רקע
משה בסוק
מבחר שירת יידיש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשכ"ג 1963

 

א

דפי שירה אלה – ענפים ירוקים הם, עתים – עלים בודדים מאילנות רבים־רבים, עמוסים, בעלי שיעור־קומה וענוים, בתוך יער עבות. יער זמירות נע־ונד היתה בעיני שירת יידיש, וככל שהתמיד־העמיק הקשב היה בא הרהור וטופח על הפנים: טורח זה לחבר עולמות־שירה יחד שמא אינו אלא התקנת סוגר לכנס בו רוח גדולה, לכלוא בתוכו מרחב של דורות ואישים.

לא הפלגתי לסבכי ראשית, בין שזו נעוצה, כסברה מקובלת, במאה הט״ו והט״ז, בשמואל־בוך, בבבא־בוך ובמגילת וינץ, ובין היא רואה עצמה כבת המאה הי׳ד, וחייה חיים שבע״פ ובכתבי־יד. אף אותה תקופה, הטבועה בחותמם של יהודי אשכנז וקולה של האשה נשמע בה ברור, יודעת צורות־שירה וסוגי־שירה שונים, שירי קודש וחול, משחרים למוסר־השכל ומתרוננים מתוך חירות, יראי־שמים ואירוטיים – מהם שאולים מן העברית ומן השכנים ומהם שנביעתם חיה, מקורית. משנדדה שירה זו ונתקרבה אלינו בזמן ובמקום, ככל שהיא נכנסת יותר לתוך המאה הי׳ח ובאה למזרח אירופה, לארצות הסלבים, לפולין ולרוסיה – נבחין בה קולות ומראות חדשים, שפע רב; עומדים אנו על אדמתה החדשה, שהיתה טובה לה וחורגת. לפנינו – המעשיה החסידית הפיוטית, עזת־דמיון, רבת־רימוזים, עשירת־השראה, ולפנינו – שיר־העם, הלובש גם בעניו רוב גונים וצורות; גלוי־פנים ומכסה, פעמים, כוונות שבלב. הנה הוא כלי־שרת למגמות של מוסר והשכלה; והנה הוא בא לבדח את ׳עמך׳, משרתו בהומור ובסאטירה; והנה הוא פכפוך תמים של משאלות ורציות, של חיים שפרוטתם המזומנת עלובה ודינרם המבוקש אובד בחולין. שירים אלה, אנונימיים וקרואים־בשם, פניהם – הפשטות, ויסודם – נלבבות. ממעינות זכים אלה שאבה השירה שקמה לאחר מכן, שעל־כן נאצל אף לה חן של טבעיות, נעימת קולה אינטימית ורחשי־לבה מפכים בצלילות. הלחן שליוה את שיר־העם הנגין גם את שיר היחיד בבואו. הלה, אף אם כליו לא היו מלוטשים, אף אם מראותיו והגותו באו מן הקרוב והמוכר – זכיה גדולה היתה שמורה לו, זכיה של עושר: מן העם לוקח – ואל לבו שב; המשורר, השיר והקורא – במעגל אחד נעו. הסימטה והסדנה, הסנדלר ואיש־החוט־והמחט, השוליה והמשרתת – בדיחתם וחידודם ביידיש, בה עלזו ובה רוננו רגשי לבם, אם תמימים ופרימיטיביים ואם פוקרים ורועשים. הנער היהודי, האנוס להיפרד טרם־עת ממשחק, ממשובות ומנערות וגם מספר, הנערה שגעגועיה הציצו מבעד לחלון אל המרחק, אל טווס־הזהב במעופו – שפכו שיחם, נלבבים ודמועים, ביידיש. וה׳טרובאדור׳ היהודי, כגון אותם זמרי ברוד, והבוהימה היהודית והשחקנים, זה שבט הנוודים של עם־נדודים – נטלו רשות לעצמם לחיות חיים שלא כשגור, חיים שיש בהם מידה יתירה של חירות ללא ׳היתר׳ עם גושפנקה – דוקא ביידיש.


