בשבוע זה נכנס אלי תיר אמריקני, ברנדייסי כנראה, ופנה אלי בקול רם, חצי־יהודית וחצי־אמריקנית:
– “אר יו מיסטר עז מות?”
– כן, אדוני – אמרתי לו בכפיפת הראש – זהו בכבודו ובעצמו. ובכן?…
– “וועלל”, הוא אומר, אתה האיש שאני צריך לראותו. לפני שבוע ימים באתי ל“ז’רוזלם” (ירושלים בלשונם), ועכשיו רוצה אני לראות עוד איזה חלוצים לפני שובי לאמריקה באניה הבאה…
– ובכן, עליך לנסע ל“פינסק” ול“מינסק”, אמרתי לו מיד.
– “באט”, הוא מוסיף, רוצה אני לראות חלוצים פה ב“פלסטיין!”
הוצאתי לו תמונות אחדות מהיקב, שדרות הפרדס ורחוב בית־הכנסת וגם ספרתי לו ע"א יובל־הארבעים בראשון־לציון…
– “אה [מילה לא קריאה־המקליד]!” – קרא התיר שלי בהתפעלות – “רישין־לזיין”, פה בפלסטיין.
– “ויש שם הרבה יין! מה שבאמריקה אין”… קראתי אחריו בחרוזים, ואגב מסרתי לו את המען לזקן־החלוצים “הראשונים” בארצנו – ר' אהרן מרדכי פרימן…
* * *
הוא נסע ראשונה אמריקתה ואני קרלסבדה…
שבוע שלם רצתי להכנת הנסיעה. ראשית חכמה – ענין “הפספורט”. נו, נו, אל תשאלו, תלמידי היקרים! קדם כל למשרד־ההגירה ומשם ישר לועד־העיר לקיום ולאשור התעודה, והעיקר – לשלם דמי חתימה… משם אתה רץ לבן־דב כדי להצטלם דוקא בלי מסוה, ושוב למשרד־ההגירה כדי למסר להם את הסימנים של הפנים ו“שאלות ותשובות” עד אין סוף:
מאין אתה בא ולאן אתה הולך? כאלו אתה דורש “פספורט” לעולם־הבא, והעיקר: “כמה ימי חייך?” – כאלו באתי לבקש מהם שדוך… בקצור, אחר כל המבחן הזה, עליך עוד לשלם להם כמה פונטים!
ביחוד כתתי את רגלי ברחובות ירושלים והשחרתי את נעלי הלבנות בזפת השחורה, כדי להשיג הלואה להוצאות הדרך, ואגב קניתי לי “סמוקינג” – מן בגד שחור – כדי שאוכל לנסע במחלקה השלישית ולהתגנב למחלקה הראשונה, כנהוג; עד שהגיעה אלינו הידיעה הנוראה ב“דאר־היום” ע"א חרבן העולם.
מיד תפשתי את מפת־ארופה, חפשתי ומצאתי כי קרלסבד עומדת בסכנה ר"ל. לא שהיתי הרבה והתרתי במחילה את צרורותי ואמרתי, כדרכי, את הפסוק: “אשרי יושבי ביתך”, לא מחמת שאני מפחד חלילה מפני המות, אלא פשוט מפני שאני שונא את זה… כמו שאמרה לי אשה יהודית אחת בשמעה כי העולם יהפך בקרוב: “מה אני פוחדת? אני אסע לי מיד לבית אמא שלי, ודי”…
לע"ע מלאתי את ידי מנהלנו, הנוסע בכל־זאת לקרלסבד, לשלח לי ידיעות משם, ביחוד מהישיבות בדלתים סגורות…
* * *
ומדי דברי בקרלסבד, נזכרתי במרינבד…
החכם־בשי שלנו שחזר בימים האלה מנסיעתו משם מספר ע"א ראיון יפה שהיה לו עם “הרבי” מבלז הנוהג, כנראה, לבוא בכל שנה למרחצאות מרינבד – סגולה בדוקה לרפואת הכיס וביחוד להוביל את קהל חסידיו לבית־המרחץ…
אלפי חסידים מבין העשירים נוהרים אליו בפדיונות שמנים, צובאים על דלתות ביתו במרינבד ו“מזנבים” איש אחד רעהו למאות, כמו בבתי התיאטרונות להבדיל, ועומדים על רגליהם שעות שלמות תחת השגחת הגבאים כדי להכנס איש עפ“י תורו ולהשיג את הברכה מה”רבי" לרפואה שלמה ולפרנסה טובה…
גם מנהל הבנק ביפו נמצא הפעם במרינבד והציע לפני החכם־באשי להציגו לפני “הרבי” מבלז.
כשראה “הרבי” את הח"ב שלנו במלבושיו הרשמיים, בחגורתו היפה ובאותות הכבוד המזהירים על חזהו, שאל:
– מי הוא זה?
– זהו הרב מירושלם, ענה הזקן ששמש מתורגמן בין שני הרבנים.
