בשבוע זה שבתי מנשף הנסיונות של הד“ר הניסמן מלא התפעלות מכל הנסים והנפלאות שראיתי בעיני – יצאתי מכלי ממש! אטו מלתא זוטרתא היא? בשר־ודם פשוט גלוח ר”ל, קורא מחשבות לב איש כמו להבדיל בעל־מופת, ויודע מכל הנסתרות ומכל הנעשה אפילו בבית־המשוגעים “כמגלה־טמירין” ממש, והכל בכח הטלפתיה! ויש אומרים כי הנסיון הכי מוצלח עלה בידו דוקא לפני הנשף – בשעת מכירת הכרטיסים…
לא למדתי חכמה זו באוניברסיטה בוינה ואין לי חלק בנסתרות ומעולם לא הייתי דורש חלילה במופלא ממני, ואולם לאחר שקראתי בעתונים ע"א המחט בבית־חולי־הרוח וראיתי בעיני את הנסיונות, נתישב לי כל הענין של הטלפתיה. זהו, מבינים אתם, מין “כח־הדם” שיש באדם, כמו למשל הקפיץ (שפרינגינקע בלע"ז) שהוא רוח החיה בגלגלים ומניע את כל המכונות ומלאכת־מחשבת, גם מעשי תלגרף ותיליפון כידוע, ויש שמפליגים ואומרים שאפילו הגולם של הרבי ושאר המופתים כיוצא בזה, אף הם נעשים על ידי כח הטלפתיה…
ואם לא תספרו לד“ר הנוסמן, אגלה לכם סוד, כי מיד בחזירתי לביתי נגשתי לעשות “אכספרימנט” של טליפתיה עם זוגתי שתחי' והנסיון הצליח ב”ה מחמת כח הממשלה שיש לבעל על אשתו, כמו שנאמר בפרוש בתורתנו הקדושה: “והוא ימשל בך”! ללמדך שהאשה מסוגלת לשמש “מתוכת” לבעלה עוד מימי אדם הראשון, וליכא מידא דלא רמיזה באוריתא… ואפיקורסים אומרים כי גם תרדמת אדה“ר באה ע”י היפנוזה, עפרא לפומייתו!
בקצור, היא נטלה מחט בידה ותקעה אותה שלא בפני אלא על פני הקיר, ואני לא שהיתי הרבה, תפשתי בידה ובעינים סגורות וקשורות היטב במטפחת, כד“ר הנוסמן בשעתו, נגשתי ישר אל המקום הנחוץ, ובכח הטלפתיה הרגשתי מיד את המחט, הרגשה חזקה מאד, ע”י – דקירה עמוקה באצבעי, כמחט בבשר החי, עד לשפיכת דמים…
ובכל זאת לא אמרתי נואש, ולמחרתו ביום החמשי עשינו נסיון שני – בהיפנוזה! נסיתי ליטול ממנה את כח הזכרון כדי שתשכח לדרש ממני להוצאות צרכי־השבת, אך ללא־הועיל… לטשתי לה שתי עינים גזלניות וקפצתי שני אגרופי, ממש כהנוסמן על במת התיאטרון “ציון”, והשתדלתי בכל כח ה־Suggestion להאות לה בדמיון, לא חלילה יתוש עוקץ בחטמה, אלא כסף “הרבה ובמזומנים” ואולם לצערי הגדול, לא הצליח הנסיון הפעם…אי"ה, כשיחזור הנוסמן מיפו אציע לפניו לפתח קורסים לחכמת־הדמיון ביחס לשלום חובות, ומובטחני כי ימצא תלמידים רבים בעירנו, ביחוד מבין המורים, לנסיונות כאלה בכל יום חמשי ואפילו ביום אחר…