 

ב

התעוררותה הפיוטית הגדולה של יידיש ופלישתה אל חיי העם – אחות היא להתחדשותה והתעצמותה של העברית. שתיהן ילידות שנות השמונים של המאה הקודמת, ודרכי הילוכן הנה הן מקבילות והנה הן חוצות זו את זו, עתים רצויות זו לזו ומתמלאות אחת מחברתה ועתים יריבות, רואות עולמן בגיאותו ובזוטו, קרבות ומרתיעות, ולפעמים דומה: לא אותם שמים נטויים מעליהן ולא אדמה אחת מפרנסתן. שירות שתים של עם אחד.

העברית נטועה בעבר המופלג, מהלך בה קולן של סערות ורובצות בה דממותיהם של חורבנות. צופה היא מבעד להיסטוריה אל העתיד. מועקת כל הזמנים, ענותם של דורות מכוונות הולם לבה ודפקה. כמעל גבעה נישאה סוקרת היא גורלן של תפוצות ופזורות, כולה חרדה לקיום הכבשה בין זאבים. הים הגדול של קורות העם, של פורענויות, הסיעו, כאילו, עיניה מראות גלי יום ושעה זידונים. לקויי ראיה סבורים היו: מקופחת העברית תחושת הווה, נטולה, כאילו, מקרקע של ממש; אך היא נשמה גורל עַם מראשית עד אחרית הימים.

אכן, יידיש, באין עליה מטען שנות אלפים ומשאוי של זכירה, דעתה ושעתה נתפנו יותר אל המציאות, אל הכאן ואל העכשיו. עיניה פקוחות היו למצוקות קרובות, לענות, לדלות, קשובה לאנחות לב מקרוב. צחצוח־חרבות שלה מכוון היה נגד ׳כלי־הקודש׳ יותר מאשר נגד טיב שליחותם של אלה בעם; תחת להיאבק עם רוח נאבקה עם נושאיה; מערכות שנחלצה אליהן נגד ׳כותל המזרח׳ ונגד ה׳פני׳ – היו בתחום הריאלי והסוציאלי. את רחובנו וסימטתנו זיעזעה, עוררה את ׳בונצ׳ה שוייג׳, נדכאי וחלכאי ׳עמך׳, כל מאודה – לצור צורה להמון הגולמי, לשים בפיו שם־מפורש.


 

ג

בשנים שקדמו למלחמת העולם א׳ יפה היה כוחה של יידיש בפרוזה יותר מאשר בשירה. ודאי סייע לה בכך עצם היותה לשון־דיבור חיה. קלסיקני הפרוזה ראינום כותבים יידיש, מתגעגעים לעברית וקמעה חוזרים ונותנים את עצמם, במו ידם או במסירת קולמוס, מתן שני עברי. פשיטא, ביאליק ובני־דורו פטיש שירתם חזק יותר, סדנם רחב וכוח זעמם ומחצם גדול. שירת יידיש הטון שלה מינורי יותר, מביאה היא עמה רוך והמיות לב רחום; היסוד הנשי, דומה, שליט בה. הרבה היא נותנת מכוחה לשיר־הרבים, הלאומי והסוציאלי, החוצב להבות, קולני כמעל גבי מתרסים, אך לא תמיד צלילו נקי והסובסטנציה הפיוטית שלו משקלה לא־מרובה. אולם כבר בימים ההם, בראשית המאה, שקודה היא על עצמה, על תוכה וברה, מצללת דברה, מגמשת לשונה, מעלה את מלאכת־הפיוט וטורחת להכניס שירה לבית היהודי, לפתוח לבבות לקראתה.

