיל, הוא ומזוודתו הנצחית (הפעם נתוסף לה הסקסופון בעטיפתו), מן העולם הגדול, מן הים והאוניות והנמלים – ישר לכאן, לחדרו של בנאי.

‘נו, היכנס, למה אתה מהסס’, זמרר אליו בנאי, ‘איך מצאת אותי?’

‘אמרו לי’.

הניח צרורותיו וישב על המיטה הלא־מוצעת. ותיכף, בלא הקדמות, שַלָה מכיסו וזרק לבנאי חפיסת־סיגריות ‘פְּליירס’.

‘עכשיו ברור לי לגמרי שבאת!’ ליטף בנאי בחמדה את עטיפת־הצלופן הנאה. ‘חתיכת חוצלארץ ראויה להתכבד’.

ולאט־לאט קרע את העטיפה, פתח את החפיסה, השיל באצבעות חמדניות ולטפניות, כחוטא בקי ורגיל, את עטיפת־הכסף הפנימית, נטל סיגריה והושיט את החפיסה ליוחאי גור.

‘אני כבר אינני מעשן’.

הצית ונשף נשיפה ראשונה בכוונה רבה, בדבקות, משהה את העשן בפיו.

‘תיכנס כאן עוד מיטה?’ פקפק יוחאי בנימוס.

‘תיכנס, תיכנס’, הרגיעו בנאי, ‘לכמה זמן הפעם?’

‘זהו, שאינני יודע. אני, כלומר, נדמה לי שגמרתי עם הים’.

ונשתתק תיכף ובחן מה רושם עושה עליו וידויו הפתאומי.

‘כ־כ־ה’, פלט בנאי עשן מפיו.

‘חלס!’ חיזק יוחאי את הכרזתו, ‘הים נגמר לי’.

ארבע שנים על הים, מה זה ארבע שנים. לכל אחד יש ארבע שנים, עשר, עשרים, מה זה משנה. כך או אחרת, מה זה חשוב בסופו של דבר. כאילו השנים הן לבנים, שניתנו לאדם כדי שיקים מהן משהו. מה הוא נדרש להקים, באמת מה. כן, בית? שיבנה מהשנים בית לשבת בו לעת זקנתו? אוהל וארבע יתדות? אח, לא! הן בוזבזו כמו שהיו מתבזבזות בכל מקום. מפני שה… די, מספיק. אח, הים. הוא בעצמותי כמו־אני־לא יודע־מה. כשטן, אולי. כמו בריחה, אולי. כן? באמת? חה, אני צוחק. מבדידות של אין־אהבה אפשר תמיד לברוח אל מישהו או לאן שהוא. אבל היכן אפשר לברוח מבדידות של אין־אדם, של אין־חיים של אין־תשוקה. שב בשקט ואל תתרגש, אתה קיים גם ככה. אני יושב בשקט ואינני מתרגש. כך. ואני ישני. חזרתי מן הים ואני יושב כאן כנגד הנהנתן העליז הזה ואני קיים, לא משנה מה שעובר בי ובמה אני מהרהר. אפשר אני קיים כדי להרגיש בדיוק כך. אולי זהו האופן שלי להיות קיים. לעצמי מאוד. לא־כלום אחד וחתיכת־מוות, שאך במקרה עודה מוסיפה לנשום. משול כמת וגרוע מן המת. הרי מאחד כמוני מתרחקים בסלידה, אני יודע אני יודע. נודף ממני ריח של חיים מתפגרים בעודם חיים, של תאווֹת מתות בגוף שעודנו חי. כן, אני. זה אני. על הים נודע לי, שוב ושוב. חשבו בהפלגתי לעשות כסף, אז יש לי כסף. חשבו שמרחקים קסמו לי, ערים, ארצות, נמלים. אולי באמת קסמו לי מרחקים.

הוא נולד בשכונת מחלול ושם התגוררו הוא אביו ואמו – בצריף מול צריפו של ניסנוב. ליד צריפו של ניסנוב צמח עץ־תות גדול. כאשר למדו את סיפורי בראשית, כיצד אלוהים ברא את הדגים והשמש והירח והעצים, בטוח היה כי גם את עץ־התות הזה ברא אלוהים ביום ההוא כאשר ברא את כל העצים. יומיים לפני שמת אבא גדע ניסנוב את התות הזקן הזה. כולם הלכו לראות ועמדו מרחוק והסתכלו כיצד ניסנוב מניף גרזן ומניף ומניף וגודע. לימים שמע סיפורים על שדים ועל השטן, והשטן נצטייר לו בדמותו של ניסנוב זה, כיצד הוא מניף את גרזינו על עץ־התות שברא אלוהים ביום שברא את העולם ואת הכול. יומיים לאחר שגדעו את עץ התות מת אבא. קודם היו לו עגלה ושני סוסים והיה מוביל בהם זיפזיף ומשקופי דלתות וחלונות בשביל שלדי־בניינים בכל מיני מקומות בעיר. שנה לפני מותו החליף את סוסיו במשאית קטנה. לפעמים היה מעלה אותו ובשבת אחת נסעו כולם, אבא ואמא והוא, לבקר בן־דוד אחד בפתח־תקוה. היה לו בן־דוד בפתח־תקוה, בכלל אינני יודע מה הוא עושה עכשיו, אולי מת. אף פעם לא ידעתי מדוע אני בן־יחיד להורים שלי, מדוע אין לי אח. או אחות. כל זה נראה מכאן כל־כך רחוק ומוזר, שהייתי ילד והיו לי אבא ואמא, כאילו סיפור על אדם אחר. אבא מת ואמא הלכה לעבוד בכל מיני מקומות ושניהם הוסיפו להתגורר בשכונת מחלול, הוא ואמא. והוא הוסיף ללמוד בבית־הספר כאילו לא קרה דבר. אבא לא מת וניסנוב לא גדע את עץ־התות ליד הגדר של צריפו, עד שגמר את בית־הספר העממי ויצא לעבוד. קצת כנער־שליח, קצת בכל מיני עבודות אחרות. קצת הסתובב ב’נוער־העובד', אבל עיקר זמנו בילה למטה, בים, על החול אשר למרגלות הצריפים ואצל הגלים. תמיד אצל הים. הים היה הבריכה הפרטית שלו למן היום הראשון שפקח את עיניו לראות. הוא נשקף לו בחלונות־הרציף והמייתו נשמעה תמיד, ביום ובלילה. את החסקה הראשונה שלו בנה לבדו, ללא כל עזרה. כאשר התחברו אליו נערים לראות מה הוא עושה, היה שרוי בין נערים, כשלא באו, היה שרוי לבדו. כמעט תמיד לבדו. למטה בחול וגם על הים. תמיד מוצק, שזוף כמו כושי. פעמים נשאר ככה על החוף עד דמדומים ואחרי הדמדומים, לאחר שאחרון המתרחצים כבר הלך הביתה. חש את מגע הרוח הלילי בבשרו והיה טוב לו עד מאוד. כולם חשבו שיהיה מציל. היה בו הכול כדי שיהיה מציל טוב. אולי באמת היה למציל, לולא לקחוהו לעבוד באוניות שעסקו בהעפלה. אמו הזקנה נשארה עכשיו בבית והוא היה מפליג וחוזר, כל פעם מפליג וחוזר.

אחרי המלחמה ירד לחוף, הסתובב פה־ושם, מעשן הרבה ומחפש דבר לעשותו. בימים ההם התלקחה בו הציפייה. לא היה עושה כלום אלא מצפה, כאילו מוכרח לקרות מה. אולי מישהו בעולם יתעורר לכתוב לו, ייזכר בו, יפנה אליו והוא יִיקָרֵא למשהו. כדי כך, שהתקין תיבת־דואר גדולה וברורה בחזית הצריף. היה פותח אותה יומיום, ויומיום הקבילה את ציפייתו התיבה הריקה, כמו ידידה ותיקה שמתה מזמן. וכבר התחיל לדעת מראש שתהיה ריקה, תמיד תמיד. אף־על־פי־כן לא יכול היה שלא לצפות, יומיום כמו לבשורה. שאם יחדל לצפות – – אבל אינני יכול לחדול לצפות. שמישהו בעולם יתעורר פתאום לכתוב לו, ייזכר בקיומו, יפנה אליו באורח פרטי לגמרי, ליוחאי גור. אפשר תוטל עליו שליחות, אפשר ייקרא אחר כבוד אל מה שנועד והוא איננו יודע. כלום אין זה מגוחך? כלום אין כאן מקום להשתאות? פשר כן, אך אינו יכול אחרת. מוכרח לצפות שמשהו יקרה, אפילו יודע בטח, כי שום דבר לא יקרה והתיבה שלו תישאר תמיד תמיד ריקה. שכבר אינו קיים ואינו חי אלא בציפייה זו.

כדי להימלט מציפיית־שווא כפויה ומוחצת זו חזר לים, הפעם – אל אוניית־סוחר. שנה שנתיים ועוד, גם לאחר שאמא הזקנה שלו נפטרה. אלא שעכשיו היה לגמרי לגמרי יחידי בעולם, מסתובב לו על־פני ימים, יורד בנמל זה או אחר, ושוב ושוב אל הים, מתנתק והולך ממה שלא היה קשור אליו מעודו. אז מה קרה לו פתאום? הרי בהתחלה היה כל הנע־ונד הזה מאוד־מאוד לפי רוחו. אדרבא; כל החיים ההם שם על החוף, בתוך הבתים, כל החיים ההם הכלואים בתוך הבתים הרוחשים להם ככה בהמולה רבה, נראו לו מכאן, מהים, סרי־טעם. והאנשים כמו חבילות של חלומות שלא יתגשמו לעולם וכל עצמם נטולים איזה עיקר הצומח לו באדם דווקא כאן, על הים, בדממה הרבה בין שמים וארץ ורחוק מכל חוף.

ברגע אחד מסוים ומקרי מאוד, שגם יכול היה להיות כל רגע אחר, גמלה בו התשוקה לשוב לחמימות האחרת, הביתית, היבשתית. ואפילו לא עד־שורש, אפילו כמות שהיא, קצת רכה, מעמידה פנים ופשרנית ובוגדנית לפעמים, אין דבר. גם בבדידות על הים ממילא הכול מסתלף ומעמיד פנים. שם – בין איש לרעהו, כאן – בין אדם לעצמו. מה זה משנה, בין כך ובין כך אין מפלט. ואם כך, אז נשוב לחוף, מוטב. כך אמר לעצמו בהתחלה, באותו רגע מקרי. ובנחת אמר, כאילו עדיין הברירה בידו. אך מיום ליום נצטמקה הברירה, עד שנהפכה לצעקה – אני מוכרח, די. הים נגמר בשבילי. מוכן להמיר את כל זה ועוד להוסיף, ובלבד. בשביל זה אני כאן. ארבע שנים מספיקות. לא מוכרחים דווקא לאהוב אשה, כדי להתחתן אתה. אמת שאני לא משתגע אחריה, בכלל אינני יודע בדיוק אחרי מה אני משתגע. אבל אני אתחתן אתה, אפשר גם ככה. אני רוצה שתהיה לי אשה. ומשפחה. אולי משפחה תייצב לי קצת את החיים שלי. כן, מַאשה. אני אמצא אותך ואנחנו נתחתן. זה אולי לא מצלצל נלהב מדי, אבל אין ברירה.

גם היא מין בריה בעולם, שרויה לה בפינתה, לא ברק לה ולא חן, קשת־יום מילדותה. אולי דווקא משום־כך נהה אחריה. כזאת שמתבוססת, פעמים גם מתבשמת, מצל־עצמה. שחוגה של צל סמוי היתה מתלווית לדמותה בכל אשר תפנה. נולדה כאן היכן שהוא, אבל מה זה חשוב. תמיד היתה משפילה עיניה כמחפשת מקום להציב בו את מדרך־הרגל של הצעד הבא, רק ותמיד של הצעד הבא. לפיכך למדה להפיק הנאותיה, שאולי הן קטנות ואולי הן גדולות, אך תמיד הרחק מארץ־הזוהר של החלומות והשאיפות. מעודה לא הרגישה עצמה בת יחידה בעולם.

תחילה פגש אותה יוחאי גור במלחמה. מאשה היתה חובשת. שתים־שלוש מלים פה ושם, פעם אחת אפילו הלכו לקולנוע. במקרה, לגמרי במקרה. חזר ופגש אותה כעבור שנים, ככה, פתאום־ברחוב בתל־אביב. ‘מה אתה עושה?’ ‘אני מלח על אוניית־משא. ואת?’ ‘אני אחות בבית־חולים’. ‘אה’. ‘כן’. ‘ממשיכה את המקצוע מימי המלחמה, אני רואה’. ‘כן’. אף־על־פי־כן לא היתה כעורה כדי לדחות מפניה בחורים. אבל אחת כזאת, שתמיד מעדיפים עליה אחרת. היא היתה נערה שבאים אליה, כאשר האחרת, המיוחלת באמת, דחתה אותם. היו נטפלים אליה ומלווים אותה לחדרה. לא היתה מדקדקת ולא חוקרת להרגשות ולא שואלת מה־פתאום, כאשר ההוא היה מניח כפיו על מותניה. כאילו הכול מובן – מובן נואש ושקט שכזה. והיתה נענית חרש, בלא התמכרות ובלא שמחה יתירה, כאילו ככה זה צפוי ונגזר, אין להימלט ואין להתמרד. וגם כאשר הלך הביתה ולא חזר שנית, לא שמרה לו טינה והיתה קמה בבוקר, מתרחצת ומצחצחת שיניים ונוטלת ארנקה ועולה לאוטובוס לנסוע לבית־החולים. ‘תראי, אולי אנחנו יכולים להיפגש הערב?’ ‘הערב יש לי תורנות. חבל. אבל אולי מחר?’ ‘טוב, מחר’. ‘דרך אגב, כמה זמן תישאר כאן?’ ‘איזה שבוע ימים’. ‘טוב, אז מחר בערב?’ ולחצו ידיים לפרידה במין הבטחה צנועה, לא נלהבת ביותר, אבל ישנה וקיימת.

ערב אחד פגש אותם בנאי ברחוב. והוא, כדרכו, גבוה וקל־צעד, חיוכו נאה ומצודד, עיניו נפקחות להביט בבת־אחת, במרוכז. יוחאי הזמינו, מעשה־חבר, ללכת עמהם ומיד הישיר בנאי צעד, מאשה בתווך ושני הגברים מימינה ומשמאלה. אך פתח בנאי לדבר, מיד שפע צחוק ובדיחות והיה מטיל בהם ריגוש, מדבר ומוסיף וצוחק ומספר ושופך על השניים המקשיבים את ממשלתו. יוחאי הלך דומם לפניו, מחריש בעל־כורחו ואינו נושא עיניו להביט. לא על בנאי כעס אלא על עצמו. שהוא מין כזה. שרוחו אינה די נדיבה לשאת את עליצותו השופעת של החבר שלו. איך שמאשה צחקה ונענתה לו. כל צחוק שלה, כמו התמכרות. צחוק שכזה לא שמע מפיה מעודו. לו, ליוחאי גור, היתה קשובה בלבד, מאריכה ברוחה. אך כאן, ראה־נא־ראה כיצד היא נענית ומתמכרת, נכבשת ומתפתה והולכת, אלוהים! וכיצד היא נפתחת אליו, אל הבנאי הזה. כמו הוטלה בבת־אחת פריחה בהווייה השדופה הזאת. לך בשקט, יוחאי, אכול את עצמך בשקט, אם אתה רוצה, אך אין לך כל זכות להיות נעלב. מה פתאום?! בזכות מה שאני רוחש לה, מה אתה רוחש לה, יד על הלב. אמת, אבל.

כאן נפרד מהם בנאי והלך לו לדרכו, ושניהם, הוא ומאשה, הוסיפו ללכת בדממה והיעדרו־של־בנאי נכח ביניהם מאוד. הרננה נאספה מפניה והיא חזרה לשתיקתה הרגילה, להקשבתה השקטה, המאריכה ברוחה.

אותו לילה היטיבה עמו מאוד. עוד ימים רבים אחר־כך, בים ובערי־הנמל הנוכריות נתפרט ועלה בו הלילה הזה זכרונות זכרונות. באיזו התמכרות כרכה זרועותיה, קיבורת רכה שכזאת על עורפו, כיצד נהרה כנגדו כל־כולה בהיענות, ברצון להיטיב, מתרפקת אליו ועליו ברחמים רבים. כל עצמה וכל אשר בה נענית וניתנת בעדנה ובליטופים ובעווית – ואף־על־פי־כן נשארת מנגד, מתמכרת ולא ניתנת. אנחת־מועקה שנעקרה באקראי בין פיה לזרועו החובק, חשפה באחת את אשר ביקשה להסתיר, את שביקשה לעקור מלבה ולא נעקר.

זרועותיו נאספו מתות אל גופו. עיניו בה יודעות לפני שפצתה פיה להסביר. ‘תן לי סיגריה’, ביקשה. ישבו להם לבדם ערומים בחשיכה, היא עישנה והוא החריש. ‘שמע, יוחאי, אני לא אשמה ואתה לא אשם. אני כל־כך השתדלתי, כי רציתי לחלץ את עצמי. אתה מבין אותי? אני בטוחה שאתה מבין. הרי אתה כמוני. אני עצמי ואני לעצמי, כל הזמן. ואני עם עצמי כמו אני אתך הערב. אתה מבין? כמו כמו אין־עצמי. ורציתי להתמכר באמת, עד שארגיש אחרת. ביקשתי שזה יעלה בידי. כדי לגלות מחדש בך ודרכך את העולם. כדי לא להיות לבדי כל־כך. נכשלתי, מה לעשות. סלח לי אם כשלוני פגע בך’.

היא דיברה והוא החריש. איך שאנחנו דומים! כל שאמרה לי עשוי הייתי לומר לה. בדיוק. את אשר ביקשה בי, ביקשתי אני בה.

כפעם בפעם נשמעו מעבר לחלון פסיעות. אלה פסיעות של אנשים ההולכים בלילה, לאור הירח והכוכבים ולאור הפנסים ברחובות. אפשר הם כמוני ואפשר אנשים אחרים הם. ואולי אין אחרים? אולי כולם, כו–לם כמוני, כך או אחרת? וככה נגזר וצריך פשוט לשאת, רק לשאת, סתם לשאת.

התלבשו ויצאו, ימינו על כתפה, שמאלה על מותניו. הידיים המחוברות, מחוברות היו למראית־עין בלבד. דמומים הלכו בלילה והלילה גילה להם את פניו האחרים. לא אדם עם עצמו ולא שניים מחוברים יחדיו, אלא שניים מחוברים וכל אחד לעצמו. למחרת ארז מזוודתו והפליג, בדיוק לפני שלושה חודשים. עכשיו הוא יושב כאן, מבקש לדעת את אשר הציק לו כל הזמן: היתה כאן אצל בנאי או לא היתה? אבל אני לא אשאל. הנהנתן הזה עשוי היה להיפגש אתה, כמו עם כל אחת אחרת. אסוף ידך, בנאי. ושמא לא, בכלל בכלל לא? אפשרות אחרונה זו אולי הרגיעה אותו, אבל לא שמחה אותו. אפשר אפילו, כי בסתר־לבו ייחל שהחשד שלו יהיה דווקא לוודאות. כי אולי הוא זקוק לכך וניחא לו, איכשהו, להרגיש את עצמו נבגד, מרומה, מולך־שולל. ככה זה מוכר יותר, הוא־עצמו יותר. אפשר אלה המים העשויים למלא את אגמיו ובהם בלבד הוא נועד לשייט.

‘לא הגיעו איזה מכתבים?’ שאל, סתמית ככל האפשר.

‘לא, כמעט שלא’.

מבט שתלה בו יוחאי גור תבע הסבר.

‘איזה טופס של מס־הכנסה’, פירט בנאי.

‘חוץ מזה כלום?’

‘כלום’.

‘ולא שאלו עלי?’ כבר שאל גלויות, במצח נחושה.

עכשיו נזכר בנאי להגיד את אשר ביקש יוחאי לשמוע. כן, ההיא שלך שאלה עליך. זה עוד היה בחדר הקודם ביפו. פגשתיה למטה והיא רצתה לדעת אם השארת איזה כתובת.

‘אולי השאירה איזה פתק?’

עתה הקדים בנאי חיוכו לתשובתו ואמר:

‘חבוב, אני באמת מצטער, אבל היא לא השאירה שום כלום. רק רצתה לכתוב לך ושאלה אם השארת כתובת כדי שתוכל לכתוב לך’.

‘באמת? נו, לא חשוב. תגיד’.

‘מה להגיד לך, חבוב?’ חיוכו של בנאי נרכן על־פני כל מה שהוא יוחאי גור בנדיבות מלגלגת טובת־לב, שהבליעה איזו התנשאות שחצנית.

‘בכלל, מה שלום ידידינו?’

‘אתה רוצה תשובה כוללת בעד כולם?’

‘אבל בלי פרטים. נחום, למשל’.

‘נתמנה לראש איזו מחלקה במשרד־התעשייה’.

‘תעשייה?’ התפלא יוחאי, ‘נדמה לי שלפני שנתיים’.

‘איש איננו עתה מה שהיה לפני שנתיים, חוץ ממני וממך’.

‘תרשה לי להסתייג. ותמר?’

‘התחתנה’.

‘עם יורי הארוך?’

‘לא, עם החבר שלו, חלדי. שניהם עכשיו ברומא’.

‘מה, דיפלומטים חדשים בישראל?’

‘לא, חלדי הוא מנהל־החשבונות של השגרירות, ותמר היא עכשיו אשתו’.

‘כך. ואבנר?’

‘באיזה אבנר אתה מתעניין, בשמן?’

‘לא, בשני’.

‘תתפלא לשמוע: ירד לאילת’.

‘מה אתה אומר?! לא הייתי מאמין’.

‘תאר לך, דווקא הוא. אם אינני טועה, הוא נתמנה לאחרונה לסגן־המנהל של הנמל’.

‘זאת אומרת שהוא גר שם?’

‘פחות או יותר. התחתן והקים משפחה’.

‘דווקא באילת!’ לא יכול היה יוחאי גור להירגע.


 

פרק ארבעה־עשר    🔗

מיכל פתחה את הדלת, ויוחאי הלך אחריה. כמה נאה היא גם ככה, בשמלנית־הבוקר הזאת. איך שמותניה מזדמרים בתוך השמלנית הקלה הזאת. היכן נעלמה השנייה. הוי, יפה כאן. גם עציצים, וכריות־ישיבה אלה ליד הספרים. אפילו אינן טובות אלא לישיבה מרפרפת בת רגעים אחדים, לא חשוב. בכל־זאת מוסיפות קישוט נאה לחדר. והתמונות ותבליטי־הנחושת והאגרטלים, באמת יפה. גם וילונות חדשים? כן, תליתי אותם ביום שמת אבא של שאוליק. שב יוחאי.

עכשיו עמדה כנגדו, ניחוחית ושופעת, כל תפארתה מול עיניו ועיניה צוחקות. יא, איזה עולמות נבראים וכבים בעיניה כאשר עיניה צוחקות. אל שאוליק, כמובן, גם כאשר איננו. עיניה והצחוק וכל עצמה. הוא רק נהנה בדיעבד, מלקט פירורים משולחנם של חברים, אחרי הסעודה ולפניה. בשקט, בהערצה חרישית שמבליעה את עצמה. בלא אותה יראה המחתלת כל פרכוס של מותניים, כף־יד ארוכת־אצבעות, מבט של עין. נשימתו מתקצרת ואיזה מאוויים אחרים, לא ידועים לו, פורצים כאן פתאום וחוגגים את נצחונם הפראי והמדכדך, עד כדי לשסע ולפזר כל שידוע לו כשלימות אחת בשם יוחאי גור, עד כדי לחדול לדעת מי כאן יוחאי גור, הנהייה המתעוררת או היראה המחתלת אותה לכלותה. ושמא לא זו אף לא זו אלא יוחאי גור הוא דווקא מתח המאבק ביניהן, המאבק החשאי הזה, המיוסר, שחיים וכבודם וטעמם ועיקרם תלויים בו. הוא בלבד. ואם יחדל למצוא טעם כלשהו בזה מתח המאבק, יחדל למצוא טעם בעצם החיים.

אבל מיכל זאת היא מראש לא מיוחלת ולא מושגת ואפשר להעריצה בשקט, מקִרְבָה רחוקה, כיצור הקיים לו לעצמו, וטוב שהיא קיימת לה ככה. היא ושאוליק. טוב לו לדעת וחשוב מאוד לו לדעת כי שניים כאלה קיימים כפי שהם קיימים, חיים להם בזרימה השגרתית והשקטה והברוכה הזאת מיום אל יום ומלילה אל לילה, בחיבור גמור עם העולם. מעודד לחשוב, שחיים כחייהם ייתכנו וקיימים. אפילו של אחרים, לא חשוב. אולי משום־כך נמשך הוא אל הבית הזה, לשבת כאן בשקט ולראות, כפעם בפעם, בין הפלגה להפלגה. סתם ככה.

מיכל הלכה למטבח והביאה בירה וכוסות גבוהות (בדרך היטיבה בחטף את שערותיה( ויוחאי גור ישב דומם תחתיו, קצת נבוך וכאילו לא במקומו, ברכיו פשוקות וכפות־רגליו משוכלות, כן גם כפות־ידיו. היא נרכנה לידו על השולחן הנמוך למזוג את הכוסות והיתה פתאום, שוב, קרובה כמו חלום רחוק.

‘הבאתי לך משהו’, הטיל יוחאי גור גשר אל חלומו. קצהו האחד בו, השני אובד בבלימה. מתח רגלו והוציא מכיסו פסלון־עץ קטן ושחור. מיכל הבינה, כי לשם כך קפץ חזרה למעלה.

‘כושי נחמד’, הזדרחו פניה כנגד הפסלון, ‘ונחמד מצדך שזכרת אותי. תודה’.

החיוך הזה. כמה אני שונא את החיוך הטפשי הזה. המדושן כל־כך הרבה עונג. כך תמיד כאשר אני מביא לה משהו, מגלָה את שמחתה ומחפה עליה בהיעלם אחד. סך־הכול נערה נחמדה, שתמיד טוב לה. למה כל־כך תמיד טוב לה. אחת כזאת, אוף! ולבבית כל־כך. לבביות מנומסת שכזאת. תיכף תשב כנגדי ותשאל היכן הייתי ומה ראיתי, ספר יוחאי. ותקשיב. ותחייך. אח, הכול כל־כך כאילו, מעליב, כל־כך לא־פה. אלוהים, עוד מעט אני קם ובורח לי שוב אל הים. אשה קטנה ואנוכית שכזאת. בחור טוב, אני. כל־כך, כל־כך. שנוסע לו בעולם וזוכר אותה ומביא לה כל פעם מתנות קטנות. לה אני מביא מתנות, לה? חַ, אני צוחק.

יכול היה להביא גם לכל מישהי אחרת, לא חשוב. אבל הוא מוכרח להביא מתנות למישהו, כדי לקיים איכשהו את החיבור שלו עם אנשים. אולי גם כדי לכפר. לא מתנה אלא מנחה.

‘מהיכן הכושי הזה?’

‘מקניה’.

‘נחמד’, התפעלה.

‘מה כל־כך נחמד?’ ניסה לבטל את התפעלותה.

‘אבל באמת!’ חשפה שיניה ומלוא פניה חייכו חיוך כן רווי של אשה המפזרת קסמי־חינה בנדיבות וביודעין. שבנתינתה היא לוקחת ובהיכבשה היא כובשת ובהיענותה היא נוטלת.

‘היכן אעמיד אותו, אני אעמיד אותו כאן’, אמרה והלכה והציבה את הכושי הקטן על קצה הכוננית, פניו כנגד החדר. ‘הוי צילה, הביטי מה שיוחאי הביא לנו. עכשיו תסתכל בי אפריקה כל יום לתוך העיניים שלי. שוב פעם תודה, יוחאי’.

צילה נכנסה בזה הרגע לחדר ומיכל הבחינה מיד כי החליפה שמלה. צילה בחנה את הפסלון, לא הוציאה הגה מפיה והלכה לה בשקט וישבה מצד זה של השולחן, כנגד יוחאי. תיכף הצטערה שנתפתתה להיכנס, אבל כיוון שבאה, ישבה לה בכורסתה, מסתכלת ושותקת.

‘בקניה מייצרים פסלונים כאלה תריסר בפרוטה’, אמר יוחאי, ‘בשביל תיירים, בעיקר’.

‘לא חשוב’, לא הניחה מיכל להמעיט את ערכו של הכושי הקטן שלה, והיא באה וישבה אצלם והיתה עליזה ושופעת כמו שערותיה. היא חשה את מבוכתו של יוחאי וייחסה אותה אך ורק לעצמה, ראה בנאי, ראה כמה אני אשה. כמה הוא נבוך, הגבר המוצק הזה, בחברתי.

חבל שאינך כאן ואינך רואה. אני ממש חשה בהשפעה היוצאת מכל הגוף שלי ומביכה אותו. איך שהוא מגחך לו, עלוב־נפש שכמותו. מלח שכזה. ראה עולם וכל ההן הערים והנמלים וראה, בנאי, כיצד הוא נבוך, יופי, שהוא ככה נבוך. הנה אני קורצת לו והוא בא אלי ואני שמה ידי על עורפו ומתערטלת לפניו, לגמרי. איזה אושר יכולתי להפריח בעצמותיו, לו רק רציתי. אני, כן כן: אני! איך עיניו בולעות כל צחוק שלי. כל חשיפת שיניים, כל ניע של מותני. כאילו אינני רואה. חבל שצילה כאן. טוב שצילה כאן. ניע אחד של מותני מסובב את כל הגבר הזה על האצבע הקטנה שלי. חבל שהפרה השמנה הזאת נמצאת כאן. הייתי מגרה אותו עד טירוף. כן, אני. ואחר־כך הייתי מעמידה פני כבשה תמה של מה־אני־אשמה שהוא ככה, ואומרת ‘נו, עכשיו אני צריכה ללכת לשוק, תסלח לי. תיכנס כאשר שאוליק יחזור. נשב ונשוחח. ושוב תודה על הפסלון’.

‘נודף ממך ריח של מרחקים’, יצאה צילה משתיקתה ואמרה.

‘באמת? לא ידעתי שיש ריח כזה’, הצטחק יוחאי גור. וכאשר הצטחק לו ככה, היו לו פתאום שיניים צעירות ורעננות ותיכף צמחה סתירה משונה בין שיניו לבין עיניו העייפות והדלוחות.

‘ודאי שיש! הנה אני נושמת אותו: אאהה!’


 

פרק חמישה־עשר    🔗

ראה, אבא, הנה אני נוסע אל החבל. הבן שלך הוא סגן־מנהל של חבל חדש ההולך ומוקם, והכול מבראשית ומההתחלה, על גבעות חשופות לגמרי. מתאר לעצמי שדעתך נוחה ממני. כבר מצוי שם כביש אחד מרכזי וכן מושבים אחדים, שתי עיירות, שלושה קיבוצים, הכול מוקם ומתהווה ועשוי באמת לעורר התלהבות, אבל –

* * *

עכשיו יצא הג’יפ את העיר ובא אל הדרך הנקרעת למרחבים ושם פגש שאוליק את השמש תלויה על־פני השדה שמנוכח, בדיוק באותו מקום שפגשה גם אתמול ושלשום, בשעה זו עצמה. עד כדי הרגשה נואלת שהנה מסלולך נכבש לך. הג’יפ השמיע ברמה את זמר מנועו, קצוב ונמרץ ואץ לגמא מרחקים, היום ומחר ותמיד, בדרך זו או בדרכים אחרות, לא חשוב. ואיננו שואל אם טוב לו ואם רע לו בתכליתו זו שהיא כל תכליתו, היעודה והברורה. אם אתה רואה את ייעודך בצבא, אז תישאר. ככה אמרת לי, כאשר שקלתי לפניך בקול רם אם להישאר בצבא ואם לא. קשה לומר שראיתי את יעודי בצבא. נוח וטוב היה לי שם. גם הצבא היה מרוצה ממני. אבל יעוד? בעצם, במה ייעודי? הייתי סגן בצבא וגם עכשיו אני סגן. אולי זה ייעודי, להיות תמיד סגנו של מישהו?

כבר אני מתלוצץ אפילו. אבל לעצם עניין היֵעוּד. לכאורה, הכול כאן מבראשית ועשוי באמת לעורר התלהבות ולתת הרגשה של הנה הנה. שאתה שייך לכל העשייה הגדולה הזאת. בן־בית מחובר. הרי כאן באמת הכול המשך ישר של המלחמה. מקומות שנכבשו במלחמה, עכשיו מוקמים עליהם כפרים חדשים. לא כך? וכי לא היתה זו התכלית מלכתחילה? לכאורה, כן, ואף־על־פי־כן. אתה אבא וחבריך עזבתם בשל כך בית־אבות ובאתם הנה, אל הארץ הנידחת, ככתוב בשירים מן הימים ההם, וראיתם בכך את חזות־הכול. אני מצהיר מראש, שאפשר לראות בכך את חזות־הכול, אבל אני אינני רואה. זהו: מדוע? אני יוצא לי אל החבל כצאת כל אדם אל מלאכת־יומו. מלאכת־יום אינה יכולה, כשלעצמה, להיות חזות־הכול, כלום לא כך? לפנים אף זו היתה חזות־הכול, אני יודע. שוב, אתה וחבריך, אבא, מלאכת־כפיים וכן הלאה. אז מה נשתנה בעצם, את זאת הייתי רוצה לדעת. הרי לכאורה לא השתנה דבר. אז מדוע זה כך? נשבע אני לפניך, שאינני מתפלל לשום דבר כמו למשימה אחת כזאת שתאחז בי ותגרפני ותצווני ותטיל עלי חובות, אך היכן היא אותה משימה? כאילו העצים ערוכים והשמן מצוי ומבעיר־האש בידי ואין האש מתלקחת. כולי נכון ומוכן. שחיי יתחייבו ויתמלאו וישאבו ממנה את הצדקתם. אבל זה איננו כך, אינני מבין ואינני יודע מדוע. עד כדי לייאש אינני יודע. עד כדי איזה כליון־נפש, ורק הוא בלבד נשאר, עדות שאני זקוק להצדקה מוסרית לחיי. ואפשר צריך אחרת. אפשר שומה עלי לחפש בעצמי את חובותי. אני שאחפש אותן, אני שאולי אמצא ואטיל אותן על עצמי, וכמובן – אני הוא שאמלא אותן. הרי אבא מת. אני זקוק לכך כמו המדבר למים.

הוא־הוא הדבר: לכאורה, אותה משימה שמילאה את חייך ועשתה בהם כל מה שאני מבקש שתעשה בחיי־אני. היא ישנה ואני מודה בה, והנה אתה רואה – כאילו איננה. הוא־הוא הדבר. ובכלל, מה כאן ייעוד? נדמה לי שנפלה כאן איזו טעות מעיקרה. אם נחוץ לסלול כביש במדבר הקשה, אז צריך לקום ולסלול אותו במקסימום של ארגון טוב וביעילות. זה הכול. מדוע צריך הכביש הזה ליהפך פתאום לייעוד? כן החבל וכן כל מעשה בנייה אחר. דבר שנחוץ, צריך לעשותו בדרך הנמרצת והיעילה והמהירה ביותר. באמת ככה? תן דעתך, שאוליק, ככה תבנה, למשל, קיבוץ? אינני יודע. אני רק אומר. אינני אומר שום דבר. כלום אני כזה, אני בלבד. אבל ראה – כולם. ממש: כו–לם. אדרבא: אני כבר נכון לקראתה יותר מאחרים. אני פשוט אונס את עצמי לקבלה ולהינתן לה, מסייע, משדל את עצמי, מעלים עין, מושך על עצמי מיני התלהבויות ומבקש בכל מאודי להיכבש לה…. ונשאר מנגד. אלפי אנשים יוצאים בשעה זו עצמה למקומות־העבודה שלהם, כאן ובמקומות אחרים, ואני בין האלפים האלה. זה הכול. כלום באמת אני כל־כך שונה ממך, אבא? אינני מאשים את עצמי, גם לא מתנצל, אני רק תוהה להבין. אינני מתגעגע למלחמה, אבל מדוע אין העבודה הזאת שלי, שיכלה באמת להיות כבירה ומעוררת, מדוע אין היא מעוררת אותי כשם שעוררה המלחמה? הרי חרפה לצאת יומיום אל החבל, כמו אל סתם־עבודה, ולא לראות בו אלא מקום־עבודה בלבד, מכובד פחות או יותר, ששכרו בצדו, פחות או יותר. ראה אותי, אבא, כאן בדיוק אני תקוע.

כאן כבר הגיע לגבול החבל. במקום זה נגמרת אדמת־השפלה, השדות הרחבים, הכבישים השטוחים. מיד מאחורי הדרך ההיא המתחילה מן העיקול ולכל אורכה מתרוממת ארץ־ההרים. כלי־הרכב, שנסעו עד עתה לפניו ואחריו, ממשיכים הלאה על הכביש, הג’יפ שלו ניתק מהם ופונה ישר אל תוך ההרים. מושך ומטפס, נאחז בצלעו של ההר, יחידי לגמרי ואובד בתוך הארץ הגדולה הזאת. כבר מדרונות־הטרשים מיוערים בשיחי־עצים רכים, אמה אורכם, חשופים למטר ולשמש, ומן־הסתם רבים מהם ימותו עד שיגיעו לגבורות של אורנים רמים נותני צל, עד היותם, ככלל אחד גדול, יער של ממש. משך והרחיק לתוך ההרים בכביש החדש שנסלל קודם שבאו המתיישבים. מכאן ועד הלאה מעבר מזה שפוך שלטונו על מושבי־העולים, המשקים, העיירות השתיים, המרכז העירוני האחד – הכול הכול בשלבי התהוות. הכול בתכנון־מראש, על־פי מפות מדוקדקות, שעובדו והוכנו קודם שבאו האנשים להתיישב, כמעט נוסח מבצע צבאי. הצבא העניק לנו מארגנים ומתכננים טובים. כמעט בכל המפעלים הגדולים תמצא עכשיו אנשי־צבא לשעבר. אם תתן דעתך, תיווכח שהרבה טובה העניק לנו הצבא. דווקא הוא ודווקא בשטחי החיים האזרחיים. שההתלהבות והבלאגן והבטלנות של הקודמים מְפַנִּים מקום לכשרון־מעשה, לתכנון מדוקדק. הלב מפַנה מקומו למפות, ההתלהבות – לקור־הרוח הכרוך בכושר מעשה. וראה את התוצאות: כל החבל כמו מחנה צבאי. אפילו השדות חרושים תלמים־תלמים, ישרים כמו טורי־חיילים.

חלף על פניהם ולאורכם ועל השבילים הנפרשים מן הדרך הראשית אל המושבים והעיירות, וכבר בתי עיר־העולים ניבטים מנגד, תיכף מאחורי הגבעה. שתי משאיות עמוסות לבנים באו לקראתו והפליגו לאן שהוא. גם אתמול פגש את שתי המשאיות האלה בדרכו, בדיוק באותו מקום ובאותה שעה. ואולי רק נדמה לו. כשם שגם חזית הבניין של מרכז־החבל נראתה בדיוק כמו אתמול. דלת־הכניסה מוצפת שמש, הסטיו אצל המרפסת מטיל צללים ארוכים וצוננים על הדשא הצעיר, ואפילו הגנן המסיע מריצתו לאורך השביל, אפילו רוח־הפרצים המנשב במפלש שנועד לכך בבניין הארוך.

אפילו נחמיה קֶדֶם עצמו, שהיה מקדימו בוקר־בוקר ליד שולחנו. כבר הוא יושב שם וניכר מיד, כי כל שישים שנותיו יושבות אתו. איתנות, קיימות עד לחוט־השערה, מלאות עצמן וזוכרות עצמן, עלילות ומאורעות – ממלכה שלימה של אדם אחד. תולדות ההתיישבות וההגנה לשלביה מקופלות בתולדותיו של זה האיש היחיד. נחמיה קראו לו הוריו, קדם קרא לעצמו. ירד ובא לכאן מן הגליל, מסוסת־השומר האצילה, מהיריות והמארבים ומהחריש הראשון בצמד סוסים, מימים רחוקים אל היום הזה, לחדש כאן בחבל זה נעוריו כקדם. פניו שזופים היו וגאוותו על שזפונם. רעמת־שיבתו משווה לו הבעה של צעירות, אולי מחמת עיניו העֵרוֹת מאוד. נחמיה קדם מוכן להעניק ידידות ביד רחבה לכל מי שמודה בו ובדעותיו ובמפעליו בעבר ובהווה, באורח־חייו ובכל אשר בו. שאוליק היה משדל את עצמו לרחוש לו כבוד, מתוך תכונות שייחס לאיש שכמותו, בן דורו של אבא. אך שתדלנותו אצל לבו לא עלתה יפה ויחס הכבוד נשא אופי של התחייבות כפויה וכלל לא נבע מכוח עצמו, מכוח אישיותו של נחמיה קדם. מצד שני נזהר שאוליק מלחלוק על השגותיו וככה יכול היה, תחת הילת ותיקותו של זה, לתכנן ולנהל את החבל כראות עיניו הוא.

‘הגיעה הוראה חדשה’, בישר נחמיה, ‘עובדי החבל חייבים להתיישב בחבל’.

‘חייבים? לשון פקודה?’ התמיה שאוליק.

‘כלומר’, ריכך נחמיה קדם את בשורתו, ‘מבטיחים הקלות רבות ואף תוספת שכר לכל מי שיתיישב בחבל’.

‘התנדבות ששכרה בצדה?’ לגלגל שאוליק.

‘ואפילו כך, לא באים להתיישב כאן!’ בא נחמיה קדם לכלל רוגזה, ושאוליק חשד בו, כי ידו־שלו היתה בשילוח ההוראה החדשה. שכן הוא עצמו הקדים וקבע מקומו כאן לפני חודשים אחדים, אולי כדי להיות מופת לאחרים, ועתה ניתן לו פתחון־פה להתגולל על כל מי שאינו עושה כמוהו. 'כך אי־אפשר לנהל חבל. אי־אפשר שלא להיות בן־המקום. מה אנחנו, פקידים מטעם כמו בימי הבארון רוטשילד הבאים להדריך אנשים כיצד לחיות כאן? אתה מתאר לך? תאר לך, שהסוכנות היתה שולחת פקידים שיורו לאנשים כיצד לארגן קיבוץ וכיצד לחיות בו, והם עצמם היו חוזרים ערב־ערב ירושלימה. אתה משיג? והרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים!

‘ובהוראה זו מבקשת הסוכנות לפתור את הבעיה?’

‘אני יודע, שבעיות כאלה אין פותרים בהוראות, אני יודע. אבל כאשר האנשים אינם מתעוררים לכך מכוח עצמם, אתה מבין’.

‘נניח, שאני ממלא את ההוראה ואני בא ומתיישב כאן. מה זה פותר?’

‘פותר הרבה. אתה תהיה בן־המקום, נציג המקום. תושב. להתפתחותו של החבל זה חשוב מאוד’.

‘ולי?’

‘מה זאת אומרת לך?’

‘נשוחח על כך פעם אחרת’, השתמט שאוליק וקם לשתות מים ממתקן המים הקרים. מתקן זה נִדב תייר מאמריקה, שבא, ראה, התפעל, הזיע מאוד, חזר לאמריקה ושלח מתקן חשמלי למי־שתייה קרים. המים זרמו אל פיו ועד עצם היום הזה עדיין לא נפוג מהם טעם המדבר. מים, סתם מים המצויים וזורמים בכל ברז, אך בלי משים גומע אותם שאוליק, ותמיד זה כך – מתוך כוונה, בדבקות, בהתייחדות.

‘האמת היא, שכבר חשבתי על כך לא פעם’, מחה שאוליק את פיו ואמר.

‘אז מה, האשה אינה רוצה?’ גיחך נחמיה.

‘עוד לא דיברתי אתה’.

‘בוא נשוחח על כך’, אמר נחמיה קדם באבהות ובנכונות וסילק הצדה את העיתון משולחנו ושילב עליו זרועותיו והציב כנגד שאוליק את פניו ועיניו והקשבתו. בנכונות רבה, בכל מאודו. הבה נלבן את הדברים, הבה נחדור יחדיו לבעיות שלך, ננסה לברר מה ואיך. מדוע לא, אני מוכן. ובלבד להחזיר שה תועה זה. לרכוש עוד נפש אחת. להשפיע על הדור הצעיר. לכוונו אל הנכון. הרי שאוליק הוא יתום!

‘פעם אחרת’, השתמט שאוליק שנית.


 

פרק שישה־עשר    🔗

הבליעה בקפיצה את שתיים־שלוש המדרגות האחרונות, פרצה פנימה וסגרה את הדלת אחריה, מכתבו של שאוליק בידה. אני מקווה שלא הבחין בי. חבטות סנדליו עלו מן המבוא למטה, אחר־כך נשמעו על המדרגות, אחר־כך קרבו מאוד אל עבר מזה של הדלת. הנה חלפו סמוך־סמוך וכבר החלו להתרחק כלפי מעלה. בטח שהוא. אני יכולה להבחין בטפיחת סנדליו בין אלף אחרים. וכבר לבה בגרונה. עכשיו או בכלל לא. מיד. הילד בגנון וצילה הלכה לה ויוחאי גור נסע לחיפה. הכול כאילו עשוי במכוון, הכוכבים ערוכים לטובתה. אעלה ואפרוץ ואבוא אליו, קח אותי, בנאי, קח אותי. עכשיו, בזה הרגע. רק הורד את התריסים. יש לו בכלל תריסים בחדרו?

