שבוע של יסורים ופורעניות ר"ל:
מהאי גיסא, רציחות וילסון1 ורטנוי2 וטביעות בים הגדול ביפו ובחיפה וגם בירקון, ומאידך גיסא “בשורות טובות” מאחב"י באוקרינא ומבני־דודנו בלונדון – “מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה”…
ואעפ“כ יושב אני לי במנוחה במדור התחתון להכין “מטעמים” לתלמידי החביבים כאשר אהבו והקב”ה מזמין לי חמר מע“ש לע”ש כדי לבדח מעט את דעת הבריות בעתים הרעות האלו, להפיג קצת את צערם, גם לשחוק לפעמים מטוב לב או מתוך דמעות, “כי הרבי צוה להיות שמחים”. וב“ה לבי טוב עלי ומחשבות רעות והרהורים רעים אינם מפריעים את מנוחתי: לא חלילה מחמת שהשעה משחקת לי – אדרבה, לא זכיתי עדין בגורל הגדול, פשוט משום שאין לי שטרי־גורל ואיני בונה לי בית ב”תלפיות" ואפילו לא ב“קבצניה”, וגם לא נבחרתי במלאכות לוינה באספת־המורים – אלא פשוט מפני שאני הולך תמיד לשטתי ואומר כי א"י אינה נקנית אלא ביסורים ואין בונים את הארץ מתוך עצבות…
ואעפ"י שהננו עומדים עדין בתקופת תמוז – ובית הלורדים יוכיח! – התחילו בני־דודנו בארץ להכין בעוד מועד לולבים ואתרוגים וגם “ערבי”־נחל ואפילו “הושענות” לחביטה לכבוד הושענא־רבה שלנו לאחר חיתום הפתק בפרשת־פנחס.
ומחמת חשש של פסול התחיל הועד של חפוש־חטאים בממשלתנו לאסף מהם את כל המינים שאינם כשרים עפ“י דין, ואין לך יום שאין מביאים לבית־גניזה לולבים יבשים, נוסח אשכנז, שאסור לנענע בהם עפ”י האר“י ז”ל ושיש בהם אך כדי להפחיד את הצפרים וגם קצת אתרוגים בלא פטמאות ופסולים לכל הדעות ואפילו “הושענות” חבוטות, וחכמים אומרים: כל זמן שאינם מאספים את כל ד' המינים, לא יצאו ידי חובתם, כי במקום שיש לולבים, אתרוגים וגם “ערבי־נחל ו”ערבי“־יבשה נחוץ אח”כ גם הדס והדסה משני המינים, כידוע…
ומבלי משים עולים על זכרוני דברי היינה:
Ach, wie schlecht geschietzt bist du Israel;
Falsche Freunde von Aussen und Hediotim von innen…
* * *
ומספרים כי יהודי אחד מרוסיה הגיש פעם קובלנא לפני הרשות על אשה מינקת ששכר לבנו היתום הקטן, וסרבה להיניקו מחלבה. ועפ"י מנהגי רוסיה בימים ההם, נמשך המשפט זמנים ועדנים – קצת כמו אצלנו – עד שגדל הבן ונכנס בשעה טובה לחופה. למחרת יום החתונה נקרא פתאום אבי החתן לבית־המשפט והודיעו לו שיצא פסק־הדין כי המינקת מחויבת להיניק את הבן.
מעשה יפה זה עלה בזכרוני לאחר שקראתי בשבוע זה כי המשטרה שלנו קראה פתאום את התימני הקטן מבצלאל כדי לבדוק את גופו ולראות אם לקה – רק שלשה שבועות אחר המעשה… ואמרתי בלבי: כמה זריזים הם שוטרינו שלא החמיצו את השעה ולא המתינו חלילה, כמנהג רוסיה במעשה של המינקת, עד אחרי חופתו של התימני שלנו כדי לבדק את אחוריו ולהוציא פסק־דין בדבר המלקות…
ומכיון שהזמנים רעים, ועסק המלמדות כמו כל העסקים שלנו, נתקלקלו מאד בימים האחרונים, והמורים קוראים לאספות חשאיות ולמחאות – השליכו מורי בצלאל את האמנות מאחורי גוום ושלחו את ידם במלאכה אחרת: הם קבלו בירושה את העסק של “קרופ” למלאכת תותחים שהיתה לו פרנסה בשפע, כידוע, ועכשיו נטלו ממנו את בית־החרשת הגרמני הזה וגזרו עליו בטול מלאכה.
ואם תרצו לומר: מה ענין בצלאל אצל כלי־זין? תוכלו לקרא את העתון של חברנו “פלסטין”, גליון 489 (בגימטריא “טעית”) מיום 20 יוני ש“ז, שעלה בדמיונו המזרחי לחשוב “כי בית־הספר בצלאל נהפך למחסן או לבית־חרשת של נשק וכלי־הרס, או סניף לבית־החרשת של “קרופ” בירושלם”; וראיה לדבר. שהנהלת הבטחון הצבורי פרסמה בכל העתונים ע”א החפושים בבצלאל ושכחה, כנראה, רק פרט אחד קטן: כי לא מצאה שם כלום…
חבל רק שידיעה זו נתאחרה קצת ובאה אחרי ישיבת בית־הלורדים, ולא יכלו להשתמש “בנשק” שמכינים בבצלאל כשם שהשתמשו נגד רוטנברג. זה ה“בולשביק” הידוע שנתגרש מרוסיה ע"י הבולשיביקים, כידוע.