אותו מרכז גדול לשירת יידיש שהיה קיים ברוסיה – שלוחותיו עברו ים. יידיש נתלשת ממקום חיותה, מן העיירה ונזרקת לתוך הדינמיקה הסעורה של חיינו. למקום שאוכלוסי ישראל גולים לבקש לחם וחירות – לשם גולים עמהם גם סופרים ופרחי־סופרים, כשרונות קרואים ויעודים. מן הדרכים ומן היבשת החדשה צצים ועולים מוטיבים חדשים, הלכי־רוח וסמלים חדשים. המשורר, אפילו עיניו תלויות עדיין בבית העומד או מט לנפול בתחומה של העיירה, אפילו אינו אלא נע־ונד, על כרחו הוא מתחדש, מתעקש ונאחז גם בקרקע הזרה והקשוחה של הכרך האמריקני המתהווה.

ואילו השירה העברית – אנך שהיה נטוי בידה מתעקל לשעה ולשעות. היא חישפה אמנם את ההויה היהודית בין העמים, חזרה בכל כוחה אחרי פשר של ממש לנצח ישראל – ועם זאת אינה מצויה בתהליך העליה לארץ־ישראל במלוא שיעור כוחה. מוקדה ועיקרה – שחרור היחיד, עיצוב דמותו של האדם היהודי. מענה אותה הרגשת תלישות, ביעותי הידלדלות של מקורות ראשונים, הפער בין רצון החיים ובין היכולת לחיות. יש מן היופי הטראגי במאמץ זה של השבת יצרים ליהודי, החזרתו אל הטבע, רגנרציה של חושיו. אולם סיכון היה בכך, כי היחיד יראה מעתה את עצמו בלב־לבה של הויית העם, וכל העולם, כביכול, מקופל בו, והוא עצמו נתון־נתון לליבוטיו, ליבוטי בשר־ודם־ורוח־ונפש.


 

ד

המלחמה, מהפכות ותמורות – עמהן ואחריהן ימים של שברון ותנופה. מרכזי תרבות מתמוטטים ומשכני־הארעי אינם זוכים לאריכות־ימים. קרעים שבחברה היהודית נבלטים לאין תקנה, חיי העם נחצים לפי מגמת פניהם: הכא–והתם. העברית הולכת לארץ ישראל, רואה הכרח ההליכה, ואילו יידיש תרה אחרי אדמת צמיחה וגידול, ורואה הווה ועתיד בכל מקום שאוכלוסין יהודים מרובים מצויים. מתפצלת היא לשלושה מרכזים, שכל אחד מהם מתבצר ומבקש להיות פתרון הגמוני לקיום היהודי. פולין, ארצות־הברית וברית־המועצות – ג׳ ארצות, ג׳ מרכזים, ושנים מהם חיים, במעט ובהרבה, בזיקה למרכז השלישי, שראשיתו לא כאמצעיתו, ואמצעיתו לא כהווה. הצד־השווה – שכולם משתחררים מן ההמוניות, לא עוד יידיש כלי־שרת־והסברה, כי אם תכלית, גובר בה אמונה בכוחות עצמה, מעינות־פנים נבקעים. שדה־הסתכלותה גדל וטוח־ראייתה מרחיק; ביטויה מתעצם, גונים לקולה והדיאפזון שלה מתרחב. מאידך דומה היה, כי השירה העברית בארץ מצמצמת את עצמה ויפה לה, מבקשת לה כברת אדמה ופיסת־שמים, מתברכת בכיבושי ראשית של נופים רגועים, אידיליים של קרקע ארץ קטנה, ופרקים מתנאה גם במבוכת־מבע וצניעות הקול. שירת יידיש כובשת ועולה בדמויות שהיא מעצבת, באידיאות, בעצמת ביטוי. צרת היהודים מגבירה בה את התודעה של צרת היהדות, של מצוקות עולם. אפילו היא יונקת מן הסביבה הקרובה – שוב אינה רואה אותה מנותקת מכבשונה של הויה, מחזון לאומי וחברתי, והכל מואר בזרקורי מאורעות היסטוריים ואוניברסאליים. אימי המלחמה וההתפוררות שלאחריה; המציאות הגרוטסקית נעות־הפנים של אמריקה היהודית ׳העושה חיים׳; האמונה המתרוננת וההבטחות המרהיבות של ברית־המועצות; תקוות גאולה וחזון משיחי – פרצו בעזות לתוך ליריקת יידיש. חלומות גדולים ראתה, אמונה רבה טיפחה. מצוקות־נפש היחיד וצער האומה וקרעי החברה מגיעים בה למימד של עומק. התחילה תוהה על עתידות העם, חזרה ושקלה עבר, רחוק וקרוב, – ק׳ן שנות אמנציפציה, רעיונות ויצירה, בניה ומיט. דוקא ימי המהומה והחולין האמריקני מבקשים אחיזה בעבר, בתפארת־קדומים, במורשת, באגדי ובמיתי. בשני עשורי שנים הופיעו ׳הגולם׳ של ה. ליוויק ו׳ההלך׳ של מ. בוריישו; ה׳לילה׳ של משה־לייב הלפרן והפואימות של משה קולבאק; שירי הסער של פרץ מארקיש והבלדה האיציק־מאנגרית; תנ׳ך יהואש. קפיצת־דרך היתה לה לשירת יידיש בכל, גם בלכסיקה וביכולת הצורנית, גם בדקות התחושה ובמעוף ההשראה. ובעוד מתני ענות וניצול ועמל ויזע בארץ החיים – וכבר קם דור של שירת היחיד, משוררים, שבויי צלילים וגונים, חדשני צורה, והנה – מפגישי העכשיו עם מרחקי זמן ומקום, שחידוש ומורשת ירדו אצלם כרוכים. על־פני שטח צר של ארבעים שנה מצטופפים דורות של פיוט, סמוכים זה לזה ומפליגים זה מעל זה, וכולם – ברכתו של עם ופזרון עושרו.