שעוּנה אל הדלת ומצותתת לצעדיו המתרחקים, פתחה את המכתב. המכתב נתאחר בשלושה ימים והגיע לאחר ששאוליק עצמו כבר חזר הביתה. ‘מיכלי שלי’, פותח המכתב. כרגיל. כמו בימי־המלחמה. כאילו לא אירע דבר. ‘מיכלי שלי שלום’. מובן שאיננו מציין היכן הוא נמצא, הכול כמו אז. עיניה רפרפו קלות על־פני שורות־הפתיחה הראשונות, כיצד השמש מאירה ונופלת כל בוקר בדיוק על פניו, ומיהו שכנו מימין וראי־נא מה כתוב כאן. כאילו פרצה הווייתו ועלתה דרך סדק נשכח זה של שירות־המילואים. ‘כאשר אני יוצא עם אנשי אל השדה’, כתוב שם, ‘וחש את אדמת הוואדי והגבעה מתחת כפות־רגלי, וחוצה ומדלג על סלעים, והחיילים, חמושים ומצוידים, מטפסים אחרי; או כאשר אני רואה אותם מאגפים גבעה אחת, רצים ונתונים בתוך מתח הפעולה ודרוכים ומתמלאים תנופה, ואפילו אין זה אלא מתח של אימונים – אני חש כיצד לבי זע בקרבי ואני שתול בדיוק במקום הנכון. זה לא רק בגלל הזכרונות, מיכלי. או כאשר אני יוצא לי מן האוהל לפנות־ערב ועומד שם בקצה המאהל הריק ורואה כיצד החיילים שלי חוזרים כיתות־כיתות מן האימונים, אחת יורדת במדרון ושנייה חוצה את השדה – מין טור קטן ויגע, אובד בשדה הגדול של הקוצים – והם הולכים להם זה אחר זה, רוביהם מאוזנים בידיהם ותרמיליהם על שכמם והם יגעים ומזיעים ומזמרים חרש והולכים ועולים ובאים אלי – כלום באמת אני אוהב את הצבא? והרי זה בסך־הכול משחק! בייחוד כאשר אני מעלה בדעתי באיזו מורת־רוח יצאתי אל המילואים האלה – והנה, מה פתאום כל־כך טוב לי ונוח לי כאן?’

מפני שאתה שם בלעדי. שיהיה לך טוב ונוח והכול. שום מורת־רוח לא התעוררה6 בה, אבל היא חשה איזו אדישות מדהימה להתרשמויותיו של האיש שלה ולהרהוריו ולהרגשתו הטובה בצבא. כאילו לא קיים בשאוליק אלא מה שמתייחס ונוגע לה. מה שבינו לבין עצמו לא אכפת לה וזה יכול להיות גם כך וגם אחרת. גם כאשר סיפר בעל־פה הרגישה כך, אבל בייחוד עכשיו, בקוראה את המכתב. וירדה עליה תחושה ברורה מאוד של היותה־לבדה, כמו בחלום ההוא, שהֵדו לא נמוג עד עצם היום הזה. וכאשר היתה ככה לבדה ולעצמה, חשה גם את שאוליק, היותו שרוי לעצמו ולבדו. בעצם העובדה שכתב כפי שכתב ושפך לפניה את לבו והיא קראה כפי שקראה. טעות מיותמת שכזאת.

עכשיו הוא בטח למעלה, שרוי בשלוותו ואינו משער כלל. במה יעסוק כאשר תיכנס? לפתע ייחסה לכך חשיבות מרובה. אם יישב ליד שולחנו גבו אל הפתח, ואם יהא שרוע על מיטתו. וכיצד יסתכל בה. מבט־עינו ברגע שתיכנס נראה לה עתה בעל חשיבות מכרעת. ואולי לא יהיה כלל בחדר אלא על הגג. היא תבוא ותיאלץ לקרוא לו או לצאת אליו. זה יהיה גרוע מאוד, לכך ודאי לא יעמוד לה כוחה והוא לא יבין כלום. נחוץ שיבין תיכף ממבט ראשון. אם לא תמצא אותו בחדר, תחזור תיכף ומיד לפני שיבחין בה.

וכבר נעשתה כל־עצמה דחף אחד מעוות, מפוחד, נרתע ומתפרץ, עכשיו ויהי מה. בבת אחת. לפרוץ את המעגל הסוגר עליה. לחדול להיות ולהתחיל אחרת. היותה שבויה ומהוגנת ומכופתרת ונשארת מרחוק־מרחוק, כאילו אינה מגיעה כלל לכלל חיים. לא, למען השם, לא! ושוב ושוב חשה במחנק העולה מקרבה אל גרונה והלאה ממנו למעלה והלאה ועוד מעט. לא, לא! לפרוץ תיכף, עכשיו. שיקראו לכך חטא, לא חשוב ואולי דווקא משום־כך. ובלבד להגיע אל מעבר, לחיות, להיות, לחוש את העורקים מתמלאים. ואם צריך, אז אפילו להתבזות ולהתפלש ולהיות חרדה ולהיות כל מה שצריך ובלבד לשוב ולהיות בתוך. לא מנגד. טהורה ונאמנה וישרה ומנגד. חסרת־כול ומנגד. בשום פנים לא מנגד. להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לנשום עמוק ולקפוץ ולעבור ולהיות מעבר. להרחיב את עצמה. לדעת.

הלכה מהדלת והטילה פסיעה בדממה אשר בחדר. פשטה חלוקה והחליפה חזייה וראתה את עצמה בראי וכל־עצמה הרגשה אחת מהממת, משתלטת, משתקת. כאילו מכינה את גופה לקורבן או למעשה־רצח. אבל אני מוכרחה, מוכרחה. שלא להיות כזאת. הנה אני לפניך, בנאי. אתה מתפלא? ידעתי שתבואי. וכבר חשה בנחיריה את הריח העולה מחיוכיו, מעיניו, מסנדליו הטופחים להם על המדרגות ברשלנות רפויה ומתפנקת שכזאת. קחני, בנאי, מיד! כאן? כאן, לא חשוב. אני מוכרחה.

היטיבה את החזייה על שדיה וביקשה ליטול שמלה מן הארון. השוטה הזה עוד עשוי לחשוב שהתאהבתי בו. לא, זו תתקמט, חבל. אקח את הירוקה עם הכפתורים. אז מה פתאום אני מתגנדרת לפניו?! פניה אשר בראי הסמיקו והיא לבדה בחדר.

ובאותה סערת־רוח עצמה החזירה את השמלה הירוקה לארון וחטפה את חלוקה הישן וכבר היתה מכפתרת וקושרת מסביב למותניה. ככה טוב יותר. שייראה הכול פשוט, לא מכוון, לגמרי רגיל. היטיבה שערה וחייכה אל עצמה בראי לשכך סערת־רוחה. אז עולים, מיכלי? שני כיסים גדולים היו בחלוקה ומיכל הטמינה בהם את כפותיה, וזרועותיה נמתחו דרך חירות. והיא סובבה ככה לפני הראי אחת כאן ואחת כאן, גופה הצדה ופניה בראי לראות.

יצאה והאזינה. הדממה שעלתה מחדר־המדרגות פיתתה אותה להמשיך ולעלות ממש כמו הדממה בתוך חדרה. רק עתה הבחינה שרגליה נעולות נעלי־בית ושמחה עליהן. היא – היא, כמות שהיא יומיום. ורק זאת, שבעלותה במדרגות חשה היטב היטב את החזייה הצחורה, החדשה, המהדקת ומחטבת את שדיה.

עלתה במדרגות כגומאת תחתיה ארץ־רבה, אני מוכרחה, מוכרחה. יד אחת נתונה בכיס־החלוק, שנייה תומכת במעקה. עוד מדרגה ועוד אחת, הנה הנה. הוא כבר שומע מן הסתם את הצעדים שלי, כבר הוא יודע שאני עולה. מה אגיד לו, הרי צריך להגיד לו משהו. הוא ישאל: כן, מיכלי. ואז אצטרך להגיד לו משהו, מה אגיד לו.

הדלת לא היתה סגורה. אפשר להדוף אותה ולפתוח בלי לנגוע בכף־המנעול. כאילו עשויה כך מלכתחילה. מרמזת. עכשיו הוא ודאי יודע שאני כאן, ואם אפנה לשוב, יופיע בפתח ויקרא אותי אליו. אינני רוצה להיקרא אליו, אני רוצה לבוא אליו מעצמי. השוטה הזה לא יבין, אבל ככה אני רוצה. עכשיו, מיכלי.

דחפה את הדלת ונשארה על הסף, שתי ידיה בכיסי־החלוק. התריסים היו מורדים, ואור־היום בא פנימה דרך החרכים, רך ואפור. בנאי היה שרוע על מיטתו בנוחיות רבה של היות־אדם־לבדו, במכנסיו ובלי גופייה, כדרכו. על השולחן מגובבים היו עפרונות ומכחולים ואיזו עטיפה של ספר בעבודה. בכל אלה השגיחה בהיעלם אחד.

‘היכנסי וסגרי את הדלת’, אמר לה.

צייתה. קולו נשמע כל־כך אחרת מן הקול שדיבר אליה בעומדה לבדה לפני הראי. מהר, צריך להמציא משהו להגיד לו. כבר עיניו חוקרות אותי לדעת לשם מה באתי, תיכף גם ישאל. מה אגיד לו, אלוהים, מה אגיד לו. עכשיו לא נותר בה אלא מאמץ זה עצמו, נואש מראש, לבדות משהו שיתקבל על הדעת.

פשטה ידה לעבר משענת־הכיסא, אך ידו של בנאי הקדימה אותה, נגעה במותניה והושיב אותה אצלו על שפת־המיטה. לא נרתעה ולא נענתה וישבה במקום שבנאי הושיבה. הנה־הנה אני גוחנת אליו. אני לא יכולה. מוכרחה מוכרחה. פשט ידו ליטול סיגריה והיא אמרה: ‘תן גם לי’. טוב שאינו שואל מה פתאום אני מעשנת. נטל שתיים בפיו והציתן ונתן אחת לה. נצמדה אליה ביניקה ממושכת, כף־ידה חובקת סנטרה, הסיגריה כלפי מעלה. עישנו בדומייה, כפו על מותניה. משך אותה קלות אליו. לא לא. מוכרחה.

ובבת־אחת הסיבה פניה כנגד פניו והסתכלה בהם. מקרוב־מקרוב וללא שמץ של חיוך. רק הסתכלה והסתכלה ובחנה, כאילו מחפשת בהם פתרונה. פניו נתחייכו כנגד פניה וידו האוחזת בסיגריה החליקה באצבעות הפנויות על שערה. מקרוב־מקרוב, כאילו הכול מובן מאליו, בלי שום חציצה. הנה הנה. וכבר אצבעותיו חובקות את כתפיה.

‘ידעתי שתבואי באחד הימים. בטוח הייתי’.

טיפש אחד, למה אמר כך. נרתעה והזדקפה וישבה כאילו ערטלוה והוקיעוה. כמה אני לא יכולה.

‘אתה חמור ואינך יודע שום דבר’.

‘זה טוב’, חייך בנחת וקולו ערב, מזמרר בביטחון עצמי, קול עוטף וקולט ומפתה.

‘מה כל־כך טוב?’

‘שאת ככה מגדפת אותי. תשתי קפה, נכון?’

לא השיבה והוא קפץ וקם והחל מתעסק בקומקום החשמלי ובספלים. זה בכוונה הוא הציע לי קפה, כדי שאשב ואצפה. עכשיו אני יושבת ומצפה כמו כל האחרות. כאן, על המיטה הזאת. ועוד מעט אשתה מן הספל שכל האחרות שותות ממנו.

‘תגיד, ככה אתה נוהג עם כולן?’

‘כיצד?’

‘מדליק שתי סיגריות בבת־אחת?’

‘כשאני רוצה בקרבתן’.

‘ומכין להן קפה?’

'למה את שואלת?

‘אני לא יודעת’.

‘מה מציק לך?’ דיבר אליה מאצל הספלים, ‘את כאן ואני כאן וכל השאר לא חשוב. אין שום דבר בעולם הראוי להציק לנו’.

הרגישה את עצמה צונחת, אופסת, מזולזלת.

‘שום דבר, שום דבר’, חזר והדגיש.

‘ככה תגיד גם לנערה שתבוא אליך הערב?’

‘אם תבוא, אולי אגיד. אבל זה לא חשוב. עכשיו אנחנו שנינו כאן, מדוע אינך מבינה שזה הרבה מאוד?’

דווקא הבינה. משום־כך היתה כל־כך מזולזלת בעיניה. כל־עצמו־זכר כל־עצמה־נקבה, וזהו. וכך כולם כולם, וכל השאר תפל ומאכזב. אז מה ננערת? וכי לא ידעת מראש? וכי למה קיווית? כלום לא בזה רצית? לקפוץ ולעבור ולהגיע עד עצם ההרגשה הנואלת הזאת של היותה נקבה בעולם, רק זאת. ואולי למצוא בכך פנים אחרות של איזו אמת אחרת, חריפה ונועזת ככל שתהיה.

בנאי מזג את הספלים ושפתיה היו שפתי כל הנערות שנגעו בספל.

‘לא, אינני יכולה’.

היתה נואשת לגמרי. הניחה את הספל על הארץ וקמה. מיד הזדקף והניח זרועותיו על כתפיה, חופן ביניהן את ראשה.

‘הנח לי ללכת’.

‘הרי באת אלי’.

‘כן, רציתי, אבל’.

ביקש לחבקה ונרתעה. מה לעשות, אני לא יכולה. עצמה עיניה וחזרה וביקשה לשדל את עצמה – מוכרחה, מוכרחה. אבל גופה נתקפד נגד רצונה ונגד כל מגע שלו.

‘הנח, אני מוכרחה ללכת. אני – – השארתי את החלב על האש’.

דבר נואל מזה לא יכלה להמציא. ונשארה לעמוד. אולי קיוותה בסתר־לבה שגם עכשיו יוסיף להחזיק בה ויגיד ‘לא חשובה האש ולא חשוב החלב’. אך הוא הניח לה באחת ועמד לו מנגד, מביט כיצד היא פוסחת על המפתן. שני ספלי־קפה מלאים עמדו על הארץ למרגלות המיטה. הטמינה ידיה בכיסיו הרחבים של החלוק, שתיים־שלוש מדרגות וכבר היא בדירתה והדלת נטרקה אחריה.

איזו טיפשה אני, אלוהים! עכשיו הכול כמו מקודם וגרוע מקודם. חרפה וכלימה להיות כזאת, מה אני יכולה לעשות. צהל ושמח, שאוליק, נשארתי נאמנה לך. הידד. צדיקה אחת. צדיקה בעל־כורחה, מתוך פחדנות אווילית. סתם פחדנית אחת קטנה. שאינני יכולה. כזאת באמת אני ואני לבדי היודעת. מה יהיה אתי, מה אעשה עכשיו?

וכבר תקועה היתה באכזבתה החדשה, והאכזבה הולידה בה משטמה ילדותית, קצרת־רוח, נרגזת וגרויה לשאוליק. צהל ושמח, שאוליק. שוב אני אשתך הנאמנה. אתה שמח, כן? הנה עמדתי בניסיון. נכשלתי בניסיון שעמדתי בו. טוב שאני צוחקת ואינני בוכה. אח, אלוהים גדולים. למה נתת לי ללכת, שאוליק, למה לא מנעת ממני את האכזבה הזאת. אתה מתאר לך עכשיו את בנאי? למה למה למה אתה כזה, שאוליק, ראה מה שעוללת לי. למה אינך כפי שהיית פעם. איך שהופעת פתאום מלא כל־כך, כאילו אתה העולם, כבודו ומלואו, הנה הנה עומדים כל החלומות להתגשם על־ידך. כל־כך סתם עכשיו, הכול. קמים ואוכלים ומסתובבים והכול נראה מקרי, לא־זה, כפוי. כאילו אני חיה מין חיים שלא בחרתי בהם. הרי בחרתי בהם. מדוע אין איש שואל אותי אם אלה הם באמת החיים שבחרתי לעצמי. מצחיק, לא? די, הגיעה השעה לקחת את הילד מן הגנון. באמת מגוחך להציג שאלות כאלה באמצע הצהריים. תארי לך לו כל אחד, באמת כל אחד, היה ככה פתאום שואל כמוני. פשוט אסור ודי. גם חסר כל תכלית וזהו זה. ומספיק. הגיעה השעה לקחת את הבן.


 

פרק שבעה־עשר    🔗


‘אז ככה’, סיכם שאוליק.

זרועותיו הנאות מוטלות היו במנוחת ערבית יפה שלאחר יום־עבודה על שפת־השולחן, שעירות ורחוצות ומדיפות. גופו מתפקע בגופייתו המתוחה והצחורה ומדיף ניקיון גברי חריף. מיכל ישבה כנגדו בחלוקה, ערביתית ונינוחה ורגועה, וכל־כך ניכר בה, שעשיותיה במשך היום הנה הגיעו אל קצן וכל־כולה פנויה ופתוחה לקראת מה שערב זה עשוי לזמן לה. כך ישבו להם במרפסת מטבחם (בחורף נצטרך לסגור אותה בדלתות־הזזה( מוקפים מרפסות של בתים אחרים. בכולם ישבו אנשים משפחות משפחות לפת־ערבית או אחריה. אורות הועלו במרפסות ואף למטה ברחוב. האורות הביאו את הערב, והערב העלה אורות בבתים וברחובות. שולחנם היה ערוך לפניהם צלחות ולחם פרוס וקנקן־קפה וספלים.

‘זו ממש הוראה?’

‘לא בדיוק. גם נחמיה קדם ניסה ללחוץ עלי. וזה הדבר שכל־כך פגע בי’.

‘אינני מבינה מה יש כאן להיפגע’.

‘אני אגיד לך’, הרחיב שאוליק את הסברתו, ודיבורו קלח בנחת, בקרבת־לבבות, באמון. כשם שהקשבתה שלה ושאלותיה של מיכל נשמעו בנחת, בהתמכרות, בהיותה־שותפה, ‘אני כבר קודם הרהרתי בכך. ככה, ביני לבין עצמי, לרדת לשם, להשתקע, אולי. אולי, אני אומר, אולי. אפשר כמין פתרון חדש לעצמנו. הא לא’, ביטל בנחת ובצחוק את דברי עצמו משראה תמיהה נולדת בעיניה, ‘אל תתייחסי אל זה ברצינות כל־כך. סתם מחשבות ישרות והגונות, אולי כדי לשכך איזה מצפון. הרהרתי כך ואחרת, שיעשעתי את עצמי בפתרונות אפשריים, באיזו ידיעה נראה שבין כה וכה לא אגשים אותם. סתם נהיות בלב. קסם לי, איכשהו, לרדת לשם, להשתקע בעיר החדשה הזאת. דווקא מפני שהיא חדשה ודווקא מפני שיושביה כמעט כולם עולים חדשים. שאהיה שם הוותיק הראשון. כמעט חבל שנחמיה הקדים אותי, ראיתי את עצמי בא אל נחמיה קדם ומודיע לו כך וכך. אבל מעצמי, מתוך שנולד בי. אני המחליט ואני הבוחר. דבר זה נראה לי חשוב מאוד. אז הוא בא פתאום ומבשר לי: הוראה. עכשיו את מבינה? כי אם נמלא עכשיו את ההוראה הזאת ונרד למטה – הא לא, מיכל, כבר אמרתי לך – אני אומר נניח שכך, דרך־משל, רק כדי להסביר, אז מה יוצא מזה? יוצא שמטילים עלי חובה, שוב. ואני ממלא אותה. וזה בדיוק הדבר שלא רציתי בו. הרי כך היה בימי־המלחמה וכך היה תמיד. אמרו לי ואני עשיתי. תמיד. מה, אין יותר קפה?’

‘תיכף אשפות קומקום חדש’.

ולפני שהספיק לאחוז בידה ולהגיד ‘לא, אין צורך, הניחי מיכל ושבי בשקט’, כבר קפצה על רגליה. בנכונות רבה, במין השתוקקות להניח דעתו, בקרבת־פתאום חדשה שנמצאה לה אל בעלה בזו הישיבה הנינוחה במרפסת־המטבח, בדברים שפתח וכיצד שהוא מביע אותם. שפתה את הקומקום על האש וחזרה וישבה במקומה.

‘תיכף ירתח’, אמרה וכולה הקשבה ושותפות.

הדליק לעצמו סיגריה והניח את החפיסה והגפרורים לפניו. הצלחות עמדו לפניהם על השולחן, שיירי הארוחה בתוכן וכן פירורי־לחם על טבלת־הפורמייקה. בנחת בנחת הילך לו עשן־הסיגריה על־פני לוח־השולחן, דרך הפתח, החוצה.

‘בחובות כשלעצמן אין כל רע, אם תתני את הדעת, אני אפילו שמח לקראתן. אדם שממלא את חובתו, באה לו הרגשה טובה כי איכשהו מקבלים חייו הצדקה. כלשהי, לא חשוב. אני חושב שכל אחד כך. נעים למלא חובות ולהרגיש, כי זקוקים לך ושאתה מפיק רצונו של מישהו. זה גם נוח מאוד, כמובן. מילוי חובות פוטר אותך מראש מכל צורך לחפש הצדקה כלשהי לחייך. היא כאילו נתונה מראש וטוב לך ובטוח לך. אבל אחר־כך, בייחוד אחר המלחמה, מה יש, מיכלי? חשבתי. אז אחרי המלחמה כל ההרגשה הזאת התפוררה פתאום. כאילו אנחנו עצמנו התפוררנו. בוקר אחד התעוררתי והנה אני לגמרי לבדי. את זוכרת שבהתחלה ביקשתי להישאר בצבא־קבע? את איכשהו לא רצית בכך’.

‘זה לא בדיוק, שאולי’.

‘לא חשוב. מכל־מקום, זה לא היה לרוחך, אני יודע. עכשיו אני מבין, כי רציתי שאותה הרגשה לא תתפורר לי, שהיא תחזיק בי הלאה. להיות בתוך משהו הפותר לך את הכול מראש. להיות נתון בתוך מסגרת כזאת של חובות לעצמי ולאחרים. זה טוב. זה כאילו ביקשתי להמשיך את מה שהיה בימי־המלחמה גם עכשיו, בתוך ימי־השלום, או תקראי לימים אלה ככל שתרצי. אבל זה לא היה זה’.

דַבֵּר, שאולי, אל תפסיק. אני כולי אצלך ושומעת. ראה את המרפסות מסביב. כל כך טוב לי לשבת ולהקשיב לך. עזרי כבר נרדם ורק אנחנו לבדנו. טוב שהתחלת פתאום לדבר כמו בימים ההם. רק אל תפסיק. אני צריכה לאסוף את הכלים ולהדיח אותם אבל לא אכפת לי. לא אעשה כלום ורק אשב ואקשיב. הכלים יכולים לחכות.

כאילו בעצם היותם יושבים ומדברים כך, כבר הם מתרחקים ונבדלים ואחרים מכל הבנאי הזה ומפרץ ומצילה השמנה ומכל הללו. כבר הם אחרים ומתקרבים ושרויים בתחום אחר.

‘אבל זה לא היה זה’, ינק שאוליק עשן ואמר בנחת, ‘ומה שהיה אחר־כך, את יודעת. או שאת לא יודעת, אינני יודע. אינני מתכוון לעובדות. כאשר הייתי פתאום לבדי, הרגשתי את עצמי, איך לומר לך, סתם. סתם אחד שמסתובב לו’.

‘אתה אף פעם לא היית סתם’, מיהרה לתקוע טריז בדיבורו, כדי שלא להפסיק את הקשבתה המתמכרת אליו.

‘אה כן, הייתי. את פשוט לא יודעת. בלי חובות, בלי משהו גדול שיאחז בי. מאוד לא נוח היה לי שלא להרגיש את עצמי חלק ממשהו אחר, גדול ועצום ממני. אני הייתי רק אני, זה הכול. סתם. ואז התחלתי להרהר במה שפתחתי. זה די קסם לי, אם את רוצה לדעת, לרדת ולהשתכן בתוך עיר־העולים הזאת. אינני יודע כיצד הייתי מרגיש כעבור איזה זמן, אבל בהתחלה לפחות. בשם אלוהים, אל תביטי בי כך, מיכלי. הרי אינני מציע ברצינות שנלך שמה להשתכן. סתם אני משיח דברים מן הלב. אולי כדי למצוא קצת, לשעה קלה, חן בעיני עצמי’.

‘אדרבא, מדוע לא?’ אמרה מיכל ועיניה בעיניו. גם עכשיו ידעה, כי כמוה כמוהו. ואין שום חשש בהסכמתה לנהייתו. לא ביקשה אלא להיות עמו בנהיית נפשו. להשתעשע בשמא ואולי ואיך זה יהיה כאשר נרד לשם, אם. ושוב, עצם היותם יושבים להם ככה ומידיינים, מילא אותה הרגשה טובה, כאילו כבר היא אחרת וכבר חייה נראים לה אחרים, מלאים ממה שהיו חסרים.

‘מה אתה לוטש עלי כאלה עיניים? כן. אתה לא שאלת אותי ואנחנו לא דיברנו כלל. אתה חושב, שאינני מרגישה מה שאתה מרגיש? שהימים שלנו מתחילים קצת להבאיש, בינינו לבין עצמנו? כן, בדיוק ככה, אם אתה רוצה לדעת’.

נשתתק. לא הסכמתה הפעימה אותו – גם הוא ידע היטב, כי הסכמתה זו לרדת לשם עדיין רחוקה מאוד מלהיות הירידה עצמה – אלא זו הנעימה שבצבצה ונשמעה כגילוי של אמת אחרת, מאוד לא רצויה, רעה, המחלחלת ומפוררת שם מבפנים ובהסתר, ולא טוב שפתאום היא בוקעת ונשמעת.

‘הייתי יכולה להיות שם מורה, לא?’ הבליעה מיכל את שגילתה, ואפילו חייכה.

‘את יכולה גם כאן לשוב לעבודה, אם תרצי’, ביקש שאוליק לדבר דווקא במה שמאוד לא נוח היה לה לדבר.

‘אבל זה לגמרי אחרת, להיות מורה כאן או שם. אינך חושב?’

‘ודאי’.

‘בייחוד כאשר נשתכן שם ונהיה בני־המקום. בני־העלייה של המקום. המובחרים. המתנדבים. הראשונים’.

‘קוסם לך?’

‘בהחלט’.

‘נו, מיכלי, אולי באמת?’

‘אולי, אולי. אוי, הקפה! שכחתי לגמרי’.


 

פרק שמונה־עשר    🔗


פרץ רובין הלך לחצות את הרחוב והגיע עד לאי־התנועה ושם פגע בו האור האדום והוא נעצר להמתין. מכאן ומשם ומכל הכיוונים נסעו מכוניות לכל הכיוונים. על המדרכות מזה וגם מעבר מזה התהלכו ונעו אנשים רבים, לכאן ושמה ובכל הכיוונים, בעצם השעה הלוהטת הזאת. הכול מתגלה וחי ומת באלף תנועה וקול, וכל הקולות והרעשים נבלעים בתוך הרעש עד כי לא נשמע כל רעש.

והיומיום רגיל בהחלט והשעה רגילה כמוהו. שלוליות־הצל הנקוות תחת גגוני־הבד המתוחים מעל פתחי־החנויות ממוסמסות ונאלחות היו, מעליהם מזיעים בחום, פוערים פתחי־חלונות אל העיר המתקרבת לצהריה, אל ריחותיו של הרחוב שם למטה, המולתו ונהירתו.

האור האדום נתחלף בצהוב ובירוק ופרץ רובין הטיל פסיעה וחצה והגיע אל שפת־המדרכה מזה. טוב טוב היה לו להתערב בין האנשים הרבים ולהיבלע כך בקצב נהירתם. פסיעה אחת ולב אחד, סמוי אבל קיים. הַטֵּה אוזן ושמעת את הלמותו. עכשיו כן, אבל עד לפני שנה היו אוזניו אטומות. קצת מדעת וקצת לא־מדעת היה מקיים בלבו מחיצה של זרות בינו לבין העיר. כביכול בא להתגורר, אך לא לחיות בה. כאילו מחיצת־הסתייגות זו הוסיפה לקיים איכשהו את קשריו עם המשק גם עכשיו. את המשק עזב, אל העיר עדיין לא בא. הוא לחוד וחייו לחוד, אפילו נשתכן להתגורר בה. הסתייגות סמויה זו החניפה מעט למצפונו והבדילה אותו מהעיר ונוח היה לו להרגיש את עצמו קצת זר לא־שייך. כמו כל ייחודו בקיומה של מחיצת־מצפון סמויה זו.

עד שבא רגע מסוים, מקרי ופתאומי, בלכתו באחת השעות בזה הרחוב עצמו שהמה ונהר כמו עכשיו, והוא נשא עיניו להביט ובבת־אחת נגמל ממחיצותיו והעיר היתה שלו, כפי שהיא, כמוהו־עצמו. הרגיש את קיומה זורם בגופו. מצטלבת בו. נפגשת ומתפרדת והומה ודוממת. הקשב ותדע: היא זה אתה. בשווקיה, סמטאותיה, במה שאהוב עליך בה ובמה ששנוא עליך בה. ניחוחיה וזוהמתה ורעשיה. עוניה וקרתנותה. פושטי־יד שבה וזונותיה בקרני־רחובות. רחוב לילינבלום ורחוב אלנבי והטיילת לאורך שפת־הים ודיזנגוף־פרישמן־גורדון. ושוק־הכרמל. כיצד שהיא וכפי שהיא. בערב ובלילה ולפנות־בוקר. היא בגשם והיא בשמש. כיצד שהיא וכפי שהיא, בלי לדון ובלי לחרוץ משפט ובלי לשאת עיניים לטובה ממנה. שלו באהבתו אליה ושלו בשנאתו אליה. כי מראש היא שלו, מעבר לשנאתו ולאהבתו. כמו מולדת. היא היא מולדת. כפי שהיא, בשתי המחציות של היממה ובכל השעות כולן. בכל אחת לחוד ובכולן כאחת. במה שהיא ידועה לו ובמה שהיא עלומה ממנו. יש לו לאדם עיר בעולם והעיר הזאת היא שלו. כבר היא בקרבו ותלך עמו באשר ילך.

מעודו לא היתה העיר חלומו של פרץ רובין, אבל עכשיו, בדיעבד, הנה נעשתה פתרונו.

הלך בהולכים כאילו לכולם תכלית אחת, אף־על־פי שכל אחד פנה למחוז־חפצו הוא. אוטובוס גדוש מוביל את כל נוסעיו לתחנה אחת, אך למחוזות־חפץ כמספר הנוסעים אשר בו. היתה לו תחושה של שייכות נמרצת אל כל האלמונים האלה, שהם והוא מתגוררים באותה עיר שהיא עירו, מהלכים על אותן מדרכות, מתחת לאותם עצים, בתוך אותם הריחות – לכיוונים שונים.

פנה אל קפה־העסקים בפינת־השדרה, המוצל קלות בעצם השעה החמה והיגעה הזאת, נכנס והניד פה־ושם גם למלצריות. כולן מיודעות לו, כמובן. שאם ייקרא לטלפון, ידעו כי הוא כאן. ישב ליד שולחנו הקבוע. אדם לבדו. אפילו לא פרש לפניו עיתון לקרוא בו. כולם כאן מכריו, אף אחד איננו ידידו. אפשר בכלל פסו ידידים מחייו.

‘אברמסקי היה כאן וביקש שתחכה לו’, הודיעה לו מלצרית אחת.

הודה לה במנוד־ראש. לפנים היו, כי היה זקוק להם, לבני־אדם סתם ככה לשהות במחיצתם. לשמוע ולהשמיע. עכשיו יש לו אנשים ידידים התלויים בו ואנשים ידידים שהוא תלוי בהם. עסקיו הכחידו בו כל צורך אחר בבני־אדם. הוא לבדו עם עצמו ליד שולחנו, מחכה לאברמסקי.

ועד עצם הרגע הזה: לקנות או לא לקנות? התחנה של אברמסקי עמוסה חובות, אבל עשויה, בלי־ספק, להכניס רווחים. כמובן, אם לשפצה מעט ולתקן את כביש־הגישה ולהחליף את מערכת־החשמל. ולעשות בה כל אשר עשה בשתי תחנותיו האחרות. מגרד לי להסתכן ולקנות. להעיז ולראות כיצד יפול דבר. נפלא שאני יכול לקנות ואני יכול גם שלא לקנות. אני לבדי. עדיין לא החלטתי ועלי להחליט. לבדי. ללא שום ועדות ושום מזכירות ושום אסיפות ושום דעת חברים. אני לבדי. נגמר היחד, חברים יקרים. אני נושם עמוק כמה אני נושם עמוק וחי לי את כל העסקים האלה. בעצם השעה הזאת ובכל שעה אחרת. זה כל־כך אני, סוף־סוף! אז לקנות? נפלא שאני יכול לקנות ויכול גם שלא לקנות. אברמסקי מטורף למכור את התחנה שלו וכבר הוא תלוי בי. הסתבך, העלוב. הוא איננו משער כלל, שגורלו תלוי בישיבה הזאת שלי כאן עכשיו, בשיקולי אם לקנות או לא. הוא מפרפר בשיקולי ואיננו יודע. פַּרפֵר, פַּרפֵר. כל דמי זורמים בשיקולים האלה. כל עצמי באפשרויות האלה. בעצם כבר החלטתי. אבל נעים להרגיש כאילו עדיין לא. חכה, אל תמהר להחליט. כשתחליט, כבר יהיה ככלות־הכול. להשהות עוד ועוד. ויכול אני גם לחזור בי, כמובן. בכל רגע. פרפר, אברמסקי, פרפר. אינני רע־לב מטבעי, אבל. כן כן. פרפוריך מצמיחים בי כוחות, מקנים לי שלטון. אח, חברים טובים, מה אתם יודעים. מה ידעתי אני, כאשר. לכו לכם בתלמים שלכם, אני מרחף לי בין האפשרויות. למנצח על האפשרויות. אתם ודאי חושבים שאני אץ להתעשר. ‘פרץ? פיאִאִאִי! הולך ומקשקש לו בארנקו בכל מיני עסקים’. ‘תחנות־בנזין, נדמה לי, לא?’ ‘תחנות־בנזין וגם עסקים אחרים’ ‘מי פילל’ ‘ועוד איך! איש־עסקים נמרץ ומבוקש’ ‘ועשיר, מה?’ ‘פיאאאי! מתעשר והולך!’ כמובן, חברים, מתעשר. אבל בדיעבד. אתם לא תאמינו אם אגיד לכם, כי לא ההתעשרות עיקר ולא לשם כך. אבל מותר לכם לא להאמין לי, אינני טורח כלל להסביר. זכותכם. אבל אם אגיד לכם בכל־זאת, שלא היא אלא הפעלתנות הזאת עיקר? הקומבינציות האלה. הכן ולא. האפשרויות. המתח הזה הנמתח כל יום מחדש בין סיכוי של רווח והפסד, בין הצלחה לכישלון, בין הצלחה קטנה לבין הצלחה גדולה. כל ההוּהַא הזה של שיחות ופגישות וחישובי דברים וסיכויים הנבראים ונראים בעין, הנה הנה. זה אני, כל־כך. אבל זכותכם שלא להבין ושלא להאמין, חברים. אין דבר. ואם תזדקקו לי פעם, בבקשה, ביד נדיבה וככל אשר אוכל. מה זה שאברמסקי מניח לי לחכות כל־כך הרבה. מה?

‘כמובן, הפוך’.

‘גם עוגה, מר רובין?’

‘כן, כרגיל’.

נגס מן העוגה והסתכל החוצה לכאן ולכאן מבעד לחלון הגדול. כל הקיר ממולו עשוי היה זכוכית – חלון אחד גדול. מעֵבר לו ומעֵבר לרחוב נעו מחפרים ודחפורים ומן הצד נערמו שם עצים ושקי־מלט, כמו בקרפיפים. שני מערבלי־ביטון גדולים עמדו דוממים, מצפים לשעתם וזרבוביתם שמוטה ארצה. חולו של המגרש היה ממוסמס, מוכתם בשמנים, רמוס ושסוע בצמיגי כלי־הרכב למיניהם. משאיות באו והלכו ומנופי־המחפרים הטילו בהן צרורות של אדמה כרויה. שש־עשרה קומות הבניין, הגבוה ביותר בתל־אביב. כך אומרים. איך שבונים ובונִים. כל המגרשים נבלעים תחת בתי־מידות אלה ועוד מעט לא יישאר אפילו מגרש אחד לפליטה. איך שהעיר הופכת במהירות לרציפות אחת של אספלט וביטון וכבישים ומדרכות וכל סימן של חול נמחה ממנה. שש־עשרה קומות, שמונה־עשרה קומות, אולי עשרים. נהיתה עיר גבוהה ועצומה. מתפשטים וגוזלים את השמים מהשמש ומהכוכבים. אבא עדיין מתגורר בבית קטן בן קומה אחת ותיכף מהגג מתחילים שם אצלו השמים.

אבל עכשיו הכול אחרת. הבניינים יהיו גבוהים יותר והרחובות צרים יותר והאנשים קטנים יותר. האנשים יהיו כמו שהם עכשיו וכמו שהיו תמיד. אולי אני שולח ידי בעסקי בניינים? מצרף לי שניים־שלושה שותפים, אולי גם את קלדרון, הוא הראשון שיפתח את ארנקו. ואנו קונים לנו מגרש ומתחילים לבנות. לא רע, מה? מקימים בית ראשון ועד שלא מוכרים דירותיו וכבר מניחים יסודות לבית שני. וככה, לאט־לאט, כמו הקבלנים הגדולים. אולי, פרץ רובין, מה דעתך? מושך ידי מכל עסקי הבנזין הללו ועובר לבניינים? חומק מהם בעוד־מועד, לפני שהחוק שם עלי יד.

הרי ביום מן הימים ודאי יגלו. כבר מרחרחים, כנראה, משהו. יותר מדי פַקחים מסתובבים אצלי. אולי כבר מכינים משהו. צריך להיות מוכן. אולי לפנות ללוי? אומרים שהוא עורך־דין זריז וממולח, פרקליטם של כל החברות הגדולות. דווקא עכשיו, בעוד־מועד, להקדים רפואה. אומרים שיש לו קשרים מצוינים בעירייה. ובמשטרה גם כן. וכן במשרד ההוצאה־לפועל. איש אינו טוען שהוא משחד, חלילה, אבל הודות לקשריו הוא יודע כיצד לטפל בעניינים וכיצד להערים על החוק בהתאם לחוק. רק שהוא יחסן גדול, הממזר הזה. שיחה של כמה דקות וכבר תן לו מאה פונט. רגע, אולי אני מתייעץ עם הבחור הבולגרי הזה, מה־שמו, ברוך ברוך? אומרים שהוא עומד לסיים משפטים. הרי הוא שכן שלי. אכנס אליו כדרך שכן אל שכן ואקח אתו דברים ולא יעלה לי פרוטה. אולי ייעץ לי דבר ולא איאלץ בכלל להזדקק ללוי הגדול. ללוי אוכל לפנות בכל־עת.

מוכרחים לגלות, מוכרחים? אלוהים גדולים, לו היו מגלים עסקיו של כל אחד, אבל ממש של כל אחד, לא היה נשאר בעיר הזאת אף אזרח הגון אחד. אין לך אדם שעובר בחיים ואיננו עובר עבירה. צריך שלא לאבד את חוש־המידה. גמיש, זהו. צריכים להיות גמישים. לא לשקר ולא להיות לא־ישר. בטעם ובחוש־המידה ולהיות גמיש. תראו לי אדם, שחי אחרת. כאן ושם ובכל מקום. כולם יודעים שככה, אבל באמת כולם. גם במשק. מחנכים ומודים ומשתחווים ואיש אינו נוהג על־פי מה שאליו מחנכים ומודים ומשתחווים. בגרות, ידידי, בגרות. לכופף מעט, לא הרבה, לא יותר מדי, את קומתה של האמת וקומתו של היושר. רק מעט, כדי שאפשר יהיה לנשום.

אם באמת יתפשו אותי, הרי ישימו את עצמם לצחוק. רק את עצמם. וכי מה פשעי, בסופו של דבר – רצחתי? גנבתי? העלמתי ממס־הכנסה? הבריות שונאים צדיקים גמורים כשם שהם מוקיעים רשעים גמורים. אבל איש כמוני? הרי אני בדיוק הטיפוס המתאים! אם באמת יעמידו אותי למשפט, את עצמם יעמידו למשפט. כל השומע יצחק. הם יודעים ואני היודע, שאני בדיוק כמו כולם. כלום זה קובע אם תופשים או לא? באמת? זה כל מה שקובע? זה כל מה שמבדיל בין הגון ללא־הגון? כן? הנה אברמסקי סוף־סוף הולך. לאן הפלגתי ומה פתאום ובכלל. שיבואו הפקחים האלה כמה שהם רוצים. הם יערימו עלי, הם? חדלי־אישים אלה?! שלום עליכם. שב, אברמסקי.

‘אוי, הרעש הזה’, גנח אברמסקי וישב וגבו אל קיר־הזכוכית. ‘לפנים היה כאן בית־קפה סולידי ואפשר היה לשבת בו בשקט’.

‘זה רעש של התפתחות’, התגרה בו פרץ רובין.

בעווית שמוטה על שפתיו ובפליטת מין ‘אה’, ביטל אברמסקי כל אותה התפתחות ושייר טינתו לרעש המחפרים. כל עצמו יהודי כפוף־גו, בשרו המגולה והחיוור בזרועותיו וליד צווארו קמוט ומזיע. הסיר כובעו והטפיח במטפחת את פניו ומצחו ואת מעט השערות שנותרו על ראשו. עיניו היו חסרות־מנוחה ובוהות, כמייחלות למשהו שכבר לא יבוא, ואולי בכל־זאת יבוא. מיוגע היה, טובל בזיעתו, בשר־פניו תשוש ותלוי כיסנים־כיסנים. פרץ רובין ישב כנגדו נמרץ ואדיב ומחייך, ידיו טמונות בכיסיו ורגליו מוטלות לפניו מתחת השולחן.

‘מה שלום אשתך, אברמסקי?’ פסח פרץ רובין על שלום אברמסקי ושאל לשלום אשתו.

‘אין כל שינוי. הרופאים אומרים שגם זו לטובה’.

‘נו, גם זה משהו’, ניחמו פרץ רובין באדישות, ‘ומה כותב הבן?’

‘כותב מה שכותב’, הפטיר אברמסקי ברוגזה, ‘אז מה בקשר לתחנה?’ הציב את תכלית־בואו בקוצר־רוח של אדם זקן וכושל המבקש להיפטר וללכת.

פרץ רובין הביט לפניו והחריש. אצבעותיו הנקיות והגרמיות של אברמסקי תופפו בקוצר־רוח וברוגזה על שפת־השולחן. עלוב־נפש שכמותו. במו־ידיו הוא מבקש להחיש את קצו. שמכירת התחנה תדחוף אותו החוצה, אל לא־כאן, אל עבר מזה, החוצה. עשוי היה לעורר את רחמיו של פרץ רובין, אבל מראהו הכושל וקוצר־רוחו עוררו בו אך חימה שפוכה ומעוותת להצליח, ויהי־מה, להצליח ולהישאר ולא אכפת כיצד. אדם שאינו מצליח הוא מחוץ, לא־שייך, לא קיים, מת. ההצלחה גוזרת לחיים ולמוות. אולי היא בלבד. היא המפיחה חיים והיא הנוטלת חיים. אליה ויהי־מה ובכל מאודו. כאילו הוא עצמו אחד אברמסקי נמלט אל פרץ רובין.

‘אז כפי שדיברנו?’ משך פרץ ואמר לאטו, פניו מוטים אחורה והצדה, בדל־סיגריה בזווית־שפתיו ועיניו ממוצמצות ורחוקות מחמת העשן. כך אמר והעלה מכיסו פנקס של המחאות והניחו לפניו על השולחן. אברמסקי הנהן בראשו והסתכל בו דומם. פרץ רובין נטל עט וכתב את השם והסכום. עכשיו התעלם מקיומו של אברמסקי וגחן מלוא גופו הכבד והצעיר על ההמחאה, אצבעותיו הקצרות והמגושמות חנקו את צוואר־העט, והוא כתב בריכוז, בדממה גמורה, שמורות־עיניו כבדות ופיו נוקשה וחתום.

גמר לכתוב, הניח את העט לפניו ובלי לשאת עיניים חזר וטמן כפו בכיסו והעלה משם קופסת־פח זעירה ובה תו־חתימתו. טפח כאן וחתם כאן ותלש את ההמחאה והגישה לאברמסקי. אברמסקי קיפל את ההמחאה והטמינה בארנקו ופרץ רובין הבריג את העט והטמינו בכיסו. תם ונשלם. קודם היתה התחנה שייכת לזה, עכשיו היא שייכת לזה.

‘מן הראוי שנשתה משהו’, ניסה פרץ רובין להגיד, אך אברמסקי ביטלו במחי־יד ומיהר להסתלק. כמו נס משדה־המערכה וגבו אל אויבו.

פרץ רובין נשאר לשבת. תחנתו של אברמסקי היא עתה בידו. כבר לא בגדר של אפשרות, אלא בגדר של ודאות, מחוץ לכל שיקול. חבל. שלו, אבל כאילו מחוץ לשליטתו. שלו – וראה, דבר לא השתנה ולבו ריקן. כאילו הוא כובש וכובש וכובש את החיים והחיים אינם נכבשים לו. והם תלויים מנגד, תמיד־תמיד מנגד. שעה שהתחנה היתה בגדר של אפשרות, היתה יותר שלו מאשר עכשיו, לאחר שרכש אותה.

כן, ככה. עיניו הקיפו את האנשים הישובים אשכולות־אשכולות סביב לשולחנות הקטנים, מתחת לערפל העשן, והוא גחן והריק באחת את שארית הקפה שהוּצן וקם ללכת. מלצרית מיהרה אליו והוא פרע את חשבונו ונטל את תיקו היפה והלך.

