רקע
ישעיהו קרניאל
18.6.1922 מספרים כי יהודי אחד ברוסיה שלח פעם תלגרם לאשתו ברוסית בזו הלשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דואר היום; 1922

מספרים כי יהודי אחד ברוסיה שלח פעם תלגרם לאשתו ברוסית בזו הלשון: “הגדוד אסף, הכינו כדורים, אבוא למלוך!”. מיד נמסר המברק הזה למשטרה והביאו את היהודי בכבלי־ברזל לבית־הסהר בעון התקוממות כנגד ממשלת הצאר.

אחר חקירה ודרישה נתברר הדבר כי יהודי זה ה“מורד במלכות” היה פשוט מלמד־תינוקות שבשר לפלונית שלו בערב־פסח בלשון קצרה כדרך התלגרמים, כי גדוד התלמידים שלו נאסף ב“ה בין־הזמנים, וע”כ עליה להכין כדורי־בצק (קניידלוק בלע"ז) לסעודת פסח בשעת ה“סדר”, והוא יבוא אי“ה ל”מלוך" בהסבה…

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת? – כלפי המעשה של החפושים ב“בצלאל”.

מה אירע שם? – תימני קטן מ“בצלאל” הוביל על החמור תרמילי־נחשת של כדורי־התותחים שנשארו מהמלחמה, כידוע, אל בית־החרשת על־מנת לעבדם ולהכינם לעבודת ב“צלאל” לעציצים עם פטורי־ציצים, כתבת קעקע, כפתור ופרח, והחמור הלך לפני התימני בסערות־תימן, ויהי קול התרמילים הריקים הולך וחזק מאד, עד שהגיע לאזני השוטר הערבי, מנטורי־קרתא שלנו…

– מה יש לך פה? הרעים קולו השוטר.

– “בומבאת”! ענה התימני בערבית, ופירושו פצצות, שכך נקראו התרמילים בפי ההמון הערבי.

– ומהיכן אתה מוביל את ה“בומבאת” האלה? צעק השוטר.

– מ“בסלאל”… ענה יוסף התימני ברעדה.

– המ… מ“בסלאל”?… – רטן השוטר בחמה עצורה – אכן נודע הדבר! היש עוד בובמאת שם ב“בסלאל”?

– יש ויש! ענה המחמר הקטן, יש גם “מדאפע” (כלומר: תותחים) גדולים…

ומרב בהלה נדמו התרמילים בשקיהם ובשעת מעשה עמד החמור ונענע בשתי אזניו הארוכות לאות הסכמה…

ולא שהה הרבה, כלומר השוטר הערבי, והוביל את שני הפושעים המדיניים, אדם ובהמה, ישר אל המשטרה המרכזית, ושם קשרו במחילה את יוסף “הצדיק” באזיקים ובכבלי־ברזל, ורגליו לנחושתים הוגשו, כמו שנאמר, והשוטרים נגשו מיד ל“עבודה”, נוסח תוגרמה, כדי שיתודה התימני הקטן ויגלה את סוד הנשק של “בצלאל”.

והכהן הקטן היה כורע ומשתחוה ונופל על פניו למטה ואחוריו למעלה. והשוטר עמד עליו והצליף במנין אחת למעלה ושבע למטה והיה מתכוון להזות דמו במצליף. וכך היה מונה: אחת ואחת, אחת ושבע, והתימני הקטן היה אנוס על פי הדבור והשוט לגלות את כל “הסוד”, הכל הודה ובחובו לא טמן שנאמר: ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים, וירא התימני את היד הגדולה ואת הרצועה כפולת־השמנה ויירא מאד… אמור מעתה: מתחת לקה ארבעים מכות ומלמעלה יצאו מפיו מאתים כדורים, מאה רובים ותריסר תותחים, עד שנהפך “בצלאל” בפיו ל“ארסנל” שלם, כמו קרופ להבדיל, שיש בו להחריב עולמות…

והכהן התימני נכנס בשלום להיכל המשטרה אך לרגע ויצא משם כלו פגע “מראה [לא קריא־המקליד]”, ולא נתקררה דעתם עד שנערך פרטי־כל בחתימת ידו ממש ונשלח למפקד הראשי שהגיע מחדש.

* * *

ובכן, ויהי בחצי הלילה, וגדוד שלם של קצינים ושוטרים הקיפו את חומת “בצלאל”, כדי לכבוש את מבצר “האויב”..וכישמעאל בשעתו באו הפעם “שלא כדרכו”, קפצו מעל הגדר והסתערו פתאום ב“כשילים וכילפות” על דלתות המוזיאום, לקחו בשבי את המשרתים והשומרים, והתנפלו בחרף נפש על “טיטוס הרשע” שעמד דומם כשיש, התגוללו על “וינוס היפה” שהתמזמזה עם “בככוס” השבור, ולאחר שכבשו את ה“פוזיציה” הזו ונפצו כמה פסלים ואלילים, נתנה פקודה לעלות אל המגדל, למקום הנשק היהודי – הספריה! ומרב התלהבות הסירו כלם את בגדם מעליהם והסתערו על המנורה הגדולה, בעלת שבעת הקנים שנותנים בהם סימנים (סיגנאלים בלע"ז) לאויב בחנוכה, כידוע, עד שנתעורר הפרופיסור הישיש מחלומותיו הנעימים על ה“אמנות”, התפרץ אל החדר וקרא בקול:

– מי שם? פוליסים או גנבים?

