ובכל־זאת, ראו מה בין בני לבן חמי: אשתקד, לא באנו אנחנו לחג המלך לאות מחאה נגד הגזרות של נעילת־השערים והשיטה המצומצמת שהנהיג רבנו בלמוד הקבלה של אחב"י לארצנו, והשתא, לא באו הם אל החג ויצאו במחאות גלויות ובטענות עצומות, באשר בכן? – באשר המושל דחה את החג ליום שני מפני קדושת השבת. ואולם, חוששני שהם יפעלו במחאתם זו ממש כמו שפעלנו אנו במחאתנו בשנה החולפת…

כי כך דרכם של “עשרת־השבטים” בארץ־הקדש: אתמול ישראל והיום ישמעאל וחוזר חלילה – והכל לשם שווי משקל…

ו“הרבי” שלנו שיאריך ימים ושנים, נעשה בלונדון לציוני נלהב, משתתף הוא בכל הבנקטים, בידו האחת הוא מרים כוס לחיינו, ובידו השניה הוא מחליק את הזוננפלדים בפאותיהם ועושה קידות על לבו ומצחו לר' משה קזימא ודכותיה, כנהוג. ואלולי דמסתפינא, הייתי אומר שלו היה כאן, לא היינו זוכים אולי ל“נדחה” זה של החג, אך ורק מפני “למה יאמרו הגויים.”, עד יעבר זעם, עד אחר מתן־תורה ביום 15 יולי…

וכשרוגזים על החזן, אין רוקדים “קדושה” – והמופתי וחבריו רוגזים ומתנפחים כמחותנים מצד החתן ולא באו אל החתונה ביום שני שלא מצאו בו “כי טוב” בשבילם… ומה עושה קהל בלי אתרוג בסכות לברך עליו? – אינו מברך! והקהל שלנו בא אל גן־העיר לברך את מ“מ הנציב בלא אתרוג, כי העיקר הם, מבינים אתם, הלולבים שעושים בהם נענועים והקפות בעיר ובגן, וברכו גם את מ”מ המושל מר לוק ששנה לכבוד החג, את הכתיב של שמו Luke לשם Look ופירושו: “הבט וראה!”… וכלי־זמר המשטרה נגנו, ואורחינו מלאו כרסם מעדנים וגזוז, כנהוג, והכל היה ל“יהודים”…

ואולם פטור בלא כלום, אי־אפשר: לאחר שנתפזרו כל המחותנים, השושבינים והמוזמנים, נתפרצו פרחחים אחדים משלהם לתוך הגן, וכשנסה היהודי בעל־הגן להרחיקם משם, מהרו נטורי־קרתא משלהם להשקיט את הסערה, ומרב התפעלות טעו ובמקום להוציא את האורחים הבלתי־קרואים, הזדרזו ושמו את בעל־הגן בבית־האסורים רק לשתי שעות, עד שהספיקה החבריא לנקות את השלחנות הערוכים “בלחוך השור” ממש – וזריזין נשכרין!…

* * *

ויודעים אתם מה, תלמידי החביבים? מוטב שנעזב את הפוליטיקה ונשחק קצת ב“טוררא ונקש”, כמו נורטקליף בלונדון…

דהיינו כיצד? – נוטלים מטבע כמו ה“קאבאק” האדום, העגול והגדול, שבימי התורכים, שיש בו מצד אחד מן צפור (ולדיז בלע"ז) וזוהי ה“טוררא” בלשונם, ומצד השני כתבת הנקרא בערבית “נקש”. עכשיו זכינו ב"ה למטבעות משונות וחלולות באמצע ולשני מיני גרושים מצריים: זכר ונקבה ברא אותם… ובכן, אוחזין את המטבע בשתי אצבעות, בין האגודל ובין הקמיצה – זכרו היטב! – וסובבין אותה בכח על השלחן או על הרצפה, והיא, כלומר המטבע, סובבת על צירה כסביבון ממש עד שהיא נופלת, ומיד מכסין אותה ביד ואומרים: “טוררא או נקש?” והיה אם נחש השני ומצא הרי זכה ואם לא נחש – הפסיד! ואולם, טוב יותר לנחש ולא להפסיד…

רצה נורטקליף להפיל גורל בין ויצמן ובין שיבלי גמל כדי לדעת מי יתחיל קודם בטענותיו ע“א ארץ־ישראל, מה עשה? נפל על המצאה והוציא מכיסו מטבע, נטל אותה בין שתי אצבעותיו, ממש כמו ה”שקצים" שלנו ברחובות ירושלם, זרק אותה באויר ואמר: זה יהיה האות לפנינו, אם תפל המטבע וה“טוררא” למעלה ידבר גמל תחילה, ואם יפל ה“נקש” ידבר ויצמן.

