ובכן חסל סדור פסח כהלכתו!

זכינו ברוך ה', לסדר אותו הפעם בשלום ובשלוה וקדשני עליו באמת: מועדים לשמחה, כי אימתי ישמח יהודי? כשאין מנין ו/או עובר עליו חג חרותנו בירושלם עיה"ק בלא פרעות בלא זבח פסח ובלא נקיפת אצבע אפילו מנין קטן. ולכבוד הרגל שלהם, קיימנו השתא כדבעי מצות הכנסת אורחים־פורחים מכל המינים לעירנו, ובזכות זה היינו פטורים ממצות בקור־חולים והלוית־המת בבית־החולים “הדסה” כלפני שנתים…

ומרוב שמחה רצתי בליל־הסדר, לאחר כוס שלישית או חמישית – איני זוכר בדיוק! – ועברתי בכל העיר, וכההוא טמיר ונעלם הצצתי מבעד לחרכים לתוך ביתו של הרב קוק בשעת “עשר מכות”, כשהיה זורק מן היין באצבעו לתוך הצלחת, ובשעת מעשה הסביר ע“י מתורגמן לשני אורחיו הגדולים: המושל שלנו וחברו, כי ר' יהודה היה נותן בהם סמנים: דצ”ך, עד“ש, באח”ב, ועי“ז הרוחני, כי נשמט העיקר – מכות… ובעל ה”אמת מא“י” בטיימס חטף את פנקסו ורשם לפניו לזכרון…

אחר התגנבתי מאחורי אליהו הנביא וכשנפתחה לפניו הדלת, כנהוג, עמדו רגלינו ברחוב החבשים, וראיתי לפני סדר ככל חוקתו ומשפטו. שני מנינים מבני שם ויפת היו מסובין אל השלחן כשמצה ומרור מונחים לפניהם, שאלתי: אב"י! מה נשתנה? ובעלת־הבית מרמזת באצבעה על הרב המסדר ואומרת: צורי ולא עולתה בי. ואחר “שלחן־ערוך” כדין, הם מברכים כלם ברכת־המזון ואומרים בקול: ארץ “חמדת” טובה עד “מבקש לחם”…

* * *

תמול בבקר נדחקתי, כדרכי, בין הקהל כדי להפרד מן ה“רבי” שלנו לפני נסיעתו למדינות־הים.

בשעה השמינית בבקר בדיוק הגיע במכונית עם הריש־דוכנא שלו, עם נושא־כליו, שלישיו וחצר משרתיו, ולאחר שנגנו לפניו הכלי־זמר את ההימנונא־דמלכותא עשה את היקפים מסביב לחילות שעמדו כחזנים בשתי שורות לפני בית־הדאר ועשו נענועים בלולבים ובאתרוגים עפ“י קבלת האר”י ז“ל; פתאום נשמעו יריות התותח שהטילו אימת־מלכות ממש על כל הקהל, וה”רבי" שלנו עם זוגתו שתחי' עברו לפני כל הנכבדים, הכהנים והלויים וראשי המטות למיניהם, והקול־קול־יעקב: להתראות! שלום! והידים־ידי־עשו: Good by! ואחינו ישמעאל שידו בכל, בידי ה“רבי”, על לבו, ועל מצחו כנהוג: “מע־סאלאמי!”…

ואני לא חכיתי לכבודים, כדרך הנכבדים שלנו, הבקעתי לי דרך בין הקהל וכל הכלי־זמר ישר אל ה“רבי”, נתתי לו תקיעת־כף כדבעי, נכנסתי עמו בשיחה כמנהג גובראין יהודאין ואגב עשיתי לו “ראיון” קצר על רגל אחת, ופתחתי בזה הלשון: ברוך אתה בצאתך, רבי! ומה מכח ברוך אתה בבואך?… וענה לי בחיוך־קל ומלא־חן על דל שפתותיו החורות קצת: צר לי מאד כי לא אוכל להתפלל עמכם פה בזמן מתן־תורה, כפי פקודתו של הרב קוק מלפני הפסח, ואולם מקוה הנני לשוב אי“ה אל “החדר” כדי לקרא לפניכם את ההפטרה שלי: “נחמו, נחמו, עמי!”, והפעם בטעמים אחרים וחדשים לגמרי… כי הלא “קניתי לי מפטיר” ב”ה בא"י, כידוע…

– ואולם, עניתי לו, אל נא ישכח למען־השם את הברכה: על כסאו לא ישב זר, ואפילו – לורד מילנר!..