הרחוב גווע בצהריים לוהטים וחשופים. הצל נאסף אל כל עצם מטיל צל. הבתים והעצים והמכוניות וכל דבר עמד לבדו בשמש. חשוף ונואק ומזיע. השמש הכבדה בלעה את כל הצל וכבשה, היא לבדה, את העיר.

מונית הסיעה אותו הביתה וכאשר נכנס הביתה, יצאה צילה לקראתו ותיכף נרתעה, פניה חיוורים ועיניה בוחנות ויראות לשמוע.

‘מה יש, צילה, מה קרה. קרה משהו?’

‘אם כן זה… זה נכון?’

ועיניה בוחנות, קצת מוכיחות וקצת מרושעות וקרועות ונפחדות.

‘מה נכון, תגידי?!’ בתקיפות, בהתגרות, בקוצר־רוח, כאילו לא ידע.

‘יש לך הזמנה לבית־המשפט’.

עכשיו נאמר הכול ונשתררה דממה. ובכן, כך. כבר? פרץ רובין הניח תיקו על השולחן הקטן אצל הראי אשר בפרוזדור, כדרכו יומיום, ונכנס לחדר־האמבטיה ליטול ידיו. צילה הלכה דמומה אחריו. כלבים, דווקא עכשיו. כאשר רכשתי לי את התחנה של אברמסקי. אכפת להם, מה אכפת להם. רחרחנים שכאלה. אני תיכף ידעתי. הפקחים האלה הסתובבו אצלי יותר מדי.

‘אם כן, זה נכון?’ עמדה צילה בפתח האמבטיה, אובדת־עצות ותלויה כל־עצמה במוצא־פיו.

‘מה נכון, שום דבר איננו נכון!’ צווח כנגד דיוקנו אשר בראי. אני אפנה תיכף אל לוי. עוד היום. לא, רגע. מוטב שאתייעץ תחילה עם ברוך ברוך.

‘דבר אלי, פרץ. אני, תראה איך שאני. מדוע לא סיפרת לי?’

‘מה יש כאן לספר? ובכלל, מה את מאיימת עלי נכון, נכון?’

‘אינני מאיימת, אשתך אני’.

‘אני תיכף אפנה לברוך ברוך’.


 

פרק תשעה־עשר    🔗


פרי אדמה בע"מ, בנימיני את ברמן, מרכז השוק, השוק המרכזי, מקור הברכה, הלו כאן מקור הברכה, הלו כאן מקור הברכה, דקלו7 את אור. אורות מבליחים בכל הרציפים הצרים, לאורך הביתנים הגדולים של השוק הסיטונאי העירוני, על־פני המשאיות והטנדרים והסבלים, המוכרים והקונים והרוכלים בשעה הרביעית הזאת שלפנות־בוקר. משאיות־תוצרת כבדות באות מן הכבישים השחורים של הלילה וסבלים פורקים וטוענים ונעים־מרחפים ערטילאית בין האורות והצללים. קולות־החבטה של הארגזים המוטחים היו משסעים את המולת הרוכלים המצטופפים ליד פתחי־הביתנים, אצל הארגזים והמשאיות והאורות. אני לחינם לא צועק, אני צועק על באמת! שמונה גרוש הקילו! רק שמונה גרוש קילו! סלומון לוי, נסים את הולנדר, גולדברג את גולדברג בלי את, בני משה קוריס, הלו, בני משה קוריס!

‘קר לימון, לימון קר!’

האחים בני משה קוריס צועקים יותר מכולם, צעירים מאוד, נמרצים שמחים במהומה ושמחים בסחרם. דרוכים בציפייה עליזה צווחנית ובוטחת לפדיון. עשרה ארגזים על שבעה־וחצי! הלו! הלו! מי קונה, מי קו–נה! אנחנו בני משה שבעה־וחצי, קוריס. עשרה ארגזים בני שבעה־וחצי! הלו אנחנו! אנחנו! בני קוריס. נשמת השוק, צעקתו ולבו. שפמים גדולים, חיוכים שופעים, פיות מצעקים, עיניים שחורות, גבריות, רכות, אנחנו בני משה קוריס!

‘קר לימון! לימון קר!’

‘פיתות טריות וחמות! פיתות טריות וחמות!’

ההוא, הרוכל הקטן, מסובב והולך לו בין הסוחרים הגדולים ומציע, בכל הענווה הראויה לעליבותו, פיתות רכות חמות טריות, המונחות בקערת־כביסה מלוכלכת, מצופה אמייל. נהג שרוע על ערימת־אבטיחיו, בין כפותיו אבטיח בקוע ופניו משוקעים בו כל־כולם עד תנוכי־האוזניים והמיץ האדום נוזל משפתיו ומפניו על האבטיחים הרבים הירוקים והשלימים. הלו עשרה ארגזים שבעה־וחצי, אני לא צועק על חינם, שמונה גרוש הקילו. הלו בני משה קוריס, כאן בני משה קוריס. קר לימון. מה? אל תצעק, קח ואל תתרגז עלי.

משאיות־התוצרת הכבדות מוסיפות ובאות, השוק פורק ושוקל וטוען וטנדרים עמוסים יוצאים מכאן אל רחובותיה של העיר. ארבעה עגבניות ושני בוקסים גזר. לא, אל תתן לי תירס, מה אני, רוכל־חוצות?! בוקס אחד כרובית, וחסה ושעועית, כמובן. חבל שאין לך תפוחי־עץ. בכמה הבצל הזה?

מכוניות באות ויוצאות. אלה העורקים הירוקים הסמויים, הזנים ומפרנסים אוכלוסייתה של עיר, הסגורה בזו השעה עצמה מאחורי תריס ודלת – שאננה, שקועה בשינה וחלומות, כבויית־אורות. רק אורות השוק הסיטונאי הגדול נושאים את המולת הרוכלים ואת קולות החבטה של הארגזים עד לרחובות המגורים האפלים ועד למרחוק.

לאורך הרציפים הצרים נערמים ארגזים. ממשק שפיים ומאשבול ומבטחה, מנען ומתדהר ומעין־שמר ומאורים ומגבעת־ברנר ומבורגתא ומשדה־דגון. ראה, גם משדה־דגון. ברוך ברוך מושיט ידו לגעת: שדה־דגון. אך תמול־שלשום עלו על אדמתם, וכבר מזינים אוכלוסייתה של עיר. עד־עתה עמד מן הצד, שעון אל כותל־המחסן, צופה משועמם כיצד סוחרי־הירקות מעמיסים ארגזים על הטנדר הירוק שלו. עכשיו קרב להביט: מלפפונים. דחוסים בתוך הארגז כמו תרכיז של אדמה ושמש ומים וידיים שהיו לבנות ונשתזפו ולמדו לעבוד ונביטה אטית וצמיחה אטית ממנה; מלפפונים של שדה־דגון. של נסים ק' ושרקה וחמדה ויצחק אליאב. עם כל הללו הגיע ארצה בעלייה הבולגרית הגדולה של ארבעים־ושמונה. את האבות והמבוגרים שיכנו בסימטאות יפו ובלוד וברמלה, הצעירים נלקחו ישר למלחמה. נסים ק' ושרקה וחמדה ויצחק אליאב וכל האחרים נתלקטו אחר המלחמה והלכו והתנחלו בשדה־דגון. מלפפונים של שדה־דגון. טובים, המשק מתפתח יפה. ברוך ברוך הלך ללמוד. רבים הלכו בימים ההם ללמוד, בירושלים ובטכניון. אבא היה עורך־דין בבולגריה וגם שני אחיו היו עורכי־דין. הלך גם הוא ללמוד משפטים, מזלו שידע עברית. כאילו לקיים גם כאן את המסורת של המשפחה. מה לו ולמשפטים, ואף־על־פי־כן. ללמוד, ללמוד. במשפחה שלי למדו וכולם לומדים. אז גם הוא. בלי התלהבות יתירה ובלי אמונה ובלי תקווה שלימודים אלה יסתיימו אי־פעם והוא יהיה עורך־דין. ואפילו יהיה, אז מה? נניח שהתעודה בכיסו, אז מה? יש טובים ממנו, מבריקים ממנו, בני־המקום בעיקר, שאפתנים ממנו. מה גם שהשפה העברית עדיין עילגת בפיו.

כאילו נתעה לרחוב לא־לו, אך הוא ממשיך ללכת בו ובחירוף־נפש דווקא, בכל מאודו, עד כלות כוחותיו, כאילו זה הרחוב שביקש. עיקרו עבד, קצתו למד. תחילה בירושלים, אחר־כך כאן, בבית־הספר הגבוה לכלכלה ולמשפט בתל־אביב. בערבים, כמובן. עבד בסבלות, וימים רבים היה מחלק עיתונים. איכשהו רכש לו את הטנדר הירוק הזה, שריד בריטי ממלחמת־העולם השנייה, ואותו ואת עצמו הוא משכיר בשעה כשעה הזאת, להוביל ירקות לחנויותיהם של ירקנים.

הטנדר שלו עמד רחוק בין משאיות וכלי־רכב אחרים, קצתו באפלה וקצתו באור הנורה שבקיר־הביתן, וסוחרי־הירקות היו מטילים בו את ארגזיהם. תחת כל חבטה היה הטנדר נואק וחורק ומתכווץ, נס שאינו מתבקע. ככה, לפנות־בוקר, לפני עלות האור, היה מוביל ירקות לחנויותיהם של הירקנים. תחילה קיווה שבדרך זו יעלה בידו לאגור קצת כסף שיספיק בשביל החודשיים האחרונים האלה שלפני בחינות־הגמר, כדי שיוכל להתמסר ללימודים בלא שום צורך לעבוד, עם סיכוי כלשהו לעמוד בבחינות ולסיים אחת ולתמיד. שכל הזמן היה לומד ומפסיק, לומד ומפסיק, עובד ומקיים את עצמו ומפריש לשׂרינה. לשרינה הוא מוכרח להפריש. מכאן – לא. בשום פנים. ואז? נניח שיצליח וכבר תעודת־ההסמכה מצויה בכיסו. נניח, ואז? עשרות, טובים ומוכשרים ממנו, מסיימים שנה שנה ומסתובבים להם ונשכרים לבסוף לכל עבודה מזדמנת. כל־שכן הוא, מחוסר־קשרים שכמותו. מראהו ושפתו העילגת ודאי וודאי שאינם מעוררים אמון להניח בידיו את הטיפול בעסקי אנשים. אני יודע, אני יודע. אז מה, להפסיק – עכשיו, לפני הסיום? אין טעם להפסיק, כשם שאין טעם להמשיך. וכיוון שהתחיל, מוטב כבר לסיים. כדי שיהיה אדם שסיים משהו. כדי שיהיה אדם שתעודה כלשהי מצויה בכיסו. זה נותן, בכל־זאת, תחושה של ביטחון, של שייכות כלשהי. לא סתם אחד. אולי סתם אחד, אבל בעל תואר ובעל תעודת־הסמכה בכיסו.

שיהיה כך. וכבר שפוכה היתה על פניו הבעה שסועה של מבוכה דלוחה ומשועממת של מי אשר נקעה נפשו ואיננו יודע בדיוק ממה, ועיניו היו ריקות ועמומות ובוהות להן סתם לפניו וידיו טמונות בכיסיו וסיגריה בפיו. כך עמד לו בצל, מנגד לסילוני־האור ששפעו קצת הלאה מן הנורות הגדולות והחשופות ממרומי המשקופים. הטנדר שלו התמלא והלך ארגזים ורוח האשמורת השלישית היתה מנשבת בעזוז במפלשים הפרוצים שבין הביתנים הארוכים. השעה היתה צלולה וברורה וקרירה, אבל דוק של חלום שלא מעולם־השינה חיתל את השוק המהמה הזה כמו אֵד רחוק וסמוי.

אבל מצד שני – הרי עשה והבקיע והגיע עד לכאן, ואיש לא סייע בידו. רק הוא לבדו ולעצמו. באמת בכוחות עצמו. מצד זה עלתה ופרנסה אותו שמחה חרישית, ללא כל קשר עם חוסר־התוחלת וחוסר־העניין אשר במקצוע שבחר לעצמו. אפילו כך, הן התחיל וסיים (אסיים! אסיים!), הוא עצמו, בעבודה ובלימודים ובכל המכשולים ההם. יומיום גבר ויכול. בכל־זאת, אפילו עד כאן.

‘נו, זהו’, אמרו הירקנים וקפצו וישבו להם למעלה על ארגזיהם וקנחו זיעתם. הם אמרו לו היכן לנסוע תחילה והיכן אחר־כך והוא התניע את הגרוטאה החורקת, תמרן כה וכה ועלה על הדרך לצאת בשער.

שעה שהטנדר יצא משער־השוק, צולע על גלגליו, כבר החווירו שיפולי האפלה הרחוקים, והביתנים וכלי־הרכב והסוחרים והרוכלים, הם והמולתם, התחילו מתגלים יותר ויותר בין הלילה והאור. אבל לאורך הרציפים הבליחו עדיין הנורות הגדולות אורות גוועים.

הטנדר בא אל הלילה שמעבר לשער, וגניחותיו וחריקותיו החרידו את הדממה מרבצה. כמות שהוא, פרץ ונתגלגל ברחובות השרויים בתנומות של טרם־שחר, כמו חבילה של מהומות. גימר רחוב אחד, נכנס לשני. חצה כיכרות ריקות ומנומנמות והדממות היו מתפרחות לפני גלגליו כמו להקות־ציפורים. לרגעים הגיהו פנסיו את מנקי־הרחובות המתקדמים על המדרכות הרחבות בצעדי קוצרים, מניפים את מטאטאי־העירייה הגדולים בתנועות קשתיות רחבות ואדיבות – הנף וטאטא וקצור. המכונית הצריחה חריקותיה ובכל עיקול צלעה על גלגל אחר. הירקנים ישבו מאחור למעלה על ארגזיהם והביטו שותקים בעיר הדמומה הנשמטת מאחוריהם, הרחובות והפנסים והעמודים.

הירקן שישב על־יד ברוך ברוך הדריכו אל רחובו ואמר לו לעצור ליד חנות־הירקות שלו. ברוך ברוך נשאר לשבת ליד ההגה והירקנים האחרים היו מסייעים לחברם להוריד את ארגזיו. חבטות הארגזים המוטחים ארצה הולידו הדים ובנות־הדים, שפשטו בכל הרחובות הסמוכים כמו אדוות ונדמו מיד ונאספו אל הדממה.

‘זהו, עכשיו סע אלי’, קרא ירקן אחר, שקודם ישב למעלה ועכשיו קפץ ונכנס לתאו. למעלה נשאר ירקן אחד בלבד. ברוך ברוך הסיע את המכונית כמצוּוה. הרחק למעלה הבהירה האפלה ופשטה וירדה והגיהה את הבתים והעצים. האוטובוסים הראשונים יצאו כנגד הטנדר, ומפתחי־הבתים חמקו וירדו המשכימים לעבודתם, שניים ברחוב ושלושה בכיכר. השמש ודאי כבר עלתה אי־בזה, אבל עדיין לא נראתה. וזהו, העיר מתעוררת אל האור וקמה אל יומה. שפתיו החרבות של ברוך ברוך חבקו סיגריה חדשה.

הסיע את מטענו אל חנותו של הירקן השני, ואחר־כך אל השלישי, ומשם נתגלגל ריקן, ורק ריחות של ירקות טריים נשתיירו בו. בינתיים מחתה העיר את שיירי האפלות מעל פניה ורחצה באור והיתה צלולה ובוקרית. עתה, משנפוגה מאיבריו צינת האשמורת השלישית, ירדה עליו עייפות מנומנמת, ושמורות־עיניו כבדו. פיהק ארוכות בין עישון לעישון והסיע את הגרוטאה הירוקה שלו אל מסעדת־הפרוורים הקטנה המשכימה להרים תריסיה לפני בריות שכמותו השבים מעבודת לילם, ולפני אחרים, המקדימים לעבודת־יומם. אלה ואלה יושבים אחוזי־תנומות ליד השולחנות הקטנים והחשופים, ואוכלים בשתיקה את ארוחתם. אחדים מעיינים בעיתונים. הבתאי המקריח, סינר ארוך חגור למותניו, היה מעיין אף הוא בעיתונו. מאחורי המחיצה עלו ריחות טובים של קפה מהביל ושל ביציות מיטגנות.

ברוך ברוך ישב ליד אותו שולחן, שישב לידו אתמול ושלשום וימים רבים לפני תמול־שלשום, והבתאי הניח לעיתונו והגיש לו ארוחתו.

‘ברטו עדיין לא היה’, אמר בקול ניחר ושוחר־ידידות, משתדל לקשור שיחה. ברוך ברוך הִשִׁיר משפתיו פיהוק אחד נוסף, לגם מן הקפה ונטל בידיו סכין ומזלג. אכל בלא חמדה יתירה, בתנועות אטיות ושהויות, ועיניו בחלון ובמה שמעבר לו. בליעתו בפיו ולסתותיו נעות משועממות, כממלאות איזו חובה נואלת לקיבתו. ממש כך, בהבעה משועממת ואדישה זו, המתין באשמורת השלישית בשוק, כאשר הירקנים הטעינו סחורתם על הטנדר שלו. ממש כך הסיע את הגרוטאה שלו דרך הרחובות. כאילו כל שהוא עושה כפוי עליו לעשותו. לא הוא ולא בשלו ולא בבחירתו.

הנה הוא בא, עלוב־הנפש העליז השמח בחלקו. ברוך ברוך ראה אותו חוצה את הרחוב וקרב לכאן, נישא כמרחף על גפיו הגבוהים. שולי־מכנסיו חפותים כדי קיפול שניים וחושפים רגליים מקליות וחלקות וזרועותיו הארכניות מיטלטלות עליו כמיותרות. לבושו לבוש כלאיים, מכנסיים מכאן וחולצה מכאן, אבל ראשו נישא ברמה ועיניו נוצצות בחדווה גרויה קוראת־תיגר לאהבה.

‘כבר שתית, ברטו, מה? תיכף על הבוקר?’

‘נו, מה אפשר לעשות’, נתכרכמו פניו של ברטו בעווית מחויכת ומתרפסת. ‘שמח לי בלב, אז שתיתי. זה לא בוקר בשבילי, זה אחרי העבודה שלי, לא?’

ברוך ברוך הצית סיגריה שלאחר־ארוחה. עכשיו חש בעליל כיצד הליאות מתפשטת וממלאת את איבריו. מתח לפניו את רגליו והיה מעשן לאט ובכבדות, הנה הנה יתנמנם לו בין יניקה ליניקה.

‘באמת נתת לי עבודה טובה מאוד’, דיבר ברטו בעגתו העילגת. 'אני מחלק בבוקר את העיתונים ואז אני חופשי. כל היום חופשי. יכול לעשות כל מה שיש לי חשק לעשות. לשבת בקפה, ללכת לטייל, לישון. אבל אינני רוצה לישון. ויש לי כסף. לא הרבה, אבל תמיד, ולא חסר לי כלום. לא צריך לבוא אל שרינה ולבקש תני לי לירה. באמת עשית דבר גדול, שנתת לי את העבודה הזאת. זה טוב ככה, אנחנו הבולגרים צריכים לעזור זה לזה '.

‘בן כמה אתה, ברטו?’

‘אני? אני זקן ממך’.

הזמין קפה ונטל סיגריה מחפיסתו של ברוך ברוך ונרכן לפנים והצית את שלו בזו של ברוך ברוך.

‘שרינה אחות טובה’, דיבר ברטו לאחר שינק ונשף, ‘אף פעם לא תגיד: אין לי’.

‘אני עכשיו נוסע אליה’, אמר ברוך ברוך.

‘אתה איש גדול’, אמר ברטו, ‘לא כל אחד היה עושה כמוך. מסכנה אחת, מה אפשר לעשות. אף אחד לא רוצה אותה’.

סתם קבע עובדה. באדישות, ללא השתתפות, בלי לרחם אפילו. ברוך ברוך בחן את פניו בקפידה.

‘אתה יודע, ברטו, בכלל אינך דומה לאחותך’.

‘מה אפשר לעשות’, חזרו פניו של ברטו ונתכרכמו בהעוויה מחויכת, מתנצלת, מודה מראש בכל מה שצפוי ונגזר, ‘היא בכל־זאת אחות שלי’.

ברוך ברוך התמכר כליל לתחושת עייפותו. הסיגריה היתה עשינה בין אצבעותיו, ואצבעותיו לא נעו. פניה המנומשים של שרינה ריחפו כנגד עיניו המנומנמות, וכמו תמיד נענתה להם מיד תחושה של מיאוס. אף־על־פי־כן הוסיפו וריחפו בעקשנות, ריחפו ותבעו, ריחפו והוכיחו ולא הרפו.

‘אתה ישן כבר, לך לישון’, אמר לו ברטו בדאגה ובנכונות, שמח לפרוע למיטיבו מעט ידידות מחוב־התודה שהוא חב לו בעד העבודה הטובה הזאת שהשיג לו.

‘לא, קודם אגש לשרינה’, ננער ברוך ברוך, ‘אתה רוצה לבוא אתי?’

‘לא, אני הולך אל החברים שלי. אתה נראה עייף. באמת רחמנות עליך. מתי אתה יכול ללמוד?’

‘יכול. אבוא הביתה, אישן קצת, אקום ואלמד. אל תדאג’.

‘אתה תהיה עורך־דין גדול’, ניבא לו ברטו עתידות, וכבר חש גאווה בלבו על היותו מקורב אל מי שעתיד להיות עורך־דין גדול.

‘אני כלום לא אהיה’.

‘לא, אתה איש גדול. עם לב חם, באמת. לא כל אחד כמוך’.

‘תהיה בריא, ברטו. ואל תעשה צרות עם העיתונים. אחר־כך יבואו ויגידו לי, את מי הבאת לנו’.

‘בעבודה הזאת צרות? אף פעם! אתה יכול להיות בטוח. אני מלך אני עכשיו’.

ברוך ברוך יצא והסיע את הטנדר שלו דרומה. כבר היה בעיר בוקר מוחלט. גם לוהט, גם שוקק תנועה, גם מאוכלס הולכים רבים. ברוך ברוך תמרן כה וכה בין כלי־הרכב הרבים של רחוב הרצל, ירד לאורך דרך אילת ונכנס ובא ליפו.

כאן הניח את הרחוב הגדול וסטה אל בין הסמטאות והיה נוסע בין שתי חומות של בתים צפופים. בין בתים ישנים המטים ליפול ואינם נופלים, המגובבים ותומכים זה את זה, מפתן כנגד גג וחלון כנגד דלת. מי־מדמנה שפוכים נקוו במהמורות וריחם הבאוש והמבחיל נתערבב ונמהל בריחות התבשילים, שפרצו חמים ומהבילים מפתחי הדלתות והחלונות.

היה נוסע ומעמיק לתוך הסמטאות האלה – בשפתיים חתומות, בעיניים בוהות לפניהן, ברתיעה שבמיאוס ובהימשכות כאחד. כמי שמגרד את פצעו, כואב ומאוס, ובכל־זאת מוסיף ומגרד. היה נוסע ובא ומפריח לפניו ילדים מלוכלכים הבוססים ברגליהם היחפות במי־המדמנה. חומות־הבתים המתקלפות סוגרות עליהם, החום רובץ מלוא כובדו הבאוש ואינו מתיר לשום משב לחדור לכאן, האבק לח ומצחין. הבתים כמו האנשים – הוויה דחוסה, גוזלת־נשימה. הכול מגובב ומוטל בערימה נוראה אחת, ללא רווח ופרצה. רק למעלה מעליהם נדחקו ביניהם קצת שמים, לרמוז על עולמות אחרים.

סמטת העוגן, רחוב המשוט. הקברניט. ושם הלאה רחוב התורן. מיהו החכם שקבע כאן לסמטאות אלה שמות מלוחים כל־כך, מנוּשבי מרחקים ואופקים פתוחים! נשים משתהות בהן עם שכניהן, גברים ישובים ברווחה על השרפרפים הקטנים של בית־הקפה, גומעים קפה ומקטרים סיגריה ונרגילה, ומנגינות־ערב מצוויחות סלסוליהן לאורך הסמטה ובכל הסמטאות כולן. רחוב הלווייתן, המפרש, הספן. אשה זקנה, בת מאה אולי, מצמידה פיה לבקבוק־ערק ומוצצת בשקיקה. עיניה דלוחות וצוחקות אל מישהו. פתאום היא מאושרת, אולי גם צעירה. המלח, ההגה, מי שהן יצאניות שבשעות אחרות ובמקומות אחרים, מסתובבות להן כאן עם ילדיהן, כמו כל אמא בעולם, מחליפות מלים עם שכנות, קונות חלב לילדיהן, הולכות למדוד שמלה חדשה אצל התופרת.

סמטאות־החול מטפסות מן הים אל הגבעה הרמה, והגגות והבתים מטפסים עמהן ובהן, צפופים ודחוקים, גג כנגד מפתן, חלון כנגד עליית־מדרגות, אשנב כנגד מיטות ומטבחים. דחיסות דלוחה של אנשים ובתים וסמטאות. מחניק. אח, כמה מחניק! קום וברח לך אל לא־כאן, הרחק ככל האפשר, אל אן־שהוא ששם הכול אחרת.

הוסיף ותמרן בין הסמטאות, וילדים ונשים נרתעו מגלגליו ונצמדו אל חומות־הבתים, לפנות לו מקום. לאן תברח לאן. בעצם, היינו־הך. לגמרי היינו־הך, כאן או שם בצפון ובשדרות ובכל מקום. למן ההשכמה ועד להשכבה, בלי הרף ובלי סוף בתוך הדחיסות הצפופה והמעורטלת הזאת, המבטלת כל משהו בין מזוזת־הבית והחוץ. ברוך ברוך נרתע ואף־על־פי־כן נמשך דווקא לבוא ולהגיע לתוך־תוך לבה של הסמטה הזאת. כאילו אין כל חזות הסמטאות הצפופות האלה, אלא בבואה לצפיפות אחרת, נוטלת־נשימה לא פחות ממנה, אשר בקרבו הוא. והיה נוסע לאטו וקרב למחוז־חפצו וחש כאילו גלגליו עולים ודורסים פקעות של משכנות־אדם, שכבר היה משויך להם, אפילו אין זו אלא שייכות של מיאוס.

כי אפילו כך, אין השוכנים כאן נמקים בצפיפות־עוניים אלא חיים בה, כך או אחרת, ויש להם שמחות משלהם ועליזות משלהם – אפילו כך, דחוקים וצפופים כאשר הם בפיסת־חיים זו בין מפתן של מזוזה וסמטה. כאן מתחתנים ומולידים ילדים ועורכים חגיגות של ברית־מילה ובר־מצווה ומתכנסים משפחות ושכנים מכאן וממקומות אחרים בתוף ובמצלתיים ובזמר, והשמחה נשמעת למרחוק עד קצה הסמטה ואל תוך הלילה.

הנה הסמטה. עצר במקום שעוצר תמיד, בין שתי חומות־בתים, שטיחָם מתקלף, הניח להגה וירד מן המכונית. מהו הדבר הזה המאוס עליו עד בחילה בכל המשכנות האלה, ואשר בה־בעת הוא נמשך לבוא אל קרבו. כמו בעל־כורחו, כמו כפוי, ואף־על־פי־כן; על פי רצונו המפורש. כאילו יצוק כאן איזה סוד אישי משלו. הרי לא ייתכן שסתם. שכן, ריגושו אינו ריגוש של תייר הנקלע לארצות לא־לו. לא, להיפך. כאילו לארצו־שלו נקלע, אפילו אינו גר כאן. אל שלו ובתוך שלו והרבה יותר מזה.

הרחיק לתוך הסמטה, וכבר זאטוטים עטו על הטנדר שהשאיר מאחוריו. ידע שכך יהיה ולא הקפיד. שיטפסו. שייהנו. שתהיה להם קצת שמחה.

שרינה ראתה אותו ממפתן־ביתה. קמטים שלא בעתם ביטלו את גילה, חלוק ישן ורחב ביטל את חיטובי־גווה, ארשת מטומטמת ואדישה ביטלה את הזיו בעיניה, שבוודאי היו יפות, פעם. כל עצמה אשה צעירה שלפני הרבה שנים היתה צעירה.

נתנה עין בבא, ללא התרגזות, ללא ציפייה, עין רואה ולא עוד. שלום שרינה. שלום שלום. נו, איך את מרגישה? טוב, מה שלומך. ככה, טוב. עובדים. טוב שיש עבודה. כן. עכשיו גם ברטו מודה לך, שהשגת בשבילו עבודה טובה כל כך. ראיתי אותו הבוקר. כן? כן. ואתה עוד לומד?

ישבה על המפתן, רגל אחת אסופה תחתיה, שנייה מושטת אל מעבר מזה, על מדרגת־האבן השחוקה. הוא עמד על־ידה, והשכנות מסביב רואות ולאף אחת לא אכפת. הילד בא מן הטנדר והסתכל בו. רגליו יחפות, מכנסיו הגדולים נושרים מעכוזו, גופייה מזוהמת תלויה עליו. היה סוחט וממתח את שולי הגופייה במרפקיו ומביט בברוך ברוך בעיניים צפופות, חצופות, נרתעות־נמשכות לדעת. אולי זה הבן שלי ואולי לא. שרינה ישבה והוא ניצב עליה וראה את שדיה והם תלויים רפויים ללא חזייה. איזו מין שעה היתה זו שדחפה אותו להתרפק על השדיים האלה. כאילו הם כל אשר לו, שארית־הפליטה, המולדת האחת אשר באשה. כיצד נמלט ונדחק אליהם מכל שנתיירא להרגיש.

כל ידידותם ארכה פחות מחודש ימים, קצת בעיר־החוף לפני ההפלגה, וקצת על האונייה עצמה. זה הכול. אולי הילד הזה העומד שם ומסתכל הוא באמת שלו. שרינה לא אישרה ולא הכחישה. ותחילה, מתוך אוד־גאווה שבה, אף ניסתה לדחות את הצעת קצבתו. אך ברוך ברוך דחק בה בתוקף, מפני שנחוץ מאוד היה לו לתת לה את הכסף. והיא, נפש עלובה ונכנעת שכמותה, ביטלה את סירובה מפני שידולו. היה מקיים חובתו חודש חודש, וכשלא היה לו, היה לווה אצל אחרים ונותן. חובה זו גזר על עצמו בחומרה גמורה ונאחז בה כאילו מרומז בה רמז־מה להווייתו שלו.

ראתה אותו טומן ידו בכיס־מכנסיו ותיכף הפטירה בלחישה: לא כאן.

‘היכנס, ברוך, תשתה קפה’, הוסיפה בקול.

בכוונה קראה בשמו וכבר קמה והלכה לפניו. הילד נשאר בחוץ והסתכל באמא שלו, שנעלמה בפתח עם האיש הזר והסתכל הסתכל, ואחר־כך פנה ורץ והצטרף אל חבריו, שטיפסו בעסק גדול על הטנדר וכבשו את ההגה וקיפצצו במקהלה בתוך הארגז.

נכנס וישב. ביקשה לשפות קומקום ועצר בעדה, אין צורך שרינה. אני תיכף הולך. מיטת־הילד עמדה מן הצד, על דפנותיה תלוי היה סדין לייבוש. עדיין משתין במיטה. מיטתה של שרינה עדיין לא היתה מוצעת, וסדינה קמוט ונוצר את גופה מן הלילה. מצד המטבח נישא ובא ריח חריף של תבשילים. כל־כך מוקדם בבוקר. חלון־החדר פנה לחצר אטומה, וכנגדו חלון של בית אחר. באמצע החדר ניצב שולחן גדול וכבד, מכוסה מפת־תחרים מבית־אמא ועליו אגרטל־זכוכית כבד, יבש ומאובק. מעיין חרב. ישיש מצומק ומת. אולי התגעגע פעם לפרחים, אבל כבר מזמן חדל להתגעגע לפרחים. אולי מפני שאינם קיימים בכלל. כנגדו תלויה היתה תמונה עתיקה, אף היא מבית־אמא. היו שם מצוירים בתמונה שפת־נחל, גשר מקומר, פרחים אחדים.

ישב והיא ישבה כנגדו. הניח חבילת־שטרות על השולחן וכיסה אותם בשולי מפת־התחרים. ביניהם, למעלה על הקיר, תלויה היתה התמונה. גבו וגבה הסתירו את מסגרת־התמונה, עד כי נדמה היה כאילו הם־עצמם יושבים שם על שפת־הנחל הרחוקה של התמונה העתיקה מבית אבא־אמא. עקורים, זהו. ושום דבר לא יושיע. מעתה ועד עולם. ולא משנה היכן נגור וכיצד נחיה. לא היא ולא אני איננו מתגוררים בבית שנולדנו בו. גם לא האנשים אשר בחוץ. אף אחד, עם שלם. לא בבית ולא בכפר ולא בעיר ולא בארץ. כולנו עקורים כאן. וככה נהיה עד סוף ימינו, לא משנה היכן נגור. אנו פשוט כפי שהננו, זה כל הדבר. ממקום אחד נעקרנו, אל פה לא באנו. עם שלם.

‘תשמע’, אמרה לו, ‘אתה איש טוב, לא כמו אחרים. אין לי אליך שום תביעות, באמת. אם זה קשה לך אז אל תתן לי. אתה רואה, אני קצת עובדת. ומה אני צריכה שמלות אני צריכה? רק בשביל הילד’.

קם ללכת. קולה ומה שאמרה עוררו בו את רוגזו עליה. דמותו שלו עצמו מזדייפת במה שאמרה. המעשה שהוא עושה מזדייף בהם.

‘אני באמת חושבת כך’, העמידה אותו על דיוק כוונתה, ‘אתה בחור טוב וגם לומד וזקוק בעצמך לכסף. אני יודעת’.

אילו לא התנוולה כל כך, חשב ברוך ברוך בצער, כמי שמעלה תקווה שאין בה תוחלת, והשיט עיניו ממנה ומדבריה אל הפתח. הילד חלף שם בשמש, חזר על עקבותיו, הציץ פנימה, ורץ הלאה.

‘אולי בכל־זאת אכין קפה?’ הפצירה בו.

‘באמת שלא’, הפטיר, ואף העלה על פניו מעין חיוך של תודה וגם הושיט ידו והניחה על כתפה, ‘רק כוס־מים, אם אפשר’.

‘הם לא קרים’, התנצלה, ‘אבל תיכף אשלח את הילד’.

וכבר פנתה לפתח.

‘לא צריך, תני לי מהברז’.

ראה אותה פונה אל המטבח ובלי־משים ניגב את כף־ידו במכנסיו. איך לפנים. איך יכולתי לפנים. כאילו אני לא הייתי אני. איך בכלל אפשר היה. אבל מצד שני: השעות ההן נצורות בקרבו כזיכרון טוב. בנפרד גמור מן האשה הזאת הניצבת כנגדו, כאילו אין לה כל שייכות אליהן. ואף־על־פי־כן. חש רחמים נכמרים בו אל האשה הזאת המאוסה מלגעת בה וכיצד רחמים אלה מתפשטים כצורי בגופו. הנה־הנה ימסו את המיאוס, הנה־הנה יתנו מבטים אחרים לעיניו, הנה־הנה תבוא הרווחה לנפשו. ולא יחוש עוד ולא יבחל עוד במראית זו של האשה שרינה. ואפשר אפילו שייולד בו משהו חם ואנושי, כאשר בכוחם של רחמים להוליד.

המשהו ההוא אמנם נולד בו, אך כאשר נולד, התבייש בו מאוד. הרחמים האלה, צבועים שכמותם, מוליכי־שולל וצדקנים שכמותם. תחת להיטיב עם שרינה, היטיבו אך עמו, עם ברוך ברוך. וכי מה טובה עשויים רחמיו להביא לבריה עלובה וסחוטה ונכנעת זו? לא לרחמים, לאהבה היא זקוקה. כן? יכול לתת לה? תן לה מה שבידך לתת. תן לה מה שבאת לתת. את הכסף. זה כל מה שבידך לתת. ואפילו אותו אינך נותן מפני שהיא צריכה לו, אלא מפני שאתה הזקוק לתתו לה.

אני נותן מה שאני יכול. וכי מה היתה אשה זו רוצה, התלקחה בו רוגזה חדשה, כאילו ביקשה ממנו שרינה דבר – שאחדש עמה את הקשרים? כן? שאתחיל מחדש? אם אציע לה, אפשר מאוד, כי דווקא אז תתלקט בה שארית גאוותה וכבודה והיא תגיד: לא. ולוואי ותעשה כך! דחייה זו תחייה אותה. שמא אני מציע לה בכוונה, כדי שתדחה אותי. אולי זה הסיוע שהיא זקוקה לו באמת. ואם תשוב ותקבל אותי כשם שמקבלת את כספי? מהו בסופו של דבר שאדישותה תובעת ממני, הרי היא תובעת ממני איזה דבר. אני מרגיש בכך תמיד כשאני בא לכאן.

חזרה ובאה בדשדוש נעלי־הבית מעוכי־העקב, וכוס־מים בידה המושטת. הריק את הכוס בגמיעה אחת עד תומה ונתן בה עיניים מחייכות ואמר תודה. עיניה היו נבוכות, אדישות, מביטות ואינן רואות. רק שפתיה צחקו קצת.

‘נו, טוב’, אמר, ‘עכשיו אסע’.

עמדה אצלו מחרישה, חיוך שמוט תלוי על פניה, כמו סחבה.

‘שלום, שרינה’.

‘שלום’.

ולא ביקשה ממנו לבוא שנית ולא ביקשה דבר וקיבלה את לכתו ובואו כמו גזר־דין. הוא המחליט והוא העושה. נחפז לצאת ולא הביט אחורנית. עלה והתניע את הגרוטאה הגונחת שלו. הזאטוטים נתפרחו מפניו ועמדו מרחוק, מביטים. לא הסתכל בהם ולא הסתכל בשום דבר אחר והסיע את הטנדר במהירות ככל אשר יכול ויצא את הסמטה, כמו נרדף על נפשו.

הפליג ובא אל הכבישים הגדולים, ומשם הלאה, בתוך ההמולה והתנועה של שעת־בוקר מאוחרת. התנומה נפוגה מאיבריו, והיה ער ודרוך וגרוי. בדיוק כמו תמיד, חודש חודש. ככה הוא בא אל שרינה וככה הוא נותן לה את הכסף וחוזר למעונו, כנרדף.

העמיד את הטנדר על המגרש הריק שליד הבית ונכנס אל חדרו שבקומת־הקרקע ושטף את פניו וישב אל ספריו. למרות שהיה ברור לו מראש, כי כבר הבוקר אבוד. ואין גם טעם להשתרע על המיטה, בין כה וכה לא יירדם. אף־על־פי שאין טוב מלשקוע עכשיו בשינה, קודם־כול לישון, הרבה לישון. מיטתו עמדה עדיין בלילה, סדינה קמוט ומיוזע. לובנו איבד את צחורו ואבק וחול זרויים בקמטיו. הספרים מכאן והמיטה מכאן, והוא ביניהם, לא לכאן ולא לכאן.

וכך מצאו פרץ רובין שנכנס אליו בזו השעה עצמה, יושב ובוהה ליד שולחנו, בחדר־הרווקים המוזנח, המיטה מאחוריו לא־מוצעת, כפי שהניחה הלילה, כאשר קם לנסוע לשוק.

‘אינני מפריע’

ברוך ברוך משך בכתפיו ונשאר לשבת כאשר ישב. פרץ רובין בא וישב אצלו.

‘אז ככה. הייתי רוצה לשוחח אתך’, פתח ואמר.


 

פרק עשרים    🔗


שמש של ארבע אחר־הצהריים כבר עברה אי־כך על־פני הגג ועמדה לה עכשיו מצד זה של השמים. כאילו קבעה לעצמה זווית אחרת לשפוך ממנה את חומה על העולם המלוהט אשר למטה. הרחובות והבתים אשר מסביב התנערו לתחייה והצללים נתארכו והתחילו לכסות מעט־מעט את מערומי הצהריים הלוהבים. חנויות נפתחו, האנשים יצאו החוצה מפתחי־בתיהם. פועלים ופקידים חזרו מן העיר. זבנים וזבניות חזרו לחנויות. נערים ירדו לשחק למטה, אמהות הוציאו תינוקותיהן לטיול של אחר־הצהריים. היתה שעה אחרת בעולם.

בזו השעה האחרת חילץ בנאי בהנאה את עצמותיו והושיט ידו מעבר לראשו, ליטול שם מן המדף חפיסת סיגריות לועזיות, יפת־אריזה, חלקה ונעימה־למגע. מאלו שיוחאי גור הביא לו מהפלגתו האחרונה. חזר ונינוח יפה תחתיו, הקפיץ את החפיסה כנגד כרסו וקלט אותה בחמדנות בכף־ידו האחת.

‘אחרונה’, אמר.

יוחאי גור שרוע היה כמוהו במיטה השנייה, אף הוא תחתונים בלבד לעורו. השולחן הגדול אשר מנגד מגובב היה כרגיל ניירות וכלי־עבודתו של בנאי. בפינה ליד המזוודה מוטל היה הסקסופון, שותק את כל צליליו. שתי הדלתות, זו המוליכה מהמדרגות לחדר וזו המוליכה מהחדר אל הגג, שתיהן היו פתוחות לרווחה, לקלוט כל פרץ של רוח.

בנאי הצית סיגריה, וכמו שהוא שרוע לו מלוא גופו, נשף נשיפה ראשונה בכוונה רבה. יוחאי גור התרומם וישב על שפת־המיטה ושלשל את רגליו אל אריחי־הריצפה. האריחים היו מחוממים וזרויים אבק ופושרים ונאלחים למגע. הם הדיפו, כמו החדר וכל אחר־הצהריים הזה, נידחות ועזובה של תחנת־אוטובוסים סופית בשכונה. ובה־בעת גם געגועים עד אין תכלה למגע של כפות־רגליים יחפות באריחים שטופים ומדיפים צינה רעננה.

פניו היו מכורכמים ומזיעים מתנומת־הצהריים, וסימני האריג של הכיסוי חתומים היו בלחיו ובכתפו. אז צריך לקום ולהתקלח ולהיות קצת בן־אדם. כך הגה לעצמו ונתן עין עגומה בשמש המעורפלת, שניבטה אליו מבעד לפתח־הדלת. איזו שממה נוראה בשמים האלה. אף ענן איננו נראה שם. כלום.

וכאן נפער לועו בפיהוק גדול ככל שנמתחו שרירי־פניו, ובלי־משים העלה רגל על רגל וראה את אצבעות־רגליו הגדולות, המגושמות, התפוחות, שאינן תואמות לשום דבר בעולם, וכל אצבע חיה ומתעקמת לה לפי דרכה. בייחוד ציפורן־הבוהן, שהיתה מסוקסת ושחורה עד אין תקנה מפגיעתו של אופן עגלה בימי ילדותו. מעשה שהיה, אה, לא חשוב. כפעם בפעם היה גוזז אותה; אך כהותה החבוטה והמסוקסת צומחת לה תמיד מחדש ואינה כלה. מראה האצבעות משונות־הצורה עורר בו מיאוס, משל אינן כלל שלו. כאילו צמחו בסתר הגרב והנעל, במחתרת, בלא עין משגחת. מפלצות של אצבעות.

העביר עליהן את כף־ידו ובהיסח־הדעת נתקעה הבוהן שלו בין הזרת של כף־הרגל והחל מגרד שם. הגירוד הגביר את הגירוי והיה מוסיף ומגרד. בנאי עישן בדומייה, בכוונת־הלב, בהתייחדות, פניו כנגד התקרה. יוחאי גירד עתה בשקידה יתירה, בחריפות, מתוך ההנאה העולה ועוצרת את נשימתו, עוד ועוד במהירות רבה. עד שמתוך ההנאה עצמה עלה8 לפתע כאב חד ממגע אצבעו בבשר־נא מעור שנתקלף, ויוחאי הפסיק בבת־אחת, צולל לאטו בתוך הד הנאתו שהופך, בזה הרגע עצמו, לזיכרון. הליט פניו מתוך הבעה של נפש נקוטה, באותה כף־יד עצמה, בה שף קודם בין אצבעות רגלו. ניחוח צחנתה בא אל נחיריו והוא חזר והריח.

‘לא כלום, הכול כשהיה’, הפטיר חרש.

מיתח זרועותיו להיטיב ישיבתו על שפת־המיטה וכפות רגליו חזרו ונגעו באריחי־הריצפה הפושרים. כך ישב־קפא תחתיו ובהה לפניו.

‘חשבתי שישתנה משהו, אבל שום דבר לא השתנה. הכול כשהיה’.

בנאי גלגל ברוממות־רוח את הסיגריה העגולה, המלאה והעשנה בין אצבעותיו השקופות והיפות וינק ממנה שוב ושוב, בהתייחדות ובעיניים עצומות.

‘הייתי הבוקר אצל מיכל’, סיפר יוחאי, ‘היתה שם השמנה הזאת, צילה. אתה ודאי מכיר אותה. ואתה יודע מה שאמרה לי? אמרה שריח של מרחקים נודף ממני’.

בנאי שכב לו בנחת, פשוט־איברים. כל רגל לעצמה וכל איבר לעצמו. בלי־משים החליקה כפו הפנויה על צלעותיו וכרסו, על צווארו ועל חזהו. עיניו הלכו אחר הכף המחליקה. היטב־היטב חש את גופו קיים וכיצד כל איבר קיים לעצמו. ממש יכול היה להקשיב כיצד גופו קיים ונושם, כיצד הוא זורם אליו בלי הרף בכל הרף.

‘ככה בדיוק אמרה לי’, אמר יוחאי גור ולא שינה את אורח ישיבתו, ‘כאילו שיש לנשמה ריח. יש לנשמה ריח?’

העשן בפיו, עלה בזכרונו של בנאי חלומו שחלם. מין רחוב שכזה. ארוך ומפותל, בתחילתו מדרגות, בסופו מדרגות, כל פתחי־היציאה ממנו הוליכו אל מדרגות. כמו עטינים רבים בגופה של כלבה. פעם ראה תמונה של כלבה בעלת עטינים רבים.