ומזלו של הגוי גרם ונפל דוקא “טוררא”, ויפתח ה' את הפי הגמל, ויעלה גרה כדרכו במשך י“ב רגע לא יותר, כנגד שנים־עשר שבטי ישראל, עד שלא השאיר כלום לויצמן האומלל… ותרועת הנצחון גדלה במחנה ישמעאל וכלם קוראים ומלקקים את אצבעותיהם ממכתבו של גמל ב”סבאה", עתון התולי בערבית, ואומרים כלם בקול: אשירה לה' כי גמל עלי!

ויש אומרים כי מטבע זו של נורטקליף רמז למטבע שטבעו חכמים עוד בימי התורקים…

ונואם נלהב הוא ג’מל, ובשעת חרום יודע הוא גם לאיים, כידוע, ושכח, כנראה, שגם לפנים היה פרא־אדם וכשהגיע לבר־מצוה, בקש לעשות מעשה באחיו הקטן ממנו, אלא שהקב“ה הקדים להודיע לשרה אמנו, והיא מהרה לשלח את ה”בחור הצדיק" לגמרי מביתה. וכך דרכה של תורתנו הקדושה, שכל מה שכתוב שם הוא אמת: בנות חוה מגרשות תמיד את האדם מגן־העדן: קין הורג תמיד את הבל אחיו הצעיר: בני־לבן באים בטענה כל ימיהם, כי יעקב גזל מהם את ירושת אביהם, וכן כסדר, ומסמתא גם המעשה ביצחק הוא אמת, ומעשה אבות ירשו בנים, אלא שבשעה שהוא מכין עצמו לאיומים, הרי מוכנים לפניו הנאד והילקוט ללכת אל המדבר…

איך כתוב שם? – גמלא אזל למבעי קרנא, אודנא דהוו ליה אזלו מיניה".

כך, כך, ידידי חמר־גמל! הרינו גוללים בידינו את הכרזת בלפור, עושים בה שפופרת כעין חצוצרה ומצפצפים בה על כל האיומים…

* * * זה עכשיו פתחתי את הדאר שלי ומצאתי מכתב מצפת, שהנני מוסר לכם בזה ככתבו וכלשונו ממש:

ב"ה

לכבוד הרבני המופלג בת"ו

מוהר"ר ר' עזמות שיחי'

מורי ורבי!

אחדהש“ט, הנני להודיע למעלת תורתו כי מיום שנתעוררה במחננו שאלת הבחירות של ועד־העיר, נעשה שמח בק”קנו צפת. וגולת הכותרת שבראש המעשה המסופר להלן הוא – “שאלת הנשים”, ונתלקחה ר"ל אצלנו מלחמה נוראה על “זכויותיה של האשה” וכל העיר כמרקחה ממש.

מילא, כ“ז שהנשים היו מסתפקות בזה שהיו מדברות, לא היה כלום, ואתם הלא ידעתם: מן הדבור לא יצא עבור, בכל אפן אצלנו הגברים בצפת דבר זה נמנע לגמרי. אבל משעה שהחרדים לדבר ה' ואפילו בני “הדור־הצעיר” החליטו נגד בחירות הנשים, עברו הנשים מן הדבור אל המעשה – והסכנה מתחילה. וביום הבחירה היתה להן אספה גדולה ואחרי דרשות נלהבות רבות שניכר היה כי זכרים מדברים מתוך גרונן, החליטו ללחם בנו עד שארית הפליטה של כחותיהן, וכלן יצאו ברחובות ועשו מה שקוראין בלשונן “דמונסטרציות”. בראש הלכו שתי בתולות זקנות שהלבינו צמותיהן ואחריהן כל הכובסות, הרקחות והטבחות למיניהן שהבטיחו להן מגבוה 3 אונקיות פחמים ליום השבת וכיו”ב, ונגררו אחריהן גם מנשי החרדים שהיו נשים כשרות ועושות תמיד רצון בעלן, אלא שעכשיו נכנסה בהן הקליפה ר"ל, ומבקשות את הקלפי… ובתוך המחנה הזה בולט הגזבר בכרסו העבה ובמכנסיו הקצרים, ועד שלא הספיקו להכניס את פתקאותיהן לתוך החור של הקלפי, כנהוג, רמז להן כי הקלפי מזויפה וכי הקלינגרים הכינו להן בערמה קלפי זו כדי להוליך אותן לבי־מסותא…