ואולם, אל תדאגו – בני־דודנו למדו ב“ה היטב את מלאכת “ויצעקו”, ובטח כבר העיפו ב”רווז" זה למשלחת בשביל בית־הנבחרים…
* * *
לא זכיתי להשתתף באספת הסופרים ע"א מיס לנדוי והכתבת הזרגונית על מצבת קברו של י. ל. פרץ. ואולם כשקראתי בעתונים את שיחתו של קלוזנר עם המנוח בבית־העלמין (לפני מותו כמובן.) זכרתי מה שכתב הסופר ש. ל. ציטרון בספר זכרונותיו על פרץ (דריי ליטערארישע דורות, דף 99).
פעם הלכו שלשתם, פרץ, ציטרון ודינעזאן לבית־העלמין בורשוי כדי לבקר את קברו של הסופר הצעיר רודרמן. פתאום כך מספר ציטרון, פנה אליו י. ל. פרץ ואמר:
– ימחל נא כבודו לגשת אלי קצת ואראה לו דבר מענין.
נגשתי אליו והורה לי באצבעו על מצבה אחת ואמר:
– קרא נא עברית ורשוית!
זו היתה מצבת־קבר של אשה ועליה (לא על האישה!) היו חקוקים דבר שבח אלה:
"היא היתה לילדיה אומנת,
לעניים משענת,
לכל עני נותנת
ולבעלה סוכנת"…
– ומה אתה אומר לעם־הארצות ולבורות כזו? – שאלני פרץ.
כשחזרנו מבית־העלמין, מוסיף ציטרון לספר, חזר פרץ לדבר ע"א המצבה העם־הארצית והביע שוב את התמרמרותו. באותה שעה נזכרתי במצבה של מינסק על קברו של אליקוס צונזר שנכתבה בזרגון3, וספרתי להם, כך אומר ציטרון את כל המעשה איך שהחברא־קדישא במינסק התנגדה לכתבת הזרגונית, ולסוף הסכימה, וכו' וכו'.
– ומאי סבורים אתם? – קרא פרץ – בזרגון אי־אפשר בשום אפן, שיקרה נוסח מחפיר כמו שקרה במצבה זו. לשפה העברית יש חסרון מיוחד, שלכל מלה כמעט יש מלבד פרושה גם פשט מיוחד, ולא פשט אחד אלא כמה וכמה פשטים, כמו במלה “סוכנת” במצבה זו. לא כן השפה היהודית־האשכנזית שיש לה, כמו לכל יתר השפות, פרוש קבוע ומיוחד לכל מלה ולכלם; יוצא איפוא, שעלינו יהיה להעמיד למראשותיו של כל מת פירוש “מצודת־דוד” “ומצודת־ציון”…
חוששני מאד שלו השתתף פרץ באספת־סופרים זו, לא היה חותם על מחאה נגד הכתבת הזרגונית שעל מצבת קברו בורשוי…
* * *
ואנחנו מתאוננים כי לשוננו עזובה ודורש אין לה! לשוא אנו מתאוננים!
עזובה! – והרי נאספו בקלוב־הסופרים סופרינו ועורכינו המדברים רוסית, פולנית, זרגונית ואפילו עברית ויצאו חוצץ כלם להגן על שפתנו בפני אויביה הנוראים, הלא הם פקידי ההנהלה הציונית, פקידי הדסה ודומיהם, שיש להם יחס מביש לשפתנו הלאומית, וכדי לקיים “מצוה לפרסם”, פרסמו את הפרטיכל של האספה בכל העתונים.
לא רציתי להביא ציטטים מתוך דברי “אותו האיש”, ואולם אני מזקנים אתבונן ולאחר שקראתי את הספר החשוב והעברי “ישו הנוצרי” וראיתי בסוף הספר הזה כי הוא היה “בעל־המוסר בה”א הידיעה", אני מרשה לעצמי להזכיר לסופרינו את המעשה בסופרים ופרושים שהביאו לפני “אותו האיש” אשה אשר נתפשה בעונה והוא אמר להם: “מי בכם חף מפשע, הוא ידה בה אבן בראשונה”. הם שמעו ולבם נוקפם ויצאו אחד אחד החל מן הזקנים ועד האחרונים.
ואמנם לפתח חטאת רובץ: על יד פתח ביתו של יו"ר אספת־הסופרים עומדת תיבת־דאר למכתביו, ועליה כתוב לא חלילה בעברית כי אם באותיות גדולות ומזהירות: Briefe בגרמנית!
ויודע אני רק אחד ברחוב החבשים שיוכל אולי לזרק בנו בבטחה את האבן הראשונה…
* * *
עולם הפוך ממש.