– אוי ואבוי! – אמר “הרבי” בנענעו בראשו – עד היכן הגיעו הדברים שם בא"י…. ולמה אינו מדבר בלשון היהודים? ומהו מדבר? בלשון “טרקיש?”
– חס ושלום!, ענה המנהל, הוא מדבר בלשון־הקדש!
התפרץ ה“רבי” בצחוק ושתי פאותיו העבות והארוכות הזדעזעו אף הן מצחוק ואמר:
– גם זה לך לשון־קדש!… ומה רצונו איפוא?
פנה החכם־בשי אל המנהל־המתורגמן ואמר:
– יאמר נא לכבוד האדמו“ר שמכיון שהוא בעל השפעה גדולה ואלפי חסידים סרים למשמעתו, מהראוי שישפיע עליהם לנסע עכשיו לא”י ביחוד אחד חתימת המנדט…
קפץ הרבי כנשוך וקרא ברעדה:
– יאמר נא להרב החכם שלו, כי אותי אין סוחבים לא"י. רק את האפיקורוס מ"גור" יכלו לסחב לשם… מה?! וכי משיח כבר בא?….
* * *
ובשבוע זה עברתי על יד המגרש הרוסי וזכיתי לראות את הלויה הנהדרה בכבוד צבאי שעשו לקצין האנגלי אשר “קפץ” מהמכונית ברמלה, כידוע, ונהרג… מבלי משים זכרתי את לוית מזרחי שלנו שקפץ עליו רוגזו של השוטר המצרי ברמלה. וביחוד את החלוץ זלקר שקבל “מתן־בסתר” בירותו [?־המגיה] לרגלי הכרמל.
מספרים כי מיד לאחר שנדקר החלוץ רץ מר ג. להודיע למשטרה בתיליפון ע“א הרצח שקרה ע”י “הרצליה”. וזהו קטע מהשיחה התליפונית שמסר לי תלמידי מחיפה:
– “הללאו”! צעק השוטר, “מין האדא?” (מי שם?)
– “ומי המדבר אלי”? שאל השני.
– אני “נבטשי־זביט” (סגן־קצין).
ומר ג. ספר לו בערבית שלו את כל המעשה מהחל ועד סוף.
– “צחיח?” (האמנם?) “יעני” דקרו אותו? במה?
– בסכין, ענה המודיע.
– “אינשאללה בסיר חייר” – ענה השוטר.
פתאום נשמע קול באנגלית: “פיניש!” (כלומר: נגמר זמן השיחה).
כעבור שעות אחדות, ולא יותר, הופיע איזה “קוטשוק־זבט” במקום המעשה ואחר חקירה ודרישה ארוכה נודע לו כי מספר העגלה של הרוצחים הוא 27. מיד רץ אל ה“סביטאר” (ביה"ח) להוכח אם לא ברח הנדקר חלילה, וערך פרטי־כל ארך בלקיקות ובלשונם כנהוג, כי הרוצח איננו…
כאשר ימצא הרוצח־הבורח אספר לכם הלאה…
אמר רבי אליעזר ביום ג' יוני: אלה דברים שיש להם שעור – “הכנסת אורחים” לא"י, ואלה דברים שאין להם שעור: בקור־חולים והלוית־המת… והמקרה האחרון – מי יודע? – בחיפה יוכיח!
* * *
ובכן, ברוכים הבאים, אורחים יקרים! רוטנברג וסטורס1 חזרו תמול מחו"ל במכונית אחת…
אומרים כי בקרוב יגש לעבודת החשמול בארצנו ולבנין “טרמוויי” בעירנו. בודאי לא שכח עדין המושל את דבריו בלונדון כי ה“טרמוויי” הראשון שיבנה בירושלם צריך לעבור על גופו….
ויש אומרים: שלשה שישבו תמול במכונית שבאה מלוד ירושלימה הם: סטורס, רוטנברג וברלסינה.2 ואמנם נתקיימו הפעם דברי הנביא ישעיה:
“וגר זאב עם כבש”…
ולא זאת אלא שתלמידו המובהק של האפיפיור קיים עכשיו את דברי הנוצרי שצוה לחסידיו להושיט למכיהם גם את הלחי השנית. ר' פנחס בן “יאיר” וחבריו קראו לו: “רד”! והוא ענה לו: עלה על המכונית…
ועוד יש אומרים כי “משיח עדיין לא בא”….
* * *
וגם המשלחת של בני־דודנו תשוב אי“ה ב”חטם"…3
הן יודעים אתם את המעשה? יהודי אחד הפליג למדינות הים כדי להתעשר. לאחר ששהה שנים אחדות ולא הצליח החליט לשוב לארצו. מכיון שנתקרב לביתו נתביש לבוא בידים ריקות; מה עשה? – נטל את מטפחתו וקשר את חטמו.
כשנכנס האורח לביתו נבהלה אשתו מאד וצעקה: אוי לי! מה קרה לך בעלי היקר? ישב היהודי וספר לבני־ביתו איך שסבב בכל כרכי הים, בלונדון, פריז, רומי וגנבה וה' הצליח את דרכו. ואולם בדרך חזירתו לביתו התנפלו עליי שודדים ואמרו: “תן את כספך ואם אין נחתך את חטמך!”