אגב נודע לי כי הנהלת הדאר החליטה לפתח לפקידיה מחלקה מיוחדת לטלפתיה, מפני כי רבים מהם אינם יודעים כנראה, לקרא על המעטפות את אשר יודע הנוסמן לקרא בתוך המעטפה הסגורה…
ואלמלי הייתי אני בועד־הלאומי, הייתי מציע לספח את הד“ר הנוסמן להנהלה הציונית: הוא היה מוצא באפן טליפתי מקורות למשכרת המורים ויסודות ל”תלפיות“… הוא היה קורא מחשבות בני־דודנו לפני ראשון למאי ומגלה את סוד הפרטיכלים שנתפרסמו ב”צייט" האמריקני… ואולי היו ממנים אותו לראש ועד־העיר במקום זה שנתפטר, כדי לדעת את סבת היוקר של המצות ודחית הבחירות החדשות לימות המשיח… וכדאי היה לשתף אותו בכל הבקורים על הר־הזיתים, כי מה שאומרים שם בקול רם ומה שעושים שם בחשאי – כמה נורא ההבדל! מעט טלפתיה נחוצה לנו תמיד בשביל ה“בעלי־בתים” שלנו…ואולי היה הד"ר הנוסמן יודע לעשות מופת ולגלות לנו סוף סוף את “יער הרצל?”…
* * *
ועוד ישנם כאלה שאינם מאמינים במופתים!
מספרים כי שני חסידים התוכחו ביניהם והפליגו בשבח “רביהם”. חד אמר: פעם אחת נסע הרבי שלי לכפר לברית־מילה ובדרך התקדרו השמים וגשם שוטף נתך ארצה. מה עשה הרבי? – הוציא את מטפחתו האדומה והניע אותה ימינה ושמאלה ומיד נחלקו המים: מצד אחד ירד גשם מצד השני ירד גשם ובאמצע נסע הרבי בעגלתו ביבשה…
קפץ החסיד השני ואמר: והרבי שלי נסע פעם לביתו בערב־שבת והנה בדרך החשיך לו, ובהגיע זמן של קבלת־שבת, הרים פתאם את מקלו, הניע בו ימינה ושמאלה: אחת! שתים! שלש! והנה מצד אחד היה שבת, מצד השני היה ג"כ שבת, ובאמצע נסע הרבי בעגלתו בערב־שבת עד שהגיע לביתו – בלילה…
* * *
בשבוע זה נסעתי עם חברי במכונית על דרך בית־לחם אפרתה, כדי לבקר את רחל אמנו ואגב טיילנו קצת גם בסביבה לבנין הארץ…עלינו הרים וירדנו בקעות עדי הגיענו למקום מחצב אבנים, והנה הופיע לפנינו פתאום מאחורי אחד הסלעים – כובע ומתחת לכובע הזה נראה גם ראש בן־אדם שפתח את פיו ואמר בלשונו: בון־ז’יורנו"! כלומר: שלום! באיטלקית.