‘ואולי’, משך יוחאי גור בכתפיו.

חבל שלא טיפסתי במדרגות לראות לאן הן מוליכות. מדרגות כל־כך רבות מוכרחות להוליך לאיזה מקום. חבל שאין אדם יכול לעשות בחלומו מה שהוא רוצה.

‘מַאשה זו, אתה זוכר אותה? אפילו אינך זוכר. ואני חשדתי בכם, באמת מגוחך. הרי אתה רודף אחר כל נערה, בטוח שאינך זוכר את כל הנערות ששכבת אתן’.

האש כבר אכלה את מחצית־סיגרייתו. בנאי נשף וקיצר אותה עוד קצת. שום חומר אינו הולך לאיבוד בעולם, כך אומרים. מחצית־הסיגריה נהפכה לעשן, מה נעשה עם העשן. למה נהפך. אולי נגוז כעשן?

‘אצטרך למצוא אותה איכשהו’, סיכם לעצמו יוחאי גור, ואף־על־פי שסיים משפטו, היתה לו הרגשה כאילו הפסיקו באמצע. הושיט ידו ליטול חולצתו, ומבית־השחי עלה בנחיריו ריח גופו המיוזע, מאוס ונעים גם יחד.

הצל השטוח לפני הפתח מצד הגג נאסף כליל. או, אפשר גם להגיד אחרת: השמש טעמה מן הצל, נגסה קצת, נגסה עוד ואחר־כך החלה לבלוע אותו, כחיה רעה זו, עד שלא נשתייר ממנו אלא פס דק מאוד. או, אפשר גם ככה: השמש החמה שרפה את הצל הצונן. אף־על־פי שהצל הוא, כמו שאומרים, בנה החוקי של השמש. אֵם שטורפת את בנה, שורפת אותו, מכלה אותו – כדי לשוב וללדת אותו כל יום מחדש.

על־כל־פנים, הזדקף בנאי על מרפקיו, נתן עינו מבעד לפתח־החלון, יצא משתיקתו ואמר:

‘תראה כמה שמים! אימפריה שלימה, אימפריה גדולה של שמים’.

‘האימפריה שלך’, השיב יוחאי.

‘אימפריה כחולה’.

‘ממלכה אדירה של אוויר’.

‘זהו, בסך־הכול של לא־כלום’.

‘נו, טוב’, חזר ואמר יוחאי במין תקווה נואשה, וברגע זה הבחין שכף־רגלו דורכת על צל של דמות־אדם.

‘שמע, מישהו בא’, קרא לפני שנשא ראשו להביט.

ואז ראה אותה.

תחילה ומיד את עיניה. גדולות מאוד, מביטות, ממלאות להרף־עין את כל החדר. על פניה עיניים בלבד ומסביב להן שערות חלקות, משוכות לאחור, אסופות על עורפה. עמדה שותקת על הסף, רכונה כלשהו אל פנימו של החדר. בלי־משים אסף יוחאי גור את כף־רגלו, שהיתה מוצגת על צל־דמותה. עיניה הכחולות הסתכלו בבנאי, כאילו חיפשו אותו. שום תו מתווי־פניה לא חייך.

‘יהודית!’ התמיה בנאי, ‘את?’

‘ואינך מזמין אותי להיכנס?’ סבר החומרה הנזירית היפה שעל פניה לא זע ולא נתחייך גם עכשיו. וו־החיבור הזדמר ונתמשך בפיה כאילו המשיכה בזה שיחה משכבר הימים.

בחטיפה כלאחר־יד, לצאת חובת נימוס בלבד, הכיר בנאי את יהודית ליוחאי ותוך כדי כך רמז לו ליוחאי, כמוסכם. יוחאי נרמז, נטל בגדיו, קם ויצא להתרחץ וחזר ונשתהה קצת, סתם כך, ואחר־כך אמר שלום והלך לו. בנאי יצא אתו אל המדרגות. זה רומז וזה נרמז ויוחאי גור ירד במדרגות והסתלק לו.

הן באות והוא מסתלק לו. תמיד. לקולנוע, לרחובות, לשפת־הים, לא חשוב. ובלבד שיפנה מקום, שלא יהיה קיים שתיים־שלוש־ארבע שעות בחדר, שכבר נעשה, מבחינה ידועה גם חדרו־שלו. רק שלשום היתה כאן אחת, ובנאי לא החליף אפילו את הסדין. זו או אחרת, אינו מבדיל. איך שהן באות אצלו. במה הוא מלעיט אותן, שהן ככה נמשכות אליו. כוחו במיטה? כן? הוא בלבד? באיזה שקרים הוא מפתה אותן, הרי הוא משחק תמיד, גם כאשר הוא מדבר אמת לאמתה. אפילו אינו יודע שככה. ואולי. הרי מבחינה מסוימת אינו משקר כלל. מאחז־עיניים מושלם, הנהנתן הזה. אני היודע. ומושחת מושלם. לי אין כלום, אבל אני לפחות חותר לדעת משהו, מוכרח לדעת. ואני מבדיל. אולי יותר מדי. אצטרך למצוא אותה, לו אך ידעתי איך. מוכן להיות אחר? כן? יכול להיות אחר? שטויות, אינני עד כדי כך. רק שהוא מפריע לי, אני מרגיש בכך. עצם קיומו של הנהנתן הזה. בייחוד כאשר באה אצלו אחת. כאילו הקיום שלו מפריך את הקיום שלי. כל פעם כאשר באה אצלו נערה, אני מזדלזל כלפיו, בהכרח. ארבע שנים על הים וגם שובי וכל המאמצים האלה, כאילו ניטל טעמם והכול מופרך ונלעג. או הוא או אני. כמה שאני שונא אותך, בנאי!


 

פרק עשרים ואחד    🔗


‘אין כאן איזה ברז? אני נורא צמאה’, אמרה.

‘אולי אכין קפה?’

‘לא, תן לי מים’.

הלך והביא והתנצל: הם בכלל לא קרים. שפתיה נצמדו אל שפת הכוס וגמעו וגמעו ולא הִרפו. צווארה היפה נמתח כמו במאמץ גדול, עיניה הגדולות נעצמו למחצה, כמו שבעת־התייחדות, וכל גופה נרכן מעט קדימה וכך היתה גומעת וגומעת מן הכוס עד שהריקה אותה עד תומה.

‘עוד אחת, אם לא אכפת לך’.

‘את באמת צמאה מאוד’.

הביא לה כוס שנייה ועמד על־ידה, גבוה ממנה ומביט. בימינה החזירה לו את הכוס הריקה ובכף־שמאלה מחתה את שפתיה. ולפתע נתחייכה אליו בריסיה הארוכים ואמרה:

‘ככה. עכשיו אני מתחילה להרגיש את עצמי בבית. מי זה הבחור ההוא שהלך?’

‘זה ההוא הבחור, שסיפרתי לך עליו, המחטט יומיום בתיבת־הדואר, כאילו מצפה לאיזו בשורה’.

‘ועדיין התיבה ריקה?’

‘כמובן. אבל זה בכלל לא מפריע לו להמשיך לחטט’.

‘וחי לו במפח־נפש תמידי, מה?’

‘אני משער’.

‘אז אני כאן’, הודיעה פתאום והשיטה עיניה על־פני החדר, ‘אינך שואל למה באתי? אם אני מפריעה לך מאיזו בחינה שהיא, גרש אותי. אל תהסס. אולי אצטער, אבל לא אכעס. הרי אתה שאמרת אז: נשוחח כאילו זו ההתראות האחרונה שלנו’.

‘הייתי בטוח בכך. אבל דווקא אחר־כך נולד משהו’.

‘כן, משום־כך באתי’, מיהרה להוסיף. ‘כשהלכתי עכשיו לכאן, חשבתי כל הזמן איך שהלכתי ובאתי אליך ביום־הכיפור ההוא. זה היה כל־כך אחרת!’

התחייכה פתאום. עכשיו נצטמצם היקף עיניה ומכל פניה הקטנים לא נראה אלא הפה שלה בלבד – פה רגיש וכאילו לא־איתן במקומו, מרטט, מנחש, שרוי בחוסר־מנוחה. נכון בזה הרגע גם לצחוק וגם לבכות. מבעד לפניה החמורים והיפים ניבט איזה דכדוך שסוע, שהפֵר את החן התואם הנסוך עליהם.

גם לפני שנתיים הופיעה פתאום כשם שהופיעה הפעם, אלא שאז היה ערב יום־כיפור והיא הגיעה העירה באוטובוס האחרון לפני שכל התנועה שבתה כליל. הרחובות כבר היו ריקים וכל החנויות, אבל באמת כל החנויות, היו סגורות על מנעול ובריח. יום־הכיפור כבר התחיל מהלך ברחובות המושבתים. מכונית אחת החליקה יחידה ברחוב השומם, כאילו בהיחבא מעיני האלוהים, נחפזת מאוד להיעלם. ועמדה בעולם אורה רכה שלאחר־שקיעה וטרם־דמדומים, האורה המיוחדת של ערב יום־כיפור.

מכל פתחי־הבתים יצאו אנשים ללכת לבתי־כנסת, גברים ונשים וילדים. החזות הזאת של אנשים רבים, הם ונשיהם וטפיהם, הנוהרים אל בתי־התפילה, הטילה מורך בלבה. ואולי לא הייתי צריכה לבוא בכלל ביום זה. אך מצד שני, הרי דווקא משום החג קמה ונסעה. מכל החגים אני נמלטת אליך, גם כאשר אינני באה, כתבה לו באחד המכתבים שנכתבו ולא נשלחו, כרגיל, אינני מרגישה את עצמי טוב ביום שהוא חג. אפילו פוחדת ממנו. איכשהו, ואינני יודעת להסביר מדוע, החגים כאילו מוכיחים אותי, נוזפים בי. ואני נכלמת, ושוב אינני יודעת מדוע, ומרגישה את עצמי אשמה ביום ההוא כאשר הוא יום של חג. ואז אני נמלטת אליך, לא חשוב שאינני באה. הרי אתה איש שאין לו חגים בכלל, ככה אני משערת. אינני יודעת אם זה טוב, אבל משום־כך אני מתפתה ונמשכת אליך. אולי משום איזו תקווה כמוסה להוליד בך, לא חשוב. לא אכפת לי אם איראה בעיניך יומרנית טיפשה אחת, הרי בין כה וכה לא תקרא ולא תבין. טוב ככה, אחרת לא הייתי יכולה לכתוב. ואני מוכרחה, כי אני מוכרחה לדבר אליך. אפילו כך. ובעצם לא כל־כך אכפת שלא תקרא. אולי זה הנחוץ. טוב לי שאתה קיים לך בעולם, כפי שאתה קיים, בנאי. ולא חשוב כלל שאין אנו מתראים. עצם הידיעה שאתה קיים לך איפה־שהוא, כפי שאתה קיים, מיטיבה עמי מאוד. לא מוזר לך? גם לי. לפעמים אפילו נדמה לי שעצם קיומך, ולא חשוב כי מרחוק, מרמז משהו לחיי. משהו אפל, אולי, רחוק ואחר מכל מה שהייתי מורגלת בו עד־עתה, אולי אפילו משהו, אשר כל הזמן התקוממתי נגדו.

כי כאן אצלנו, איך להסביר, כל מה אשר פעם היה מרומם, פתוח־אופקים לנשימה רחבה, מחמם – כל זה הפך קרתני כל־כך, התפרט והתגמד ופג טעמו, עד כי – – (אינני יודעת לסיים את המשפט). יכול להיות שאינני צודקת ולאמתו של דבר, הכול כשהיה. אני רק יודעת דבר אחד: הלב נוהה אל משהו אחר. תתפלא אולי לשמוע זאת דווקא ממני, אבל אני נמשכת אל העזובה הנודפת מהחדר המודח שלך. כאילו נושבת בה איזו אמת אחרת. לא פעם אני מבקשת להימלט אליו מן החגיגיות הזאת של ימי החגים. יש משהו לא־אנושי ולא־אמתי בחג.

ואפשר, ואף־על־פי־כן, שהיתה נרתעת ופונה לשוב הביתה, אך התנועה כבר שבתה כליל. והיא הוסיפה ללכת, מצומצמת וגבוהה כנגד כל האחרים, שהפסיעו בדממה חגיגית שכזאת. התלחשו בדממה נשאו עיניים להביט בדממה ובירכו זה את זה בדממה ובמנוד־ראש, כבני־ברית. הם היו רבים מאוד, בכל הרחובות. כל העולם יצא ללכת לבית־הכנסת. הם הלכו והלכו, עוד ועוד, בדממה של יראה ושל כבוד, אבות עם בנים, שכנים עם שכן, סבא עם ילד. הנשים פיגרו קצת מאחור, והיא הרגישה את עצמה מאוד נכלמת ללכת כך לגמרי לבדה, כאשר כל העם נהר לו לבתי־הכנסת.

חמקה אל הבית, אל דירתו הקודמת של בנאי ביפו כנמלטת על נפשה, ועלתה חרש על מדרגות־האבן הכבדות של הבית הערבי הישן, והדלת מן המדרגות אל חדרו היתה פתוחה ממש כמו הפעם.

בנאי ישב ליד שולחנו הגדול, שרטט משהו, ועשן־סיגרייתו נע פקעים־פקעים אל עבר החלון, נמלט להתחבר שם עם העננה הגדולה אשר בשמים. תריס־החלון הפונה אל הרחוב לא היה מורד אפילו. לבוש היה חולצת־טריקו צהובה ונטולת־צווארון, וכאשר שמע פסיעות מאחוריו, נע ראשו היפה, הוא בלבד, להביט. כל־כך שליו היה לעצמו, בדול מן העולם ומחגיו. אך כאשר הבחין בה, נרתע מכסאו וקפץ לקראתה: ‘את?!’

כאילו דמות מאוב־עברו נתגלתה לפניו. אותה שעה, וגם בימים רבים אחרים, היתה רחוקה ממנו, כמו אדם מילדותו, וקרובה אליו באותה מידה עצמה.

החדר נתמלא דמדומים, ובחוץ נחה, רכה ומפויסת, נהרה אחרונה של האור השוקע. בנאי מזג קפה ובשעת כך נתן בה מבט מפוזר, מתוך המהומה שקמה בנפשו. למה באה, עכשיו, אחרי שנים, מה היא מבקשת למצוא כאן אצלי. מה מתת הביאה לי. כלום מדמה היא בלבה שהכול כשהיה ושום דבר לא השתנה. אך ייתכן הדבר, וגם מעליב, אם להודות על האמת.

ולפתע, בבת־אחת, היה מסתכל בה לא בעיניו בלבד אלא כאילו מתוך כל חייו, ישר מתוך הזכרונות שהתלקחו מחדש, והמראות והגעגועים והקולות והניחוחים של הימים ההם, ביום ובלילה ובכל השעות כולן. עד מה כרוך היה אחריה, חסר־אונים, תלוי בניד־עפעף שלה, נרעד לכל נימה בקולה, שעשויה היתה לרוממו או להדיחו הרחק־הרחק בכל הרף־עין. אולם בה־בעת, שרוי במצוקה, היה גם חש את עצמו מרומם בייסוריו, שרוי בלב הגעגועים, מלא חיים גדולים כמלוא הלילה הזה בשעה זו בעיר האפלה.

היא היתה ככל הנערות המהלכות ברחוב ואף לא אחת מהן. וכיצד אמרה לו ביושר האכזרי המקודש והבלתי־אנושי שלה ‘אבל אינני אוהבת אותך, בנאי’. זו היתה פשוט גסות, אם לא טיפשות, להגיד כך. אבל באותה שעה קיבל בנאי אחרת את דבריה. הוא הביט הצדה, אל גדר־האבנים, ששתקה לה באפלה המבהירה של השעה השנייה לפנות־בוקר. גבוה מרחוק התנדנד פנס, מבליח אור שומם על רחוב ריקן. מלים שאמרה לו צללו אל תוך חייו, צימתו אותו למקומו, שללו את קיומו. יושר אכזרי וגס אשר כזה. אולם הן דווקא משום־כך הוא מכבד אותה בלבו, גם עכשיו וגם אז, בעצם השעה ההיא, כאשר עמד שעון אל גדר הבית, החיים אופסים מקרבו והוא עומד ועומד וידיו בכיסיו, עיניו בפנס המבליח גבוה ורחוק, ובשום פנים לא יכול היה למוש ממקומו. שום משב לא נולד באפלה להצן את פניו. ‘אבל נוכל להיות ידידים’, הוסיפה.

כמו שמוסיפות כולן. זה היה תיכף בתחילת המלחמה והיא נישאה לאחד עמוס דגן. מי זה עמוס דגן, בנאי לא הכירו ולא ביקש להכירו. אחד העמוסים הרבים. בן־כפר היה ויהודית הלכה אתו לחיות בכפרו. היא היתה אפשרות חיים שנגוזה, הגביש שהוטל לתוך תוהו געגועיו ללכד ולגבש כל מה שהתגעגע בקרבו לחיים רבים ותואמים ואחרים. עמוס דגן נפל במלחמה ויהודית הוסיפה לגור בכפר שלו ולגדל את ילדו.

אחר־כך פגש אותה בנאי פעמים אחדות, באקראי לגמרי, מה שלוֹמֵךְ, וזה הכול. קודם עמד ביניהם עמוס דגן החי, אחר־כך עמד ביניהם הבעל המת. פעם אחת ביקרה בחדרו ופעם אחרת האריכו קצת לשוחח, ואותה שיחה הזריעה זרע לימים רבים. מאז חלפה שנה, והנה הופיעה, פתאום לגמרי, ודווקא ערב יום־הכיפורים. לשם־מה באה, מה היא מבקשת כאן ממנו. הסתכל בה מרחוק, מתוך חייו שהפרידו בינה לבינה, וחש כי הוא עשוי לרצות בה, סתם ככה, ללא כמיהה וללא ערגה. בה עצמה כפי שהיא יושבת לה ככה, מותניה דקות ושדיה נכונים. כפי שעשוי היה לרצות בשעה זו עצמה, בכל נערה אחרת. כאילו העבר אין לו כל חשיבות, בכלל לא. כאילו מת. כדי כך, שאתה יכול לקרוא לה גם יהודית או כל שם אחר, אין לכך כל משמעות.

ובשבתו כך הרגיש בהנאה אפלה וזדונית כיצד היא מתערטלת מכל ייחוד, מכל עבר, מכל זיכרון, מכל שם, מכל מה שהיה לפנים יהודית ועתה איננה אלא סתם אשה נאה בעולם. ההנאה הזדונית זימרה בעורקיו וצהלה ונקמה בה ובו בשניהם גם יחד, באותה התפעמות מימים־עברו. אלוהים, כיצד היה כל מגע אקראי, כל התראות מרחוק, כל הבהוב של דמותה מבעיר בו געגועים וערגה עד לבלי־הכיל, עוד ועוד יהודית, מלוא העולם יהודית, מלוא החיים ומלוא כל מה שהלב מבקש.

עכשיו, מכאן, זכר את געגועיו מן הימים9 ההם כמי שנזכר בילדי־טיפוחים וחבל היה לו ששוב אין הם מקננים בו. כי אפילו היו הגעגועים כאלה חסרי־תכלה, מכאיבים ואפילו פוצעים, הרי העניקו לו, בה־בעת, תחושה חריפה של חִיוּת, של הנה־הנם, הם עצמם, עיקרם, לבם הפועם. עכשיו אין לו שום געגועים. חבל. עד כדי הרהור כי אדם שחדל להתגעגע הוא אדם שמתחיל למות.

מן הסתם באה אליו בכוח אותה התפעמות מן הימים ההם. מבקשת, כנראה, מקלט באהבתו. טעות, טעות. מה רודף אחריה, ממה היא נמלטת.

הרחוב למטה היה ריק לחלוטין, אדם לא נראה בו. מבית־הכנסת הסמוך בקעה רינת־תפילתם של הצמים, קול החזן וקול הקהל. קול יחיד בענות חלושה וקול הציבור העונה אחריו בנעימה.

עכשיו דיברה יהודית. שניהם ישבו על הספה, כנגד החלון הפתוח.

‘בני־הכפר האלה, אתה מבין. הם מכבדים אותי, וגם’.

‘אי־אפשר שלא לכבד אותך’.

‘תודה. וגם מתייחסים אלי בחביבות. אבל אני מתחילה להרגיש, כי אני נחנקת בחביבות להם. הרי בעיניהם אינני חדלה להיות אשתו של עמוסיק שלהם. אין לך מושג, וגם לי לא היה מושג, מה היה עמוס בשביל הכפר שלו. איזה עתידות ניבאו לו, ובכלל. שכחתי שלא הכרת אותו בכלל, סלח לי. איך שהם מעריצים ואוהבים אותו. גם אני, אם להיות גלוית־לב. אבל אינני יכולה להיות מצבה קדושה לחייו־שלו. ואני עכשיו בדיוק מצבה כזאת. אני בעיניהם כמו אסורה במגע, בשימת־לב גלויה ואמתית. אתה מבין, מצבה לאיש שאיננו, לחיים שאינם עוד. כך הם רצו שאתנהג וכך גם התנהגתי, אבל, זהו. עד שלעצמי כאילו חדלתי להתקיים. כן, עד כדי כך. אינני עוד חיי, אני החלום שאני חולמת על חיים אחרים. עד מתי אפשר ככה? וכבר אני מתחילה לשנוא אותו, הם השינאוהו עלי. בטוב־לבם, בחביבותם. בדאגתם. הם בוודאי מתכוונים לטובה, אבל הכול כל־כך שקר! הרי אני חיה, לא? מדוע אינם תופשים שאני משהו לעצמי, בלי כל קשר עם עמוסיק שלהם. כן, שלהם. אבל כך תבע ממני הכפר וכך גם תבעתי מעצמי. בהתחלה, לפחות. חלילה, הם לא אמרו ולא רמזו, אבל ככה זה השתמע. ולו, נגיד, הייתי נישאת לאחד הבחורים שלהם, היו ודאי שמחים בשמחתי. מובן! אבל בלבם לא היו סולחים לי, אני בטוחה בכך. אתה מסוגל להבין? עד כדי כך! החיים שלי עכשיו, כפי שהם, עוזרים להם לזכור את עמוסיק. אתה משיג? שילכו לבית־הקברות, אם הם רוצים לזכור אותו, מה אני אשמה, מה אני סוף־סוף!’

התפילות פסקו. קול דשדוש־נעליים וקול לחישות עלו מעבר לחלון. בנאי קרב לחלון. בקבוצות וביחידים יצאו המתפללים מבית־הכנסת הקטן והיו משתרכים לאטם, משתהים הרבה ומשוחחים על המדרכות ועל הכביש. הרחוב רחש אנשים. ירח בהיר, חף מכל ענן, האיר להם את הדרך. לא מלא וחזק כמו בליל סוכות, רק חרמש, כזה חגיגי, היה תלוי בשמי הילדות מעל לבתים. עיניו ברחוב, חש בנאי כיצד יהודית יושבת מאחוריו על הספה, שעונה אל הקיר, כרית מתחת לראשה. כמו חלום רחוק שעבר זמנו. בושם נשיותה עלתה וליטפה את גבו, כמו קטורת רחימה. והילד שלה? הרי הרתה וילדה. מדוע אינה מזכירה אותו כלל. כמו חלום רחוק שעבר זמנו. אני מקשיב לך, זה כל מה שיש בידי לעשות. טעית בי, יהודית. אינני מה שהייתי. הנער ההוא מוסיף לעמוד שם ליד גדר־האבנים של ביתך, אבל הוא איננו אני. כבר אינני מסוגל למה שאת מצפה ממני, כבר אין בי. אני עכשיו רגע, וגם הנערות שבאת כאן אצלי הן רק רגעים. זה הכול. אולי גם את? אל תתאמצי, את לא מסוגלת לכך. את אחרת. או שמא אני טועה בך?

את כל יום־הכיפור כולו, יום ולילה, בילו יחדיו, כלואים בחדרם כנגד החיים השובתים שם בחוץ. לולא יום־הכיפור היתה מן הסתם נוסעת תיכף בבוקר. אבל ככה, היו כלואים זה עם זה בחדר עד מוצאי־החג. אילו היה לפחות לאן ללכת, אבל לא היה לאן ללכת. הם היו יחדיו והיו כל אחד לחוד כאשר לא היו אולי מימיהם. למה שציפו כי יתחולל ביניהם, לפחות למה שציפתה יהודית, לא התחולל. משום־כך העיקה הזרות שבעתיים. קומי סעי לך, לא טוב לי, הניחי לי לבדי. הייתי נוסעת, אבל כיצד אסע. כן, אני יודע. כאשר אדם שרוי לבדו, העולם איכשהו מוסיף להתקיים בקרבו. התקווה, סתם תקווה, כלשהי, סתומה ככל שתהיה, איננה מתה בקרבו. אין הבדידות מכלה את התקווה. אבל כאשר שני אנשים שרויים יחדיו ומה שמתחולל בקרבם קצר ידו להושיע, והרחמים נכמרים בלבם אינם מפשירים ואינם מקימים לתחייה – הרי שנִסְתַּם רחובם, לא להמשיך ולא לשוב. אין אולי בדידות כבדידותם של שניים אנשים כלואים בחדר ואין בידם להושיע זה לזה. או־אז נסתם איזה גולל והתקווה גוועת לנגד עיניהם. ורק הרחמים, הם בלבד, מקיימים את פרפוריה ואינם מניחים לה למות. לא טוב לי. אני יודעת. אני משער שאת יודעת. אילו רק יכולתי. כן, ואין שום תחבורה היום, מה? לא. תצטרכי להישאר כאן עד מוצאי־החג.

והיו גלמודים כמו בתחילת פגישתם ויותר מכן. היא נמלטה אליו, הוא נמלט אל גופה ושניהם קלטו זה את זה כמתת של חמלה, לא של אהבה.

חבל. כן, אני יודע. כל־כך חבל שככה. באתי לכאן עם כל־כך הרבה תקוות אבל אני יודעת שאינך אשם. מה עניין אשמה לכאן? כלום לא אמרתי לך בהתחלה שטעית בי? כן, אמרת, אבל. זהו, לא היית צריכה להוסיף את האבל הזה. כן, אני יודעת. רצית דווקא להיות כמו האחרות, אבל אינך מסוגלת לכך. את אחרת. כן, אני יודעת. את. כן, אני יודעת. אפילו קולנוע אחד איננו פתוח הערב. עשיתי משגה שבאתי דווקא ביום־הכיפור. אני מבין. אולי נצא קצת לטייל? לאן? טוב, נישאר כאן. אוף, נדמה לי שלילה זה הוא הארוך מכל הלילות שידעתי בחיי. והמייגע מכולם. כן. כמה שלא טוב לנו. אני יודעת. אנחנו פשוט עקרים. כן, אני יודעת. בנפש, אני מתכוון.

הביטי, יהודית, בואי נדבר. לפחות נוכל לדבר, לא? כבר אנחנו יחד אינני יודע כמה, כבר התעלסנו ואכלנו וישנו וקמנו ושוב התעלסנו ותביטי כמה שלא טוב לנו. מה מפריע לנו. בואי נדבר. לפחות נוכל לדבר, לא? בואי ננסה. בואי נהיה כנים והגידי לי. יש בי עכשיו תאווה איומה שנדבר ונהיה כנים. אפשר להיות כנים מתוך תאווה להיות כנים? כן? בואי ננסה, יהודית. בואי נהיה כנים. אנחנו שנינו, עכשיו. זה לזה. בלי כל חוכמות וחשבונות, כמו שאנחנו כלואים ביום־הכיפורים הזה. כלום זה אפשרי בכלל? אולי זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. הרי עוד מעט בין כה וכה ניפרד ואת תחזרי לך אל הכפר שלך. בואי נהיה כנים כאילו לא נתראה אף פעם. בלא מורא ובקול רם דווקא. כן? את לא חוששת? אין ממה לחשוש. הרי אינני מבקש ממך לחיות יחד. בני־אדם שמבקשים לחיות יחדיו, לעולם לא יהיו כנים, כמו בני־אדם המבקשים להיפרד זה מזה. את לא חושבת? אנחנו לא נתראה עוד אף פעם. לו ידעת כמה שזה נחוץ לי, פעם אחת לפחות, פעם אחת בחיי, לדעת שזה אפשרי. שנהיה שנינו משוחחים כאילו מתנו ואנחנו משוחחים לנו אחר המוות על החיים שלנו. לו ניתן לי לשוחח שיחה אחת כזאת לפחות פעם אחת בחיי.

וכאן נתרחש הדבר הנפלא ההוא, והם התחילו לדבר זה אל זה כמו כל אחד לעצמו בחביון־לילו, מתחת לשמיכה. הם דיברו בשקט, זה אל זה וכל אחד לעצמו. ישבו יחדיו ודיברו באהדה כמו אח ואחות, זה אל זה על עצמם, אך ורק. ‘כבר אני יודע, שום דבר לא יחלץ אותי’. ‘זה כנראה באמת ככה’. ‘האמת היא שאני די מחבב אותך, אף־על־פי־כן אינני חדל לחוש את היותי לבדי. גם עכשיו’. ‘אני מבינה אותך’. ‘זה נפלא’. ‘מה?’ ‘שאמרת ככה. שאנחנו יכולים לשבת ולשוחח ואני יכול להגיד לך בשקט את כל זה’. ‘גם אני’. ‘והרי כבר התעלסנו והכול, והנה רק עכשיו’. ‘כן’. ‘כאילו רק עכשיו מתחיל אולי משהו להיוולד בינינו’. ‘גם אני מרגישה כך’. ‘פעם חשבתי שהגוף עשוי לאחות. כבר אני יודע שזה לא נכון. כאשר שניים מתייחדים זה עם זה, הרי למעשה מתייחד כל אחד עם התאווה שלו, רק אִתָּה’. ‘ככה הרגשת גם אתי?’ ‘כן’. ‘זה נורא לשמוע’. ‘הרי אנו מדברים כך משום שלא נתראה עוד אף פעם’. ‘לא לא, אני חושבת שאתה צודק, זה באמת ככה, אבל מצלצל נורא באוזני’. ‘מדוע?’ ‘איכשהו פוגע בי, אבל אל תשים לב. נשמע כמו גזר־דין’. ‘איזה גזר־דין?’ ‘להיות בודדת לעולם ותמיד ובכל מצב. כאילו לנשמה אין לה זרועות. אבל זה נכון וטוב שאמרת לי. לי לא היה העוז לחוש את הדברים עד תומם. פחדתי. כי זה בכל־זאת נורא. אבל עכשיו, לאחר שאמרת, הוקל לי, איכשהו. אינני יכולה להסביר מדוע’. ‘אני שוב מוכרח לומר לך כי נפלא לשוחח אתך על עצמי’. ‘אתה משוחח גם על עצמי’. ‘כמובן. זה כאילו היינו הך’. ‘נפלא באמת, פתאום אנחנו יחד יותר מבכל מצב אחר’. ‘אבל ביחד באמת לא נהיה לעולם’. ‘מובן שלא. לא נוכל’. ‘כמובן. אף אחד אינו יכול. זה ככה הטבע שלנו’. ‘אתה חושב?’ ‘נדמה לי’. ‘אבל אני כל־כך מתגעגעת שיהיה אחרת’. ‘גם אני, תמיד’. ‘באמת?’ ‘כן’. ‘ולא מפריע לך לדעת כי געגועים אלה לא תהא להם אף פעם הגשמה גמורה?’ ‘מפריע לא, אבל מכאיב’. ‘והנערות שסיפרת עליהן?’ ‘זה דבר אחר’. ‘לא מוזר שבכלל אינני מקנאה בהן?’ ‘אין לך מה לקנא בהן’. ‘אני יודעת, בנאי’.

יום־הכיפור הלך אל מוצאו. מבית־התפילה הסמוך עלתה רינת־נעילה חִוורת־קול, מזוקקת, מטוהרת, מזדמרת בדממה, מזוככת, רצויה ומחולה. השמש כבר החלה לשקוע מאחורי הבתים ורק קרניה נשתהו מעט להקשיב לקול רינת־התפילה, ואחר־כך נאספו אל האחרות מכל ימות־השנה.

כאשר יצא ללוותה לאוטובוס, כבר התחיל הלילה ברחובות. מה שנשתייר מיום־הכיפורים, נצטנע בלב פנימה. הבריות ישבו ואכלו ובתי־הקולנוע נפתחו לרווחה. החולין חזרו והתחילו לנשום והיו.


 

פרק עשרים ושניים    🔗


נגמר. המסך התחיל להיסגר לאט־לאט והסוף הופיע קצתו עליו וקצתו על הבד שנעלם מאחוריו. הצלילים האחרונים התפשטו מלאים ומסיימים, להתגבר על קולות הכסאות והאנשים, שהתחילו לקום עוד קודם־לכן. עד־עתה שרויים היו באפלה רחימה וטובה, שחִתלה את כולם לעיסה אנושית אחת, ועכשיו היו פתאום כולם באור. אור צהוב, לֵאֶה, מעיק, שהבליח מהעמודים ופיזר, אמנם, את האפלה שמקודם, אך לכלל אור־מולך לא הגיע. נתונים לעצמם ומתלחשים עם בני־לווייתם ברוח נמוכה, נגררו האנשים מבין השורות אל הפתחים ונעו צפופים ומאופקים במדרגות־היציאה האחוריות, מתחת לתקרה הנמוכה־לגעת, בתוך האור העמום והאדיש שהבליח גם כאן. מי שבא עם בת־לוויה, בת־לווייתו נצמדה אליו לחוש ממשותו. יוחאי גור בא לבדו, ועתה נגרר וירד לבדו, ידיו בכיסיו.

ירדו ובאו אל הרחוב למטה. הרחוב היה אחר מכפי שהניחוהו בתנועתו שעתיים קודם־לכן. ואף־על־פי־כן, האורות המוכרים בתוך העיר האפלה, ההמולה המאופקת והכבושה במסילתה, השיבו יציבות לנפשם. בתי־הקולנוע והתיאטרונים נתרוקנו והרחובות התלקחו פעם אחרונה בהרבה תנועה ואנשים, לפני שיפקירו את עצמם עד אור לרוח ולדממה. המכוניות והאוטובוסים נסעו בבת־אחת בכל הכיוונים, הקיפו את הכיכר ונסעו הלאה אל הרחובות האחרים.

יוחאי גור נשתהה תחתיו, מביט אחר האנשים המתרחקים. נו, לאן אנו פונים, יוחאי. בידידות ובלבביות, כאילו הוא שניים בודדים שהם אחד. ההיא שם אצלו, לא צריך להפריע. הסתלק לך ללכת לכל הרוחות ובלבד שלא להפריע. מובן מובן. עיניים שהיו לה, אלוהים. הן מביטות עכשיו בו, הן שלו, הכול של הנהנתן הזה. ואני.

הטיל פסיעה־פסיעותיים ונשאר עומד מתחת לתמונת־פרסומת ענקית, שתפשה את מלוא חזית־הקולנוע. בזה הרגע עצמו כבו עליה האורות והנערה שם, ששערותיה סתורות ועיניה מפתות וכותונת־הלילה השחורה נשמטת מכתפיה, משתרעת לה כאן למעלה, מוגדלת עד אין־שיעור וללא כל בושה מעל לכיכר הזאת, והיא מאיימת באקדח שלוף על כל העיר וחושפת כאן, בתוך הפומבי הגדול את ירכה – הנערה הזאת תישאר כל הלילה לבדה ומעורטלת. איש לא נבהל מפניה ולא מתפתה לחמודותיה ואיש לא בא לאסור אותה, אך כל אחד נושא אליה עיניים.

רוח לא נשבה, אבל מאי־בזה ריחפה ונשרה פיסת־נייר מלמעלה, צחורה כיונה, סתם פיסת־נייר אחת. ריכז בה מבטו כאילו היתה בשורה. ראה אותה מוטלת על הכביש, במקום שנוסעים גלגלים. כבר איננה מה שהיתה כאשר ריחפה באוויר האפל ובוודאי לא מה שהיתה קודם־לכן. גלגלים באים וחולפים מחצוה והדביקוה אל האספאלט השחור. באו עוד גלגלים ועוד גלגלים, כולם עברו עליה וחלפו הלאה. סתם פיסת־נייר אחת. אולי נתלשה ממחברתו של תלמיד. אולי מיומנה של נערה. אולי כתוב עליה משהו, ואולי היתה חלקה וריקה. בלי ספק שימשה למשהו, אבל עכשיו מחצו אותה הגלגלים וכבר לא תשמש לשום דבר. מיותרת לגמרי. כמעט לא קיימת אלא בצליל האיוושה הקלה שמשמיע הגלגל העובר עליה בנוגעו בה בהרף־עין אחד. בהרף־עין אחד זה היא עדיין קצת קיימת. וכן במבטו של יוחאי גור, כפי שהוא רואה אותה על הכביש וכפי שראה אותה קודם נושרת ומרחפת באוויר.

הטיל פסיעה כדי ללכת לאיזה מקום, לא חשוב לאן. עבר על־פני הנערה אשר מלמעלה ונכנס לרחוב אחר. הנה, שוב. הזרות המוכרת של הלילה. כל־כך מוכרת וידועה, עד כי חדלה להיות זרות, שכבר היא רגילה בו והוא רגיל בה. לולא הפסיק לעשן, היה מדליק עכשיו סיגריה. הלך הלאה וכבר היה משוטט מרחוב לרחוב. כל רחוב וצלם־לילו שלו. כל רחוב ושכניו־שלו. לכל עיר נפש משלה ולכל רחוב נפש משלו. אפשר נפשות הרחובות עושות את נפש־העיר.

חלונות־הראווה זעקו אורותיהם אל המדרכות. לפעמים משתהה זוג להביט. אלה המשתהים להביט, אינם קונים בדרך־כלל. הרבה חשמל ברחוב. אורות תלויים על הפנסים למעלה ואורות של חלונות־ראווה המבקיעים את האפלה אלכסונית מן הצדדים, ואורות חולפים של מכוניות. לולא החשיכה, לא היו מרגישים באור. האורות והתנועה ודשדוש ההולכים הנשמע מרחוק ונהם־הים מעבר לבתים ואוושת ההמולה של העיר – כבר הם מחתלים את נפשו של יוחאי גור בהבל החמים והדחוס והמוכר עד לזרא של כל מיני לילות בכל מיני ערים בעולם. ערי־חוף וערי־יבשה. העיר בימי־מלחמה והעיר בימי־שלום. אבל תמיד העיר בלילה והוא בה.

כבר חודש ימים אני כאן, אבל אין לזה כל חשיבות, כנראה. כאילו רק אתמול באתי. כאילו בכלל לא באתי. כאילו תמיד תמיד אני כאן ובכלל לא הפלגתי לשום מקום. שוב ושוב וכמו תמיד. מנותק ממקומות של חיבור ותָחום לעצמו ומרחף מחותל בזה ההבל הדחוס והאפל והמפתה, הזורם לו מן האפלה אשר ברחובות, מן האורות הירוקים והאדומים והצהובים. זה ההבל שהוא מגרה וקוסם ומדיח אל ההבל־הבלים, שהוא חג והוא הפקר, והוא קטיפה רכה שעשויים לצלול בה מלופפים חמימות חמדנית דביקה כמו בגילופין. היא תהום כרויה והיא תחתית כל הדברים, כמו קרקעיתו של עולם.

בדיוק כמו שם. לצאת משעתיים של קולנוע וליפול ככה פתאום לתוך עיר בלילה, כמו לתוך בלימה. הכול סביב־סביב, האפלה והרחובות והאורות והתנועה הרכה והמאופקת, ושום דבר אינו קיים. אפילו אם אינה כל־כך גדולה, בדיוק כמו שם. והוא עצמו לעצמו זר ורחוק ובלתי־נתפש בתוך העיר שלו. והרי זה כל ההבדל. להרגיש כך בעיר שלך כמו בעיר זרה, להסתובב כך לבדך בעיר שלך לגמרי־לגמרי כמו בעיר זרה, בסתם אחת עיר בעולם. כמעט חטא הוא להרגיש כך, אבל אני מרגיש כך. הלבדיות הזאת אינה קשורה עם שום מקום, גם לא עם הלילה. היא בקרבי. כל אחד עשוי להרגיש את עצמו נוכרי בבית זר. אבל בביתך שלך?

שוטט הלאה, ידיו בכיסיו. נידח בעירו, מודח מעירו. כל שעה שינתה את צלם־דיוקנו של הרחוב. כל שעה ופניה ברחוב. יוצאי הקולנוע כבר הגיעו מן הסתם לבתיהם. ההולכים ברחוב מתמעטים והולכים. הרחובות כובו בזה אחר זה, טורי־בתים אפלים ללא רמז של אור. גם ברחובות העיקריים נתמעטו האורות. מכונית מתאחרת, בודדת כמו אדם, החליקה לבדה לאורך הרחוב, נבלעת ונעלמת, ופנסה האדום נמלט אחריה מפני החשיכה. והכול כשהיה. כל הפנסים בוערים לבדם באפלה. הלילה הולך לאטו לקראת שחרו, אך לא הישנים ולא הערים אינם מרגישים בכך. הלאה מזה, מעבר לבתים ולאורך החוף10, מנהם לו הים. אינו נח ואינו ישן ביום ובלילה. אבל בלילה הוא נשמע יותר.

אנשים אחדים, שניים כאן ואחד שם, היו משרכים דרכם בין האילנות. משוגע אחד, אולי בן שישים אף־על־פי שקשה לקבוע גילם של חסרי־דעה, עמד לו על שפת־הכביש ליד עמוד־פרסומת. שקט מאוד, צוחק חרש אל עולמו פנימה, בגדיו בלויים עליו ורגליו יחפות. באחת החזיק חתיכת־לחם נגוסה קרוב לשפתיו, שנייה היתה מושטת לעבר הכביש.

‘ראית? אף כלב! עיר שאין בה אף כלב אחד’.

‘למה לך כלבים?’ שמח יוחאי גור ונשתהה לידו ונכנס עמו בדברים.

‘בייחוד עכשיו. ככה לא מרגישים, אבל בלילה. בייחוד בלילה. אף אחד’.

‘הנה, שם מתרוצץ לו אחד’.

‘אבל ההוא קשור’.

‘זה נכון’.

‘הוא קשור והאיש שלו מחזיק בו ברצועה. חבל’.

‘אתה מתגעגע עכשיו לראות כלב, מה?’

‘אני? מה פתאום. אני משוגע’.

והוא התחיל לכרסם מן הלחם אשר בידו. ציפורניו היו מגודלות ושחורות.

‘לך לך, אתה אינך כלב’, אמר.

‘בתיאבון. תאכל בשקט ואל תתרגש’.

‘אף אחד’, ייבב המשוגע, ‘חוץ ממני’.

מעבר מזה של עמוד־הפרסומת הגיחו, צמודים אל המודעות, פניה וגופה של יצאנית, אולי בת ארבעים־וחמש. שמלה צרה היתה לה וארנק גדול ושחור תחת זרועה.

‘אני יתום’, התייפח המשוגע.

האשה חייכה אל יוחאי מין חיוך מתחנן־מתכרכם. בלה אחת. מעודדת על־ידי מבטו ומעצם העובדה שאיננו מתרחק ממנה, נגעה בזרועו ואמרה: ‘נו?’ כמעט קט נמשך ללכת אחריה, מתוך בושה להניחה. ‘ארבע לירות עם החדר’. לך לך אחריה ותן לה הרגשה שהיא עדיין אשה מצודדת לב גבר. ‘בחוץ יעלה לך שלוש’. לך עמה וקיימת נפש אחת בזה הלילה.

‘נו?’

מתוך שתיקתו הבינה את סירובו וחזרה למקומה ליד עמוד־הפרסומת ועמדה שם, גבה אליו, קצתה פונה אל הכביש ומכוניותיו וקצתה אל המדרכה. שיכור חלף על פניהם נטוי־גרון. לא התנדנד ולא נטפל לאיש ולא חבק עמוד־חשמל. כי לא לאחרים, לעצמו בלבד היה שיכור. והלך־עבר בצעדים מהירים, זקוף ונטוי קדימה, אמות־ידיו תלויות ברפיון. כך נחפז מאוד, לא מבחין ברחוב ולא באורותיו, עיניו נשואות ומביטות למרחוק. ידיו צמודות ורפויות כל הזמן לצדי גופו, כמו ידיים אסורות של אדם הפורץ רדוף רוח־עיוועים וחותר קדימה אל איזו קרן־אורה המהבהבת לקראתו ממרחקים.

היצאנית לא שעתה אליו ורק המשוגע ויוחאי גור היו מביטים דומם אחריו. שני גברים באו לאורך הרחוב. מבטה נצמד אליהם בהתקרבם. השהה עלי פעם מבטך, אך עוד פעם אחת בזה הלילה. תן בי הרגשה שעדיין אני יכולה. לו פעם, פעם אחת בלבד. אני לא אשמה שככה אני נראית. חזק בי את זכרונותי, שאדע כי היו. שאינני אשמה.

‘אל זאת התכוונת?’ לחש האחד באוזני האחר.

‘לא’, נמרץ ופסקני, ‘שם הלאה, בשדרה. צעירה אחת, תראה’.

הלכו ויוחאי גור פנה ללכת אחריהם. סתם ככה, כדי ללכת אחרי מישהו. הרחובות נתערפלו; בייחוד ליד הפנסים המבליחים. אד־ערפל שירד על העיר נטל את ממשותה. כמו עיר בדויה ולא קיימת כלל, הזויה בחלומו של מישהו. אור רחוק נדלק סמוך לכוכבים, באיזו קומה עליונה של בית גבוה. ולא כלום. סתם שקט של לילה ברחובות.

