ובכן, מזל טוב וסמן טוב לנו ולכל ישראל! “דאר־היום” נכנס בשעה טובה ומוצלחת בברית־הנשיאות עם ההנהלה הציונית, ויש אומרים – מה לא אומרים אצלנו? כי איתמר בן־אב“י הסכים סו”ס להיות “פקיד עליון” במלון יוז ואוסישקין נתמנה במקומו לעורך דאר־היום. ויהי רצון שיהיה קשר זה של קימא ולארך־ימים ונזכה לראות זה אצל זה רב שמחות, אמן!
ומזל טוב כפול ומשולש לנו הפעם: מיד אחר החתונה, הכניס דאר־היום לבריתו של א“א את ה”דרבן" והמוהל קרא בקול: זה הגדול קטן יהיה! ולא זאת אלא שזכינו גם לבר־מצוה של “ליהודים” וברכנו עליו: ברוך שפטרנו מענשו של זה! גם הבחור ה“מצליף” והגליון לפורים התחפשו הפעם ומלאו את תפקידם של הגי ושעשגז, שני סריסי המלך, ככתוב במגלה…
איני יודע כיצד אתם – ואולם כשאנכי לעצמי הצטערתי מאד שחג הפורים נדחה הפעם לאחר אספת־הנבחרים. חכינו כלנו בשבע עינים “לדרבן” ממולח ומפולפל כדאשתקד, וחשבנו שגם השתא יהיה “ליהודים” במחננו לכבוד יום־טוב. שני הצדדים בטח יצאו לפני הקהל במלחמת התרנגולים או במערכת־השורים כמו בזירת ספרד, והם ינגחו זא“ז עד זוב דם, והקהל שלנו יעמוד מרחוק ויהנה מהם, כנהוג… והנה שלח הקב”ה את אספת־הנבחרים ואת “דרבן השלום”, ובמקום פצצה רק הלצה. ושמחת־פורים הופרעה ממש…
דרויאנוב אמר כמדומני פעם: מה בין שלום לשלוה? – כשאין מריבים ואין מתפייסים, הרי זו שלוה; ואולם, כשבני אדם מתקוטטים זע“ז, מעליבים ומקנטרים זא”א ולבסוף מתפייסים הרי הרי זה נקרא – שלום. לפנים, לפני מתן־תורה היינו חיים למשל עם שכנינו בשלוה, ועכשיו אנו חיים עמם בשלום… ושלום “יהודיה־מלבס” (פ"ת) ותל־אביב בפורים זה יוכיח! והכל כדי לקיים מה שנאמר: בקש שלום ורדפהו, ורש“י מפרש: יש מבקש לעשות שלום עם שכנו ר' ישראל כדי שיוכל אח”כ לרדוף אותו…
ואם לא תגידו בגת, אגלה לכם סוד כי הבחור־הזעצצער של ה“דרבן” הביא לי בגנבה מבית־הדפוס מעט מהחומר המפוצץ שנשמט הפעם “מפני דרכי השלום”, ומה אמר לכם רבותי? – עין לא ראתה: לא תמונות היו אלו, כי אם תותחי 42 ממש; לא אותיות, אלא כדורי “דום־דום” שרצו לזעזע את כל מלון־יוז. לו הייתי אני במערכת ה“דרבן”, הייתי מדפיס בחשאי את כל “ההשמטות” בחוברת אחת בשם “דרבן השלום המזוין” ושומר אותה בבית־גנזי לשעת־הצרך… כי שלום מזוין הוא טוב ומועיל לפעמים הן בבית והן בחוץ, למשל ברכה לחולה, ולואי שלא יצטרכו לזה…
ואלי דבר יגונב שישנם כאלה המבקשים לבטל ר“ל את השדוך שנעשה באספת־הנבחרים, מחמת קנאה וצרות־עין, ודוקא מן המחותנים מצד הכלה, ומשתדלים להטיל שנאה בין הזוג החדש ומפיצים בכונה שמועות בעיר כי אין כאן אלא אהבה התלויה בדבר וכי כל כונתו של החתן דנן היא הנדוניה, וכיוצא בזה; ואולם איך אומרים הבריות? – מדבור לא יצא עבור וביחוד בין גברים… וכבר אמר סקולוב פעם בשעת “גלוי־הדעת” שאין להטיל חרם דרב”ג על העתונות היומית שלנו; עלינו לנהג בזה דוקא עפ"י נוסח ספרד, כי נקל לשער, למשל, מה היתה צורת ישובנו ועולמנו אלו היינו נשארים חלילה עם עתון אחד…
ירחם ה'
* * *
ואלמלי הייתי אני ציר לאספת־הנבחרים ויודע פרק בשירה כהר־מלח או כפרידמן־לביב הייתי עולה על הבמה ואומר כר' לוי יצחק מברדיצ’וב בשעתו:
"שלום עליכם, גבירותי ואדוני!