באותה שעה זכרתי מעשה שקרה לקריסטוף קולומבוס, יליד גנואה האיטלקית – ששם יושבים עכשיו לויד־ג’ורג' עם טשיטשרין ווירטה ואוכלים בחברותא “מקרוני” מקערה אחת – שאך דרכה רגלו בפעם הראשונה על אדמת אמריקה, יצא לקראתו – כך מספרים – יהודי ליטאי, הושיט לו ידו ואמר: סלום־עליכם ר' קולומבוס! הא־דו־יו־דו?…
והאיטלקי שלנו גלה לפנינו עמודי שיש אדום שנחצבו באדמה במכונות־המערב מלטש ומהוקצע, מעשה ידיו להתפאר ועוד עמודים גדולים וקטנים שהוזמנו לבנין בית־תפלה שלהם על הר־תבור ובגת שמנה בירושלם וחשבתי אז בלבי: ראו מה בין בני לבן חמי! ורבורג טייל קצת בקליפורניה ועלה בדעתו לנטע סוכר בא“י – כנראה, בשביל משתה התה במועדות העתונאים שלנו! – והנה נתפרסמה הידיעה המתוקה הזו לתלגרם בכל רחבי “הארץ”, וגם רוטנברג שלנו העמיד עמודי ברזל מא”י עד אמריקה והמשיך עליהם חוטי־חשמל, כדי לחבר אותם לכיסי היהודים העשירים ולעשות “אלקטריפיקציה” לדולריהם, ופה יושבים הם ניניו ונכדיו של טיטוס, ומאחורי חטמנו למול ה“סקופוס” הם חותכים אבני־שיש בחוטי־ברזל כ“ממאליגה” ממש, וחוטבים עמודי־פאר כבימי שלמה המלך, ואין תלגרמים ואין טררמים!…
הם “חוצבים עמודים שבעה” ו“קול חוצב להבות אש” ונאומים ורחל אמנו מבכה לא רק על בניה כי אם על אבניה…
* * *
ובכ“ז, טוב לנו בעולם הזה: הנה עבר עלינו שבוע שלם של “נסים ונפלאות” ואי”ה בשבוע הבא תחל סדרה חדשה של חזיונות, החל ב“רומן” בהשתתפות “מרים” שלנו וכלה “בשחר־המחר” (ליצני הדור קוראים “שאכער־מאכער”!) ויש לנו ב"ה גם אבק בירושלם, וראו זה פלא: היוצא בלבנים משחיר והיוצא בשחורים מלבין…
אגב שמעתי כי הראיס־בלדיה הזמין את הד"ר הנוסמן לעשות לפניו את נסיון “האוירון” שהבטיח במודעותיו, ואולם מפני האבק הגדול שהתרומם ברחובות עירנו, כנהוג, לא נראה האוירון באויר והנסיון לא הצליח…
* * *
תמול בקראי בעתון ע"א חמי טבריה וחכירת בית־המרחץ עלה על זכרוני מעשה שהיה:
לפני כארבעים שנה בא יהודי גרמני עשיר לא“י והחליט לבנות בית־מרחץ ארופי בטבריה. כשהגיע לחיפה שלח מברק בגרמנית ע”ש זקן־הממונים בטבריה לשלח לקראתו פרדים (מוילטהירע בלע"ז), כי בימים ההם לא היו עדיין כבישים ועגלות אף לא מסלות־הברזל בגליל והיו בני־שדם נוסעים עם ה“מוקרים” על פרדים וחמורים, כנהוג. ואולם הממונה שלנו לא הבין את פרוש המלה “מוילטהירע” ובימים ההם לא נמצא בעירו שום אדם היודע לשון אשכנז כי לא היה עוד בית־מלון גרמני למלאותו באחב"י; מה עשה? הלך ואסף את כל הממונים והחליטו כלם כי כונת המלה “מוילטהירע” היא בודאי – ממונים, ורצונו של הנדיב הוא לראות את זקני וראשי העדה…
כיון שראה הנדיב בחיפה כי לא הגיעו ה“מוילטהירע” כבקשתו, שכר לו פרדים אחרים ונסע לטבריה ישר לאכסניה. מיד נודע דבר בואו בעיר, וכל הממונים ור' יעקב אזים בראשם, לבשו בגדי יום־טוב, כפתנים ואבנטים של משי ועליהם "זיפיצים" של קטיפה כחולה, אדומה וצהובה מאד, גם קאפילושים של קטיפה לראשיהם וסנדלים קלים לגרביהם הלבנים והלכו כלם לקבל פני האורח. זקן־החבורה התיצב לפני הנדיב ואמר: הנני מתכבד להציג את עצמי בתור ה“מוילטהיר” הזקן שבעירנו, ואלה בני־לויתי גם הם “מוילטהירע” כמוני פה…
זכר הנדיב מגרמניה את ענין המברק, הציץ בהם רגע ואמר: “יא, יא, עם שטימט!” כן, כן, נכון הדבר! הצדק עמכם!…
עז מות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.