מכאן ומכאן ספסלים מתחת לאילנות. הקרובים לאור ריקים, השרויים באפלה – אודי־סיגריות מבליחים שם ויד חובקת, רגל מורמת, ראש מוטה לאחור. לחשי־דברים ושתיקות. כל מיני שתיקות. השדרה היא גם הדיבורים וגם השתיקות. כל מיני. טובות ורכות ועשויים לצלול בהן באֵד־ערפל, רעות שהזרות היא אמן־יולדתן. אלה ואלה על הספסלים אשר בשדרה. חסר־דעה אחד ישב לו לחוד, הוא לבדו על ספסל שלם, במנוחה גמורה, ולא אכפת לו להיות חשוף באור, חובק בשתי ידיו צרור מטולא. ולא זז ממקומו. כלום יודע הוא כי עיניו רואות את הלילה? אולי איננו יודע. אולי אינו עשוי להבדיל בין יום ובין לילה. כאילו אינו קיים כלל. כאילו מת. חי הנושא את מותו ביום ובלילה ואינו עשוי להבדיל בין יום ובין לילה.

יוחאי יצא מן השדרה וחזר לרחובות. הרחובות התרוקנו והלכו. קצת פנסים כובו והיה לילה ברחובות וכוכבים נפלו בהם ישר מן השמים. איש לא אסף אותם ושום אור לא נדלק להניסם. היינו־הך, לגמרי. משוטט לו כמו נווד. כמו שם, בכל הערים ההן ועל־פני הים. אחד שנע ונד בלילה, כמו לא חשוב לו היכן לילה זה מתקיים. אפשר לשוטט ולשוטט והלילה יהיה תמיד אחד, אותו עצמו. ארבע שנים ולילה אחד, אותו עצמו פה־ושם וכל־כך כל־כך היינו־הך. נוכרי ומתנכר כמו בחלום וגרוע מחלום. אולי כבר תמיד יהיה כך ומהמציאות של הלילה הזה כבר לא אתעורר אל שום חלום.

איזה חום כבד, דחוס, כמו חום של תחתיות, ננשב לעומתו מן הרחובות והמרצפות, מסעיר ובולם כאחד, חומר כמיהות ועורג. בוער ולא אוּכַּל. בדיוק, אני רוצה משהו מה אני רוצה הרי אני רוצה משהו. בדיוק כמו שם. כמו תמיד. הזעם האפל הזה המתחולל וחומר בו בלי דעת מה ואל מה. החימה הזאת הזורמת בעורקיו והוא עצמו לבדו־לבדו. הנה־הנה מתחיל לדעת משהו וכבר איננו יודע. אף־על־פי שדווקא עכשיו ויותר מתמיד ברור לגמרי, כי נחוץ מאוד לדעת. להגיע ולדעת. לרדת עד חקר. אבל המחשבה המחלחלת בו היא דווקא כזאת ללא צלם ודמות, חלקלקת, משתמטת בלי הרף, ישנה ואיננה בהיעלם אחד. אף־על־פי־כן ישנה מאוד וכופה עליו מציאותה גם כך. מתעברת בקרבו בכבדות ומתקיימת בו באיזה אופן שהוא. וטורדת מנוחתו, משתלטת וכופה עליו לשוטט ברחובות. מציקה ומבקשת להתפרץ ולהיות ולדעת. מה מחלחל בי. מה שורש בי, לכל הרוחות, שאיננו נעקר וגם איננו מניב שום־כלום מלבד הזעם האפל הזה הזורם בעורקים.

הרחובות הללו שוממים יותר ויותר, עד כי כל מכונית חולפת נשמעה מרחוק וכל צעדי אדם עובר היו בבחינת מאורע. אני מוכרח לדעת. אעמוד כאן ולא אזוז ממקומי עד שאדע. רק זו תחושת הכמיהה, אותה בלבד אני יודע. כמו תמיד. כמו בכל הלילות.

הלך הלאה. והלילה היה פתאום עולם שאין לו סוף. אולי יש לו חופים של אור, אבל חופיו אינם סופו, אלא, כך או אחרת, המשכו באור. יוחאי צלל ואבד בתוך מה שמציק ומבקש לדעת ואיננו יודע והחימה האפלה, אולי חסרת־שחר כשלעצמה, זורמת בעורקיו, עד כי חדל לחוש בקיומו ונעשה ערטילאי וזר ורחוק לעצמו.

‘אתה רוצה משהו?’ שמע קול מעבר לגזע־עץ, וראה לפניו, מקרוב מאוד ובבת־אחת, שתי עיניים באפלה. חולצת־טריקו הבליטה במוגזם את שדיה ומותניה. ביקש לעבור. סתם אחת מאלו נערות־הלילה. חש את עיניה בגבו ונשתהה. מיד קרבה אליו מצד זה, עיניה בעיניו וללא ניד־עפעף: ‘נו?’ וכאשר הוסיף להביט בה, אמרה: ‘עשר לירות, בחצר’.

הלך אחריה. לא היתה בו שום התעוררות אל גופה אשר בטריקו, אבל עיניה המביטות בגבו הפיחו בו צורך דחוף לתת לגופו לחוש בקיומו של גוף אחר, לגעת ולדעת ולהשיב לתחושתו את ממשות־עצמו. היא הלכה ונכנסה לחצר אפלה אחורנית של בית אחד, והוא הלך אחריה. נשענה אל כותל מאחורי עץ שצמח שם ומסביב ניבטו חלונות אפלים, שלוש קומות לגובה. בשום מקום לא נראה אף ניצוץ של אור. אבל אי־כאן נתאוושו צעדים, כאילו פסיעות בחול.

‘מישהו הולך’, לחש.

‘ששש’, היששה אליו מקרוב וריח של אשה ולא שום ריח אחר נדף ממנה. ריח מיוזע של אשה השרויה שעות רבות ברחוב. ‘נעשה כאילו אנו עומדים לנו סתם’.

צותתו להקשיב. מעבר לכתפה הבחין בשיקמה גדולה, שצמחה שם בדממה בתוך הלילה, בטבורה של החצר. כמו משהו מוכר. החצר הזאת, הקיר הגדול ההוא, מרובה־החלונות. אולי בגלל השקמה. לעולם עשויה שקמה להזכיר משהו. בכל־זאת משונה. כאילו ראה אותה אי־כך. כל־כך כאילו. אבל שני הבתים הניבטים מצד זה לא הזכירו לו דבר. ואף־על־פי־כן, כל־כך. כאילו היה כאן בזמן מן הזמנים. בייחוד הירח. בדיוק ככה ניבט אליו, פרטי מאוד, דרך העפאים של השקמה הזאת.

‘די, עכשיו אין שום צעדים’, אמרה והושיטה אליו את ידיה. חש את גופה לאורך גופו, כפי שהם עומדים להם כך שניהם, גנובים באפלת החצר הזרה, בעיר המתנכרת. אך באורח תמוה ולא מוסבר חש את עצמו בן־בית בתוך הזרות המתנכרת, כאילו היא אמת־נפשו החבויה, מזוהמת ושנואה ככל שתהיה, מנסה לשווא להפריך את עצמה ולערוג אל אמת אחרת, יפה ואצילית, אשר כפי הנראה לא ישיגנה לעולם. כאילו נולד ובא לעולם דרך איזה פתח צדדי לגמרי ונגזר עליו לבלות כל ימיו בחדרי־מדרגות, בחצרות אפלות של בתים זרים, תמיד תמיד הצדה. ולבו נכמר בקרבו על הנערה הזאת ועל עצמו גם יחד.

‘יש לך גוף טוב’, לחש לה מלה טובה כדי להפר את הנכר שבינו לבינה. ובאמת היה לה גוף חטוב וצעיר. שתקה. היה חושך ואת פניה השפופות מתחת לסנטרו לא ראה.

‘יכולתי לאהוב אותך’, לחש, ומשום־מה נדמה לו כי שטות זו יש בה באותה שעה קורטוב של אמת. מה אכפת אם זונה. לא אכפת לא אכפת. זקף אליו את פניה וביקש לנשקה.

‘עזוב, זונה אינה מתנשקת בפה’.

‘למה לא?’ התגרה בה, ‘זונה אינה אשה?’

‘גמור כבר’, הרחיקה פניה מפניו.

אחר־כך עמד וכפתר את מכנסיו, ובדומייה ששבה לקדמותה, שמע לפתע קול בכי של תינוק באחת הקומות שמעליו.

‘חכה קצת’, אמרה, מתקינה לבושה, ‘אני אצא ראשונה’.

נשאר לבדו בחצר מעבר מזה של השקמה, סמוך לכותל. הכותל ההוא מרובה־חלונות, כנראה בית־ספר. ושוב נדמה לו, כי אי־כך ראה את הכותל ההוא, ממש מהמקום הזה, כאן מעבר לשקמה. ולפני שידע בבירור, לפני שזכרונו התעורר לייסרו, כבר הרגיש את עצמו נלעג ומבויש. שארית המרי, שעשויה היתה להפיג את כלימתו, נאפסה מדמו. כבר הוצג ככלי ריק חשוף לזכרונו. שצף עתה מראות־מראות – מצליפים, מוכיחים איזו אמת נשכחת. כאן, ממש כאן. יד גורל בדבר, או יד המקרה. אה, מה זה משנה. עד היכן נטרד ממהלכם התקין של החיים עד היכן הוסט הצדה, לגמרי אל השוליים!

פניו מסמיקים באין־רואה, נפנה לצאת אל הרחוב. שם, על המדרכה ממול, הלכו להם שותקים זה אל זה שני בני עשרים, אצבעותיהם שלובות. ראו אותו יוצא מן החצר והסתכלו בו ואין ספק, שכך הסתכלו גם בנערה שיצאה לפניו. לעולם לא נהיה כמוהם, לא אני ולא אתה. לחיצת־יד כנגד לחיצת־יד, שבועת־אומן כנגד חטא, שאולי לא יחטאו אותו לעולם. כנגדם בא לקראתו איש זקן בעל הדרת־פנים, שהוליך את כלבו הקטן לטיול לילה. גם הוא ראה, מן הסתם, והיה מצטהל על שפמו מין אה! כבר אנו עיר גדולה – אבל בחצר?! מעבר מזה, בין העצים, ראה את הנערה עומדת שם, מצפה לזכרים אחרים.

ולא כלום. כאילו סר לחצר להטיל מימיו והוסיף ללכת. שוב־ושוב נדרש לו משהו ואיננו יודע מה. לעשות משהו, ללכת לאיזה מקום, להגיע עד חקר, להתמלא. ואז, בבת־אחת, חש ברעב ואחזו בולמוס לארוחה גדולה ומלאה, ודווקא מיוחדת במינה, ודשנה ככל האפשר. הרעב היה תובעני, מציק, ובולע את כל מיני הרעב האחרים. מיד. ודווקא במסעדה טובה, בעלת אפשרויות רבות ככל האפשר, זרה לרוחו ככל האפשר, שלא היה בה מעודו. לשבת בה לבדו ליד שולחן לחוד ולזלול ארוחה, שלא טעם כמותה מעודו. עכשיו, מיד. ויזמין לו ממה שדמיונו יעלה לפניו, פעם אחת ולתמיד וללא כל חשבון. מה שמתחשק וככל אשר מתחשק וסוף העולם, לא איכפת.

לא היה קיים בו עוד שום דבר זולת הרעב הפתאומי הזה. יוחאי גור התמכר לו ללא שום התנגדות וכבר היה הרעב הוא עצמו, כל עצמו רעב אחד גדול. הרחיב צעד לעבר האורות, שמן־הסתם אינם אלא אורות של מסעדה. נכנס בחוגת־האור ותיכף נולד צלו, שנגרר לאטו אחריו, נשמט והחוויר ככל שקרב למוקד־האור, עד שאבד באור לאחר שבא באור.

נכנס פנימה ושם כבר ישבו, בין האנשים שלא הכירם, השיכור וגם היצאנית הבלה, שני הגברים שהלכו לחפש אחת צעירה בשדרה וגם הצעירה עצמה – באמת צעירה ונאה – וגם המשוגע. המשוגע ישב בפתח ליד הדלת, נכון להימלט כל רגע על נפשו. וגם ההיא האחרת, הלך אחריה לחצר, כולם היו מקובצים כאן, במסעדה הזאת, היחידה הפתוחה עדיין ברחוב הזה, ואכלו בתיאבון גדול, אחוזי־בולמוס כמוהו, בהולים וזוללים. המשוגע כרסם בהנאה את חתיכת־הלחם הנגוסה ואיש לא גירש אותו.

יוחאי גור ישב ליד שולחן פנוי והללו לא שעו אליו כלל, כאילו לא הכירוהו ולא ראוהו מעולם. אפילו לא המשוגע. מלצר מובהק בחיוכיו בא וקד לפניו.

‘חומוס’, אמר יוחאי.

‘בבקשה. ואחר־כך?’

‘גריל מעורב. אבל משובח. וכן בירה וכוסית־קוניאק. כפולה’.

משהובאו לפניו המאכלים והמשקאות, הריק את הקוניאק לתוך הבירה וזימן את עצמו ואכל בהרחבת הדעת, ביחידות גמורה, ופניו כנגד פתח־הדלת, אל מול הלילה אשר בחוץ. בנחת, מנה אחר מנה, אכול ושתה, מתון־מתון ובכוונת־לב, בהפקת מירב ההנאה מכל מצמוץ־שפתיים. והללו שם מאחוריו ובאגפיו יושבים להם ליד שולחנותיהם, כמו דמויות ערטילאיות וכפויות, כולן בתוך נפשו ואין לו כל שליטה עליהן. כמו בסיוט־בלהות. והכול היה מרחף ונע באורח מוזר מאוד, כמו הרחק הרחק מעבר למָסַכִּים שקופים – ואף־על־פי־כן כאן, מקרוב.

מן הלילה אשר לפניו באו ונכנסו בפתח חבורה קטנה וקולנית של גברים ונשים, מבוסמים כולם. ראשונים שהקדימו, נשתהו על הסף והיסבו ראשיהם אל חבריהם הבאים אחריהם ודיברו אליהם ורחשו שם קולות בלולים וחילופי־דברים, הכול מתוך חיוכים וידידות וצחוק. ככה נכנסו ובאו כמו חוגגים מתאחרים של שמחה גדולה. כנראה שחקנים של איזו במה לועזית קטנה. צירפו להם שלושה שולחנות וכבר המלצר אץ וקד לפניהם.

יוחאי רמז למלצר והמלצר הביא לו עוד מנה, והוא שתה בירה ועוד קוניאק, כל הזמן יחידי ליד שולחנו. החמימות המערפלת היטיבה עמו מאוד. הבריות אשר סביבו ניטשטש סברן. הם היו הם עצמם וגם אחרים לגמרי, עינו המביטה בהם בראה בהם דמויות כחפצו.

הוסיף ושתה ומן הרחוב נשמעו צעדים, מישהו קרב, עבר על־פניו, הלך הלאה. קול־הצעדים הוליד פתאום את בנאי וכיצד הוא קרב ונכנס, הוא לבדו, חגיגי וצוהל, כחוזר להשיב כאן את נפשו מנשפי־הלילה. הוא ולא הוא, צלמו המשוטט, חיוכו נטול־הפנים, נהנתנותו הצוהלת ללא גוף. גם אתה כאן? בוא שב ותשמע כמה אני שונא אותך. למה אתה מרחף לך ככה כאילו אין אחיזה לרגליך, שב. מה זה פתאום אתה שקוף כמו זכוכית. הנה אני רואה דרכך את כל הבריות ההן, את השיכור והמשוגע ואת הזונה הקטנה ההיא בטריקו. רואה – חתיכה, מה? שכבתי אתה קודם. סתם ככה, בעמידה. תתפלא לשמוע: זה קרה בדיוק בחצר בית־הספר ההוא. הסתתרנו שם כאשר חיכינו לבואה של האונייה, זוכר? הרי אתה חיפאי בכלל. חבל, שאינך יכול לזכור. אז זה היה באותה חצר עצמה. לא ידעתי קודם, רק אחר־כך, תוך כדי. וזה היה די מביש, אם להודות על האמת. הנפקנית ההיא השתופפה והטילה שם את מימיה וזה כבר באמת עבר כל גבול. לא שמעת על הלילה ההוא? לילה גדול. כולם רצו לעזור לאונייה להגיע לחוף, והיינו יחד אחד גדול. והיתה שם נערה אחת על אופניים, ראיתי אותה, כמובן, מרחוק. היתה מפליגה ובאה ומעבירה פתקאות ממקום למקום. פשוט מגוחך עכשיו כמה מצאה חן בעיני וכיצד הייתי מצפה לה בין הפלגה להפלגה. אפילו את שמה לא ידעתי. סתם אחת אלמונית. מה חשוב שמה. בבת־אחת היתה כל הנשים שבעולם, כל החלומות כולם, הנערה האלמונית ההיא. מי מדבר על חלומות. ראיתי אותה בחצר ההיא וגם אז, בדיוק כמו היום, זרח הירח בין עפאי־השקמה. משום־כך נזכרתי. שמת לב שהירח איננו משתנה בכלל? ועוד אמרה לי שאחכה. לא יכלה להטיל את מימיה במקום אחר, הנפקה הזאת בטריקו. בלי כל בושה, אני אומר לך. תראה איך שהיא אוכלת לה שם בנחת, כמו סתם נערה בעולם. נוגע ללב ממש, אינך חושב? קודם שנאתי אותה, עכשיו בכלל לא. מה יש מה, מה ההבדל?

איני יכול לשאת אותם, למה אין גופך מסתיר אותם מפני. למה הוא שקוף כל־כך. להזמין לך כוסית? זה טוב, בייחוד עם בירה. שתה ואני אספר לך כמה אני שונא אותך. ידעתי, ידעתי שתגיד, כי זה משעשע אותך. הכול משעשע אותך. משום־כך שנאתיך. יודע אתה למה? משום־כך. כי אתה יציר־כפיו של השטן. ממש כמוני. אז למה לך להעמיד פנים? את כו–לם יצר השטן ולא שום אלוהים. איזה אלוהים על ראשך? לגמרי לא. לא מפני שהם נבזים. אף אחד איננו נבזה. אבל כו–לם אומללים. גם המאושרים הם אומללים, רק שהם לא יודעים, המסכנים. אני יודע. גם אתה, ידעתי שגם אתה. זה מין גורל כזה ומפני שהשטן ולא אלוהים יצר אותנו. אתה יודע מי זאת לילית? אני לא. אבל מלח אחד שהיה פעם כומר, נורבגי, נדמה לי, אמר פעם אחת, שאנחנו כולנו הננו פרי־הילולים מזיווגו של אלוהים עם לילית. חבל שלא שאלתי אותו מי זאת לילית. פעם אחת שכב אלוהים עם הלילית הזאת, והנה התוצאה – אתה ואני וכולנו. אתה מבין? אני לא. אבל אני זוכר את דבריו. אולי אני כן מבין. סתם ככה לא הייתי זוכר. לילה אחד קפץ לים, המסכן. מה נשאר ממנו? כלום. חוץ ממה11 שהוא אמר ואני זוכר. אני אולי מסכן ממנו, אך אף פעם לא עלה בדעתי לקפוץ לתוך המים. זה – לא. לחיים, בנאי! סלח לי שאני מוכרח לשנוא אותך. אתה מבין, כדי להציל בתוכי משהו. כדי להצדיק את עצמי בפני עצמי. לא אכפת לי שאינך מבין. בן יחיד שכמותך. יפהפה שכמותך. הרי אתה בן־יחיד, כשם שאני בן־חורג. מוכרח לשנוא אותך, צר לי. אז מה אתה מתפלש לך להנאתך בהפקר שלך עם ההיא שָׁמָה מה שְׁמָהּ שבאה אליך היום. יהודית, לא? כאילו אכפת לך מה שמן. גם לי לא. אז למה אתה ככה, מתהלך כל הימים כאילו פגעו בך, רימו אותך, העליבו, הבטיחו סוכריה ולא נתנו. מי הבטיח מי. אף אחד לא הבטיח. לי מספיק, די. אני מוכרח לגמור את ההפקר הזה המשתולל בי. חלס. וגם עם הלילות האלה. רק שאינני יודע כיצד. אבל אני מוכרח להגיע לאיזה מקום ולהתחיל משהו. בשקט בשקט, ללא שום יומרות ושום תביעות, ככה. ואפילו אעצום עין ולא אשמע כל־כך מה שהלב אומר לי. אבל אתה, טוב לך במה שאתה וכיצד שאתה. נמלט לך לכל מיני העליזות ולכל מיני הנערות. לאן אתה מגיע לאן. שב, יש בי צורך עצום לספר לך כמה אני שונא אותך. שעצם קיומך מזייף כל אשר יש בי. אל תקום, עוד לא גמרתי. לא יזיק לך אם אטיח לפחות פעם אחת את כל האמת בפניך היפים. אילו רק יכולתי הייתי הולך ממך רחוק־רחוק. אבל אני זקוק לך. כל זמן שאני שונא אותך, אני קיים לעצמי אחרת. אני מרגיש בתוכי שאיפות, לא אכפת לי שאינני יודע מהן. קודם היתה ציפייה, אבל זה היינו־הך. שאיפות אלו מוליכות אותי על־פני תהומות ואינן מניחות לי ליפול בתוכן. אבל אתה, אתה, סור ממני, אני נחנק.

הליט את פניו בכפיו והרגיש את עצמו תקוע כמו קוץ בבשרו של העולם. הוא הקוץ והוא העולם החש את הקוץ בבשרו. סור ממני, סורו ממני, כולכם. מישהי מזמרת שם, מי זה מזמר שם כמו במילנו.

הקשיב. מרחוק־מרחוק, ואף־על־פי־כן מקרוב, כאן, ממש מעבר לכתפו, עלתה זמרה נמוכת־קול ורוויה של אשה אחת מחבורת השחקנים. תחילה צותת כלאחר־יד, אך בבת־אחת ובמלוא העוצמה חדר להכרתו שהוא שומע קול של אשה. מרחק כל־עצמו מבדיל בינו לבין הקול הזה. הקול מן העולם האחד, המופלא, הנערג כל השנים, הרחוק והקרוב. לא נשא עיניו להביט כי לא היה אכפת לו מה דמות ותואר לה, לבעלת־הקול, לאשה המזמרת.

שֶׁאוּלַי אֵינֵךְ קַיֶּמֶת

שֶׁגַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ בָּרְאוּ אוֹתַךְ

שֶׁוַּדַּאי אֵינֵךְ קַיֶּמֶת

אַתְּ

כָּל בַּת־מִינֵךְ בָּרְחוֹב מְחַלֶּלֶת אוֹתָךְ

וְאַת קַיֶּמֶת בְּכָל אַחַת בָּרְחוֹב

לְכִי לָךְ

לְכִי

כְּדֵי שֶׁאוּכַל אֵלַיִךְ לְהִתְגַעְגֵּעַ

גַּעַ גַּע גַּע גַּע

כמו תקליט שנתקלקל. לא אותה, את קולה של הנשיות עצמה שמע בקול שלה, של המהות האחרת, המופלאה, אשר לעולם הוא משתוקק אליה ולעולם היא נוכרית לו. כפותיו מליטות את פניו, היה מקשיב לזמרתה של האשה האלמונית ולנגד עיניו החלו לרחף פניה של מַאשָׁה, היא ולא היא, ופניה מוכרים ורחוקים כאחד. צפים ועולים בסמטה של ילדותו ותלויים שם כמו ירח על־פני הגגות המשתפלים ויורדים אליו, וחובקים אותו בחיוך שכל ימיו השתוקק אליו ואף פעם לא חיבקוהו ככה. לא חיוך ולא זרועות. לבו נכמר ונצבט בהשתוקקות הזאת, הקיימת בו תמיד, עוממת ומתלקחת. כאילו אין מאשה מאשה בלבד, או אפילו כלל לא, אלא אחת רחימאית גדולה ועצומה, ספוגה מלואו של עולם, היא־היא מלואו של עולם, חיק החיים, מולדת לכל אדם. זרועותיה הסמויות פתוחות לקולטו בכל עת תמיד, גם כאשר איננו יודע על כך. תמיד ולעולם חייו בהשתוקקות אליה. אפשר היא מצפה לו כל הימים ומצפה לו גם עכשיו. אפשר, אפשר מאוד שאין הוא משוטט כאן כל הלילה בתוך הלילה אלא בדרך אליה. אל האשה הגדולה הזאת, אל מאשה עלובת־הנפש כמוהו.

כל האחרים ישבו להם איש במקומו, לטשו עיניים לעבר חבורת־השחקנים ולא הגידו דבר. יוחאי גור לגם מכוסיתו. כמו חג שנפער פתאום בלב הלילה. השחקנים אכלו ושתו והתבסמו והיו מחויכים ואחוותיים זה אל זה. והמזמרת הוסיפה וליחנה חרש בקולה הנמוך, הרווה והמתמוגג, וכל האחרים זמזמו אתה ועודדוה בחיוכים ובניע־ראש. קֵרֵחַ מובהק אחד סָפַק בלחש־בלחש כף אל כף. ‘אחי שלי’, שרה האשה. ‘אני גלמודה וכן גם אתם. בואו ונהיה כולנו גלמודים יחדיו’. כולם התנודדו וקצב־לבם נע עם קצב־לבה. כן. כן. כן. ופשטה בהם אחווה כוהלית מתמוגגת ונוטפנית, עצובה דביקה שכזאת, הנוטלת את החשיבות מכל מה שמציק ולא־פתור ולא־נושע, מציעה קסמיה, כמו מזור, ומפתה כמו תהום. קום, אחרי, והצטרף, לא חשוב מי אתה. טול כוס ושתה עמנו. ותן קולך בשיר. שמעת את זמרתה, זמר כמוה. אם אתה רק יכול. אתה יכול? כל השאר אינו חשוב. כל השאר הוא בין כה וכה. הכול הכול. ולא חשוב. רק השעה הזאת קיימת, היא בלבד. כמות שהיא בעצם הלילה, וטוב שאפשר לזמר בה. בוא חייך אלי, כדי שאחוש כי אני קיימת. אני אחייך אליך ואתה תחוש כמוני. ככה טוב. ולעזאזל כל השאר. אתה תגיד לי שאני נאה וחמודה ואני לך כי אתה נהדר. לא חשוב שאנחנו מחניפים זה לזה. כי ככה אנחנו מאשרים לנו את עצמנו. וכי מה, לא כך?

האחווה הטובה והדומעת הזאת מחייכת איך וסולחת ומוחלת ומקבלת ומקבלת, כמו חיקו של העולם, עד שאתה עולה ונברא מחדש בהבל הכוהל הרחום ובזמרתה של האשה, עד שאתה מתחשף ממילא מכל מה שנראה חשוב ומציק. בדיוק כמו שם, בכל הבארים והקאבארטים של ערי־החוף. הצפיפות האנושית הזאת, הדחיסות של הגלמודיות שאין לאן לשאתה – לך, בנאי, אתה שייך להם. אני לא יכול. הם כולם מה שאני פוחד להיות, אנשים שחדלו. שהכול בהם מחניף ומזויף ועלוב, וגם אנושי מאוד, כמובן.

קיומם ונוהגם פגעו בו ובמה שמבקש לפרוץ מקרבו בזה הלילה, העומד על נפשו ואינו רוצה לגווע. פקח עיניו וראה אותם, את כל הללו אשר במסעדה בשעה המאוחרת הזאת, והם ערומים על בגדיהם, נשים וגברים כאחד. כל לבוש וכל עדי וכל חיוך וכל כיסוי שקוף היה, עביר לעיניו. הליט עיניו וכבר היתה איזו תחינה חסרת־ישע במבטו, כאילו כלתה מעיניו כל חיות ונותרה רק התחינה המשוועת הזאת – להיאחז, לצוף ולעלות ולהיות, בכל מחיר – להיות.

‘הפסיקו!’ צרח יוחאי גור, ‘חדלו לכם!’

מיד עטו עליו שני מלצרים, כמו שני שוטרים צבאיים.

‘הוציאו אותם!’ שאג יוחאי.

‘הם משלמים בדיוק כמוך, אדוני’.

‘הוציאו אותם, את… את…’

‘הם שרים יפה מאוד, אדוני’.

יוחאי גור מחה את פיו וקם ללכת. המלצר האדיב הזדרז והגיש לו את חשבונו. פרע והשאיר את העודף בידי המלצר ויצא החוצה.

משב־הרוח שננשב לעומתו הגביר את שכרותו. היה הולך לאן שנשאוהו רגליו לאורך הרחוב ומשם לרחוב שני, כל הזמן בתוך הלילה. לפרקים, בלי שהרגיש בכך, היה פורץ קדימה נטוי־גרון, יחידי ברחוב כולו, והיה שועט לפתע בהליכה מהירה סמוך לעצי השפה של המדרכה, כמו נתבררה לו לפתע תכליתו. משעמד על כך, היה ממתן הליכתו, כמתגרה בגורלו. לאן זה תמהר, יוחאי? הן אתה עצמך הרודף והנרדף.

כבר היה מאוחר מאוד. הכבישים והבתים אטומי־החלונות, וכן צמרות העצים, שנתאוושו ברוח, וצלליות־האדם המעטות שנעו אי־פה אי־כאן, הכול צלל ונבלע בתוך מדבר של חשיכה. לא שמע יוחאי אלא את חבטות פסיעותיו על המרצפת, קול ענות־חלושה לפעימת־לבו. לא קראו בשמו? אח, מי זה נזכר בו פתאום לקרוא בשמו. מי כאן יודע את שמו. היסב פניו להביט ואיש לא הסתכל בו. חבל. כל־כך חבל. אולי הוא משאיר את עצמו כאן והולך עד לקרן־הרחוב ההיא וקורא בקול גדול בשמו, כקרוא שני אנשים זה אל זה בלילה.

עבר מרחוב אחד לאחר ובכל רחוב רבץ אותו לילה על הכביש והמדרכות ועד למפלש הפנס שבקצהו הרחוק. החיש צעדיו. הוא מוכרח. להגיע ולהבקיע ולפגוש, בכל מחיר, לפני שהלילה כלה. הוא מוכרח לדעת ובלבד שתהיה בבית. לא חשוב שהשעה מאוחרת. מן הסתם תשב לה דמומה בשכונתה, כמו בפעם ההיא, בחוגת־האור של ירכתי המרפסת, כמו בירכתי הלילה, הספר יהיה מוטל על ברכיה האסופות ועיניה, לא חשוב. ולוואי שיהיה כך. כמו בפעם ההיא. שכך יראנה וכך יפגשנה. וכבר היה כמי שאץ אל מטרתו שנתבררה לפניו, ושוב לא נתן דעתו על הרחוב שהוסיף להחליף משעה לשעה את צלמו ומראהו.

ואז, פתאום לגמרי, ניצבו רגליו לפני הבית המוכר. הנה העיקול והנה גדר־הביטון השחוקה והנה שתי הצפצפות אשר מנגד. המגרש שמעבר עדיין עמד ריק. כאן היא גרה. עמד ועמד כנגד הבית, ידיו טמונות בכיסיו. כל עצמו בזה, בבת־אחת. בהתלקחות פתאום שהבשילה, כנראה, לאט־לאט. בידיעה ברורה של מחוז־חפץ. חבל שאינו די שתוי כדי לעלות ולדפוק על דלתה בעצם השעה הזאת. ואף־על־פי־כן.

עקר ממקומו ועלה וצלצל. שמע את קול־הצלצול מחריד את הדממה, אשר שם מעבר לדלת, וגווע לאטו. המתין. וצלצל שוב. והמתין. הוסיף והמתין גם לאחר שהמתין ולבסוף צלצל שוב. אם היא בבית, לא ייתכן שאיננה שומעת. שוב צלצל. בבהלה, בתקיפות, בנחיצות גמורה ובידיעה־כסכין שהבית – אין בו איש.

הצלצולים המשוועים גוועו, כמו הדים, והדממה התאחתה ונולדה מחדש – שלימה, לא מופרעת.

פנה לרדת והטיל צעד מגשש, להציב כף־רגלו על המדרגה שמתחתיו. הרים שנייה, להקדים ראשונה ואז, בבת־אחת נפל בו דבר. דווקא עכשיו, לאחר הלילה הזה ולאחר שלא מצא אותה. דווקא ודווקא משום־כך. הרגע בין אחיזה לאחיזה, עד שרגלו מגששת בחלל השחור של חדר־המדרגות – רגע זה הוא רחם שחייו נולדים בו או תהום־סכנה שחייו ניצולים ממנו וקיימים וניתנים לו שוב ושוב, כמו מתת. ושוב ותמיד מחדש.

הגיע לרחוב והוסיף ללכת וכל צעד הדהד עתה את פלא קיומו. לעצמו. מחדש. כאילו חייו מתת. כפי שהם וכפי שהוא, ורק הם בלבד. החיש צעדיו והתלקחה בו חדווה פרועה, חדוות היותו קיים, הוא עצמו כפי שהוא, זה הגוף כפי שהוא, זו פסיעתו החרישית והנחפזת טרם בוקר, עוד פסיעה ועוד פסיעה ועוד אחת. כל אחת צועקת את קיומו. כל אחת יוצרת פיסת־קרקע המתגלית ונכבשת תחתיו בתוך הפסיעה עצמה, לפני הציבו את הרגל השנייה – היא החיים כולם וכל אשר בהם.

לבו חמר וידע, כי נפל בו דבר. כפות־רגליו הרגישו את אריחי־המדרכה תחתיהן והוא הרגיש את כפות־רגליו החשות את האריחים וידע, כי הוא קיים. שוב ושוב. בזה הרחוב בין אלה הבתים, בזו העיר בזה הרגע. יכול להיות, כי לאחר שיֵצא את הרחוב וילך הלאה, לא יהיה קיים בו, אך כאשר הוא מהלך בו וכל עוד הוא מהלך בו – הוא קיים בו וישנו כאשר הוא מהלך לו כך וכפות־רגליו נושקות את אריחי־המדרכות, בשעה זו וברגע זה.

וכבר חש את עצמו גואה ונשפך בכל הרחובות האלה עד היכן שעיניו רואות אותם, והעיר עולה מתחתיו ונספגת וזורמת בגופו וכל שהיה בלילה והלילה עצמו ספוגים וקיימים בגופו. הוא השיכור והוא שני הגברים שהלכו לחפש את הצעירה בשדרה. הוא היצאנית הבלה שעמדה לה אצל המשוגע והוא המשוגע עצמו. הוא הנערה בטריקו והוא השיכור המחיש צעדיו נטוי־גרון, והוא יוחאי גור, מאוד יוחאי גור, המסתכל בו והולך הלאה ומשוטט ומשוטט ולגמרי לא חשוב שלא מצא את מאשה, גם לא אכפת היכן היא עכשיו. אם ארצה, אוכל למוצאה. אם רק ארצה.

לפניו הלך אדם אחד, יחידי ברחוב כולו. גם מן הרחוב אשר מנגד בא לקראתו אדם אחד ויחיד. ומן הרחוב אשר מימינו בא שלישי וסיגריה בפיו. ‘סליחה, אפשר לקבל אש?’ ‘אינני מעשן’, הצטער יוחאי כאשר לא הצטער מימיו על אשר אין בידו להגיש אש לאיש המבקש לעשן. האלמוני התרחק והם נראו, כל אחד ברחובו, כמו קהל גדול של אנשים יחידים, הנולדים כמוהו בכל רגע של חייהם. ואין יודע אם הם מאחרים לשוב לבתיהם, כמוהו, או מקדימים לצאת אל מלאכת־יומם. ואל כל האנשים המעטים הרבים הללו, שהיו אותה שעה כל האדם כולו, נכמרה בלבו אחווה, חדשה מעיקרה, וכבר היא קיימת וישנה. מסוג האחווה שנולדה בו לעצמו, ברדתו במדרגות לאחר שאיש לא השיב לצלצוליו.


 

פרק עשרים ושלושה    🔗


יוחאי גור חצה את הרחוב ועלה מצד זה של המדרכה, ומקרן־הבית נשמט ובא לקראתו צל־אדם. אולי צלו של עצמו, אולי צלו של אדם אחר. הרף־עין הלך לקראת הצל, והצל נשמט ונהר לקראתו ושני הצללים ערכו פגישה ביניהם ברחוב ריק.

אך מיד התחוור, כי הצל לא היה של עצמו אלא של ברוך ברוך, שיצא אותה שעה מן הבית לנסוע בטנדר הירוק שלו אל השוק הגדול. ראה את יוחאי גור ונשתהה כנגדו, ידיו בכיסיו, ופיהק פיהוק רחב מפה לפה. גם יוחאי טמן ידיו בכיסיו, אך הוא לא פיהק.

‘נו?’ ‘נו־נו’. נשתהו להם שותקים בעצם השעה ההיא של הלילה המחוויר אל יומו, או של היום הניעור מלילו, אי־שם לא רחוק מן האור. אף נפש חיה לא נראתה לאורך כל הרחוב כולו. יוחאי גור היה ער להחריד. ברוך ברוך חזר ופיהק, ונשתהו ועמדו שעה ארוכה ולא אמרו דבר. גם כלפי האיש הזה נכמרה האחווה בלבו של יוחאי גור, כמו קודם־לכן כלפי האלמונים, שבאו לקראתו אחד ברחוב. שכנו לבית, אפילו לא שכן. אף־על־פי־כן. קודם שניפגש עמו, נפגש עם צלו, אולי משום־כך. עמדו להם אצל הטנדר, שחנה רטוב מטל־הלילה, ליד שפת־המדרכה, וברוך ברוך הצית לעצמו סיגריה.

‘שמעת?’, אמר, ‘פרץ רובין שוחרר בערבות עצמית’.

‘לפי החוק הוא ודאי אשם, מה?’

‘ועוד איך. אבל זה תלוי בשופט’.

‘איך שהסתבך לו, פרץ זה’.

‘הוא היה אצלי’, סיפר ברוך ברוך והביט הצדה ומלוא פניו שרויים היו בתוך הלילה.

‘כן?’

‘כן. הייתי יכול לעזור לו’.

‘ואינך רוצה?’

‘בטוח שהייתי יכול לעזור לו’.

‘ולא תעזור לו?’

‘בעצם, למה לא?’ החזיר ברוך ברוך את פניו כנגד יוחאי גור. ‘למה לא? מה יש? הרי אני מתכוון להיות עורך־דין, לא? כלום אין עורך־דין עוזר לכל מי שמשלם? מתחמקים ממס־הכנסה, או אפילו רוצחים, מה זה משנה. הרי לשם כך הוא עורך־דין, לא? לשם כך למד ודגר כמו חמור, לא? שמעת פעם שעורך־דין יסרב להגן על מישהו מפני שהוא אשם? וכי על מי יגן, על אדם חף מכל עבירה?’

‘מסתבר שבדעתך לעזור לו?’

‘אבל מצד שני’, המשיך ברוך ברוך, וכבר היה מנוער לגמרי מקורי־השינה שליפפו את פניו אך זה־עתה, ‘מצד שני, בשביל זה? כדי לחלץ אחד פרץ רובין מן הבוץ? אינני מתרעם, אבל זה נראה לי די עלוב, בינינו לבין עצמנו. לקום בארבע בבוקר, להתגלגל בטנדר הזה לשוק, להתרוצץ עם כל מיני סוחרים, ללמוד וללמוד ולא לסיים אף פעם, בשביל מה, בשביל זה?! אני בנקרוט, חבר’.

‘אז אל תעזור לו!’ צהל יוחאי גור, ‘שילך לכלא, שישלם!’

‘מה זה משנה, אצטרך לעזור למישהו אחר’.

‘מדוע בחרת לך בכלל מקצוע כזה?’

‘אתה חושב שאינני מסוגל?’ גיחך ברוך ברוך, ‘אתה חושב שאינני מסוגל להגן על פושעים?’

תלת־אופנועו של החלבן היה מתגלגל ובא לאורך הרחוב. גלגליו החליקו על הכביש במין אוושה רכה ומהמה, המכמירה בלב ידידות לחלבן האלמוני, וכן לירקן שהשכים לפתוח את חנותו, וכן לכל צל של אדם שנראה אותה שעה אי־פה אי־שם ברחוב המחוויר.

‘בעצם, מה אכפת לי’, משך ברוך ברוך בכתפיו.

‘שנה אחרונה?’ התעניין יוחאי.

‘ללימודים? כבר גמרתי אותם. נשארו לי רק הבחינות. אבל אתה רואה, אני נאלץ כל פעם לדחות אותן. לו יכולתי לשבת כמה חודשים ולהתכונן כראוי, בלי השוק הזה, סתם לשבת וללמוד כמו כל אחד אחר’.

יש לי כסף, ביקש יוחאי גור להגיד. הייתי ארבע שנים על הים ואגרתי לי קצת כסף. חשבתי, אבוא, אסתובב, אראה. אולי. אבל עכשיו. קח, ברוך ברוך, שב ולמד. מאוד מתחשק לי לתת לו כסף. דווקא משום שכמעט איני מכיר אותו. אין דבר, תהיה עורך־דין, תעבוד, תחזיר לי. קח קח, אל תסרב. אולי גם אזדקק לך ביום מן הימים, מי יודע. מה אכפת לך. למה שהכסף יהיה מונח לו סתם. נו?

‘נו, צריך ללכת’, זירז ברוך ברוך את עצמו. יוחאי גור שתק. ברוך ברוך הוציא ידיו מכיסיו ופתח את דלתות־הטנדר. יוחאי גור עמד אצלו והביט ושתק. ברוך ברוך התניע את המנוע, אבל השאיר את דלת־הטנדר פתוחה. יוחאי גור הקשיב כיצד המנוע מהמהם, דחוף ובהול ברחוב השותק.

‘יום אחד ישאיר אותי באמצע הדרך ויתפגר לו’, אמר ברוך ברוך מבפנים, ידו על אדן־האשנב למשוך את הדלת אליו, יוחאי גו הביט כיצד הגלגלים עקרו לאט־לאט ממקומם, חרצו פסים בחול הלח, עלו על הכביש והחליקו לאורך הרחוב. שעה ארוכה שמע את המהומו מעבר לרחוב, ובלבו נקיפה של אכזבה, כאילו החמיץ כאן איזה מעשה, שחייב היה לעשותו לחייו. עמד קצת, בהה לפניו, ואחר־כך נכנס למבוא־הבית ועלה למעלה.

בחדר היתה הבהירות מועטה מאשר למטה ברחוב. בנאי שכב במיטתו ופניו לקיר. נתתי לו מספיק זמן להתעלס, נדמה לי. מן הצד, ליד התיבה מוטל היה הסקסופון. התגרה לו לקרבו לפיו ולהטיל יבבתו לתוך העולם, יבבת מתת נצחונו ואכזבתו. שתי התחושות מילאוהו בערבוביה, כמו רמז לעתיד לבוא. בנאי הפך את פניו ונינוח פרקדן על גבו, ידיו למראשותיו. עיניו היו פקוחות.

‘מאוחר, נדמה לי, לא?’

‘כבר בוקר’, אמר יוחאי והטיל עצמו כמות שהוא בבגדיו, על מיטתו, ורק את נעליו חלץ. הלילה נינוח בגופו, והתחיל להיות ברור כי הגיע אל סופו. הרגיש את עצמו כמי ששוטט שעות רבות במחילות של תחתיות וצף ועלה לבסוף וחזר.

‘שמע, יוחאי’, אמר פתאום בנאי ממיטתו, ‘נדמה לי שאני הולך להתחתן’.

‘זהו שחלמת כל הלילה?’

‘לא, באמת’.

‘באמת? עם כמה נשים?’

‘הביטו, החבר הטוב שלי לועג לי’.

‘לכמה זמן, אם מותר לי לשאול?’

‘מדוע אתה צוחק? זה כל־כך נראה לך בלתי אפשרי?’

‘כמעט’.

‘למה, אם מותר לי לשאול?’

‘כי אתה אחד שכבר התחתן עם עצמו’.

‘זה די נכון, אם אתה רוצה לדעת. ואף־על־פי־כן, אמת’.

‘עם הנערה הזאתהי שהיתה כאן הלילה, בעלת העיניים הגדולות?’

‘נערה? היא כבר אשה נשואה, חבוב. אמא לילד’.

‘אז אתה לוקח אותה מהאיש שלה?’

‘מזכרונו לברכה’.

עכשיו שכבו כל אחד במיטתו ושתקו. החלון הפונה לצד מזרח התבהר לגמרי.

‘והחבר הטוב שלי אין לו אף מלה טובה להגיד לי?’

‘אינני החבר הטוב שלך’.

‘באמת? זו הודעה מעניינת’.

‘שמע, חבוב, האם אתה יודע שאני די שונא אותך?’

‘כן? זו הודעה עוד יותר מעניינת. ואני דווקא די מחבב אותך, אם אתה רוצה לדעת’.

‘כמובן. אנחנו קשורים זה בזה בעבותות של חיבה ושנאה. איך זה מצלצל באוזניך?’

‘אנושי מאוד’.