אך עושר זה אינו בא ברוב טובה; קדרות רובצת עליו. משבאו ימי־השמד הפתיעה שירת יידיש בחיותה; בזרם עז קלחה במחתרת וביער; כאילו ערוכת מיתרים היתה לקראת השואה. קולה בקע בעוז, בבכי, במחאה ובהטחה ובזעקה. הלא היא שהעלתה ׳שירת העם היהודי אשר הורג׳, הלא היא ששרה בתעצומות־נפש שיר ׳אחרון גורל׳. אכן, גם המשורר העברי נחרב עליו עולמו, אף הוא ראה עצמו מתחת למפולת, אך היה לו גם עולם נבנה והולך, אדמה־מעט ושדות תוחלת מרובה. ושמא הקדימה השירה העברית זה מכבר וחזתה את הרעה בטרם נפתחה. ׳שירי הזעם׳ ו׳בעיר ההריגה׳ ראו את הארץ כולה כפי שהיתה לנו לאחר־מכן ברדת עלינו הלילה הנאצי; יידיש גילתה עתה פני תבל, עם הזרוע ועם הקרדום על החרבות ובתוך האש – ולא נאלמה. פרק שירה מופלא; כתונת־פסים של דור־זקונים שלנו טבולה בדם – – –

שלושת המרכזים הגדולים ליידיש. פולין היהודית שכלתה בגוב ובכיבשן; התכחשותם של המוני־העם בארצות־הברית ללשון זו שהעלתה חייהם, עזיבתם אותה דוקא בימי התעלותה ותנופתה; הריגת־מלכות בברית־המועצות, גזירת כרת, שנדונו בה לשונו של עם וספרותו.

חלומות נכנסו – וחלומות נפטרו. האומנם שליחות שלא נרצתה? תפארת של שקיעה?

עוד איים פזורים פה ושם, וישראל – אכסניה לספרות יידיש, יחידים וכיתות מתפללים ואומרים שירה, נאמני־יידיש מזה שנות־דור ודבקים־בה בדרך חרוכת להבות.