ופרצה ההתנגשות נוראה, וכל הנקבות השתערו בצעקות ויללות עד לב שמים על הקלפי. ובקשו רק את הקלפי של הזכרים, עפ“י הסימנים שמסרו להן וצעקו בקול: ככה לא יעשה במקומנו! עד שראתה המשטרה את הסכנה והקצין היהודי הופיע עם שוטריו לפזר את הקהל, הוא צעק עליהן בשלש השפות הרשמיות שלנו וגם ב”מאמע־לשון ולא זו ממקימן עד שהשו[לא ברור] התחיל מדבר דברים כמתלהמים ויורדים חדרי בטן; ולשבחם של השוטרים הערבים עלי להעיד כי הם נהגו מדת דרך־ארץ בנשי ישראל, והשתמשו כ“גנטלמנים” דוקא בידים… והמהומה גדולה ר“ל ושם ישראל מתחלל ברחובות צפת עיה”ק לעיני הגויים. ביום ההוא לא שתו כמעט תה בבנק, כי המנהלים עסקו ב“שאלת־נשים” ודנו ע"א “האשה הנקנית” רק לא בשטר….

לבסוף, פקד המושל להביא את הקלפי לבית־הממשלה והבחירות נתבטלו, ועולם כמנהגו נוהג בצפת; בלי ועד ובלי סדרים, וה' ירחם…

איני יודע כיצד אצלכם, אבל אצלנו משתנים הדברים ועוד מעט לא יכירו את צפת.

הנשים תהיינה עומדות כלן במזרח בבית־המדרש של בהוש, ואנחנו הגברים נדחף מיום ליום יותר עד לעזרת־נשים. במקום ר' יוסיל חזן תעבר האדיל בבית־הכנסת של האר“י ז”ל לפני התיבה, ואחר קריאת־התורה תעלה על גבי הבימה לא מגיד אלא מגדת, והיא, היא שתטיף לנו את המוסר של לא תחמד, לא תנאף וכו'. ובמקום הקצין שלנו, תהיה קצינה לבושה כלי־גבר ותהיה מנטורי־קרתא שלנו. ועוד מעט, כך שמעתי, תקחנה את כל הפרנסות שלנו, כמו “הטיליפוניסטקות” ימ“ש. וחיים כאלה, רוצים ה”דייטשען" שלכם להכניס לנו לצפת.

ומחמת שאני מתפלל ותיקין, הנני מקצר הפעם ודורש בשלום כל ב"ב.

תלמידו הותיק

פ. –

כן, עיקר שכחתי: למען השם, לא לגלות את דברי אלה ברבים, לבל יקפחו חלילה את הקרדיט הקטן שלי בבנק.

* * *

אמרתי לגמר את שעורי הפעם, והנה הביא לי הנער מכתב מירושלם שהנני מוסר בלא שום תקון מפני החפזון:

לכבוד הסופר הנכבד המכנה א"ע עזמות שלום!

אל יחר אפך בי אם אקח לי החופש לעזור לך בהודיעי אותך משוד עניים ואנקת אביונים. ועתה אתחיל משכונת בתי האונגארים המכילה שלש מאות בתים גדולים וחשובים עם בתי תבשילים וחצרות מרווחים ובורות מים, מרתפים וחנויות. כולם נבנו בכסף נדיבים שהתנו תנאי מפורש קודם למעשה שידורו בם דוקא עניים בכל ג' שנים חליפות כדי שכלם יהנו ויזכו בפרי צדקתם. האבנים המודבקות בפתח הבית תזעקנה לקיים תנאם ואין משים על לב כי זה יותר מעשר שנים שהחזיקו בהם הדיירים מהם כמה גבירים גדולים וסוחרים מפורסמים כמו מר “ישר” והפוך אשר יש להם בשכונות אחרות בתים וחצרות ומקבלים שכר דירתם בשער היוקר יושבים ושמחים בבתי העניים בעת שהעניים באמת אין ידם משגת לשלם שכר דירה קצרה נפשם מהצרות של משכיריהם מבעלי בתיהם הדוחקים בהם. האין זה גזל עניים? זאת ועוד אחרת: יושבי השכונה הנ“ל עושים כבר בבתי ההקדש כאדם העושה בתוך שלו. מי שנוסע מפה מוכר את ביתו כלומר זכות ישיבתו בחמשים לי”מ ויותר וכבר היו כמה מעשיות שהנחילו בתיהם ליורשיהם וקרוביהם מבלי התחשב כלל שזה שייך דוקא לעניים כאמור, וכדי בזיון וקצף. לכן אבקשו להפיץ מעט אור על תעלולי מנהלי הכולל הזה אשר בערפל חתולתם ויתארם בשרד המליצה כפי רוח בינתו הטובה עליו והפעם יספיקו דברי ועוד חזון למועד.

והנני שלו תמיד

אחד מנטורי־קרתא

עז מות.