מיד לבש הקצין את מעילו ונוצצו כוכבי־כפתוריו ככוכבי הרקיע, כדי שלא יטעו בו… וכך נמשך ה“כבוש” עד שעלה עמוד השחר ובאו השוטרים לפני קציניהם ואמרו: רבותינו, הגיע זמן פת־שחרית, שנאמר: שעת־אכילה – שעת מלחמה… ומיד הוכרזה שביתת הנשק.

הקצין דרש ממפקד ה“מבצר” להבטיח על דברתו שלא יכנס ולא יצא חלילה שום אדם ל“בצלאל”, וליתר בטחון העמידו שלשים שוטרים מסביב לחומה, משערי “בצלאל” עד שערי־לא־צדק ועד שערי־לא־חסד, ושלשת המגינים עמדו עד אור הבוקר, אין יוצא ואין בא, כיריחו בשעתה.

וזוג צעיר אחד עבר לתומו באשמרת האחרונה, ובקש ליהנות מאור־הירח, והנה קפץ עליו רוגזם של השוטרים והפרידו בין הדבקים, אותו לקחו בשבי ואותה שלחו, כגזרת פרעה ממש: כל הבן לבצלאל תשליכוהו וכל הבת תחיון…

הבקר אור, וארבעה שרי־מלחמה חדשים הופיעו בשריון לפני “מבצר” בצלאל – אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, וכ“ז כדי לחזק את ה”פוזיציה" שלהם… “והכבוש” החל שוב ביתר עז וביתר תקף, בדקו בכל החורים והסדקים, תחת כל ה“פידיסטאלים” והמצבות, תחת “המשיח” הגדול של גלוצנשטיין שישב קשור לכבלי־ברזל ושתק… וגם בבית־הכסא, להבדיל, חפשו עד היכן שידם מגעת ונערו כל האבק שנצבר ב“בצלאל” עד היום הזה.

ואולם “יגעת ולא מצאת – אל תאמן!” כשיצאה המשרתת לאסף את החתולים והלבנים של תינוקה, התגלו סוף־סוף מתחת לתחתונים הקטנים, שני תותחים גדולים, אבל תותחים ממש שיש להם חלל גדול, מימי התורכים שעברו אליהם בירושה מימי סלאח־אל־דין אל איובי ועלתה עליהם חלודה…

לאחר שנגמרו כל החפושים, הורם הדגל הלבן ומיד הוחל משא־ומתן של השלום. וזהו הטכס: הקצין הושיט ידו לפרופיסור ואמר: Au revoir Sory“! כלומר, אני מצטער מאד, להתראות! יהי רצון שנתראה באפן אחר לגמרי, רק בשמחות ונראה נחת זמ”ז ונאמר אמן!" והפרופיסור העמיד את התנאים האלה: ראשית כל, תקון הדלתות השבורות, ושנית חמשה גרוש דמי כניסה לכ“א לתערוכה, כפי התעריף, והזמין אותם לבקר אותו להבא, ביום ולא בלילה כדי שלא להפריע את שנתו והכניסה בשער כבני־אדם ולא במחתרת, ויראה להם עבודת תלמידי “בצלאל” בעשית התרמילים שחקוק עליהם: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם ל”מזמרות".

ולע"ע יושבים הם שניהם, גם התימני וגם החמור, כלואים בבית־האסורים. זה מכה “ועל חטא שחטאתי באנס ולא ברצון” וזה עומד עם שקיו המלאים תרמילים ריקים ומנחם את חברו כאליפז בשעתו…

* * *

ואת זה לעומת זה עשה אלהים:

בשעה שעמדו ל“כבש” את “מבצר” בצלאל בירושלם, בשעה זו עשו חפושים בכפר ערבי, עפ“י סדר א”ב, ומצאו שם את האות השביעית, פשוטה כמשמעה, שנטלו בסתר, עפ“י תורת ה”קבלה" ואנ“ש ב”עשרת השבטים" אשר בלוד, כידוע לצנועים וליודעי ח“ן, ובימים האלה הובילו את זקני־העדה וחכמיה אחר כבוד לישיבה־של־מטה בעיה”ק ירושלם.

הוא אשר אמרתי: מצות בדיקת־חמץ היא מדאוריתא ומדרבנן, וראוי היה לקימה עוד מראשית – הכבוש של האנגלים, אלא שאלה האחרונים אינם יודעים את המקום והמען הנכון כדי לחפש את ה“כדורים”, ומחליפים את האותיות בין עברי לערבי…

* * *

ראיתי הלכה ונזכרתי מעשה:

לאחר שקראתי בעתונים את מחאת המורים נגד הגברת לנדוי, נזכרתי כי בהיותה לפני עשר שנים בערך בחו“ל פרסמה מאמר בזשאויש קרוניקל והתאוננה על המורים העברים בא”י שאינם מדקדקים כראוי במצות מילה.

המורים קראו אז לאספה החליטו פה אחד כי מיד בשובה ירושלימה יוכיחו לה את טעותה….

עז מות


המלצות קוראים
תגיות