ולאחר שברכתי אותו בשמי ובשם כל תלמידי בדרך צלחה ופרשתי בניני בשלום ר' חיים המ־א־דרטא שלנו, ובשלום המחותנים מר בלפור בעל־הפוזמק ור' דויד המכונה לויד־ג’ורג (יש אומרים כי גם הוא מזרע היהודים כמילון שנצר וחבריהם ובקרוב נזכה אי“ה למאמר ארוך בנידן זה ב”דאר־היום"…) – קרא פתאם החזן בלשונו והכלי־זמר עמדו ונגנו פסוק אחרון משיר־המעלות, תריסר סרדיוטים הקיפו את המכונית על סוסיהם וסביבם נשערה מאד…

וכל הקהל עמד והתפלל לכבוד הנוסעים שלנו תפלה: “ישתבח שמך”; שכנינו אומרים בלחש: “שמחים בצאתם”, ואנו עונים אחריהם בקול: “וששים בבואם”…

* * *

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי מקנא אני בהם שנסעו קצת, וחשק גדול נתעורר גם בי לעשות נסיעה עם הפלונית שלי לחו“ל – לא ללונדון אף לא לגיניאה חלילה – מחמת שאני לא עליכם, כמו שאומרים פה קצת “רפדוני בתפוחים וסמכוני באשושות” כי חולה אני, לא מאהבה חלילה, אלא פשוט מהמצות ומה”חרעמזליך" של פסח, ואולי מפני רב שמות של הנשפים והקונצרטים במשך כל השבוע.

איני יודע מה הזיק לי הפעם: אם ה“סדר” השני שערכנו במלון אמדורסקי לכבוד הסופרת מרים הרי שהחליטה, כנראה, מרב התפעלות לכתב רומן שלם מחיינו בארץ בביתו של מר קלוריסקי בר"פ? או אולי פעל עלי הרקוד’ל השמח שעשינו עם החזן מורגנשטרן בנשף פרידתו? ואולי דוקא השיר "אלי־ציון של תשעה־באב שזכינו לשמע בחג־הפסח בקונצרט המשולש והיפה בתיאטרון “ציון” שלנו?

ואולם, איך שיהיה הדבר, לאחר שנסע “הרבי” לזמן־מה ובקרוב יסע אחריו גם המושל, אינני יכול, כמובן להשאיר את “החדר” לבד ובלא השגחה, והעיקר – שיש עוד סבה אחת קטנה המעכבת את נסיעתי – הוצאות הדרך…

בודאי, לו הייתי מהפקידים העליונים שלנו, לא הייתי דואג כלל לדברי־קטנות כגון הוצאות הדרך אפילו לקליפורניה, או לו הייתי לכהפ"ח רב “מזרחי”, הייתי זוכה גם אני להיות סוכן־נוסע Commis־voyageur של “ההסתדרות העולמית” שלנו ועושה גם אני נסיעות דוקא בCabine de luxe. ולא הייתי מתפטר כלל וכלל…

* * *

ומה שלא יעשה השכל, יעשה “הזמן” הז?נוני מיום 19 מרץ… ארבעה “פרוטיכלים” ארוכים מבני־דודנו נתפרסמו ב“זמן” הזה, וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם בזה, רבותי רק את תמצית הישיבות שלמדו ודרשו בהן רבותיהם וזקניהם בח' אלול, עוד לפני “ימים־נוראים”, בישיבת ר' מאיר בעל־הנס, במערת־המכפלה ובשלש ערי־החוף…

בחמש ישיבות אלו, ישבו ולמדו כמאה וחמשים שליחי־צבור שלהם, ושמותיהם ומקומותיהם וכל חטאהם הלא הם כתובים בספר־הזכרונות ההם.

כלם טוענים ואומרים כי ר' משה קזימא וחבריו שנסעו לכרכי־הים לא הצליחו בשליחותם, והולכים על דרך הפשרות, וע“כ “הבה ונתחכמה”, ואין דרך אחרת לבטל את הענין של בלפור, אלא ע”י חברת “ידו־בכל” שתעבר במשך 3־4 חדשים בכל פנות “החדר”, אך לא בנפש, כדי לא להרגיז את הבריות בארופה, אלא ברכוש, והפלחים ישירו: ארדף, אשיג, אחלק שלל בטבריה, ובשאר המקומות בארץ.

לפי דבריהם, אין ה“סדר” שלנו פה אלא ב“הגדה”, ואין לנו “כדורים” אלא בפה… ולמיחוש לא מיבעי!