פתחתי את גליון “דאר־היום” וקראתי בו כתבות יפות ומענינות מיפו, חיפה וצפת בחתימת X. Y. Z. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי עתון אנגלי או צרפתי שיחתמו בו הסופרים בר"ת עבריות: א. ב. ג. וכיוצא בזה.
בגן בריסטול הנאה מתענגים בכל שבת בין מנחה למעריב על מנגינותיהם היפות של תזמרת עברית קטנה, ומיד אחר הדלקת הנרות וצאת הכוכבים, לאות הבדלה, נכנסים אנגלים במקומם ומנגנים Jazzband לפני4 הקהל.
נכנסתי בטבריה למלון זר וראיתי מסביב לשלחן יהודים מכל המינים, ובמלון העברי החדש והיפה לא מצאתי אפילו גוי אחד לרפואה…
גם בחיפה היה בזמן האחרון מעשה רב ו“חסידים” נהפכו ל“מתנגדים” ר"ל. לפנים אמרו: ברוך אתה בבואך ועכשיו הם אומרים: ברוך אתה בצאתך…
* * *
תנו רבנן: ארבעה מיני מחוסרים הם בעירנו: מחוסרי עבודה, מחוסרי אהבה, מחוסרי לירות ומחוסרי דירות. הגרועים שבהם מחוסרי־דירות מפני מעשה שהיה: אשק־דריספק חרבה ביתר ומפני חסר דירה נתבטל שדוך ר“ל, והבתולה חזרה לחו”ל כלעמת שבאה. ועוד גרוע מזה: מחוסרי משרתות בכל שני וחמשי, כמו הג' ב"י.
רק דבר אחד לא חסר לנו בירושלם: אבק! לא “אבק־שרפה” של “הבומבאָת” בבצלאל, אף לא “אבקת־רוכל” שאנשי רכיל מעמנו – בעלי זקן ופאות דוקא ומשוגעים בלי־זקן – מטילים בעיני הגויים כדי להבאיש ריחנו בעיניהם, וגם לא על אבק־הרבית של הברנדייסים להלואת־בנינים, ואפילו לא אבק לשון־הרע שיש בתוכנו, ר"ל, אלא האבק הירושלמי שלנו.
בבקר, אתה יוצא לעבודתך רחוץ “למשעי”, כמו שכתוב, בגדים לבנים ונקיים, הנעלים מוצחצות ומבריקות – אך יצאת ד' אמות לרשות הרבים ותיכף באה בחתף נגדך המכונית או “האבטומוביל” (נסוח רייסין), מעלה אבק עד לשמים ומכסה את עין הארץ ממש, ועד אשר אתה מוצא את ידיך ואת רגליך – התעיף עינך והנה פניך פני כושי מארץ שבא, בגדך נהפך לצבע של “מיתה משונה”, הנעלים מכוסות שכבות עבות של “דק מחוספס”, העינים הוכו בסנורים ומחלקות־הרפואה לעינים מלאות…
ויש לנו ב"ה גם “מי מריבה” היוצאים מברזי הצנורות בעירנו, אלא שמשה רבנו הכה את הסלע כדי להוציא ממנו מים, ככתוב בפרשת השבוע, ופה מכים את הנשים, לא במקל חלילה, אלא בפחים הריקים ובאגרופים עד זוב “המכה הראשונה” מהאף, ושוטרינו עומדים, מביטים ונהנים…
* * *
על גדות הירקון, בכפר־המורשון5, יושב לו מזמן יהודי חזן המכבד את הקהל בגרונו ולפעמים גם בעטו בעתון יומי בירושלם.
ואולם בזמן האחרון איתרע מזלו ולא מצא חמר לכתב לעתונו, עד שראה הקב"ה בעניו ושלח דלקה למושבה.
מיד קפץ חזן־העתון מרב שמחה, מחא כף וקרא: ברוך השם, רבותי, עכשיו יהיה לי מה לכתב “קורספונדנציה” לירושלם!
* * *
קבלתי מברק מטבריה, ואגב קריאתו נמשכה עיני אל הטופס העברי המודפס בראש הגליון משמאל ומצאתי בשורה השניה את הנוסח הזה: מכתב חקירה דרוטק זדזר המברק הזה.
חפשתי במלון הגדול של בן־יהודה ובכל המלונים העברים, בדקתי גם את תרגום אונקלוס ויונתן, בזהר הקדוש, ביקום־פורקן ובאתקינא־סעודתא ולא מצאתי בהם זכר למלים כאלו בשפתנו.
פניתי גם לועדת־החקירה לעתיקות הארץ ולכל חוקרי קדמוניות בעירנו – אך לשוא!
אסיר תודה אהיה איפוא לכבוד הנהלת הדאר שלנו אם תואיל לבאר לנו עפ“י פרדס מה טיבו של “דרוטק זדזר” זה, ואולי תיטיב גם להודיע לנו עפ”י איזה Code ומפתח־סודי נוכל לפתר את המלים האלו.
ילמדנו רבנו!
עז מות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.