תחילה נפגשו במלחמה, בקורס אחד לחבלה. מיטותיהם בצריף הארוך ניצבו זו ליד זו. קרבה גיאוגרפית מקרית זו לא פיתחה ביניהם שום יחסי־קרבה מיוחדים. פעם אחת יצאו יחדיו לחופשה של שבת. כל מה שראו בדרך – גשרים, בתים קטנים, בניינים גדולים, חומות, היו אומדים כמה קילוגרמים של דינמיט נחוצים כדי לפוצצם. עברו ליד בניין ענק. בנאי התקשה לקבוע את כמות חומר־הנפץ. ‘למה לך, שים אותי שם, ותיכף יעוף השמימה’, אמר יוחאי גור. ‘כל־כך טעון אתה?’ ‘ועוד יותר’. כך התחילו להיות ידידים. בשעת סיום הקורס ערכו פיצוצים בכפר נטוש אחד. בפיצוצים ההם איבד בנאי שתי אצבעות יד־שמאלו. יוחאי קפץ אליו ראשון והוליכו אל החובש. אחר־כך גם הצטרף למכונית, שהסיעה אותו לבית־החולים. אובדן האצבעות לא הפריע לבנאי להיות חבלן עד סוף המלחמה, אבל יוחאי גור חזר אל האוניות. אחר־צהריים אחד, שנתיים אחרי המלחמה, הסתובב בנאי ביפו העתיקה וביקש לשכור חדר לעצמו. ‘מה אתה מסתובב לך כאן בשכונה שלי?’ פגש בו יוחאי גור ושאל. ‘אתה גר כאן?’ ‘כן, לפעמים’. ‘מה פירוש לפעמים?’ ‘בדרך־כלל אני מסתובב על הים. אבל כאשר אני יורד לחוף, אני רוצה שתהיה לי פינה כלשהי. חוץ מזה נוכחתי לדעת, כי החזקת החדר זולה מבית־מלון. ובית־מלון הוא תמיד בית־מלון, אתה יודע’. ‘כן’. ‘אז את מי אתה מחפש כאן?’ ‘את אף אחד, אני מחפש חדר’. ‘נו, מצאת?’ ‘לא כל־כך’. ‘שמע, לא אכפת לי אם לא יהיה אכפת לך לגור יחד אתי. בין כה וכה אני נמצא בו מעט מאוד, כמה ימים בחודש, זה הכול’. ‘אדיב מאוד מצדך’. ‘חוץ מזה גם ארוויח את מחצית שכר־הדירה, לא?’ ‘כמחצית שארוויח אני’. יום אחד באו פועלי־העירייה להרוס את הבית, בפקודת השלטונות. בנאי עקר לתל־אביב והשתכן בחדר־הכביסה בבית ששאוליק גר בו. כאשר יוחאי גור חזר מהים, בא לגור עמו, וכבר הדברים ידועים.

‘אז ממתי החלטתם להתחיל להיות מאושרים?’

‘לולא הכרתי אותך, הייתי חושב שאתה באמת לועג לי’.

‘חלילה. רק התכוונתי לדעת ממתי תוריש לי את החדר’.

‘שמע’, נתחלפה לפתע הנימה הקלה והמבודחת, שבה היה מדבר עד עתה, בנימה אחרת לגמרי, רצינית, מתריסה, שוקלת. ‘יש לי הרגשה של גולֶה העומד לשוב הביתה. אשא אשה ושוב אהיה אדם מן היישוב. אתה מבין? אני – אדם מן היישוב! אתה מתאר לך? ובעצם, לשם־מה?’

יוחאי גור גחן קדימה, השיל גרביו מכפות־רגליו, ריווח בהנאה את אצבעותיו העקומות והגדולות, וחזר ושכב.

‘לשם־מה, מה רע לי ככה. מדוע בעצם עלי להתחתן בכלל, הייתי רוצה לדעת. בשביל מה להיות מקלט למישהי? בשביל, בשביל מה? בדיחה יפה, באמת’.

יוחאי גור לא התערב. עתה קמה רוח מן הים והחלה נכנסת ויוצאת בחדר משבים־משבים.

‘יהודית זו הוציאה אותי לגמרי מגדרי. זו פרשה ישנה מאוד, עליך לדעת. פעם, לפני שנים, כן. אבל עכשיו? כבר הדחתיה כדי שזכרונה לא יפריע לי. לא יוכיח ולא יטריד. נגמר. בינתיים גם התרגלתי לחיים אחרים לגמרי. כמעט שאינני מאמין שאוכל לחיות אחרת. אולי גם אינני רוצה, מה רע לי ככה. אבל היהודית הזאת תובעת אחרת. היא נערה – נערה? – מן הימים ההם. נערה טובה ואני די מחבב אותה, אבל’.

יוחאי חש את העייפות באיבריו, ורוח־הצינה היטיבה עמו והחליקה קל־קל על גופו המיוזע. ידיו למראשותיו, ראה לפניו את עיניה הגדולות של יהודית, התובעות, מוכיחות, מבטיחות, נכונות.

‘אז למה לי!?’ התנער בנאי.


 

פרק עשרים וארבעה    🔗


‘אולי נזיז את הספה לכאן ונפנה את כל הקיר?’

ידיה על מותניה, שיוותה מיכל לנגד עיניה את מראה ארון־הספרים הגדול של אבא ביקל לאורך הקיר כנגד החלון, מצד זה של הספה. הארון עצמו מוטל היה מפורק לווחים־לווחים, כאן ובפרוזדור. והספרים בתוך שקים, מפוזרים אף הם פה־ושם ובכל מקום. שאוליק דשדש בפסיעות קטנות, מונה בקצה־אצבעותיו את אריחי־הרצפה. כבר שרויים היו באותה תכונה של עשייה והתחדשות, שהיתה תוקפת את שניהם כל־אימת שהביאו הביתה רהיט חדש או שטיח או מערכת גביעי־יין חדשים או כאשר החליטו פתאום לשנות את סדר הרהיטים בחדר. עכשיו היו אומרים ומחפשים ומודדים מקום נאה לארון־הספרים שהוריש להם ביקל.

‘ייכנס!’ הכריז שאוליק בניצחון, באותו אפן צוהל ומקיים־עצמו, שהיה מכריז כאשר היה ילד והיה נער: אמרתי שככה יהיה, הנה! ראו, עליתי! פקפקתם, מה? לא האמנתם, ראו! אני, כן, אני! אני!

כן, שאוליק, הודתה בו בלבה. כן כן כן, ביקשה להיות כנועה לפניו, מטשטשת את עצמה, קיימת בקיומו, בטעמו, בהשערותיו, במה שאומר ובמה שעושה.

‘שיערתי שייכנס’, השיבה, ‘אבל אינני בטוחה אם זהו באמת המקום’.

ותוך כדי כך ניחשה לעצמה, כי לא לפניו ביקשה להיות כנועה, אלא לפני משהו אחר, גדול ממנו, גדול משניהם, שהתקשתה לקוראו בשם. שאותו משהו יכפה עליה כוחו, כוונותיו, אורח־חייו. שאיננה יכולה ואין בה הכוח להיות היא בלבד, היא לעצמה בלבד, נתונה לרחשי עצמה, רק היא ורחשי־נפשה בלבד. דבר, שאוליק, אני שומעת.

‘זהו!’ כבר התלהב שאוליק, ומיד גם הציב את העמודים התומכים והניח עליהם את לוחות־האצטבאות. עלה ועמד על כיסא, גופו פורץ און מגופייתו, רגליו איתנות. כולו אדם העושה לביתו. מיכל הריקה את השקים, וספריו הגדולים והכבדים של אבא ביקל נשפכו על הרצפה. עזרי תפס כרך גדול ועבה ונמלט לפינה ונשתופף שם תחתיו, הניח את הספר על ברכיו והחל מדפדף. אכזבתו, כמובן, לא איחרה לבוא:

‘איפה התמונות?’

‘בספר זה אין תמונות, עזרי’. הסבירה מיכל וביקשה לקחת ממנו את הספר.

‘יש! יש!’ לא הרפה הילד מן הספר, ובסבלנות שאין לה קץ הפך דף אחר דף אחר דף, בביטחון גמור שבדף הבא, תיכף בעמוד הבא, ימצא את אשר נפשו מבקשת.

‘נו, זהו. עכשיו תני לי את הספרים’.

עתה עמדה מיכל על־ידו, מנקה את הספרים כל ספר לחוד במטלית שנועדה לרהיטים, ושאוליק נוטל ממנה ושם על האצטבאות, גדול לגדול קטן לקטן, עד כי הלכו ונוצרו תחת ידיו טורי ספרים ישרים, נאים, תואמים לפי הגובה והגודל.

מן הקומה שלמעלה נשמע כל הזמן תקתוק מכונת־הכתיבה של קרן. מסכן זה מתקתק כל שעה פנויה על המכונה שלו בשביל כל מיני חברות. קנו מקרר חשמלי ושטיח חדש וצריך לפרוע את השטרות. כל שעה פנויה. מבעד לחלון ראו את השכנה מן הבית ממול טורחת וממרקת ומגהצת ומנגבת. בלי הרף, כמו תמיד. כמו בכל יום. כמו בכל שעה ביום. ביתה מקדשה, והיא הכוהנת הנרצעת שלו. ביתה מצוחצח וממורק ומוכן בכל עת לאורח. אבל שום אורחים אינם באים אצלה. אפילו לא בנה. שמעו, היא אפילו מזמרת! מין זמר מארץ־מוצאה, דק וגבוה, לעצמה בלבד. בין תקתוק מכונת־הכתיבה של קרן לבין זמרתה של השכנה עמדו להם מיכל ושאוליק וערכו בחדרם את ספריו של אבא. היא מנקה ומוסרת והוא נוטל ומעמיד על המדפים. לא הוא ולא היא לא פתחו אף ספר אפילו פעם אחת.

‘עכשיו תהיה לנו ספרייה נאה’, אמר שאוליק.

ראתה אותו ניצב גבוה ליד הספרייה הגדולה, שנמשכה עתה מקיר אל קיר והגיעה עד לתקרה.

‘אתה נראה כמו זבן בחנות של ספרים’, אמרה.

‘ספר אחר!’ תבע עזרי והחזיר לאמו את הספר הקודם, ‘עם תמונות!’

‘אין כאן אף ספר עם תמונות, עזרי’, אמר שאוליק. ‘כאן רק ספרים של סבא שלך’.

‘אני לא אוהב ספרים בלי תמונות’.

‘לסבא שלך בכלל לא היו ספרים עם תמונות’.

היו או לא היו, עזרי נטל ספר אחר והלך לו לפינתו וישב שם והתחיל לדפדף.

‘ועכשיו השק ההוא’, אמר שאוליק.

‘כן, שאוליק’.

‘האחרון, לא?’

כן, שאוליק. כן כן כן. אתה השואל ואני המשיבה וככה נחוץ וככה זה יהיה. שקט, עזרי, אל תצרח. תיכף, עזרי. אפשר בהחלט גם ככה ויקראו לכך כאשר יקראו. הרגישה את עצמה כמו דלת שהשיבוה למסגרתה התואמת לה, וטוב טוב לה להיות שם כנועה במסגרתה ואפשר אפילו להצטער משום ששאוליק הוא כך ואינו אחר, לא משנה. ואפילו להקשות למה הוא כל־כך מדולדל, שמוט, סתם. ראו, הוא מחייך. ואפשר להתרעם עליו שאינו מעורר בה הערצה, שתרווה את חייה, שתמלא אותה, שהוא כל־כך, כל־כך. מילא, אני לא־כלומית, אני לא חשובה. אבל אתה. כל־כך רציתי שתהיה. היכן כל מה שרציתי. גם כך אפשר להרהר, אבל בשקט, בלי אכזבה, כמו על חלום־נעורים שניתן בהחלט לחיות גם בלעדיו. שתהיה גדול ומקיף ומלא ותבלע אותי בקרבך. שאני מוכרחה משהו לחיי שאתפעל ממנו, אבל. זהו, עכשיו אני מתחילה מן האבל. יודעת הכול, לא מתכחשת לשום דבר, ואף־על־פי־כן. ובלי שום מרירות. שאתה כל עצמך כל־כך מצוות אנשים מלומדה. אולי תנאף קצת עם מישהי, אולי זה יחיה אותי. קצת, לפחות. לא, אל תעשה זאת. אפילו בכך מותר להרהר. אבל בחיוך, בלי התרסה, כמעט בטוב־לב. מכילה גם את זה וגם את היפוכו והמשכו האחר. יודעת את געגועיה וכולאת אותם פנימה. כן, שאוליק. וצומחת לה מבפנים גם ככה. אולי לכך מתכוונים כאשר אומרים בגרות. ואפשר, כמובן, להצטער על שלא יכולתי עם בנאי ואפשר גם לשמוח על כך. לא משנה. אפשר להצטער ולשמוח בהיעלם אחד, כי שניהם בי, השמחה הזאת והצער הזה. שניהם אני. ועוד יותר. ועוד הרבה. בהחלט בהחלט אפשר להמשיך ככה אתך ולדעת בשקט, כמעט בלי אכזבה, שאינך לא העולם ולא מלואו, אלא כפי שאתה ואיך שאתה. אני מרגישה שמעתה ולהבא נפתח בלבי דף חדש אליך.

ולא משנה אם אפילו ברגע זה מזדמרים בה מבטיו של ההוא האלמוני באוטובוס. היום, סמוך לצהריים, חזרה באוטובוס מן העיר. ישבה והביטה החוצה מבעד לחלון ואחד נוסע עמד על־ידה והביט בה. כל משך הנסיעה היו עיניו בגופה, בלי כל בושה, לא עיניים, אלא אצבעות, בכל מקום – עיניים שקרעו בה בהיעלם אחד אלף אפשרויות של אלף מיני חיים. אבל היא לא היסבה פניה להביט. והסמיקה, כמובן. ורק אחר־כך, כן כן, מיכלי, עכשיו מותר להתמכר לאותן תחושות של אחר־כך ללא שום הרגשת אשם. בשוכבה במנוחת־הצהריים על הספה, פניה אל הקיר ורגליה אסופות מעט אצלה וכפות־ידיה תחת לחיה – חזרה וחשה על פניה את מבטיו של ההוא האלמוני, ומגופה עלתה ונהרה לקראתה מין מנגינה מזדמרת שכזאת, הנה הוא חומד את גופי, זה הגוף שלי הנינוח לו עכשיו ככה, בפינוק וברווחה, בעצומם של הצהריים, וכל מקום וכל איבר בגוף שלי יושע שההוא האלמוני חומד אותו. אין דבר, מיכלי, היזכרי וחייכי. מותר, בלא שמץ אשמה. זו את שבתוכך הזדמרה ההנאה ההיא, ותהיה אווילית ככל שתהיה, כשם שזו את שהוספת להביט החוצה ולא הפנית ראשך ואפילו הסמקת.

‘גם כאן אין תמונות’, קבל עזרי באכזבה.

‘בוא, עזרי’, קפצה אליו מיכל בהתלהבות פתאום. ‘בוא, חמודי, אתן לך ספר עם תמונות. עם הרבה־הרבה תמונות’.

‘נו, זהו. נדמה לי שגמרנו’, אמר שאוליק.

‘כן, שאוליק’.

על הרצפה נשתיירו השקים הריקים ואבק רב. הספרייה עמדה יציבה במקומה החדש, דחוקה מקיר אל קיר והספרים טורים־טורים, תואמים ונאים על המדפים. כמו מצבה לאבא. כאן, בחדר שלי. קודם עמדה הספרייה שנים הרבה בחדרו של אבא, עכשיו היא עומדת כאן. כמו עברה גלגול־נשמות מחדרו של אבא לחדרו של הבן. שיעמדו להם. עד כאן מילאתי את רצונך, אבא. אם אקרא בהם, אינני יודע. אפילו אם אקרא בהם, אינני יודע אם אמלא את רצונך. לכל אדם ספרים משלו, אבא, ואלו ספרים שלך. אבל שיעמדו להם כאן.

‘שים עין על הילד, אני נכנסת להתרחץ’, קראה מיכל מן הפרוזדור ונכנסה לחדר־הרחצה והתנשלה מבגדיה ועמדה שם עירומה בין האריחים הלבנים. רק ראשה וכתפיה בלבד ניבטו לה בראי. מכיל אחת מביטה ומיכל אחרת בראי. איך אנחנו, מיכליות? שתיהן חייכו זו לזו, כמו שתי צוהבות שהשלימו ביניהן. אפילו בדוחק, לא חשוב. התבגרנו קצת, נדמה לי. הרחבנו את עצמנו ויש עוד מקום רב בנפשנו, לכל מיני הניגודים. אין דבר. אנחנו יכולות להכיל את כולם, לא? ולחייך, את ואני.

הושיטה רגל לתוך האמבטיה וידה נגעה בלי־משים במגבת התלויה שם על הוו. המגבת היתה לחה ומשומשת. רגלה נסוגה וכבר עמדה לקרוא לשאוליק ולבקש ממנו שיביא לה מגבת נקייה מן הארון. אבל אז, מתוך דחף־פתאום וכוונה מודעת־לחצאין להשיב את עצמה אל שאוליק, קפצה ויצאה, עירומה כפי שהיא, על־פני הפרוזדור אל החדר. שאוליק עמד ליד ארון־הספרים של אבא ומשם ראה אותה מרחוק ושתק. נטלה מגבת וחזרה. שיתפעל, שישתוקק אליה בפתאום, לא כדרך שהוא נזקק אליה בלילה. בוא אלי, שאולי, עכשיו. באור, לא אכפת לי.

התקלחה והתלבשה ויצאה. שאוליק עדיין עמד ליד הספרייה. אולי סתם כך, מתפעל ממעשה־ידיו, ואולי מברר לעצמו דברים שבינו לבין הספרייה. עזרי בא מן החדר השני, גורר אחריו משאית־צעצוע קשורה לחבל. ראה את אמו רחוצה ומלובשת ושאל לאן הולכים. לטייל, בני. לאן? לגינה, תיכף אלביש אותך.

ונטלה והושיבה אותו בפסקנות על הספה והתחילה להלבישו ולהנעילו.

‘עכשיו תגיד שלום לאבא ובוא נלך’, אמרה האם לבנה הקטן, כפו בכפה.

משנשאר לבדו, סילק שאוליק את השקים וכיבד את הרצפה לפני הארון ובשעת־מעשה נזכר באימה שנתחוללה בקרבו בינו לבין הארון ביום גסיסתו של אבא, כאשר הארון עמד עדיין בחדרו של אבא. עתה, משהעבירו לביתו ושינה את מידותיו והטיל סדרים משלו במערכות־ספריו, ניטל מוראו ממנו. משהו משל אבא פחת, משהו משל שאוליק ניתוסף, וכל החדר קיבל פנים אחרות. הזדקף וסרק את הארון ואמר. כן, אבא. בנית לי משכן בביתך. כן, אבא. טוב, בן, טוב מאוד. אני יורק, סימן אני חי. יהודים! הקשיבו, יהודים! לא מת, אדם חי הולך כאן למות. שוב למשכנך, אבא.


 

פרק עשרים וחמישה    🔗


שעה ארוכה לא הרגיש בו כלל. ישב על מיטתו, גופייתו לעורו ורגליו יחפות, וכיוון את הסקסופון שלו. הרי מישהו עלול לבקשו לנגן הערב במסיבה, ומוטב כי הכלי הארור הזה יהי נקי ומכוון כהלכה. לבדו היה בחדר, הוא והסקסופון שלו, בזו הדממה המתחילה להפיץ את ניחוח צינתה המעט, לאחר שהיום החם פונה לערוב. פירק את הכלי לחלקיו והיה מנקה ושף כל חלק לחוד. אחר־כך חזר והרכיבם, והכלי היה נוצץ ומבריק וכל מה שמצוי בחדר, כולל יוחאי עצמו, השתקף במתכתו. כל אותה שעה לא הרגיש באיש הזקן הניצב דומם ומשתאה בפתח. כלי־נגינה זה היה קרוב למזגו יותר מכל כלי־נגינה אחר. יבבן שכזה. אך יגעו בו שפתיים, מיד יתחיל לייבב ולצרוח כמו אני לא יודע מה. רק יבבות וצריחות, זה כל מה שהוא יודע להפיק מקרבו. כמו הנשמה שלי. מלבד לייבב ולצרוח אינו יודע להוציא שוּם צלילים אחרים. כלי פרוע ובכיין שכזה. מלך הקאבארטים, אלופם של הוללים ופוחזים, שאפילו אוהביו שונאים אותו. כמוני. מפני שהיבבה שלו היא כמו היבבה של הנשמה שלי. מתמוגגת כמוה, צורמת ויתומה כמוה, צרחנית ומשוועת כמוה. כמו צפירת אונייה בלילה – משוועת ונפרדת, כל הזמן ומתרחקת בעלטה. טעונה געגועים חסרי־תוחלת, שאין בהם אלא געגועים בלבד. אולי יבקשו ממני שאנגן להם הערב. או, אני אייבב להם! אנשוף עד שהנשמה תפרח להם מרוב יבבות.

ואז הרגיש לפתע באיש הזקן הניצב דומם בפתח ובצל הנמוך והרחב שדמותו הטילה לתוך החדר. צל־האיש היה קצר מן האיש נמוך־הקומה, אבל רחב כמוהו. צווארו היה צר ומגויד ותפוח מגידולי בשר זקן ורפוי. הוא עמד שם שחוח, ידיו טמונות בכיסי מעיל־הקיץ הקל והבהיר אשר עליו, פניו סמוקים, מגולחים למשעי ומזיעים מאוד, ומשקפיים עבי־זכוכית רכובים על אפו. מבעד למשקפיו נראו עיניים עשֵשות, עצומות־למחצה, עיני לביא לפני היעצמן בתנומה. כאילו עייפו מלראות או שבעו מלראות. כובע־קש חבוש היה לראשו ומכנסיו היו רחבים וארוכים ממידת רגליו. פליאה שאין מטה בידו, אבל שום מטה לא היה מצוי בידו. לפי שעמד כאילו נשען על מטה סמוי מן העין. שפתו התחתונה היתה משורבבת על העליונה במין תקיפות נבוכה שלא במקומה. שפם־שיבה עבות, צהוב בשורשו, חיפה על צלקת שקצתה בלטה מתוך שערות־השפם, למעלה מהשפה העליונה. משהבחין כי יוחאי גור מסתכל בו, ננער מעמידתו ומלמל:

‘אני כנראה טעיתי. סלח לי, איש צעיר’.

‘איזה מין טעות טעית, סבא?’ צהל כנגדו יוחאי גור.

‘זה בית מספר חמישים־ושבע?’

‘כמובן חמישים ושבע. את מי אתה מחפש, סבא?’

‘את הבן שלי’.

‘אז היכנס ושב, הוא עוד מעט יבוא’.

‘מי יבוא?’

‘הבן שלך. הרי אתה מחפש אותו, לא?’

‘אתה משטה בי, איש צעיר’, אמר הזקן בחומרה, אך בלי כעס, ואסף רגלו מן הסף אל עבר חדר־המדרגות.

‘מדוע? שב בבקשה. בנאי עוד מעט יבוא’.

‘מנין ידעת שאני אביו?’

‘אבא שמחפש את בנו בבית הזה, יכול להיות רק אביו של בנאי. סלח לי, אינני יודע את שמו הפרטי. אבי־שלי נפטר לפני הרבה שנים, היכנס בבקשה ושב. כאן מיטתו’.

זריזותו במענה־לשון, הניחוש תוך כדי אמירה ועצם יכולתו זו לפגוש אדם זר ברוח נכונה וקלילה – הפליאה ושימחה אותו. כביכול עבר ברגע זה על־פני גשר הנטוי על מים סמויים ובא אל ארץ מרומזת של אפשרויות וזיקות חדשות. הזקן דשדש פנימה, וגם עכשיו, בהליכותו, כמו קודם בעמידתו, נראה כאילו הוא נשען כל הזמן על מקל שלא היה עמו. נשתהה ותהה על סביבותיו.

‘לא ידעתי ששרגא מתגורר עם חבר’.

‘שרגא? אה, כן. כמובן. באמת התגורר כל הזמן לבדו’, הוסיף יוחאי להשיב באותה רוח קלה ונכונה, ‘אני רק באתי לפני חודשים אחדים’.

‘ככה’, קיבל הזקן את הסברו של יוחאי ונגרר למיטתו של בנאי ונשתופף עליה כדרך שמשתופף איש זקן על מה שמתחתיו. רגליו נפשקו וכרסו נשתפלה על ירכיו.

ובכן ככה קוראים לו, שרגא. עד עכשיו תמיד בנאי, והנה פתאום שרגא. שם פרטי ומסוים. כמו נפתח שער אל אולם לא־נודע, נא להכיר: שרגא בנאי. כמו נפער סדק אל תוך ילדותו ואל בית אבא.

‘אולי לכבד אותך במשהו’.

‘משהו קר, אם אפשר’, שלה האיש הזקן מטפחת מכיסו והטפיחה על מצחו וצווארו.

‘אין לנו כאן מקרר’, הצטער יוחאי, ‘אבל תיכף ארוץ ואביא’.

‘לא לא, אין שום צורך. שב במקומך, איש צעיר’.

‘קוראים לי יוחאי’.

אבל האיש הזקן כבר התעלם מקיומו ומשמו וחזר ונתן עיניו בקיטון זה, במשכנו של בנו, ברשותו הפרטית־פרטית של בנו. בלי־משים החלו אצבעותיו לתופף אל ירכו. יוחאי גור חזר ונטל את הסאקסופון בידו ולא ידע מה לעשות, לא בכלי ולא באיש הזקן, שנראה קישח, שמן ועלוב, ולא נענה להסברת פניו. האצבעות המתופפות על ברכו היו קצרות, תפוחות, בייחוד סביב לטבעת־הנישואין, וציפורניהן כסוחות מאוד.

‘וזה שולחן־העבודה שלו?’ שאל פתאום, ושאלתו הוטחה כמין גערה או נזיפה או אפילו נביחה. ובלי להמתין לתשובתו של יוחאי קם וקרב אל השולחן והביט בו מקרוב ובמה שהיה מצוי עליו אותה שעה. ואותה שעה היה מצוי מה שמצוי שם בכל שעה אחרת: ניירות, הרבה אבק, ספרים אחדים, עוד ניירות, מלבניים וצחים מאוד, מכחולים אחדים, קרטונים מגוללים, שתי מקטרות, ולידן אפרן השפוך, מטפחת. על מסעד־הכיסא אשר אצל השולחן תלויה היתה כותונת, והאב לא ידע אם כותונת בנו היא או כותונת חברו, היושב שם על מיטתו, חובק את הכלי הגדול בין ברכיו.

‘הנה הוא בא’, הודיע יוחאי גור.

בנאי הופיע בפתח, ידיו מחזיקות שני סלים עמוסים, בקבוק עטוף, שלא נמצא לו מקום בסלים12, תחת זרועו מזה, ושתי ככרות־לחם תחת זרועו מזה. האיש הזקן הביט בו, כפות־ידיו שמוטות בין ירכיו וראשו מכווץ בתוך צווארו העבה.

‘אתה, אבא?’ נשרו משפתיו שתי מלים בודדות, שהפתעה ותרעומת שימשו בהן בערבוביה. יוחאי מיהר אליו והוציא מידיו את הבקבוק וככרות־הלחם. בנאי הניח את הסלים במקום שעמד.

‘הפתעתי אותך?’ גיחך האיש הזקן.

בנאי שלה מכאן ומכאן סיגריות וגפרורים, ושעה ארוכה העסיק את עצמו בהדלקת סיגריה.

‘קצת’, הודה ונשף נשיפת־בכורה.

יוחאי נשתהה אצל הסלים ולא ידע אם להישאר ואם להתנדף.

‘שב, למה אתה עומד?’ הזמין האיש הזקן את בנו. בנאי נשתופף בכיסא שליד השולחן.

‘סלח לי’, כמו נזכר לפתע והושיט לאביו את חפיסת־הסיגריות, אבל אביו דחה אותה.

‘כבר אינני מעשן’, אמר והוציא מכיסו חפיסת־שוקולד, ‘אני אוכל שוקולד’.

וקרע את העטיפה, והשוקולד מתחתיה היה רך וצמיגי, אך לא ממוסמס. זה מעשן וזה נוגס מן השוקולד ויוחאי גור התחיל לרוקן דומם את הסלים.

‘מחניק כאן אצלך’, אמר האיש הזקן ולא חדל להטפיח במטפחתו על פניו וצווארו.

‘אפשר לצאת אל הגג, אם אתה רוצה. שם נושבת קצת רוח’, אמר בנאי. קם והמתין עד שאביו יקום ושניהם יצאו אל הגג.

‘נשב כאן, מתחת לגגון זה’, הורה בנאי על ספת־קטיפה ישנה, נטולת־כרעיים, שהיתה תמוכה על־ידי לבני־בנייה אחדות.

ישבו בצל המועט שהגגון פרש עליהם, והגג לפניהם מוצף היה שמש שלפני שקיעתה עד קצה המעקה. מיד מאחוריו התחילו השמים, והלאה למטה ממנו גגות הבתים האחרים.

הרחק־הרחק מעבר לבתים נסתמן קו־הגבול הנע ומקציף בין הים והלאה, הרחק הלאה – קו־הגבול האיתן בין המים והשמים. כאן, על־פני הגג, מתוחים היו כמה חוטי־חשמל עם נוריות מגג חדרו של בנאי ועד קצה המעקה. בפינה כבר נערכו שולחנות אחדים, מזנונים למסיבה של הערב.

‘חיפשתי אותך ביפו’, התחיל האיש הזקן, ‘שם אמרו לי. חשבתי שאתה מתגורר עדיין ביפו. לא כתבת שעברת דירה. בכלל לא כתבת’.

‘לשם מה?’ אמר בנאי בשקט, לא בהתגרות ולא במרירות וללא שום צורך של התרסה. טינתו אל אביו ירדה במחתרת של חייו ושוב לא היתה גלויה לעין ושוב לא הכריזה על עצמה בכל מבט ובכל מלה, כמו לפנים.

‘אני מבין, אני מבין’, מיהר אביו להסכים דרך פיוס, ‘אבל בכל־זאת’.

שרגא בנאי המתין לדעת מהו שהביא אליו פתאום את אביו. האיש הזקן שקע־קפא תחתיו, עיניו מבעד למשקפיו עצומות־למחצה13 כמו מנומנמות, כאילו החיים כולם אזלו מגופו ורק הרוח החליקה והניעה קל־קל את המטפחת השמוטה בין אצבעותיו.

‘שתיקתך מקשה עלי, בני’, יצא מפיו קול יגע, מאומץ, ‘באתי להגיד לך ש… טוב, תן לי סיגריה. באתי להחזיר אותך הביתה, שרגא’.

‘כאן אני בבית, אבא’, אמר שרגא, ולפי תשובתו המיידית והמנוסחת ניכר, כי שיער מראש את אשר עתיד אביו להגיד לו, ‘אין לי שום צורך לשוב לשום מקום’.

‘הבית שלך הוא בחיפה, שרגא. כל הבית כולו הוא שלך, וגם בית־החרושת’.

‘אתה מוריש לי את רכושך בעודך בחיים?’ גיחך שרגא.

‘חזור הביתה, שרגא. מה שהיה היה, לא באתי כדי לברר דברים בינינו’.

‘מה שהיה ישנו’, השיב שרגא, וגם הפעם ללא שום התגרות.

‘בית־החרושת זקוק למנהל, ואני כבר אינני מה שהייתי. המפעל התרחב והוא עומד להתרחב עוד ועוד. הוא זקוק לך, שרגא’.

‘בית־החרושת?’

'כמובן. על עצמי אינני מדבר.

‘אבל אני אינני זקוק לו, אבא’.

‘מה זאת אומרת? בשביל מי הקמתי אותו, בסופו של דבר?’

‘אולי אתה מתכוון לטעון, כי בשבילי?’

‘במידה ידועה, כן’.

‘ואתה בטוח שלא בשביל שיהיה לך צורך להקימו?’

‘אבל זה לא ייתכן ככה! אדם יש לו התחייבויות מסוימות, כל אדם. אזרח כלפי המדינה, בן כלפי אביו. אי־אפשר שהחיים יהיו הפקר’.

‘ואביו כלפי בנו, לא? צר לי אבא שאינני יכול להיענות לבקשתך’.

‘אתה ברחת לך מכל ההתחייבויות וחי לך כאן, תראה איך שאתה חי לך כאן! הרי אי־אפשר ככה, כמו צועני, ללא כל תכלית’.

‘לא מהתחייבויות ברחתי, אבא’.

‘אני יודע! אני יודע!’

‘גם לא ממה שאתה חושב בלבך, כבר אמרתי לך פעם’.

‘אולי אשמתי לפניך, אבל זה לא חשוב כרגע. לא באתי לברר אתך דברים, ואל, בבקשה ממך, אל תעורר אותם מחדש. אני כבר אינני מה שהייתי ובית־החרושת עלול ללכת לעזאזל, אם אתה לא’.

'אה, בית־החרושת. שוב בית־החרושת! תמיד בית־החרושת!

סימן־הקריאה נשאר תלוי זועק באוויר, האיש הזקן לא הגיב. כן, בית־החרושת. כמובן שבית־החרושת. הוא שהיה כל חייו. במו־ידיו הקימו, בחדר קטן ונידח ובו מכונה אחת בלבד. הוא בעליו והוא פועלו היחיד. בו היה עובד מחשיכה עד חשיכה, בו אוכל את ארוחותיו ישר מנייר־העטיפה, ועד שלא נשא את אשתו הראשונה, את אמו של שרגא, אף היה עושה בו את לילותיו. תמיד בית־החרושת. הוא המפלט והוא התכלית. לפני שנולד שרגא ואחרי שנולד. מסביב כבו אורות בתי־המלאכה האחרים וכבר נדלקו אורות־המגורים של הקומות העליונות, אך הוא עדיין שרוי בבית־המלאכה. הוא המייצר והוא סוכנו של עצמו המוכר את שהוא מייצר. תחילה קופסות־פח לנקודות חשמל, אחר־כך פחיות למנגנוני־תריסים, אחר־כך פרצה מלחמת־העולם והבריטים הזמינו אצלו מוצרי־מתכת שונים בשביל הצבא שלהם. היה מסתגל במהירות לדרישות השוק ומשנה בגמישות רבה את מוצריו. בימי־מלחמה מוצרים של מלחמה, בימי־שלום מוצרים של ימי־שלום. באותה תקופה רכש לו מכונה שנייה ותיכף גם שלישית וכבר עבדו אצלו שבעה פועלים. החליף את בית־המלאכה בגדול ממנו, וזה כבר באמת היה בית־חרושת לכל דבר. באותה החלפה גם שינה את שמו ואת שם הפירמה שלו מבודונוביץ לבנאי – עברי יותר וגם מצלצל די טוב. שלא לדבר על עכשיו, עכשיו הוא ממש מפעל ועובדים אצלו עשרים־ושמונה פועלים והפירמה שלו ידועה בכל הארץ. אפילו הצבא מעסיקו ומזמין אצלו הזמנות. במו־ידיו, בעשר־אצבעותיו ממש, יצר את המפעל הזה. הוא את המפעל והמפעל אותו, כמו שאמרו מברכיו בחג מחצית־היובל של בית־החרושת.

בהתאחדות בעלי־התעשייה הוא חבר מכובד ומקובל ויצאו לו מוניטין כבורר־יחיד נבון ובעל כושר־שיפוט בלתי־רגיל. בעל הבחנה דקה, אמרו. בעל שכל ישר, אמרו. כל שניים ניצים שחרו את שיפוטו. שמו ושם מפעלו הלכו לפניו, המכונות בבית־החרושת התרבו והוא החליף את מקום המפעל בשלישית, הפעם לבניין גדול ומרווח במבואות חיפה, וכתובת־ניאון אדומה הכריזה אל תוך העולם יומם ולילה את שם המפעל.

כשם שהחליף בנייני בית־החרושת כן גם החליף את הדירות: שנייה טובה מן הראשונה, שלישית מרווחת מן השנייה. בית־החרושת היה ממלכתו־שלו, הדירה היתה ממלכתה של אשתו המנוחה.

חשבונו בבנקים תפח משנה לשנה, אבל הוא לא שינה ממנהגו, וממש כמו קודם־לכן היה עושה בבית־החרושת מחשיכה עד חשיכה, פותח ראשון ונועל אחרון. צרורו היה פתוח לפני אשתו ללא הגבלה ושכנים ראו בו מן־הסתם בעל חרוץ ומסור. כשם שראו בו אב מסור לבנו, המוליכו, כף־יד בכף־יד, לגן־החיות בשבתות, ללונה־פארק ולכל מקום שילדים הולכים שמה עם אבותיהם, או סתם ככה על הכרמל. כף בנו בכף־ידו, היה גוררו אחריו במין קוצר־רוח, בהול למלא חובתו כלפי יוצא־חלציו. אז טוב, כבר ראינו את הים ועכשיו בוא נלך אל הגינה. אחר־כך ניגש אל הנמל ומשם נסע הביתה, טוב? כל כמה שהיה נמוך־קומה, היה ראשו נשוא למעלה, רחוק מבנו הקטן הנגרר אחריו שם למטה, שותק ומדוכדך. וכאשר היה נדמה לילד כי הנה הבקיעה הארת־פנים כלשהי את הארשת החתומה של אביו, מיד היה מתמלא התעוררות ופוצה פיו ומספר אבא אתה יודע, מוטי השמן אמר היום בכיתה. אבל אבא לא שאל מי זה מוטי השמן ומהו שאמר. אולם בערבי־שבתות, בייחוד בערבי חג ומועד, היה מרבה להביא מתנות לבנו. לאף ילד בשכונה לא היו כל־כך הרבה צעצועים כמו לשרגא. היה לו כל מה שביקש לעצמו, שעון ואופניים, כאשר לאף ילד בשכונה עדיין לא היו שעון ואופניים.

וגם לאשתו נתן כל מה שלבה חפץ, ורק הניחו לי לנפשי. למן היום הראשון שנשאה, לא היתה חביבה עליו. ואחר־כך עוד פחות מכן. צדקנית שכזאת, כל היום שקודה למרק ולנקות ולתקן ולגמול טובות לשכנות. אני האחד שידעתי, כי כל מעשיה הטובים וכל צדקנותה מקורם בייסורי־מצפון על שהיא אשה רעת־לב. שמע לי, אני יודע. כזאת היתה אמא שלך, נוחה עדן. מתקנת וממרקת עד לזרא וגומלת מעשים טובים בלי חיוך, על לב ריקן. מפני שהיתה רעה בנשמתה. וכי מה ערכו של מעשה טוב על לב ריקן? זהו. גם לי לא היה בית, שרגא, ממש כמו לך. אבל לי היה בית־החרושת. הוא היה הניצחון האחד שלי. כבר מלכתחילה היה כך. בריה עלובה, זו אמא שלך. והיא לא ידעה אפילו עד מה היא אומללה. מובן שמימי לא הרמתי עליה קולי. אפילו את הפורקן הזה לא הרשיתי לעצמי כלפיה.

‘אני מתחיל להבין: את כל זעמך שפכת עלי’.

‘אתה היית ילד פרוע וסורר’.

‘באמת כזה הייתי?’

‘כמובן. ואף־על־פי־כן, מעולם לא הרמתי עליך יד, עד כמה שאני זוכר’.

‘ודאי שלא. היו לך שיטות אחרות’.

‘למה אתה מתכוון? אילו שיטות?’

‘גרועות ממכות’.

‘באמונה שאינני יודע למה אתה מתכוון’.

‘אני אזכיר לך. כשילדים ברחוב היו מכים אותי, היית מאשים אותי. כאשר אני הכיתי אחרים, האשמת אותי. תמיד־תמיד האשמת אותי. אף פעם לא הצדקת אותי’.

‘היתה לי כוונה מיוחדת, רציתי לחסן אותך’.

‘לא היה אכפת לי, אילו היית מכה אותי. לפעמים, כאשר הרגשתי את עצמי אשם, אפילו רציתי שתכה אותי. אבל אתה לא היית מכה, זה נכון. אלא שנתת בי מבטים שכאלה, גרועים ממכות. פעם אחת אסרת עלי ללכת עם חברים אל ההר. אני, כמובן, הלכתי וחזרתי די מאוחר וכבר היה חושך. אתה עמדת בפתח – עד היום אני זוכר אותך עומד בפתח – מביט בי, שותק. חמקתי על־ידך ונכנסתי פנימה. הלכת ובאת אחרי. נו, חשבתי לי, עכשיו תעניש אותי. אילו היית מרים עלי יד, אני חושב שהייתי מרגיש הקלה מסוימת. אבל אתה, אתה – לא. לך היו שיטות אחרות. אתה רק הסתכלת בי ושתקת. ועוד איך שתקת. רק הסתכלת ושתקת. אלוהים, כמה ייסרה אותי השתיקה הזאת שלך. היא לא הענישה אותי ולא שיחררה אותי ורק החזיקה בי כמו מלתעות נוראות. כמה התחננתי בלבי – שיכה, שיגדף, שיעניש! אבל אתה – לא. כאילו השתעשעת בי בזדון. התהלכת בחדר חוגג את נצחונך, שקט ומאיים. אני אגיד לך: במקום להעניש, ייסרת אותי. זהו. כזה היית בעיני, רשע מרושע המתענג על רשעותו’.

‘זו היתה כנראה אי־הבנה נוראה’, אמר האב חרש, ‘אני התכוונתי לחנך אותך’.

‘לחנך? אתה התכוונת לחנך אותי, כן? אני אגיד לך: אתה אילפת אותי! כאשר עשיתי את רצונך, בהכנעה ובזריזות, אה כן! רק אז הנחתי את דעתך. אז הייתי ילד טוב. אך אפילו אז לא זכיתי למלה טובה מפיך, אף פעם’.

‘זה לא יכול להיות!’

‘כך, על־כל־פנים, נדמה לי עכשיו’.

‘זה שקר’, הפטיר האב בשפה רפה. את הצעקות שמע הבן, את העיניים הזועמות ראה, אך הוא לא ידע כיצד אביו בא אליו אחר־כך, שעה שכבר ישן במיטתו, ועמד שם אצלו שעה ארוכה מאוד, בחושך, ולבו נכמר על בנו ועל עצמו גם יחד. סלח לי, ילד, אתה אינך אשם שיש לך אבא רשע אומלל כזה. אתה בסך־הכול יתד מקרית ועלובה, שכל אשר נחנק בי, פורץ ונתלה עליה. צר לי שאב כזה זימן לך הגורל שלך. יתום אתה בחייך, ילדי, כי אין לך אב. וכי מה אב אני לך? מוטב אב מת מאב אשר כזה, אני יודע! אני יודע! כל קורטוב של טוב אני קוטל בך ואין בידי להושיע. הנה אני נשבע לעצמי לשנות מעתה ולהבא את נוהגי עמך, ויהיה אשר יהיה. להאריך רוח, לשבת אתך, לטייל לאן שרק תרצה, אולי לתיאטרון־בובות? הנה הגיע תיאטרון־בובות מתל־אביב. מובן שנלך לתיאטרון־הבובות. אבל הרי יודע אני מראש, כי אחרי יומיים ישוב הכול לסורו. שבוי אני, בני הקטן, ואינני יודע בתוך מה. מעגל־קוצים הוא שבוער ובוער ואיננו אוכל. אבל לא זה, אתה רק מין בבואה של דברים ביני לבין עצמי. בעצם לא כל־כך אכפת לי מה שאני וכיצד אני חי ושאני ככה, נגיד, מין תוהו של משאלות. כל זה לא כל־כך אכפת לי, לולא המשפיל והמדכא שבעצם הדבר, כי הנה מבקש לו אדם לחיות כך והוא חי לו כל ימיו אחרת. לא משנה שהאחרת לא ברורה כלל. כמו בעל־כורחו. והרי זה לא כך. כלום אין לי הרשות או הכוח או היכולת, לחיות אחרת? הוא הדבר! לכאורה יש, ולאמתו של דבר אין. כאילו זה לא חשוב כלל ולאיש לא אכפת מהו שאדם חולם וכיצד הוא מבקש לחיות ומה הן משאלותיו. אדם נדרש למלא את חובותיו, וזהו. והרי אני ממלא את חובותי, את כל חובותי כלפי כולם. כל השאר לא אכפת. הזלזול הזה במשאלותיו של אדם, תהיינה אשר תהיינה, הוא־הוא הדבר. אינני מתנצל לפניך, בני, אני מרחם עליך. אולי גם על עצמי. יכול להיות, אינני מתבייש. אבל עצם העובדה הזאת שהנה מבקש לו אדם לחיות דווקא כך והוא חי לגמרי אחרת. ועכשיו, מה? יודע אתה מה אני עכשיו, עכשיו אני משאלות שלא התגשמו. והמדכא בדבר, שגם כך אני הגשמת עצמי ואין שום תוקף לשום קובלנות ולשום טענות, אני יודע. ואף־על־פי־כן איני יכול לעצור וכל חמתי ניתכת עליך, ולכן כל־כך אשמתי לפניך, אני יודע. אני פוצע אותך, ועד עולם לא תהא לי כפרה, אני יודע. כל מה שיצמח ממך, יחול על ראשי. תגנוב, תנאף, תהיה הפקר, תהיה אומלל או תהיה אשר תהיה – אני אהיה אשם לפניך, תמיד ולעולם. את כל זה אני יודע ואין בידי להושיע. מפני שאני רוצח בך את אביך, גם את זאת אני יודע. אפילו תגדל ותסלח, לא תוכל להושיע. לא לי ולא לעצמך. אפילו אני אוהב אותך, בני. ואני באמת אוהב אותך. על־כורחי אני מגחך לשמוע את עצמי מהרהר כך, ואף־על־פי־כן. כי הרי בעצם אני מבקש להיטיב עמך, להיות נדיב־לב ומאריך־רוח ונוטה־חסד – וזה כבר יוצא ככה שכל הימים אני מתקצף ורוגז וצועק. אני שבוי ואתה קורבן, בני. מה, מה, מה אתה מסתכל בי ככה?

הילד הרים את ראשו מתוך שנתו והביט בעיניים גדולות, בשקט רב, באבא הגדול הניצב שם ליד מיטתו, מסתכל בו ושותק.

‘לא קראתי לך’, מלמל בהצטדקות מתוך שנתו.

‘לא לא, בני. ישן. לא קר לך? הנה אכסה אותך’.

תהפוכות האב ערערו את דמותו בלבו של הבן והיא נזדלזלה בו והוא נתיירא ממנה ולא מחל. כי ביקש שיהיה לו אבא חזק מכל העולם המפחיד הזה. וגם מאריך־ברוחו. שיפרוש עליו חסותו ויגן עליו. הוא רצה לעצמו כזה אבא גדול היודע מתי להחמיר ומתי לנטות חסד. שיוכל להתחטא לפניו, שלא יפחד ממנו, שפעמים יסלח ופעמים יעניש, ובלבד שיהא תמיד תמיד איתן וצודק ופורש חסות.