גם הקצינים של עשרת־השבטים הבטיחו כנראה להגיע למקום המעשה ב“יפה שעה אחת אחר־כך”, ואין לערער, הם אומרים, אחרי מעשי בית־דין של “ידו בכל” ולא כלום! – ומעשי הפולנים יוכיחו! ויש שמפליגים ואומרים כי ה“חברה” אומרת לקעקע את כל הבירה של ה“חדר”, ובהגיע הפרטיכלים לאמריקה, ברכו עליהם “שהחיינו והגיענו ל”זמן הזה“, ואולם – חיישינן ל”בלקי"… ואולי הם בני־דודם של הפרטיכלים “זקני־ציון”?…

* * *

בחול־המועד פסח ישבתי לי בזמן שלא יום ולא לילה, ודפדפתי קצת בקטלוג שקניתי בשלשה גרוש בתערוכת מגדל דוד. והנה נפל פתאם מבטי על מודעה שחורה שנדבקה כמסוה על פני העמוד 14, בענין השוקולדה של “נסטלה” בחלב, וזכרתי את דברי החכם מכל אדם שאמר: “נכנסו מים יצא סוד”, ולא היו רגעים מועטים והמודעה הרטובה כאלו ביד לוקחה, ממש כ“מכשף” היוני שבראי־נע “ציון”, ולנגד עיני הופיע מאמר שלם באנגלית:

“התערוכה שואפת להוכיח כי בעלי “התוצרת בא”י יודעים ליצור אך ורק עפ”י השטה של ימי תרח וכשנים קדמוניות (from the immemorial) ולא חלילה ע"י "מכונות־המערב ומלאכת מחשבת – תפלין של “יד” ולא תפלין של “ראש”… ארצנו הקדושה "צריכה להשאר ארץ חקלאית וכל גדולתה "בשלש הדתות… אך לא חלילה בשטות "התעשיה החדישות של המערב (No Western Indusrialism).

א“א בקי כ”כ בעניני התערוכות ואולם לאחר שעיינתי קצת בקטלוג, ראיתי את השער היפה והמצויר של מלניק שנדפס לא ביד, אלא במכונות ה“גרפיקה” שהביא מר פן מהמערב; גם שלשים עמודי־המודעות שהכניסו אולי יותר מכל התערוכה עצמה מכריזים אך ורק כל סחורות המערב, וביחוד על התעשיה החדישה שלנו במכונות־אירופא…

כנראה, שועדת־התערוכה החליטה לעשות את א“י לבית־נכאות אחד, ואולם חושבני כי ה”אנטיקה" הכי מצוינה שבמוזיאום הזה היא – הועדה עצמה…

* * *

תשעה מי יודע?

– תשעה אני יודע: תשעה פונט לחדש בעד חדר אחד בשכונת “רחובות” של הבוכרים בעירנו!

ובתשעה פונט אלה יש הזכות לדור להשתמש בארבעה כתלי החדר ומתהום הרצפה עד מרומי התקרה וגם להביא בו תקונים כחפצו, כעין סיוד, קביעת שמשות ותקון המנעול והמפתחות על חשבונו ואם בעל נפש הוא, יש לו רשות לשלם את הכסף למפרע ואפילו בעד חדשים אחדים, וכל המרבה הרי זה משובח!

מספרים כי נאספו ה“שכנים” בבית־המדרש שבמאה־שערים ויסדו חברה אחת בשם “אלול”, עפ"י הנוטריקון: “אוי לרשע ואוי לשכנו” ורמז לחדש של משך הדירות בשנה זו…

* * *

סוף סוף עלה בידי להוציא לכבוד “פסח” את הגליון הראשון ראשית אוני, מעתוני השבועי והמצויר – “המות” שעליו במבמתי בכל העתונים, כידוע.

והעיקר, רבותי, הוא לאו דוקא ספרות יפה ושירה חדשה כמו למשל האידיליאה האחרונה “יובל העגלונים” של שמעונוביץ בשבועון של הפועה“צ אלא ציורים ו…מודעות! וציורים, זוהי מין סחורה שאפשר להשיג אצלנו בנקל – ממש כמשחיל בינתא מחלבא: תמונות אחדות מ”אגדתי" שזכינו לראות במודעות על כל כתלי ירושלם, וביחוד תמונת בלפור מ“הארץ” ע“מ להדפיס גם את תמונת עורכה. אי”ה בגליון הבא של “המות” תהיה גם תמונתי צרורה בצרור “החיים”…

קבלתי בשבוע זה את חוברת היובל של “השלח” ולאחר שעיינתי בה קצת מצאתי על השער שגיאה קטנה: במקום יו"ל בירושלם צריך לכתב – באודיסא!

עז־מות