“אני “עזמות” באתי אליכם בטענה: “מה אתם רוצים מ”דאר־היום”?
"שעל כל צרה שלא תבא: רק דאר־היום! ועל כל דבור של בקרת: שוב דאר־היום!
"כמה עתונים יש בעולמנו:
“ארציא, חוריא, קונטריא, פוע”ציא.
"ירושלם־דליטא מה אומרת? – עתוננו הוא עתון!
"ירושלם המזרחית מה אומרת: עתוננו הוא עתון!
"ואני ר' עזמות אומר: לא אזוז מכאן, ממקומי לא אזוז, וסוף יהיה לדבר, וקץ יהיה לדבר! יתגדל ויתקדש שמיה דרבי אוסישקין בדאר־היום!… ושלום על ישראל!
ואלמלי הייתי אני תקיף במערכת “דאר־היום”, הייתי מחליף את שם העתון ל“דאר־השלום”. ואם לא תדעו אותי עדיין, חביבי, אתכבד להתיצב לפניכם: אוהב שלום אני ממדרגה ראשונה, וכבר רמזתי לכם בשעורי האחרון “ושלום על ישראל”… כי שעורי שלום – זה סוסי, שאני רוכב עליו תמיד, כידוע, כמעט ה“ספיציאליות” שלי, שלום עד כדי טמטום הלב, עד לידי הקאה… והעקר – לא בקרת! וביחוד הטון… כטון זה של מנהל הגמנסיה ביפו או של עורך הפועל־הצעיר שלנו.
* * *
גם אני לא זכיתי לקבל הזמנה לחג יובלו של אוסישקין במלון אמדורסקי, כ“סלתה ושמנה” של ירושלם, ובכ“ז ראיתי ב”ה הכל וגם שמעתי הכל… כק – ף שעשה לו נקב בכותל בית־המרחץ, הצצתי אף אני מבעד לחרכים וראיתי… – אוי לעינים שכך רואות! – הרב המזרחי ישב אל השלחן למול נקבה תמימה וגלוית לב – ממש כמו ב“דרבן”… אגב נזכרתי כי כל התנגדותם של ה“חרדים” שלנו לאשה לא באה אלא מפני “שלשלת” אחת שבחומש. שואלים: מפני מה עומדת שלשלת של ששה קוים על המלה ו“ימאן” אצל המעשה ביוסף ואשת פוטיפר? משם שיוסף היה נמלך בדעתו בשעת־מעשה: רצה – לא רצה, רצה – לא רצה, רצה – ולסוף לא רצה…
עשיתי אזני כאפרכסת לשמע “מקצתי שבחיו” של החתן האומלל הזה וזכרתי את דברי נורדוי שאמר פעם: שני דברים איני יכול לסבל בחיים – את תערו של הגלב בשעת הגלוח, ואת נאומי השבח (Toast בלע"ז) בשעת היובל.
ובשעת מעשה ישב עתונאי גדול מאמריקה, והוציא מכיסו קלף קטן באותיות אדומות:
חברת אנו"ס1 על פי הדבור
מיסטר! עד מתי?
“פליז”! אל תקשקש ב…
(וכאן מצויר קומקום גדול)
ועוד מיני קלפים כאלה ושלח אותם לנואמים, אך ללא הועיל…
חברה כזו אעפ“י שהיא אמריקנית, נחוצה מאד בא”י, ועצתי אמונה לועד־הלאומי להדפיס על חשבון ה“מסים” כרטיסים כאלה ולחלק לצירים הנואמים לפני עלותם על הבמה לשם “וכוחים” או אפילו ל“סדר־היום”. מהראוי שבמושב השלישי יתלו על כתלי האולם במקום “ננה” המופקרת והזולה של אמיל זולה – מודעות גדולות של חברת “אנוס על פי־הדבור” עם קומקומים גדולים וזה היה מקמץ, כמדומני, גם זמן וגם הוצאות לפטישים בשביל הנשיאות.
עז־מות
-
ר"ת: אין נחת ואין סבלנות. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.