‘עשרים־ושמונה פועלים עובדים שם עכשיו, אתה מבין?’ התלהב האיש הזקן, ‘התחלתי מלא־כלום, מעשר־אצבעותי, כמו שאומרים. הייתי הפועל היחיד באיזה חור נידח, שכבר אינני זוכר היכן זה היה בדיוק. אתה עדיין לא נולדת ואינך יכול לדעת. ועכשיו, ראה! עשרים־ושמונה פועלים. ומכונות. והפירמה שלי ידועה בכל הארץ. רק שהמפעל זקוק לאיש צעיר ובעל־מעוף. חזור הביתה, שרגא. די, מספיק. ברחת וחיית לך כאן שנים אחדות ועכשיו מספיק. נו?!’ דיחק בו בכתפו דרך חבר בחבר, בשובבות־פתאום צנועה מאוד, וחיוך משונה הפציע על פניו ועיקם מעט את הצלקת ליד שפמו, ‘הרי אין זו פעם ראשונה לך’.

‘כן’, נתפש שרגא בלי־משים לחיוכו המשונה של אביו.

‘ברחן שלי’, הרהיב האב את סדק־הידידות שנפער בחיוכו, ‘אתה זוכר את הבריחה ההיא שלך, כאשר בילית את כל הלילה בחוץ?’

‘פעמים רבות ביליתי בחוץ’.

‘נו, רבות זה מוגזם. אני מתכוון אז, במגרש הריק, על העץ. זו היתה הבריחה הראשונה שלך, נדמה לי’.

‘כן’, הפציע על פניו של שרגא חיוך של זכרונות, ‘מה זה היה, בעצם? אולי אתה זוכר?’

האיש הזקן משך בכתפיו.

‘אינני זוכר מה עשיתי, אבל פתאום התחלת לצעוק עלי בחימה גדולה. את זאת אני זוכר. ואני גם זוכר, כי לא הרגשתי את עצמי אשם. ניסיתי להגיד לך משהו, אבל אתה צרחת: שתוק, כך לא מדברים אל אבא שלך!’

‘יכול להיות שכך צעקתי, אבל למה לך להיזכר עכשיו בכל זה? הרי עכשיו אין לזה כל חשיבות’.

‘אתה הזכרת לי’, לא הרפה שרגא, ‘ועכשיו אני כבר נזכר בעצמי. שתוק, צרחת, שתוק! ואני קיללתי אותך, בערבית נדמה לי. לא התכוונתי לקלל אותך, רק כעסתי ודיברתי אליך כמו שהייתי מדבר אל החברים שלי ברחוב. נדמה לי, שהייתי בן עשר או אחת־עשרה. ואז נעלבת מאוד, אחזת אותי בשתי אוזני והשלכת אותי החוצה, אל המדרגות. שמעתי את הדלת נטרקת אחרי ועדיין לא הבנתי מה קרה. עמדתי שם ליד המעקה ואברמוביץ’ ירד מלמעלה, אתה זוכר את אברמוביץ'? הכלב שלו רץ לפניו והא עצמו ירד אחריו. התביישתי ופחדתי וברחתי והשגתי את הכלב. הכלב כשכש בזנבו והביט בי ואני רצתי הלאה, אל הרחוב.

כבר היה לילה ואף ילד לא היה בחוץ. אבל חלונות־הראווה של החנויות למטה וחלונות־המגורים מן הקומות העליונות הפיצו אור רב. משונה כיצד אני זוכר את כל זה עד לפרטי־פרטים. לא ידעתי לאן שאני הולך, אבל הלכתי לאורך חלונות־הראווה. השתהיתי ליד חנות־הספרים והסתכלתי בספרים. היה שם מגדל עגול כזה, שהסתובב על צירו ועליו ספרים, שלוש קומות לגובה. צדתי את הספרים המסתובבים במבטי וקראתי את שמותיהם, ואחר־כך את שמות מחבריהם. אחדים מן הספרים ההם קראתי, ואת האחרים החלטתי לקרוא.

ואז בא מולר, מן הבית השני, ושאל: ‘מה אתה עושה כאן כל כך מאוחר?’ ‘כלום’, לחשתי והתביישתי וחמקתי ממנו אל הבתים אשר מעבר למדרכה. לא רציתי להיפגש עם אנשים המכירים אותי או אותך, ולכן הלכתי אל העצים הגדולים שצמחו מאחורי המגרש. שם שררה אפלה גמורה, כי אורות־המגורים היו רחוקים. רק פנס אחד בודד, שעמד שם על גבול המגרש, ליד הדרך, נידב מאורו גם לכאן, בין העצים. אני אפילו זוכר, כי אותה שעה נראה לי עמוד־החשמל ההוא כמו עץ תמיר ויפה המצמיח נורית מאירה על צמרתו, וחשבתי לי, כי כדאי לנטוע הרבה עצים כאלה, המצמיחים נוריות מאירות.

הייתי ודאי רעב, אבל לא הרגשתי כל רעב. השתופפתי שם אצל העץ, גבי אל הגזע, ותקעתי אצבעותי בחול הפריך אשר למרגלות העץ ההוא. עד עכשיו אני חש על אצבעותי את המגע הצונן והמיטיב של החול הפריך. נדמה לי, כי ניסיתי איכשהו לחשוב על כל העניין, אבל לבי היה מבולבל, וגם כעסתי עליך וחשבתי, כי אינך צודק ועשית לי עוול גדול, והמשכתי לשבת ליד העץ. מאוד רציתי שיהיה כאילו כל מה שקרה לא קרה כלל. מן הסתם ישבתי שם די הרבה זמן, כי בינתיים כבו לאט־לאט האורות בחלונות מסביב ורק אורו של הפנס הבודד עדיין בער שם, על גבול המגרש ההוא. ואז שמעתי מרחוק כי קוראים בשמי'.

‘זה היינו אנחנו. אני ואמא יצאנו לחפש אותך’.

'אני יודע, הכרתי את הקולות שלכם. אבל לא זזתי ממקומי ולא עלה כלל בדעתי לגלות עת עצמי, עכשיו בוודאי שלא. לולא הייתם באים, אתה ואמא, אני חושב שהייתי מנסה לעלות הביתה. אבל עכשיו, כאשר יצאתם לחפש אחרי, ידעתי שאתם דואגים לי ורציתי להעניש אתכם. בייחוד אותך. שידע לו, אמרתי לעצמי, שידע לו. שיפחד. שידאג. שיחשוב כי כבר אינני. רציתי להכאיב לך כמה שיותר. נדמה לי שהייתי מסוגל להרוג את עצמי כדי להכאיב לך.

אתם עמדתם שם ליד הפנס והתכופפתם קצת לעבר האפלה של המגרש וקראתם ‘שרגא?’ ועוד פעם – ‘שרגא!’ ראיתי אתכם ושמעתי את קולכם. פתאום חששתי שעלול לעלות בדעתכם להיכנס לאפלה ולמצוא אותי כאן. ואז התחלתי לתחבל תחבולות כיצד להתחמק מכם. וזה היה כבר כמו משחק, סתם משחק בין נערים, ולבי נרגע קצת. לסוף טיפסתי ועליתי על העץ, עץ־שקמה עד כמה שאני זוכר, והתרווחתי לי שם בין הענפים. עכשיו אתם יכולים לבוא כמה שאתם רוצים, כאן בין כה וכה לא תגלו אותי. נהניתי מהתחבולה המוצלחת שלי ושכחתי את כל הפחדים האחרים.

ואתם באמת באתם, שניכם. חציתם את המגרש ועברתם ליד העץ וקראתם בשמי. קצת בלחישה, כדי שלא ישמעו השכנים, וקצת בקול רם, כדי שאני אשמע. קצת בנזיפה וקצת בחרדה. ואני התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. כי ידעתי שניצחתי אותך, אבא!'

ואחר־כך הלכתם והיה שקט גמור. אתם בוודאי הלכתם לישון ואני כעסתי עליך ולא הבנתי איך אתה יכול לשכב לישון בשעה שהבן שלך נשאר בחוץ, בלילה, ואינך יודע אפילו היכן הוא!'

‘אמא, זכרונה לברכה, דאגה לך מאוד, אבל אני סמכתי עליך שתדע להסתדר’.

'זה לא חשוב. שכבתם לישון ונרדמתם וחדלתם לחפש אותי. כאילו חדלתי בזה הרגע להיות הבן שלכם. זה בדיוק מה שהרגשתי. כאילו די, מעכשיו אין לי אבא ואין לי אמא. ורק אני לבדי בכל העולם הגדול הזה של החושך, לגמרי לגמרי יחידי ואין לי אף אחד בכלל בכלל אף אחד. אפילו לא חבר. כלום.

אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שהייתי באמת בודד. אילו הייתי בוכה – אבל אני לא בכיתי. שכבתי שם על העץ, הענפים דחקו בגבי ולא היה לי כל־כך נוח, לגמרי יחידי בכל הלילה הזה ואתם שכבתם לכם במיטות שלכם וטוב לכם ויחד לכם. מן־הסתם פחדתי, אך העלבון שחלחל וגאה בי עוד ועוד, שהכאיב וגם נתן לי שמחה בלב, השכיח ממני כל פחד. שכבתי שם על העץ וחשבתי, כי מוטב לי לרדת וללכת הביתה ושוב להיות בנך. מאוד רציתי ללכת הביתה. אבל זה נראה לי כמו להיכנע והייתי, כפי הנראה, די עקשן כדי לא להיכנע.

כמה ששנאתי אותך בלילה ההוא! והיה לי רע, וגם פחדתי. אבל איכשהו, גם גאה על עצמי ואמרתי שאשאר כאן עד שיאיר השחר. נראה אם אוכל להישאר כאן לבדי עד שיאיר השחר.

וזה כבר היה דבר חדש. שוב לא הרגשתי את עצמי בודד, כי היתה לי מטרה, וכבר נתון הייתי בתוך ההתמודדות החדשה הזאת, שלא היתה לה, בעצם, שום קשר אתך.

כנראה שהתנמנמתי לי שם למעלה על העץ, כי פתאום הבחנתי שהאפלה נמוגה קצת ואור ראשון של בוקר הסתמן על־פני המגרש. מרחוק־מרחוק שמעתי את המייתו של הים. הייתי, כמובן, גאה בלבי, שהצלחתי לבלות את כל הלילה לבדי בחוץ ובחושך, ואמרתי לעצמי: עדיין לא בוקר. אני אחכה עוד קצת. וחיכיתי עוד קצת, עד שראיתי את שולי־הגג שמנגד מזדהבים בשמש. אז צנחתי בגלישה מן העץ ופניתי דרך המגרש הביתה. מאוד־מאוד נחה דעתי מעצמי והיתה לי הרגשה שמכל הלילה הזה, העלבון, הפחדים, השנאה ותחושת אובדן של אבא־אמא, שמכל זה כאילו נולדתי איכשהו מחדש.

אתה עוד ישנת, אבל אמא כבר היתה במטבח. היא התחילה להציק לי בכל מיני שאלות ואני אמרתי לה: ‘הניחי לי, אני רעב’. אז חיממה לי את ארוחת־הערב מאמש וכאשר נכנסת, כבר ישבתי ליד השולחן ואכלתי. הסתכלת בי ולא שאלת דבר. השתיקה שלך החניפה לי מאוד. הרגשתי את עצמי די בוגר בשביל יחסים של טינה. תתפלא לשמוע, אותו בוקר כיבדתי אותך דווקא משום שנמנעת מלדבר אתי. זה כאילו ראית בי מישהו שראוי להתמודד אתו. שתיקתך ייחסה לי כוח וחשתי היטב־היטב כיצד אני יוצא מכלל ילדות. אני באמת חושב שאותו לילה נגמלתי מילדותי'.

‘אני זוכר היטב את הבוקר ההוא’, אמר האב, ‘לא ישנתי, כפי ששיערת בלבך, וכאשר נכנסתי למטבח וראיתיך, רציתי לגשת אליך, לקבל אותך, לחבק אותך, למחות ככל האפשר את הלילה הארור ההוא מלבך ולהתחיל הכול אחרת. אך כאשר ראיתי אותך שותק, ואת השנאה היוקדת בעיניך, אז לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לדבר אליך’.

‘כן’, אמר שרגא, ‘אני מבין’.

‘מה אתה מבין?’

‘לא, נדמה היה לי’.

‘אני כנראה אשמתי לפניך מאוד’, אמר האיש הזקן והושיט ידו אל חפיסת־הסיגריות של בנו, אך תיכף משכה חזרה ונטל קובייה מן השוקולד שלו. שוב קפא תחתיו, ראשו שקע בין כתפיו, מרפקיו נחו על ברכיו ועיניו עוממות להן מאחורי משקפיו. כך ישב ללא ניע, זקן ושכוח ועזוב מאוד. ורק לסתותיו הרפויות נעו לאטן, במוצצו את השוקולד אשר בפיו.

‘יש מישהו אשר לפניו אולי אשמת יותר’, אמר שרגא, ולא נשא עיניו להביט.

‘לפני אמא שלך?’

‘כן. אני יכולתי לקום ולברוח. נגיד שיכולתי. אבל אמא?’

‘כן’, הסכים עמו האב, ‘היא נשארה אצלי עד יומה האחורן’.

‘אתה לא חיבבת את אמא, מה?’

‘כן, זה נכון, אולי ריחמתי עליה. אבל מנין אתה יודע, היא שוחחה אתך?’

‘לא הכרת את אמא, אם אתה מעלה על הדעת שעשויה היתה לשוחח אתי על היחסים ביניכם’.

‘כן. נראה שזה כך’. ידיו היו מלוכלכות מן השוקולד והוא ניגב אותן במטפחתו הספוגה בזיעתו.

סלח לי אבא, אבל – – אבל אם ככה, מדוע לא התגרשתם? בגללי?'

‘לא’, משך האב ואמר, ‘אתה מבין, היא היתה ההתחייבות של חיי ואיך יכולתי להפר אותה? אחר־כך כבר היתה שייכת אל העולם שלי, ללא כל קשר אם אהבתי אותה או לא. ללא כל קשר ליחסי אליה בכלל’.

‘למה? לאיזו התחייבות, בעצם, אתה מתכוון?’

‘חשבתי שתבין מעצמך’, היסס האב להגיד, ‘זה באמת לא נעים, אבל כיוון שאתה שואל, ועכשיו ודאי שאין טעם להסתיר. היא הרתה אותך לפני שהתחתנו’.

‘באמת?’ צהל שרגא, ‘לא ידעתי כי אני פרי של אהבה!’

‘לא אמרתי שאהבתי אותה’, הבליע האיש הזקן מתחת לשפמו.

‘מובן שלא. וכי יכולתי לשער אחרת’.

‘אז איך יכולתי להפר את ההתחייבות שלי, איך יכולתי? איך יכולתי עד כדי כך לערער את העולם שלי?’

‘שהיה בין כה וכה די מעורער, כפי שנדמה לי’, הרהיב הבן עוז ואמר, ‘זאת אומרת, אם אנחנו כבר מדברים’.

האיש הזקן לא הגיב. ישב כמקודם והחריש.

‘נדמה לי שבעצם אולי השתוקקת לייסורים אלה שהבאת על עצמך על־ידי ההתחייבות שלך’, אמר שרגא, ‘אולי נטלת על עצמך את מה שאתה מכנה ההתחייבות שלך דווקא משום שהתייסרת כל־כך בגללה. היא היתה כמו בית־החרושת שלך. היא הצילה אותך ממשהו גרוע יותר. ואולי גם העניקה לך – – לא חשוב. אינך חושב? מה אתה מחייך פתאום?’

‘נדמה לי שעכשיו אתה מדבר על חייך־שלך, בני, לא על חיי’. כך אמר האיש הזקן, אבל בינו לבינו הרהר, כי יש טעם בדברי בנו. אולי הוא צודק. דבר זה היה כמוס ממני, אך ידעתיו, כך או אחרת. קורבן? כן, כנראה שבלי־דעת השתוקקתי לכך. אולי כדי למשוך הצדקה על חיי. כלום לא כך? נראה שכך'.

‘חיי שלי זה דבר אחר’, התחיל שרגא מחדש, ‘אני ממילא הייתי קורבן, אתה גרמת לכך’.

‘די, אל נדבר בזה’, הפסיקו אביו, ‘זקנתי ואני כבר חי לי כפי שאני חי ואינני רוצה שום בירורים. לא לשם כך באתי אליך’.

‘רגע, אבא. כיוון שכבר התחלנו, הנח לי להגיד לך. לי דווקא נחוץ לדעת. אפילו נחוץ מאוד. ואולי מוטב גם לך שאגיד. הלוא עכשיו אינני מאשים אותך כלל. אולי אני עשוי אפילו להבין קצת. כן, אבא, כזאת הרגשה היתה לי, שאני קורבן של החיים שלך. מפני שהם נכשלו, למרות בית־החרושת. אל תפסיק אותי, אבא אתה הוא שהתחלת ועכשיו אני מוכרח. כל החיים שלך היו כאלה. איך שהיית מתגולל עלי. לפעמים היתה לי הרגשה שבסתר אתה אפילו אורב ושמח לאיזה מעשה שלי, כדי שתוכל לתת פורקן לרוח הנרגזת שלך. איך שהיית עָט עלי, כמו עוף טורף. אתה לא חשת כלל באיזו חימה – באיזו התלהבות! היית מתגולל עלי. איך שהיית צועק ולא היה איכפת לך אם השכנים שומעים ושום דבר. כמו מטורף היית. ואני, הרי בסך־הכול הייתי ילד!’

‘אתה משמיע דברים קשים באוזני’, אמר האב, אך שום איום או כעס לא נשמעו בקולו. והוא נשא את עיניו והן היו תובעות משהו ומצטערות כאחת. ‘לא שיערתי שכל זה ידוע לך. לא שיערתי שעד כדי כך אשמתי לפניך’.

ועוד איך, אבא, שתק שרגא אל עצמו. הרי בסך־הכול הייתי ילד. ואתה התמודדת אתי כמו עם מבוגר. כמו עם אויב. אויבים היינו, זהו. תמיד. אולי כבר למן היום שאמא הביאה אותי מבית־החולים. הרי משום־כך זייפתי את הגיל וברחתי אל המלחמה. והוא חשב לו בגלל האשה השנייה שלקח, בכלל לא. כל כמה שהייתי רחוק מהבית הזה, כן הוטב לי. תמיד. עכשיו אפילו נדמה לי, כי אין זה מקרה כלל שנקלעתי דווקא למחלקת־החבלה. באיזו שמחה – באיזו התלהבות! – הייתי מפוצץ בתים וגדרות ועמדות וכל דבר. איזו הנאה התלקחה בי למראה בית מועף השמימה. יכול להיות, שההנאה הזאת חסרה לי עכשיו. זאת היתה, כנראה, החוויה הכי גדולה בחיי, לראות בית מועף בּבּוּמס גדול ומתפורר לכל הרוחות. כל פיצוץ כזה היה מפוצץ אותי ממך, אבא. הייתי חבלן מצוין, אתה בהחלט רשאי להתגאות בי, אבא. פה־ושם אפילו הזכירו אותי בספרים. החבלן האמיץ בנאי, לא שמעת? בקורס לקציני־חבלה הייתי החניך המצטיין. אבל אחר־כך. כן, אחר־כך. למעשה, לא זזתי מן המקום. העפתי כמה בתים בחיי, זה הכול.

‘אני, אני, לא רציתי בכל השיחה הזאת’, התכרכמו פניו של האיש הזקן במורת־רוח ובאיזו תשישות שירדה עליו פתאום.

על כך לא היה לשרגא מה להעיר.

‘וכל המחשבות האלה’, הוסיף האב, 'לשם מה? למי זה מועיל? מה שהיה היה, די. עכשיו צריך לראות מה הלאה. לשם כך באתי. אם אשמתי לפניך, אז אשמתי. אם אתה יכול לסלוח, סלח. אינך יכול – אל תסלח. סליחתך בין כה וכה כבר לא תועיל לי הרבה. אבל זה לא שייך בכלל וכל החיטוט הזה כמעט לא שייך. בית החרושת – – '

‘אבא, אני מבקש ממך’.

‘אבל אי־אפשר שהוא ייהרס רק בגלל – שמע, אני מסרב בהחלט להעלות על דעתי, שכל מה שהקמתי, ושנינו יודעים כיצד, שכל זה ייהרס! אי־אפשר ככה. יש לאדם איזה התחייבות בעולם, לא?’

‘כלפיך אין לי שום התחייבות, אבא’.

‘אני מבין, אני מבין. אבל מה שאתה רוצה להגיד עכשיו, אינו שייך בכלל לעניין’.

חדל, אבא.אין לי כל עניין בבית־החרושת שלך'.

‘אינני רוצה שיהיה לך עניין בו!’ לא הרפה האב והלך ולבש דמות של אחד קדמון זועם ומוכיח, ‘אינך רוצה בכלל, זהו. במה אתה כן רוצה? אך זהו שהייתי רוצה לדעת, כן. מה פרצוף יש לחיים שלך, שרגא? לכל ההפקר הזה. לכל ה ה… הלא־כלום הזה. טוב, ברחת מהבית, בסדר. אבל לאן? תגיד אתה, אדרבא! לא אשה, לא ילדים, לא שום חובה, כלום! הפקר גמור’.

‘לא ביקשתי ממך שום תמיכה, אבא. אל תטיף לי ואל תציק לי והנח לי’.

‘לא אניח לך!’ התלהב האיש הזקן, ‘אני רוצה שתשוב ותהיה בן־אדם. אתה זקוק לבית־החרושת ובית־החרושת זקוק לך, ואיני רואה כל טעם מדוע תיקבר לך כאן בחור הזה’.

‘טוב לי כאן’, משך שרגא בכתפיו, ‘טוב לי בחיי כפי שהם ואיני רוצה לשנות אותם’.

‘זה לא יכול להיות!’ הכריז האיש הזקן, ‘אתה פשוט אינך יודע לשער מה מזומן לאדם כשנותנים לו לנהל מפעל. הרי זה עולם שלם!’

‘אתה מדבר על המפעל שלך כאילו היה לפחות המדינה כולה’.

‘אינך יודע מה זה מפעל־חיים, שרגא’.

‘אני מציע שלא נוסיף לדבר בזה’.

‘אבל לא יכול להיות שככה זה יסתיים!’ נבהל האיש הזקן, ובלי־משים הזדקף וקם על רגליו.


 

פרק עשרים ושישה    🔗


האיש הזקן חלף על פניו של יוחאי – מוֹעֵד ונרגז וזעף, ואפילו לא הפנה אליו ראשו נכנס מפתח־הגג מזה, חצה את החדר ויצא אל פתח־המדרגות מזה וכבר איננו. קצת נשמעו צעדיו ותיכף נדמו. בבואו היו הפתח והגג שמעבר מוצפים שמש של שקיעה, עכשיו נאספה השמש, והערב כבר היה מנוחש באוויר שהאפיר אל דמדומיו. בנאי בא מן הגג אחרי אביו. נשתהה בדלת, ידיו על המשקופים מזה ומזה ורק הביט ושתק.

בינתיים הריק יוחאי את הסלים על שולחנו הגדול של בנאי, פתח את קופסות השימורים והמלפפונים, צופף את הבקבוקים על הרצפה. ככרות־הלחם היו עדיין מוטלות שלימות, מן הצד.

‘נו, מה אתה אומר, ככרות־הלחם יספיקו אני חושב, לא? גם נקניק הבאתי. ואולי צריך עוד משהו, נגיד, סרדינים, לא? שמע, יוחאי. מה דעתך על כריכים של סרדינים עם ביצים קשות, לא רע, מה? העיקר שיהיה הרבה לשתות. מתחשק לי לראות כאן הלילה כמה פגרים על הגג שלי. שיתבסמו פעם, שיצאו מדעתם, שיתפגרו. שמת לב שאדם מבוסם יש לו תמיד פרצוף נוגע ללב? אני עצמי לא השתכרתי אף פעם עד הסוף, אבל אני אוהב אנשים שיכורים. מתחשק לי שיהיה לילה גדול הלילה. בייחוד עכשיו. רצינו לערוך הילולה וחיפשנו לנו סיבה למסיבה ולא מצאנו והחלטנו להתהולל בלי סיבה. זה היה יפה מאוד מצדנו, אבל הנה נמצאה לנו סיבה די נכבדה, אינך חושב? שמעת ודאי מה שאבא אמר לי ומה שאני אמרתי לו. סליחה, שכחתי להציג אותך בפניו. הזקן ההוא הוא אבא שלי. אז שמעת. די, נגמר. עכשיו מתחילה ההרפתקה האמתית שלי. קודם שילחתי את יהודית, עכשיו את אבא. את כולם. עכשיו אני לגמרי מופקע מכול, מושלם. הידד, שרגא בנאי. עד כאן, ומה הלאה? אח, זו לא ממין השאלה בכלל. האם לא אמרתי לך, כי בעצם אני תופש את עצמי כמו הרפתקה בעולם? עצם קיומי, אני מתכוון. אני – הרפתקה בעולם. גם אתה, כמובן. אבל, זכותך לא להסכים אתי. אני אפילו שמח שאינך מסכים אתי. אולי אנחנו שותים לנו אני ואתה שתי כוסיות, עכשיו, לפני כל הטַארַארַאם. חבל. אז איך זה נשמע באוזניך, כמו הלצה תפלה, לא? אבל, אני אומר לך, יש בכך משהו. ברצינות. הרפתקה נפלאה, אם אתה רוצה לדעת. רק חבל שלא תמיד ניתן להתייחס אליה בקלות־ראש. כשאני חושב לעצמי ככה, אני חש בקרבי קלות נפלאה ואני בתוך הכול ומעבר לכול בבת־אחת. משוחרר מכל מיני קשרים ויכול לקשור יחסים ולהתיר אותם ככה, בפסיק. לפי שרירות־רצוני הגמור, אך ורק. שמע ממני, טמונה בכך חירות נפלאה. אולי קשה לאחרים, פוגעת באחרים, אבל בי עצמי לעצמי? יש כאן שורש יסודי, אני אומר לך. חבל שאינך תופש את הדברים כמוני, יוחאי. אין דבר, אפשר גם בלי שותפים. שמע, דאגת לתקליטים? ומתי יביא דודיק את הנוריות, הרי עוד מעט חושך. אני רוצה לחוג הלילה, אני רוצה שהלילה הזה ייכנס בהם באבי־אביהם. של הנשמה שלהם. שיתחילו למנות את חייהם עד המסיבה הזאת וממנה. שיהיה תאריך. הייתי רוצה שגם יהודית תבוא ותראה. אני רק צריך לטלפן אליה ותיכף תבוא, בטוח. אבל זה בלתי־אפשרי שיהודית תהיה נוכחת. נגמר אתה. שילחתי אותה כמו את אבא. אם יש אשה אחת בעולם, זאת היא. איך שהייתי! כמעט־כמעט נשאתיה לאשה. שמע, אם יום אחד אתחתן אתה, אל תהיה מופתע. אני מקווה שאת ההיא שלך מה שמה לא שכחת להזמין. לא? חבל. לפי פרצופך אני משער שאתה תהיה הלילה אחד הפגרים. אולי אצטרף אליך, נראה. יש מספיק בקבוקים, לפי דעתך? זהו, גם אני חושב שעוד יביאו. חוץ מזה, בקבוק אפשר תמיד לקנות. אז מה אתה אומר? טוב, אני קופץ לקנות כמה קופסות־סרדינים. אולי עוד משהו? הנה נועה באה, בדיוק בזמן הנכון. שלום, נועה, האם אני נראה בעיניך בעל בית־חרושת? בואי, חברה טובה שלי, בואי, גם את הרפתקה נחמדה כמוני. אולי את רוצה לעזור לנו להכין סנדביצ’ים של סרדינים עם ביצים? נפלא, אני מודה לך בשם כל הפיות. התחילו בינתיים לחתוך לחם, תיכף ארוץ ואביא סרדינים. מה את לוטשת בי עיניים כאילו לא ראית אותי אף פעם. פעמיים כבר, אם לא שלוש. מספיק בהחלט, נועה. שכמותנו מכירים זה את זה תיכף ומיד, לא? האם את יודעת להעריך במלל מה זה שלוש פגישות בין שתי הרפתקאות נחמדות כמוני וכמוך? אז טוב, תיכף אחזור’.

‘מה קרה לו?’

‘אל תשימי לב, היו לו חילופי־דברים קשים עם אבא שלו’.

‘אה!’ אמרה נועה בהבנה.


 

פרק עשרים ושבעה    🔗


עמדו שלושתם על המישורת שלפני דלתם, מיכל החזיקה בעזרי ושאוליק פשפש בכיסו להוציא צרור־מפתחותיו. מלמטה עלה קול פסיעות דקות, הולמות בפזיזות על־פני המדרגות, מקפצות ועולות, שאוליק בירר בין הצרור את מפתח־הבית, ומיכל גחנה מעט על־פני התהום שבין הקומות, לראות מי זה עולה שם למטה. ‘עוד אחת מנערותיו של בנאי’, אמרה. שאוליק תקע את מפתחו בנקב־המנעול ואותה שעה הלמו הצעדים מקרוב והוא היסב ראשו להביט.

וכאשר היסב ראשו להביט, ראה את פניה מרחפים כנגדו ממורד המדרגות, בין קומה לקומה, ועד שלא ידע מה, קמה בו מהומה מביכה ומקוטעת. העולָה במדרגות טופפה לה בגמישות ובקלי קלות ועיניה מצומצמות לפניה. וכאשר התקרבה למישורת והבחינה בשלושה העומדים שם ליד פתח־דירתם, נתחייכו פניה באחד מאותם החיוכים הקלים והמרחפים, המאוזנים־היטב, במין פתיעה שלא היתה פתיעה כלל ובמין שמחה שלא היתה שמחה. ועד שלא קראה בשמו של שאוליק, עוד חלפו על פניה אי־אלו גוני העוויות של שפתיים נפתחות וכביכול מהססות להיסגר ולסתותיה היפות והצרות נעו וריסיה רפרפו ואישוני־עיניה מתחתיהם זהרו ונתעממו בהיעלם אחד. ואז קראה בשמו:

‘שאוליק!’

רק זו בלבד, ברכות למודה היטב, מקצועית כמעט. והושיטה בקלילות מתחנחנת זרוע נחשית אדישה, שזופה מעט וצחה, רפויה שכזאת ומתמכרת.

‘נועה!’ צהל כנגדה ותפש את כף־ידה בשתי כפותיו, והוא שבוי עדיין במבוכתו, ‘ובכן זו את!’

‘כל־כך התקשית להכיר אותי? אותך זיהיתי תיכף ומיד’.

עדיין כפה בכפו, העבירה נועה את חיוכה המזהיר ממנו אל מיכל. מיכל עמדה מצומצמת לעצמה ומצפה, כבויה והמומה תחת משחק חיוכיה של זו, והחרישה. הילד עמד אצלה ושתק אף הוא.

‘זו אשתי מיכל וזה הבן’, הציגם שאוליק.

עיניה של נועה אמרו כי היא זוכרת, ומיכל הבחינה בכך.

‘איך התגלגלת כאן בבית הזה?’ התאושש שאוליק.

‘יש כאן הערב מסיבה אצל מישהו, אני מקדימה לעזור קצת’.

‘לבנאי?’ את מכירה את בנאי?'

‘מכירה זה מוגזם. ראיתי אותו פה־ושם. אבל אני באה למסיבה’.

‘אבל’, ביקש שאוליק להגיד.

‘הוי, אני מריחה מסיבות מרחוק’, הפסיקה אותו, ‘יש לי חוש־ריח נפלא למסיבות’. ושוב נתרופפו ריסיה בחנחון שובה־לב ועיניה הביטו בו ובמיכל בקרבת־לבבות חצופה, פתאומית וחסרת־שחר.

‘אם ככה, אז נתראה הערב, גם אנחנו באים’.

‘באמת? זמן רב רב רב שלא ראיתיך שאוליק’.

והיא טופפה לה הלאה על־פני המדרגות, במנעליה גבוהי־העקב, בפסיעותיה המעכסות, בנקישותיה החדות והצרות וההולמות, שגוועו אחר היעלמה כמו הד אחרי הידום הקול. מיכל נכנסה הביתה ושאוליק הלך אחריה.

‘מה היא, נועה זו?’ חקרה מיכל לדעת.

‘נערה אחת מן המלחמה’, הפטיר שאוליק.

‘אינני אוהבת אותה’, הצהירה מיכל, ‘זנזונת אחת, רואים תיכף. איזה מבט שנתנה בך! חשבתי שהיא אונסת אותך’.

גבו אל אשתו ופניו כנגד הספרייה של אבא, הבליע שאוליק חיוך בינו לבין חייו ולא אמר דבר. חיוך זה עצמו נראה לו תיכף נבזותי ושפל והיתה לו הרגשה ברורה שלחייו מסמיקות. אולי מטעם זה לא היסב ראשו ופנה לעבר הספרייה. ועמד לו שם, מעיין בספר. מיכל פתחה את הברזים באמבטיה.

‘תתרחץ, שאוליק, אני בינתיים אאכיל את הילד’.

מיכל האכילה את עזרי ושאוליק התרחץ. אחר־כך השכיבה מיכל את הילד, ושאוליק הכין ארוחת־ערב, לו ולמיכל.

‘קודם אתרחץ, אחר־כך אוכל’, אמרה מיכל.

ממקום שעמד ראה אותה שאוליק מעבר לכתפו בוחנת פניה בראי, אוספת בכף פשוקת־אצבעות את שערה מאחורי עורפה, חוזרת ובוחנת את עצמה מצד זה ומצד זה. הברזים היו פתוחים והמים ירדו כל הזמן לתוך האמבט הגדול. שאוליק ראה אותה מרחוק מתנשלת בחן ובגמישות מחצאיתה וכך, כמו שהיא בתחתוניתה וחולצתה עליה, ניגשה לבחון את המים. תמיד כמו לראשונה. קרוב ומודע ומוחש ואף־על־פי־כן כמו לראשונה. תמיד כמו לראשונה. מוכר, אך אף פעם לא עד לזרא. כמה שלא ידעו – בליטופיו, בעדנתו, בייחומו, ברגיעתו, בסלידתו, בהעמדת־פנים שלו – לעולם אינו יורד לסופו. אינו מפענחו עד תומו, כמה שלא יחושנו, נשאר לו אף־על־פי־כן עלום, לוט מסתורין. ומסתורין זה שלו, המתחדש ונולד, מתרוקן ומתמלא, מתגרה בקוצר־דעתו ומפיח חיות גם בגוף וגם בתשוקתו אליו ומקיימו ומחברו אל טבורו הנעלם של העולם. לכי לדרכך, נועה, מה זה הופעת פתאום.

מיכל הסירה מעליה את חולצתה ועכשיו סגרה את הדלת והתירה מה שנותר על גופה וחמקה לתוך המים. איך שהזאתהי טופפה לה על המדרגות, כמו מאה גברים מסתכלים בה. איזה עיניים נתנה בשאוליק, אלוהים. ההפקרות עצמה נודפת ממנה. נערת־המלחמה, איזו מליצה טפשית. זנזונת, זהו בסך־הכול.

הסתבנה ופשטה זרועותיה ושפשפה את מותניה, ולפתע, לגמרי פתאום, תקפו אותה רחמים על גופה־שלה עצמה. כאילו (ושוב מחדש) הוא עומד בבתוליו. ממש אותה הרגשה, שנתעוררה בה בקרבתו של בנאי. גוף יפה ועלוב שלי. חָשׂוּךְ־חיים שלי. כן כן ומאה פעמים כן. יודעת שזה לא נכון, אבל כזאת הרגשה יש לי. פקעת סגורה בנקיונה בצדקנותה בנאמנותה ב… ב… וכן הלאה. נבזית אחת הופיעה לה על המדרגות, וכבר. כאילו לא די לי בבנאי. הלכה לה אל בנאי, שתלך לה אליו. כזאתהי בדיוק מתאימה לו.

אני יודעת. משום־כך, כמובן. שהרי בסתר אולי ביקשתי להיות כמוה, להיגרף ולפרוץ ולהיסחף אל החיים הרבים אשר מעבר. שיעשו בי מה שהם מבקשים לעשות בי. להיות חומר בידי החיים, מופקרת בידיהם עד כלות ועד מיצוי כל אשר בי. זהו, בעצם, שאני מבקשת, בין שאודה בכך ובין שלא אודה בכך. לבקע אותם ולהגיע אל סודם, שהרי הם בי וסודם סודי. אח, אני לא יכולה יותר, אני נחנקת. עלי לעשות משהו, חוסה עלי, שאולי. אח שאולי. לו יכולתי להיצמד אליך, אתה רואה שאני מנסה כמו בהתחלה, ולהיגאל על־ידך שוב. למה אינך כזה שיכולתי להיגאל על־ידך. כבר אני חשה בטינה החנוקה שגואה בי נגדך, אתה רואה, שוב. ואני כבר חשבתי. והרי יודעת אני, גם עכשיו, שטינה זו לא תועיל כלום והיא חסרת־שחר ואני סתם נמלטת אליה כדי להימלט. הטינה הזאת, אפילו היא, איננה נגדך אלא נגד היותך אישי. נדמה לי שאמרתי משהו נורא, מה כבר יכול להיות נורא. כלום, אינני מעיזה לדעת ואינני מעיזה להרגיש. נחנקת לי ככה בשקט ומנהלת את הבית למופת ומגדלת את הבן שלך. די, מספיק. כבר אני נקייה. הגוף הזה שלי מעורר בי קוצר־רוח מחריד. כאילו מבקשת להימלט ממנו. מספיק. עכשיו נסתפג ונתגנדר קצת ונעלה למעלה. אני מקווה שבלומה תבוא עוד מעט. הנועה הזאת תהיה שם ועוד שכמותה ועוד בנאי והרבה כמותם וכבר אני יודעת שאשב לי בצד, מתוחה והוגנת. ובלתי נסבלת. לכל היותר ארקוד קצת עם שאוליק.

התלבשה ויצאה אליו, מדיפה ריח של סבון. שאוליק כבר המתין לה ליד השולחן. ישבו ואכלו וכאשר גמרו לאכול, הוסיפו לשבת ולהמתין לאמו של שאוליק שתבוא לשמור על הילד.

בלומה באה ואמרה: ‘נו, הנה באתי. אתם יכולים ללכת’. קצת חייכה ותיכף הפסיקה. ושוב היתה חתומה ושותקת. בבת־אחת זקנה מאוד. כאילו לא נוכחת כל צורכה. כאילו שרוייה כאן ושומעת ומשיבה לעניין, אך בה־בעת גם שרויה במקומות אחרים וקולטת דברים אחרים. מדברים אתה והיא שומעת אחרת וזוכרת אחרת ושותקת הרבה. לאחר מות ביקל דיבר שאוליק על לבה שתעבור לגור אצלם, אך בלומה סירבה. הנח לי, אמרה, כל עוד רגלי נושאות אותי, אני רוצה לגור במקום שגרתי עד עכשיו. ככה היתה, אשה זקנה, מיותרת אולי לאחרים, אבל לא מיותרת לעצמה. ‘נו, קומו ולכו, למה אתם יושבים. טוב טוב אני יודעת. לכו’.

‘אם יתעורר ולא יירגע, שתקראי לי, טוב?’

‘לכי לכי. תשאלי את שאוליק אם אני לא יודעת להרגיע ילדים. זוכר, שאוליק?’

‘נלך, מיכל’.


 

פרק עשרים ושמונה    🔗


למטה בחול חנו טנדרים, מכוניות קטנות בנות ארבעה מושבים, ג’יפ או שניים, שתי מכוניות צבאיות, הג’יפ של שאוליק, קטנוע. למעלה על הגג הפיצו נוריות קטנות שלל אורות צבעוניים. לגמרי למעלה ורחוק מעליהם היו מפוזרים כוכבים אחדים. קצתו של הגג מואר היה, אך רובו שרוי באפלה דלילה, שהיתה סמיכה והולכת ככל שמתרחקת ממקורות האור ונמסכת בתהום רבה שהתחילה תיכף אחרי המעקה. מישהו רץ ממעקה למעקה והתפעל: כמו על אונייה בלילה.

בין האנשים כבר התחילה להיות אווירה של מסיבה. הפאטיפון השמיע מנגינותיו, זוגות אחדים רקדו, אחרים עמדו ליד המעקה, מישהו אחד הלך הלאה וכוסית בידו, מישהו אחר עלה במדרגות. יוחאי גור התחיל לאט־לאט להתבסם, לבדו עם עצמו. אפילו לא ביקשו ממנו לסקסס בסאקסופון שלו, הנבלות האלה. אפילו לא נתנו לו הזדמנות לסרב להם. מילא, והריק עוד כוסית. לבריאות, יוחאי גור! נועה סובבה בין הקרואים, מגש עם כוסיות מזוגות על כף־ידה. שניים עמדו ליד שולחן־המזנון ושתו זה עם זה לחיים. עוד זוגות הצטרפו לרוקדים. אנחנו נרקוד ככה כל הערב ולא נעשה כלום דבר אחר. שני קצינים עמדו להם שעונים ליד המעקה, פניהם אל הרחוב. ‘תראה כמה רכב’. ‘כן’. ‘איך שכולם הסתדרו להם עם מכוניות’. השני הסכים עמו. מקצה הרחוב התגלתה ובאה עוד מכונית אחת. תמרנה כה וכה, נדחקה בין כלי־הרכב האחרים ועמדה. המנוע שלה עוד נהם קצת ונדם. ממש התבקש שתשלוף ממחטה ותנגב מעצמה את זיעתה. ‘תראה, אפילו גברי’, ‘מי זה גברי?’ ‘אינני יודע מה הוא עכשיו, אבל בארבעים־ושמונה היה פיגורה מרכזית באיזה מקום’. ‘נדמה לי שהערב מסתובבים כאן כל מיני מי שהיו’. נועה עברה על־ידם ושניהם הפנו אליה ראשיהם ונטלו כל אחד כוסית ממגשה.

התחילה להיות יותר ויותר אווירה של מסיבה.

מישהו הכיר את שאוליק מרחוק ועט עליו בעסק גדול מן הקצה השני של הגג כדי לתת לו שלום רחב ונמרץ וטלטל את כף־ידו, גורף ומעלה זכרונות. שאוליק הציג לפניו את מיכל. ‘ואתה"?’ ‘גם אני’, ‘וטף יש?’ ‘יש’, ‘כמה?’ ‘ככה, לעת־עתה איני מתקשה לספור, אחד בלבד’. ‘ככה. נו, ובכלל?’ ‘לא כלום. גמרתי איזה בחינות ואני עובד קצת ב“מקורות”’. ‘בעצם לא כל־כך ברור לי מהיכן אני מכיר אותך בכלל’, ‘אל תצחיק אותי, הרי נפגשנו במלחמה’. ‘אה’. בנאי בא והזמין את מיכל לרקוד. ‘עכשיו נזכרתי: מיקי, נדמה לי?’ ‘כמובן!’ צהל מיקי ‘איך שכולם שוכחים את כולם’, ‘סלח לי, מיקי, עכשיו אני נזכר יותר ויותר’. ‘הנה אמנונצ’יק בא, אתה זוכר אותו? תראה איזו חולצה הוא לובש. שמע, אני מקווה שאיני מדבר על אחד שאינך זוכר אותו?’ ‘זוכר. מה הוא עושה עכשיו?’ ‘מנהל איזו מחלקה באיזה מקום’.

התקליט נגמר. בנאי החזיר את מיכל אל שאוליק ושט והסתלק לו. עמדה מתנשפת, משתדלת שלא להביט אחריו. גבה נשם את מגע זרועו, עיניה חשו עדיין את מבטיו. שאוליק הוסיף לדבר עם מיקי ושמאלו הקיפה רפויות את מותניה. נאספה אליו ועמדה שותקת.

עכשיו נכנס ברוך ברוך, ידיו בכיסיו. הילוכו היה מהסס מעט ונכלם, כאילו היה חומק לאורך כתלים סמויים. לבוש היה כותונת לבנה מעומלנת, ששרווליה חפותים מעט, ומכנסיים אפורים, מגוהצים למשעי. מאורח־התנהגותו הרפוי מעט ניתן להסיק כי זו כותונתו הטובה היחידה, ואלו מכנסיו הטובים היחידים שיש לו בכלל. ברוך ברוך השיט מבטיו על־פני הרוקדים ועל־פני הניצבים סביב ליד המעקה, וכאשר הבחין ביוחאי גור, הלך אליו. ‘אין לך כוסית, מדוע אין לך?’ קיבל יוחאי את פניו. ‘תיכף’, צהל ברוך ברוך.

אחד משני הקצינים בא והזמין את מיכל לרקוד. ‘אינך רוקד?’ קרבה נועה ועמדה אצל שאוליק. ‘עדיין. היכן את מסתובבת, נועה?’ ‘אני בירושלים’. ‘מה את עושה שם?’ ‘מה שעשיתי בצבא’. ‘האם את יודעת שאת נראית מצוין?’ ‘באמת? תודה. וזאת היא מיכל שלך’. שניהם הפכו פניהם אל הלילה אשר מעבר למעקה. ‘אני רואה שאת זוכרת’. ‘לפעמים אני זוכרת משהו. שמת לב שלא ראיתיך מאז?’ ‘זה משנה משהו?’ ‘אינני יודעת. הנה אשתך חוזרת, חבל. הייתי רוצה לשוחח אתך’. ‘את יכולה לגשת פעם’. ‘תודה’.

מיכל חזרה והם הפנו ראשיהם אל האור. נועה עמדה שם קצת ואחר־כך הלכה לה. מיכל הסתכלה אחריה, אומדת אותה במבט של אשה, בוחן ושופט בהיעלם אחד. מבט קר כמו דין, וחסר־רחמים כמוהו. רואה בהרף־עין את אשר מייחלת לראות וחוששת לראות, לבוש ומתחת ללבוש, כיווני־חן וסתרי מולידם. מקום שעמדה שם, היסבה נועה את ראשה ומבטיהם של שתי הנשים הצטלבו, שאוליק ביניהן. בגלוי מאוד, ללא שמץ של צעיפי חיוך, ששות לחשוף מגרעות ונכונות להודות בסגולות.