 

ה

לא מעט ממה שנתבקש להיאמר על אכסניות של שירה וזמנים, על אסכולות ואישים – אמור ומפוזר בסקירות־ההערכה הקצרות המתלוות אל דיוקנאותיהם של משוררי אסופתנו זו במבואי שיריהם.

שישה מנינים של משוררים. לא מעט נתחייבתי כלפיהם בבחירה, בתרגום, בדחילו לייחודם וקולם. כלום אין מן האשליה בתלישת דפים מתוך ספר־חיים־ויצירה וראייתם בחירים של שנים עשרות, של כרכים מרובים? שיקולים ושקילה, חרדה וכונת חדירה לתוך תוכם של דברים אף הם כוחם לא תמיד איתן למדי בפני טעם אישי, בפני תנודות בהזדהות המתרגם עם המתורגם. מידת הייצוג של כל אינדיבידואליות שירית אף היא כרוכה בדקי־שיקולים והכרעות, ולא נתיימר, כי אין אלא אפשרות אחת.

אך לא פחות מן החובה לנוכחים כאן, חבנו כלפי אלה שאינם עמנו בזה. ביודעין לא הובאו מדברי משוררים עבריים שכתבו יידיש, אם דרך קבע ואם במזדמן, – משוררים דו־לשוניים אלה פרשה בפני עצמה הם, והחיים אתנו – כוחם עמם לעשות לשירתם בהיות שעת־רצון־והתעוררות. ואולם משוררי יידיש לא מעטים הגונים הם למבחר זה, מהם ששמם על שפתי, ומהם שדברם נשמע כבר באזני עברית. אלא שמשאלות רבות שעת הגשמתן מתמהמהת. חיבת־לב לשירת יידיש היתה בי לחובת־לב, וזו – למצות־עשה; והנה תם מעשה הספר – ולא נשלם.

שבעים־שמונים שנות שירה, במובחר ובעידית שבה, במישורים המבורכים וברומם של שיאים. לא כונסו משירי־העם: ראויים הם לאסופה מיוחדת; וכן לא הבאתי מן המשוררים העממיים, הפרימיטיביים והפרוליטאריים – קנין היסטורי־תרבותי הם שאין חולקים עליו. המגמה היתה: השירה האמנותית, והתחום – למן י. ל. פרץ, האישיות רבת־ההשפעה־וההשראה על דורות של יוצרים, ועד סיום־שלעת־עתה – גילויים נחשבים שהבקיעו מבין חרבות ת׳ש–תש׳ה. השירים באסופה ניתנו בסדר כרונולוגי, וארצות־שירה, תקופות ואסכולות באות בשכנות. בבחירה ניתנה הדעת על דברים שיהיו נשמעים באזני בן־הדור ובן־הארץ. לא שההווה הוא אמַת־המידה ואמֶת־המידה, אך אין מנחילים שירה וספרות אלא־אם־כן קיים חיבור וקשר מעבר לזמן וללשון; לחיבור טראנס־זמני זה חתרתי בכל יגיעי, והוא הרעיון המקיף מעשה הספר הזה.


׳רָאִיתִי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת, כִּקְטַנֵּי מְאוֹרוֹת,

קְטַנֵּי מְאוֹרוֹת׳ –

המלים־המאורות, כדבר השיר באסופה זו, הנה הן מכונסות כאן להיות למאור אחד.

׳הִרְגַּשְׁתִּי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת כְּיוֹנִים טְהוֹרוֹת,

יוֹנִים טְהוֹרוֹת׳ –

הנה הן מתלהקות. עוד עיני שהויות עליהן, ותפילתן: לדרך, רחומות – נתבו נתיב אל הלבבות.


מ. ב.


לזכרכם אבי ואמי

זלמן־יהודה נ״ע ואלטה־דינה הי״ד

ולכם, תיבדלו לחיים,

יהודית ועידו

ולבני־הארץ לדורותם









הקלדה: נעה הורן

הגהה: דרור איל

המלצות קוראים
תגיות