‘כאשר אני הולכת, היא באה’, אמרה מיכל. שאוליק החריש. ‘וכשאני חוזרת, היא מסתלקת לה. יש לכך משמעות, שאוליק?’ ‘ודאי, היא היתה אהובה שלי’, ‘אינני אוהבת אותה’, ‘טבעי לך שלא תאהבי אותה’, ‘זנזונת אחת, תראה כיצד היא מעכסת לה. תראה רק איך שהיא מרימה את הריסים שלה, כמו מסך של תיאטרון. כאילו מי יודע מה עתיד להתגלות בה בזה הרגע’. שאוליק שוב החריש. ‘אבל יש בה משהו הראוי לקנאה’, הודתה.

ההוא, ששני הקצינים קראו לו קודם גברי, עמד עכשיו נשען במרפקיו על המעקה שמאחוריו ועיניו ברוקדים. אשתו באה מן הצד השני של הגג ועמדה אצלו, פניה המלוהטים אל האפלה. נאה וחטובה היתה בלכתה ובעמידתה. גברי אמר לה משהו והיא התרגזה מאוד. ‘די, גברי, אנחנו אבודים, זה ברור לי. שנינו ביחד אבודים. זה ברור לי לגמרי’. ‘אבל מדוע את אומרת ככה, מה פתאום?’ נדהם אותו גברי ולא שינה עמידתו, ‘ככה, גברי. ואני בכלל לא כועסת, אבל ככה אני מרגישה. ההערות הנחמדות האלה שלך ובכלל, די’. ‘אבל הקשיבי’. ‘לא, גברי, הנח. פשוט חבל עלינו’. ‘לא כאן, למען השם’. ‘מה זה חשוב. כל אחד לחוד אולי יכול היה עוד איכשהו, אבל אתה רואה, שנינו יחד זה לא הולך. אז למה?’ האנשים אשר מסביבם לא התעניינו בהם. ‘לכל הרוחות!’ גידף יוחאי גור בלב כבד וגם בו לא התעניין איש.

‘את נפלאה’, לחש מישהו באוזני מישהי.

‘שירקדו להם!’ חירף יוחאי גור בהנאה צוהלת ומילא את כוסיתו של ברוך ברוך. ידו רעדה קצת והמשקה נשפך מהכוסית. ‘היזהר’, אמר ברוך ברוך והרתיע את ידו. ‘לא אכפת!’ הצהיר יוחאי גור בהתלהבות. ‘לא אכפת פת פת. בכלל לא!’ זמרר בחימה שפוכה ובעקשנות, כאילו הלם באגרוף סמוי על שולחן שאיננו. ‘לא אכפת לי!’ ‘ועוד איך!’ ‘ודאי!’ ‘ועוד איך אכפת לך!’ ‘לא אכפת לי כלום!’ ברוך ברוך הריק את כוסיתו והסתכל בפרץ רובין ובאשתו השמנה, שהיו רוקדים סחור־סחור. הוא מכרכר בלהיטות ומשלח רגליים והיא תמוכה על זרועו, מתמכרת ונישאת בקצבו של הריקוד בגמישות ובקלות ובחן ופניה סמוקות. ‘תראה אותה, את השמנה הזאת’, התפעל ברוך ברוך. ‘רוקדת מצוין!’ הסכים עמו יוחאי גור. ‘כבר שמתי־לב כי דווקא השמנים הם רקדנים מצוינים’. ‘מדוע אינך רוקד?’ ‘אני, מה פתאום, ואתה?’ ‘אני אגיד לך: בכל מסיבה מוכרח להיות אחד שיושב מן הצד ומסתכל כיצד האחרים רוקדים, לא? ככה זה מוכרח להיות בכל מסיבה. אז הערב אני האחד הזה’. ‘גם אני. הערב אנחנו שנינו’. ‘לחייך, ידידי!’

ויוחאי החזיק בידו את הכוסית הריקה, ראשו הלום, ונערות, כולן נאות וחמודות, היו מרחפות לנגד עיניו, הרבה נערות וכולן נערה אחת. עיניו רואות והרהוריו לעו בכבדות: כל הללו. כל הנערה האחת הזאת.

‘בנאי!’ טפחה נערה אחת קלות בכפה על גבו. היסב אליה את חיוכו מעבר לכתפו וידו אוחזת בזרועה של נערה אחרת. יד אוחזת בזרוע וחיוך נוגע בחיוך וככה היה משוחח עם שתיהן ועם כולן בבת־אחת. שתיהן אשה אחת וכולן אשה אחת – אח, אני טובל בהרבה אשה. וזו שאמרה לי אתמול וכיצד כעסה עלי ההיא באוטובוס וקול צחוקה הרווה של האחרת מהלך עליו קסמי־פיתויים גם בעצם הרגע הזה, כאשר ידו מחזיקה בזרועה של אחת, וחיוכו נוגע בחיוכה של האחרת. הרבה נשים של אשה אחת, הרבה אשה אחת וככה זה נחוץ לי. אני יכול בערב אחד להיות עם נשים אחדות והן כולן אשה אחת, כל האשה אשר בעולם. ‘כן?’ ‘שמע, בנאי, רציתי להגיד לך’. כאילו זה חשוב מה שביקשה להגיד לי. ‘כן? מה רצית להגיד לי’.

‘איזו ארכיטקטורה!’ התפעל מישהו ממישהי.

הרוקדים התחלפו ביניהם והוסיפו לרקוד. והמסתכלים הוסיפו והסתכלו. וכולם הוסיפו ושתו. החלונות מן הבתים הסמוכים כבו והאפלה אשר מעבר למעקה היתה עתה שחורה ותהומית יותר. שום ירח לא עלה בשמים להאירה. מעבר מזה, בצד האפל של הגג, נתלקטו אחדים והיו משוחחים ביניהם. ‘כל זמן שלא היתה לנו מדינה, היתה לנו מדינה. אם אתם מבינים למה אני מתכוון’. ודאי שהבינו, הלוא על כך בדיוק היו מדברים, כל אחד לפי דרכו. ‘אבל עכשיו’. ואף את זאת הבינו. קצת הצדה מהם שפכה נועה את לבה לפני ידיד־נפש משכבר הימים, אחד שהיה מבוגר ממנה בהרבה, ואשר גילתה אותו במפתיע במסיבה הזאת.

‘ודאי!’ הצהירה נועה. ‘בדיוק ככה. הרי גם אתה אמרת שאני יפה רק מפני שאתה רוצה להשיג ממני משהו, לא? אל תתנצל, אינני מתרעמת עליך. הרי אינני טוענת ששיקרת לי, בעצמי אני יודעת שאני יפה. אז מה? אם אני יפה, אז מה? אז אני מין פרח שכזה שכל אחד בא וקוטף אותי, סתם כך? בלי כל תמורה, רק מפני שהחניף לי והצהיר כי אני נאה בעיניו? כן? שילך לו! אני יפה ואני יודעת שאני יפה ואני רוצה לקבל את מלוא התמורה בעד היופי שלי, כן. בדיוק מה שאני שווה. אני יודעת את ערכי, אינני תמימה. אפשר כמעט לומר שאני בעלת הכרה על הגוף שלי. ואני, שמע: כן, אני עושה בו שימוש, מפני שאני יודעת בדיוק את ערכו. מה? לא, לא לכך התכוונתי. אינני מוכרת אותו. זה – לא. אני רק דורשת מה שראוי לי ומגיע לי, כערכו. אינך מתחלחל? טוב. אני אוהבת שלוקחים אותי לכל מיני מקומות־בילוי מפוארים והדורים, כשהם יפים ולבושים נאה ואני יפה ולבושה נאה והכול סביב הדור ומפואר. נחוץ כמובן, שגם ארגיש כלפיהם יראת־כבוד. ככה, זה מוסיף. אתה מחייך לך ואני בכלל אינני יודעת מי כאן המנצל, הם או אני. לדעתך, זה זנות? תכאיב לי, אם תהיה סבור שכן. זונה הולכת עם מי שמרבה במחיר, אני לא. אם דק־הבנה אתה, אז תבין. לא, ודאי שלא. וכי דיברתי על אהבה? את הגברת הזאת אינני מכירה בכלל. על הגינות דיברתי. ואני רק מכירה ויודעת דברים שאני אוהבת, זה הכול. שמע, על תעווה את פניך החמודים בסלידה כזאת, אינני כל־כך גסה כפי שאני נראית לך. אני גם יכולה להיות עדינה מאוד, לידיעתך’.

‘אני בטוח’.

‘ורכה ומתמכרת וחולמנית, כאשר אהבתם’.

‘אני יודע, נועה’.

‘אז לך לכל הרוחות, אם אתה כל־כך יודע. מה אני מציגה לפניך את כל סגולותי, כאילו אני סוחרת ביופיי. נדמה לי שאמרתי משהו גס נורא, לא? בינינו לבין עצמנו, זה די נכון, אם אתה רוצה לדעת. כל אחת ככה – אומדת, משווה, משערת, מסתכנת לפעמים. רק אם משמיעים את זה, ככה, בקול רם, זה נשמע נורא, אני יודעת. הרי בדיוק כך. אני רק אומרת בקול רם מה שכל אחת חושבת לה בלבה. ואולי אפילו לכך אינה מעיזה. שתדע לך: כל אחת אומדת את עצמה ודורשת את מלוא התמורה לסגולותיה, ביודעין או בלא יודעין, לא חשוב. ורק כאשר אינה מקבלת את שהיא ראויה לקבל, לדעתה, היא צווחת אוי לי, וי לי, אומללה ועלובה אני. בזמן האחרון אני מתחילה לאהוב דווקא את הקולרם הזה, כמו להכעיס. אני יודעת כי השתיקה יפה לו, אבל דווקא. לא אכפת לי להיות הקולרם של מחשבותיהן הכמוסות של הנערות האלה. בעצמי איני יודעת למה, אולי מפני – אבל לא, אני חוששת להגיד. תגיד, כבר רואים בי שאני מתחילה להיות זקנה? הרי באוזניך אני מדברת כאל ידיד, סתם ידיד, לא כאל אחד שבא בחשבון, לפניך אינני מתחנחנת. אל תיעלב, בבקשה. לא כל יום אני גלוית־לב כל־כך. גם לא בכל פעם שאני שותה. אז תגיד, זו לא מין נקמנות משונה? תראה, אתה מכיר את הבחור הנחמד ההוא שעומד שם? כן, שאוליק. הוא נחמד, לא? לא חשוב, שמע הלאה. אז מה רציתי להגיד, הרי רציתי להגיד משהו. כן. מה שמציק לי הוא זה, שבאלה הרוצים בי, אינני שמחה כלל. אבל אלה שאינם רוצים בי, מוציאים אותי מהדעת. הם כאילו שוללים את קיומי לכל הרוחות. כל מישהו שעובר על־ידי בעיניים לא רואות, מיד אני מרגישה כאילו הוא שולל אותי. מדוע אינך מבין? עד היכן הגעתי, אלוהים. ואינני נחה ואיני שקטה ואני מסוגלת לעשות מי יודע מה ובלבד לעורר את תשומת־לבו אלי – חיוך, מגע, משהו. כן, ניחשת. בכלל לא חשוב מי הוא. ומיד לאחר שאיש כזה מתחיל לרצות בי, כשאני בטוחה בכך, כבר אין לי כל עניין בו. כבר הוא שייך לאלה שמאחורי גבי, לאלה שרוצים בי, לאלה שכבר לא אכפת לי. וכבר אני יוצאת לי שוב לשחר אחר החדשים, האדישים, הבלתי־יודעים אותי עדיין. והרי כל העולם עדיין איננו יודע אותי. אינך חושב שאני חולנית במקצת? באמת שלא? יפה מצדך. אפילו אם אתה משקר לי, אתה חמוד ואני מודה לך, לא לא! לא לך התכוונתי, אסוף ידך מהמותניים שלי. כבר אמרתי לך כי אתה לא. באמת אינך חושב שאני קצת חולנית? אני אוהבת את הטנגו הזה. בוא לרקוד, רוצה?’

‘אתה מוכרח לקחת ואתה תקח!’ לחש יוחאי גור בקול רם באוזניו של ברוך ברוך, ובפניו עמדה עווית מיוסרת ותקיפה. ‘אתה שיכור גמור יוחאי’. ‘סתם מונח לו. אתה תקח, תסיים את לימודיך, תהיה עורך־דין ותגן עלי’. ‘כמובן, את מי רצחת?’ ‘זה בכלל לא חשוב, אני זקוק מאוד שתגן עלי’. ‘בוא נפתח תיק’. ‘שמע, כסף שמונח לו בלי כל שימוש, הוא כסף נפשע’. ‘אתה שיכור גמור, יוחאי’. ‘ודאי שאני שיכור, אבל אני יודע בדיוק מה שאני אומר. אתה מוכרח שתקח מידי. נחוץ לי מאוד שתקח’. ‘גם אתה?’ ‘כמובן. מה?’ ‘אז גם אתה’. ‘עשה טובה ועזור לי קצת להבין, טוב?’ ‘ישנה אחת, שרינה, ואני תמיד אומר לה קחי, שרינה, אני מוכרח שתקחי. למעני. אני מבקש’. ‘מי זאת שרינה?’ ‘האשה שלי’. ‘מה, יש לך אשה? שמעו!’ וכבר יוחאי גור קפץ ועמד, ידו מושטת לעבר הרוקדים, נכון להכריז בזה הרגע הודעה חשובה וחגיגית. אך ברוך ברוך משכו בזרועו והושיבו חזרה. ‘שב ושתוק, אתה לא הבנת שום דבר. פעם אחת היתה, עכשיו לא. אבל כל חודש אני נותן לה כסף, מוכרח שאתן לה’. ‘מוכרח שתקח, ברוך ברוך. כאשר יהיה לך, ואתה תגן עלי, אז תחזיר לי’. ‘אז גם אתה’. ‘ודאי שגם אני! כולנו. חבל שמאשה איננה, הייתי רוצה שתראה’. ‘מי זאת מאשה?’ ‘איך זה שאף אחד לא הזמין אותה, חבל’. ‘מה היית רוצה שתראה?’ ‘שתראה! שתראה!’ התלהב יוחאי גור. ‘ודאי!’ ‘מה אתה צוחק לך פתאום?’ ‘טוב לי’ ‘מה פתאום?’ ‘ככה. העולם הוא עכשיו בעיני כמו אדם־ענק מן האגדות ואני משוטט לי בשביליו ומסביב ללב ובמקומות אחרים. אינני רואה את חיוכו, אבל אני חש עכשיו שמאיזה שהוא מקום בפנים הוא זורח אלי’. ‘נפלא לראות אותך שיכור, ברוך ברוך’, סיכם יוחאי גור.

כבר חלפו שעות אחדות והכול כשהיה. כל הזמן רקדו, שוחחו, שתו, הלכו לשם והלכו משם והלאה. שניים נזדמנו בצד, ואחד מהם אחר: ‘אח, כאן כולם זכרים ונקבות’. ‘בכל העולם כך’, אמר השני. ‘כו–ל–ם רק זכרים ונקבות ושום דבר אחר’, נתעקש הראשון. שאוליק רקד עכשיו עם מיכל. ליד הפתח נתלקטה לשעה מהומה של אנשים מצטופפים לראות. גם כל האחרים, לאורך המעקה ובין הכסאות והשרפרפים, נשאו עיניהם להביט. מתוך המהומה נחלץ ויצא איש צעיר מחויך ומסביר־פנים. מכל־מקום קיבלוהו בברכה. האיש הצעיר הטיל כמה צעדים על־פני הגג. לאחדים הושיט יד, אחרים הקדימו והושיטו לו ידיים. הוא היה מבוסם קצת ועליז ופניו הבריקו. לבוש היה חליפה קיצית נאה ומהודרת, שהתאימה לו מאוד. הוא ביקש להגיד משהו, אך בנאי הקדימו: ‘היכנס ואל תתנצל, נסלח לך’. ‘תבין, הייתי מוכרח להיות שם, השר’. ‘הרי אנחנו מבינים!’ כמובן, כמובן. והוא הפקיר את עצמו בידי בנאי והניח לו להובילו, משתדל כל הזמן להצניע ככל האפשר את הסגולות, שמעמדו ומשרתו מעניקים לו, כדי להיות ככל האפשר פשוט וחביב כמו כל אחד אחר. אבל בה־בעת היה מקפיד היטב־היטב, שירגישו כיצד הוא משתדל. באורח כזה התפנה סביבו מרחב די גדול ובלי משים משך את תשומת־לבם של הקרואים, של המיודעים לו והלא־מיודעים כאחד.

‘מי הוא האיש הצעיר הזה?’ שאלה מישהי את מישהו. ‘הוא? הה, חביבתי! איש גדול במדינה’. ‘במה הוא כל־כך גדול?’ ‘אינני יודע בדיוק, פקיד בכיר במשרד־האוצר, נדמה לי. מומחה גדול, יד־ימינו של השר’. ‘ככה’. ‘כן. הוא מלווה את השר בכל מסעיו ובכל משא־ומתן שלו’. ‘אז מה הוא עושה כאן?’ ‘כנראה מתחשק לו, לאיש כמוהו, לרדת לפעמים אל העם. חוץ מזה, בנאי הזמין אותו’. ‘ככה. יש לו גם שם?’ ‘כמובן: אלכס’. ‘אלכס? ככה פשוט, אלכס?’ ‘לא, את מבינה, זה היה שמו מן הימים ההם. עכשיו קוראים לו ברק. גבר מוכשר מאוד, אומרים’.

אלכס מן הימים ההם וברק של הזמן הזה הושיט ידו ליטול כוסית ובשעת מעשה הסב פניו לשוחח עם מישהו. הוא דיבר בעגה מובהקת של ילידי הארץ ואף לא פעם אחת טיבל דבריו במלים אנגליות, כפי שניתן היה לצפות מצעיר כמוהו, שעשה שנים אחדות באנגליה וגם עכשיו הוא מרבה להסתובב בעולם.

המנגינות התחלפו וחזרו על עצמן, הרוקדים התחלפו ביניהם וחזרו ונפגשו והוסיפו ורקדו. כל הזמן. מי־נהר גואים, עוברים, נשפכים לאיזה מקום, נעלמים. אבל אחרים באים כדי ללכת בדרכי הראשונים, והזרם עצמו מתקיים כל הזמן. רצוף, תמידי, איתן בזרמו המתקיים. ורק מסביב, לאורך המעקה, ליד המזנון ובשוליים – נעו אנשים אחדים, כמו פסוקים בודדים שנתלשו מאיזה מקום. נשתהו, ניסו לקשור הבנה זה עם זה, השיקו כוסיות, הסתכלו ברוקדים, הלכו הלאה. הללו ששוחחו קודם־לכן בצד האפל של הגג, הוסיפו לשוחח. קצת אנשים התלקטו סביבם לשמוע וגם פרץ רובין ושאוליק עמדו שם.

‘אז מה’. לטש אחד עיניים ואמר, פתאום לגמרי, ‘באמת ככה’. ‘כמובן’. ‘אבל אם ככה’, ניסה הראשון להסיק מסקנה כלשהי, אך שלישי נכנס ואמר: ‘אני אגיד לכם: קחו דוגמא מהאדוקים. הרי מבחינתם לגמרי לא חשוב אם יש אלוהים בשמים ואם אין, לא? העיקר – אתה מאמין או שאינך מאמין בו. נניח שאין. כלום משנה הדבר כלפי מי שמאמין בו? הוא הדבר. לא לאלוהים, לאמונה אתה זקוק’. ‘דווקא אני?’ ‘סליחה, חשבתי שגם אתה’. ‘כמובן שגם אני. חשבתי שרק אני’. ‘אה, כבר הגעתם לאלוהים’. ‘דיברנו על אמונה’. ‘אמונה במה?’ ‘זהו, הוא טוען כי דבר זה לא חשוב בכלל במה שמאמינים, העיקר שמתחולל בנפש אותו משהו שקוראים לו אמונה’. ‘כמו המשיח’. ‘מה פתאום משיח, איזה משיח?’ ‘שהיהודים המציאו, עם חכם היהודים, המציאו משיח שלעולם לא יבוא ודווקא משום כך מאמינים בו בהתלהבות’. ‘אז שוב, העיקר האמונה, חזרנו להתחלה’. ‘כשאני רק נזכר איך שדיברנו פעם’. ‘איך שהכול השתנה’. ‘השתנה ולא השתנה’. ‘למה אתה מתכוון?’ ‘לאותו דבר עצמו’. פרץ רובין ושאוליק שתקו והקשיבו. ‘לכאורה לא כלום, אותן משימות כמו אז’. ‘מי מדבר על משימות’. ‘תיכף. הן עצמן לא השתנו, מבחינה אובייקטיבית אני מתכוון. אבל מקומן בלב האדם השתנה. זהו. הן היו משאת־נפש ועכשיו, מה? עכשיו הן בקעה להתגנדר בה’. ‘אף פעם לא היו משאת־נפש, אלא שהיו אישיים מאוד וכל הבעיה, גם עכשיו, היא אישית לגמרי’. ‘אולי. אבל אישית הנוגעת להרבה הרבה אישיים’. ‘לכולם, אולי’. ‘לי לא’, פרץ ואמר פתאום פרץ רובין, ‘הקשבתי לכם כל הזמן ואני רוצה להגיד לכם, כי כל זה היה טוב ויפה כל זמן, שהמדינה – נדמה לי כי בה אתם מדברים, לא? – כל זמן שהמדינה היתה בגדר של שאיפה. אבל עכשיו? עכשיו, כאשר אני שומע מישהו מדבר על אמונה, איני מבין למה הוא מתכוון בכלל. כשלעצמי, איני זקוק לה כלל. אני חי לי את חיי בעבודה, בין חברים, ובכלל. מה עוד צריך? היכן יש כאן מקום לאמונה בכלל? לומר לכם את כל האמת?’ ‘אך ורק את האמת ואת כל האמת’. ‘שתוק, נתי’. ‘אז מי שצוֹוֵח אמונה אמונה, נדמה לי שכואב לו במקום אחר לגמרי’. ‘וזה כל־כך פשוט?’

‘אח, כמה אתם גאונים ליצור לכם בעיות בכל מקום’, נשמע פתאום קול חדש והמשוחחים היסבו פניהם וראו את אלכס, הוא ולא אחר, יד־ימינו של השר, עומד מעליהם ומחייך ובנאי עומד לידו. בכלל, רק עתה הבחינו, כי בינתיים התלקטו סביבם רבים, הללו יושבים והאחרים ניצבים מסביב וכבר הם חבורה גדולה. ‘הם לועסים זכרונות ומקנחים במרירות’, ביטל אותם פרץ רובין בלחישה באוזני שאוליק. ‘אתה צודק, פרץ, אבל תן לשמוע’, התנער ממנו.

‘זהו בדיוק, אם אתם רוצים לדעת. אנחנו הווה מחורבן, אך ורק. אתם יכולים לנסח איך שאתם רוצים, אבל זו כל הבעיה כולה. אי־איזה הווה הוא זה, ששום עתיד אינו מפרה אותו? זהו. אנחנו זקוקים לעתיד לא כל־כך כדי שנתגשם בו, אלא בשביל ההווה שלנו. שיהיה קיים בשביל ההווה בחינת משאת־נפש, קיום של משאת־נפש בלבד, לא חשוב. כדי שההווה המחורבן הזה לא יהיה הוא־עצמו־בלבד’. ‘האם אתה מרגיש שהפכת את היוצרות?’ ‘בכוונה! הרי לכך בדיוק אני מתכוון! ולא אכפת כלל אם יהיה זה מין עתיד שלא יתגשם לעולם. העיקר שיהיה קיים. גם אלוהים אינו מתגשם אף פעם, וכמה’, ‘שוב אלוהים’. ‘שתוק, נתי’. ‘וכמה הוא מיטיב עם המאמינים בו, שאלו את האדוקים ותדעו’. ‘אז מה, אתה מטיף לעתיד שיהיה14 קיים בחינת תקווה או געגועים בלבד?’ ‘כן. הרי אני מדבר על ההווה. בזה כל ערכו של עתיד כזה, עליו אני מדבר. שיהיה קיים בבחינת געגועים בלבד. וכל זמן שיהיה כזה – – –’, ‘לפי דבריך יש כמעט להצטער שקמה לנו המדינה, אם הבנתי אותך נכון’. ‘להצטער זה, כמובן, מוגזם מאוד, אבל אין ספק כי קודם, כאשר לא קמה המדינה, היתה לנו הרבה יותר מדינה, כפי שכבר אמרתי קודם. כמובן, לזה אני מתכוון. אלא מה, צריך לראות כל דבר בגבולותיו. המדינה אינה משאת־נפש, ואיוולת היא, לדעתי, לבקש להיפתר בה בכל הבעיות’. ‘זהו בדיוק’, אמר עכשיו אלכס, ‘החבר הזה, שאינני מכירו, צדק מאוד מבחינה מסוימת. וכי מה סוף־סוף רציתם, אתם ועוד מאוכזבים רבים אחרים? צריך לראות מה שיש בה ולמה היא נועדה, ולא לבקש בה פתרונות, שמטבע ברייתה איננה עשויה לפתור. זו כל הטעות שלכם, רבותי. המדינה יש לה השפעות שונות ומרחיקות־לכת על כולנו. אבל בטווח ארוך ולא כל־כך פשוט, וזה גם די נמהר, לנסות להרגיש בהן. יותר מדי ראיתם במלחמה עניין פרטי ואישי מאוד ולכן אתם כאלה’. ‘ואתה לא, אלכס?’ ‘טוב, גם אני. מה זה משנה? צדקת מאוד, חבר. אי־אפשר שמדינה קיימת תמלא נפשו של אדם כמו השאיפה למדינה. אל תשכחו שמדינה איננה דת ואין היא יכולה למלא את חיינו. מבחינה נפשית, אני מתכוון. היא עובדה, היא מסגרת, היא כל מיני דברים. אולי גם תפקיד או חובה, אבל מדינה קיימת איננה יכולה למלא תוכן נפשי בחייו של מישהו, תבינו!’ ‘מוזר מאוד לשמוע דברים אלה דווקא מפיך’. ‘מדוע? אני יודע את מקומי. תבינו, היא חדלה להיות שאיפה ואם תרצו, בזה נאמר הכול’. ‘זה אולי הנאום העצוב ביותר ששמעתי מעודי’. ‘אם ככה, אז מה יש לנו? מה נותר לנו? מה נותר לך, בנאי?’ ‘מה פתאום אתה פונה אלי?’ ‘לבנאי נשארו הנערות להתנחם בהן’. ‘תפסיק. כן, בנאי? אל תתחמק’ ‘נשארו לי החיים שלי, מה אתם צוחקים? אני מדבר בכובד־ראש’. ‘שמעו, בנאי מדבר בכובד־ראש’. ‘בהחלט. חיי. הקיום שלי. איך שאני מרגיש וכיצד אני קיים, זה הכול’. ‘נו, באמת, בנאי, כיצד?’ ‘חדל’. ‘שמעתם? חד ופשוט וחלק’, שוב התערב אלכס, ‘אבל קודם־כול צריך לראות כל דבר במקומו, אחר־כך מותר לראות איך כל דבר איננו פשוט כל־כך’. ‘הגידו, מישהו מכם יודע בכלל במה מדובר? אני כבר לא’.

‘חדל, בבקשה ממך, חדל!’ נשתחל ונשמע לפתע קולה של נועה מן הצד השני של הגג, ‘כאשר אתה מנסה להיות רציני, אתה פשוט מגוחך. מוטב שתספר איזו בדיחה’.

‘אז לשם כך למדתי?’ הטיח ברוך ברוך. ‘שילך!’ צווח יוחאי גור, ‘שילך פרץ רובין זה לכל כל כל השדים והרוחות!’ פרצופים החלו לרחף כנגד פניו, אחד בוכה מן השני, אחד צוחק מן השני. שיניים חשופות ושפתיים משונות בצחוק ובבכי, עיניים מרושעות ואומללות בצחוק ובבכי. ‘יצא לו מכל העניין הזה חד וחלק’. ‘איש גדול, פרץ רובין’. ‘כן’. ‘לחיי פרץ רובין! לחיי פרץ רובין!’

‘אז ככה’, משכה צילה את מיכל הצדה ולחשה לה, ‘הם כבר הודיעו לי’. ‘כן? נפלא! אני אלך אתך!’ הכריזה מיכל בנכונות רבה. ‘בשבוע הבא, ביום רביעי’. ‘ילד או ילדה?’ ‘ילד’. ‘ואין לך כל מושג מי הם ההורים?’ ‘כל מושג. ככה זה אצלם, תנאי מפורש. הם אינם יודעים עלינו ואנחנו שום דבר עליהם’. ‘טוב, אנחנו נלך ונקנה כל מה שדרוש. מה מה קרה, מדוע את ככה, צילה?’ ‘זה לא יהיה מוזר, להופיע פתאום בבית עם תינוק? מה מי מו, איש לא ראה, ופתאום – תינוק!’ ‘שטויות’. ‘יש לי הרגשה נוראית כאילו התינוק הזה חותם את כשלוני’. ‘מה כישלון יש כאן, צילה?’ ‘כאילו אני מאשרת אותו במו־ידי’.

‘ציבור שאין בו אמונה, סופו שהוא מתפורר ליחידים. בימי המלחמה – –’. ‘היוצא מדבריך שאנו זקוקים שוב לאיזו מלחמה?’ ‘חלילה!’ ‘מה אתם כולכם מדברים ככה כאילו פגעו בכם, העליבו, לא קיימו מה שהבטיחו? לא הבטיחו שום דבר’. ‘עכשיו אתה מדבר כמו פקיד’. ‘הנח, מה רע בפקידים? גם שר הוא פקיד, לא? גם השגרירים שלנו, גם נכי־המלחמה היושבים בלשכות־המודיעין. גם המורות. גם אלכס ברק. פקיד טוב ומסור חשוב לנו לא פחות מ…’. ‘ממי?’ ‘מכל מיני’. ‘נדמה לי שהוא מתכוון אלינו’. ‘הנח, אני אגיד לך למה: מפני שהפקידות איננה תפקיד אלא מהות’.

‘כל־כך עצוב’, אמר פתאום ברוך ברוך. יוחאי גור הסכים עמו ושניהם השיקו כוסיות. ‘תראה, כבר קמים ללכת’. ‘כבר?’

הרוקדים התמעטו. פה־ושם קמו והחלו להיפרד. אלה שנשארו, נשארו עוד קצת. הפאטיפון ניגן, אבל איש כבר לא רקד. כבר התחילו להרגיש לאט לאט איך שהמסיבה נגמרת לה. המנגינה המיותמת המשיכה להשמיע את עצמה, אפילו לא נתבקשה על־ידי אף אחד. שוב קמו אחדים והלכו להם. ואחר־כך עוד אחרים. לסוף לא נשארו על הגג אלא דרי־הבית בלבד.

‘מה זה, לא נלך לישון הלילה?’ קבלה מיכל.

מעבר למעקה היתה העיר עזובה לנפשה וכוכבים גדולים ורבים היו זרועים מעליה, כך סתם.

‘אולי יש למישהו חשק לטייל קצת?’ הציע בנאי.

‘עכשיו?’ התמיהה צילה.

אבל ברוך ברוך ויוחאי גור הצטרפו אליו, כמובן, תיכף ומיד.

‘מה השעה בכלל?’ שאלה מיכל.

‘מי יודע’, צהל יוחאי, ‘אז בואו נלך’.

שאוליק נתן עינו במיכל.

‘אני לא, אבל אם מתחשק לְךָ, לֵךְ’, אמרה לו.

‘היכן נועה?’ שאל בנאי.

‘הסתלקה לה עם אחד’.

‘אז בואו נלך’.

הלכו בנאי ויוחאי גור וברוך ברוך. שאוליק ופרץ רובין נגררו קצת אחריהם, צילה עשתה כמעשיה של מיכל ועלתה הביתה. הרחובות היו ריקים. המחסנים והחנויות סגורים, ובתי־המגורים כבויים. הבתים האפלים נראו כמו מחילות קבורות מתחת לאדמה. הם הלכו במפוזר על הכביש, ידיהם בכיסיהם.

‘היתה מסיבה נחמדה, לא?’ התעניין בנאי.

‘מסיבה כמו כל המסיבות’, קיצר לו ברוך ברוך.

‘מה להגיד לכם, די מחורבן על הנשמה’, הכריז יוחאי גור.

‘שקט, על כך לא מדברים בקול רם’, התערב פרץ רובין.

‘לכל כל כל כל הרוחות!’ אמר יוחאי גור.

‘מדוע אתה מקלל?’

‘אינני מקלל, אני מביע את דעתי’.

‘הרי היתה מסיבה נחמדה, לא? השתעשענו ושתינו, אז למה אנחנו ככה, הגידו’.

‘אתה שיכור’.

‘ודאי שאני שיכור, אז מדוע אינני שמח? אתם חושבים כי שתיתי כדי להיות עצוב?’

‘לכל כל השדים והרוחות!’ קילל יוחאי גור.

‘כבר שמענו את דעתך’.

‘לא, אתם לא מבינים’, קָבַל יוחאי גור.

‘השמחה היא כנראה כישרון מיוחד שאנחנו חסרים’, חיווה ברוך ברוך את דעתו.

‘שתלך לה השמחה לכל הרוחות והשדים!’ התלהב יוחאי גור, ‘אני עוד מעט אשתולל או אכה את מישהו, או – – – אני רוצה לשתות!’ סיים לפתע בהכנעה גמורה.

‘קח’, הושיט לו בנאי בקבוק.

‘אתה גאון’, שיבח יוחאי גור בפניו ונשתופף במקום שעמד שם על שפת־המדרכה והגיש את הבקבוק לפיו. האחרים נשתופפו על־ידו וכנגדו, על עצם הכביש הריק. יוחאי גור לגם לגימה ארוכה והעביר את הבקבוק לאחרים. כולם החרישו, פרץ רובין ושאוליק שתקו במיוחד.

‘היכן כל הנערות שלנו?’ צעק בנאי, ‘איך זה יצאנו בלי נערות?’

‘שתלכנה לעזאזל’, אמר יוחאי גור ברוח נמוכה ומחה את פיו.

עכשיו הם לא צחקו ולא דיברו ולא קיללו. הבקבוק עבר מיד ליד וכולם שתו בדממה גמורה, מתוך איזו שלווה נינוחה של חמת־זעם עצורה. ושוב שתו ושוב שתקו, בלילה, באיזה רחוב שלא ידעו את שמו. מרחוק הבליחו אורות של פנסי־מכונית, אבל המכונית עצמה לא הגיעה לכאן. ושוב שתו ושתקו, כמו בפולחן של כוהני כת־סתרים. כאשר הבקבוק נתרוקן, הסתכל בו יוחאי גור ואחר־כך השליכו מאחורי גוו. הבקבוק נתקל בגדר־הביטון הנמוכה של הבית, לא התפוצץ, ומכוח התנופה התגלגל חזרה על המדרכה, ומשם, לאט־לאט, על הכביש. היושבים לא נעו.

‘ראיתם? לא נשבר!’

‘זכוכית חזקה’.

‘מייצרים עכשיו בקבוקים די חזקים בארץ’, אמר פרץ רובין.

‘הבקבוק ריק’, קבל יוחאי גור, ‘מה נעשה עכשיו?’

‘בואו נלך הביתה’, הציע שאוליק.

איש לא זע.

‘באמת צריך ללכת הביתה’, אמר עכשיו פרץ רובין. ‘מוכרחים’.

‘אז למה כל־כך מחורבן על הנשמה?’

‘שתוק’.

‘אולי נגנוב איזו מכונית וניסע לאן שהוא?’ הציע יוחאי גור.

‘לאן תיסע? אין לך לאן לנסוע’.

‘סתם ככה, על־פני העיר. בואו!’

‘שב בשקט’.

‘אל תגיד לי לשבת בשקט!’ התרתח יוחאי גור, ‘כאשר אני יושב ככה, אני כמו מת. מוכרח לעשות משהו, מוכרח, מוכרח!’

‘תעלה על העץ ההוא’, יעץ לו פרץ רובין.

‘אתה חושב שאינני יכול?’

‘נראה, נראה’.

העץ ההוא צמח לו ערירי, קצת הצדה מן המקום שם ישבו, ברחבה שנתרווחה בין כותלי־הבתים. יוחאי גור קם ונעלם. איש לא טרח להביט אחריו.

‘טיפש אחד’, גזר עליו פרץ רובין את הדין. כעבור שעה קלה חזר יוחאי גור ואמר:

‘נו, עליתי. אז מה?’

‘יש כאן מחסן אחד, תעלה על גגו’.

‘אתה חושב שאינני יכול לעלות עליו?’

‘כולנו מאמינים שאתה יכול, שב בשקט’, אמר ברוך ברוך.

‘אל תגיד לי בשקט! כבר טיפסתי על גגות גבוהים מזה!’

ושוב היה כמו קש שנדלק פתאום וקפץ וטיפס וכבר ראוהו מתקרב מהעבר ההוא עד לקצה הגג מזה ושמעוהו מתגרה בהם: ‘נו?’

‘טוב, עכשיו אתה יכול לרדת’.

אך יוחאי לא ירד. הסכנה הלהיבה אותו, ופתאום היה תפוש מטרה גדולה. מגג־המחסן טיפס לאורך המרזב ועלה על גגו של בית והיה תלוי ומטפס ומרחף בין שמים וארץ. מרומיו נתן קולו בשיר, שירה ניחרה של שיכור נלהב, שירה שסועה וגוועת.

‘השתגעת, רד! נמאס לך לחיות, או מה?’ צעק אליו שאוליק.

‘הוא מחפש את הסכנה’, הסביר בנאי.

‘די, כבר הוכחת את עצמך, אתה יכול לרדת’, קרא אליו ברוך ברוך.

‘תעיפו עין, אולי אתם רואים במקרה איזה מגדל גבוה בסביבה, אז תגידו לי!’ צרח יוחאי ממרומיו.

‘אתה רוצה לטפס אל האלוהים או מה?’

‘אולי אתם רוצים את הירח?’ צרח יוחאי בנדיבות־רוחו, ‘רק תגידו ואני מושיט ידי וקוטף לכם אותו’.

‘הוא השתגע לגמרי’, אמר שאוליק, ‘בואו נגיד לו שאנחנו הולכים, אולי ירד’.

‘אנחנו הולכים, יוחאי, רד’, קרא אליו ברוך ברוך.

‘אתם יכולים ללכת, אני נשאר כאן’.

כולם קמו והתחילו ללכת.

‘לילה טוב, יוחאי’, קרא בנאי.

‘ליל מנוחה. מה זה, אתם פתאום הולכים?! כך עושים חברים? משאירים אותי תלוי בין שמים וארץ והולכים? נבלות!’

הם הלכו לאט־לאט ולא הפנו ראשיהם להביט. כעבור שהות־מה שמעו את צעדיו מאחוריהם. נתקרב ובא והיה נכלם ומדוכדך.

‘אז מה אנו עושים עכשיו?’ שאל.

‘הולכים’.

‘לאן הולכים עכשיו?’

‘שמעו’, אמר פרץ רובין, ‘אני הולך הביתה’.

‘לך!’ קרא יוחאי בקול בוטה כאילו הוקיע מפר־ברית.

‘ולאן אתם?’

‘אנחנו נלך!’ הכריז יוחאי גור.

‘בוא הביתה’, נגע פרץ בזרועו של שאוליק.

‘אני עוד אלך אתם קצת’.

עכשיו היו פחות אחד והמשיכו ללכת ולא ידעו לאן. יצאו מרחוב אחד ונכנסו לרחוב אחר, ושם, על המדרכות הרחבות, נעו מנקי־הרחובות עם המטאטאים הגדולים שלהם. הלכו והלכו ואיש לא דיבר. הקשיבו דומם לחבטות המיותמות של נעליהם על המרצפת של הרחוב הריק וכל אורכו, והלכו הלאה.

‘שמעו, כל זה מגוחך לגמרי באמת!’ קרא שאוליק בנפש נקוטה ונשתהה תחתיו, ‘מה ההליכה הדגנרטית הזאת? בואו נלך הביתה’.

‘אתה יכול ללכת!’ הכריז יוחאי גור.

‘אני רוצה שכולנו נלך’.

‘הביתה?’

‘כמובן. עוד מעט יאיר היום’.

‘שיאיר!’ קרא יוחאי גור תגר, ‘שיאיר!’

שאוליק פנה ללכת הביתה. בנאי, יוחאי גור וברוך ברוך הלכו הלאה. עכשיו נקלעו לרחוב קטן וישן, הים מימינם, תיכף מאחורי המלון הגדול. משמאלם, מעבר לבתים, מתחילים הרחובות הראשיים. גגו של המלון הגדול החוויר מעט באפלה.

‘תראו, אפילו הלילה עוזב אותנו’, אמר בנאי.

יוחאי גור שתק עכשיו.

‘באמת מאוחר’, אמר ברוך ברוך, ‘הירקנים שלי מחכים לי’.

‘שיחכו!’ התנער קצת יוחאי גור, אבל בלי אותו תוקף של קודם־לכן, וניכר כי הוא מתפכח לאט לאט משכרונו.

‘בכל־זאת צריך לשוב’, אמר בנאי, ברַכּוּת ככל האפשר.

‘לאן, הביתה?’

‘כמובן, אין ברירה’.

‘מה דעתך, ברוך ברוך, בנאי צודק?’

‘מה אני, שופט?’

‘אולי תהיה פעם’.

גג המלון הגדול החוויר לגמרי. אנשים הופיעו ברחוב. השאון שקם מעט מעט ונשמע ברחובות הראשיים בלע את שאונו של הים. נהיה בוקר. העיר צפה ועלתה לתוך הבוקר. עוד מעט יקומו נוסעי־שעה־שבע, האנשים והנשים, פקידים והפועלים, המורות, הזבנים, הרוכלים, הרופאים, התלמידים של התיכון, החיילים המחזיקים כומתותיהם בידיהם והחיילות שכומתות שלהן תלויות כחוט־השערה על קצה תסרוקתן סמוך לגבת־העין – כולם ביחד יעלו כל אחד מלילו הפרטי מאוד אל הבוקר הכללי מאוד.

‘ובכן?’ תהה יוחאי גור.

‘אין ברירה’, נענה15 לו ברוך ברוך.

‘אם ככה, טוב. לכו לכם’, קיבל יוחאי גור את הדין ואמר בפיכחון גמור.

‘מה זה לכם, ואתה?’

‘אני עוד רוצה להסתובב קצת’.

ברוך ברוך ביקש להילוות אילו, אבל יוחאי התחמק ממנו. לבסוף הניחוהו לנפשו והלכו.

רחוב זה הוא כמו כל רחוב אחר, לא משנה מה שמו. הכול חשוב ולא חשוב בהיעלם אחד. הכול דברים שפוקדים אותו ועוברים הלאה. עיניו ליחכו נמוך את רגלי האנשים המהלכות ברחוב. כולן הולכות לאן שהוא, חוזרות ממקום שהוא, לפעמים נחפזות, משתהות לפתע, מדדות, מהססות, מטילות פסיעה ונרתעות ושוב נחפזות. אדם בין פסיעה לפסיעה. הוא הוא הפסיעה, כל האדם כולו. וכבר שוב פקדה אותו16 אותה תחושה כמו אז, באשמורת השלישית ברדתו מהמדרגות, וכל רגע ממש כל רגע, נראה לו בכפל דמותו, היותו רחם מוליד־מחדש ובה־בעת גם תהום סכנה שהוא מפסיע ועובר וניצול. נצמד אליה אל אותה תחושה כאילו מרומז בה מה וחש את פעימת־לבו בקרבו, עכשיו בזה, כאן. את קיומו הממשי, היֶשני, בלב־הרגע הזה, כפי שהוא ואיך שהוא. כל הנצח כולו, אפילו יחלוף וייעלם בזה הבא. לא חשוב.

יש ודאי שם לרחוב הזה, מה שמו. הוא התמלא והלך אנשים ומכוניות והאנשים הלכו כל הזמן לאורך הרחובות, בין הבתים, בתוך ההמולה הקמה. הם היו הרחוב והם היו המולתו. הם היו שנאתו ואהבתו. כשם שהוא עצמו הוא אחד יוחאי גור המפסיע לו ברחוב וגם מישהו אחר, הרואה אותו מפסיע ככה, בזה הרגע, בזה הרחוב עצמו, מה שמו. הוא המפסיע והוא היודע. הוא הגנב והוא השוטר התופש אותו. הוא ההולך עם נערה והוא המקנא לנערה המתרחקת עם איש אחר עם עצמו. הוא המקשיב והוא המדבר. הוא המושיט ידו לנדבה והוא הנותן את הנדבה. הוא המיידה אבנים והוא המסוקל באבנים.

ומוסיף ללכת וקיים מאוד. ככה, לאט־לאט, בין האנשים והבתים בתוך הבוקר המתעורר, וחש את רגליו סופגות אל קרבו את העיר דרך כפות־הרגליים ההולכות בזה הרגע על המדרכה, מתון־מתון, צעד ועוד צעד ועוד צעד, בין הבתים בזו השעה של הבוקר, הוא כל־עצמו בין פסיעה לפסיעה, הוא הוא הפסיעה, והנה נפתחות כבר המסעדות וצריך להיכנס לאכול משהו.

בתיאבון.






  1. “פרעה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. “בזה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. “היכרוהו” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  4. “פתוחים” הבמקור – ערת פב"י  ↩

  5. במקור “ארחי”, צ“ל אריחי – ערת פב”י  ↩

  6. “התעורר” במקור, צ“ל התעוררה – הערת פב”י  ↩

  7. איני בטוחה אם הכונה ל “דלקו” את האור. הערת פב"י.  ↩

  8. “לה” במקור, צ“ל עלה – הערת פב”י  ↩

  9. “ימים” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  10. “הרחוף” במקור – הערת פב"י  ↩

  11. “מה” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  12. “סבלים” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  13. “למחה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  14. “שהיה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  15. “נענע” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  16. “אתו” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!