– ומה היה עלי לעשות? שאל האורח.
– לכפרות כל הכסף, ענתה האשה ביאוש, ובלבד שישאר החטם שלם…
– אמנם כך עשיתי, ענה בעלה והתיר את מטפחתו, – הנה שבתי אליכם ב"ה בחטם שלם…
* * *
בני־דודנו מתרעמים, אך לשוא, על ה“מורנינג־פוסט” בלונדון שיצא במאמר נלהב על חתימת המנדט.
העתון הזה בקי היטב, כנראה, ב“בייבל” ועשה הפעם כדוד המלך בשעתו: כ"ז שבנו הקטן היה חולה, היה צועק ומתפלל לטובתו, ואולם לאחר שמת ואבדה כל תקוה להצילו, קם ואכל.
גם המורנינג־פוסט צעק והתפלל לטובת הענין של בני־דודנו, ואולם מיד לאחר שראה שהענין “מת” ואין כל תקוה להצילו, קם ואכל…
הפרונקא של הדאר בעירנו הביא לי זה עכשיו שני מכתבים מתלמידי בצפת ובירושלם שהנני מוסר לכם ממש ככתבם וכלשונם:
לכבוד רבי ומורי מר עזמות שלום!
אתה בטח אינך מכירני, בכ“ז תלמידך אנכי ושומע תורה מפיך דרך ארובת גג בית־מדרשך; והנה מה שרציתי לשאל מאתך, רבי היקר: בשכבר הימים היו עיניך פקוחות לראות ולשמע והנעשה והנשמע בכל נקודות ישובנו ובכל פנות ארצנו, וכי יקרה דבר ביהודה או בשומרון, בגליל התחתון או העליון, מיד היית מלמד עליו זכות או חובה ודורש ומבאר לתלמידיך; אבל בזמן האחרון נצטמצמה כל עבודתך רק בירושלם עיה”ק, ואנכי, שבן הגליל הנני, באתי לקנא קנאת גלילי, ומבקשך לבלי לשכח מהיום והלאה גם אותנו, את ערינו הקדושות צפת וטבריה ואת מושבותיהן.
הנה למשל:
מושל עירנו שהיה אומר בכל יום “מודה” אני ומה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל וכיוצא בזה, הפך את טעמו עפ“י השפעת הרופא שלהם וידידו ה”משחד" אותו בדברים, אחד מבני עשו שנתעשר מממונם של אחב"י. בזמן האחרון דחה מכהונתו אחד מבית “שמאי” שהיה לומד בהלכות “מעשר” בתבואות בישר ובצדק זה שלש שנים – אך ורק מפני ששמו ר' ישראליק…
והנה מדי דברי בענין הזה, נזכרתי במעשה שהיה: לפני ימים אחדים הזדמן לי לסעד יחד עם אחדים מבני־דודנו בחיפה. אחר סעודת הצהרים פתח אחד מבני־החבורה ואמר: קבלתי מכתב פרטי מאחד מחברי־המשלחת שלנו בלונדון ובין יתר דבריו הוא כותב:…. "ישבנו במלון פ' לצחצח נעלינו. שלמנו למצחצח איש כמתנת ידו. חברנו מ. ק. תחב חמשה שיללינגים לתוך ידי הנער, וכשהבטנו עליו בתמיהה, אמר לנו: אל תתמהו, יקירי, מצחצח זה יכל לבוא במשך הזמן לפלסטינה מוכתר במשרת מושל באחד מחוזות ארצנו, ובטח יזכר לי את טובתי…
תלמידך השומע תורתך
מארובת בית־מדרשך
הלל השני
* * *
ותלמידי החביב משכונת “כרם” כותב לי בזה הלשון:
ב"ה
כבוד הרה"ג, בעל־מקובל
ר' עזמות שליט"א
רבנו לעולם יחיה!
מזל־טוב לך רבנו הקדוש! מז“ט לך על “נכדיך” החדשים שנולדו בזמן האחרון ונקראו ע”ש בלפור והמנדט. גם עתוני מצרים וחו"ל כבר מודיעים ומפרסמים את הדבר בעולם, ובטח יקבל הזקן מלונדון את מכתבך והצעתך בשמחה.
ומז“ט כפול ומכופל לך שזכית לתלמיד חדש בבית־מדרשך. גם סילמן החל לדרש ברבים את תורתך והגימטריאות שלך. במוצ”ש העברה אמר בפרוש בבית־העם כי “מנדט” בגימטריא “נחמה” ומפני כי הוא עודנו חדש בבית־מדרשנו שכח רק דבר קטן: להודיע דבר בשם אומרו, ואעפ"כ לא יוכל לעכב את הגאולה חלילה.
בשבוע זה נסע בכונה לראשל“צ כדי לשיר את שירו, “אם יעזר לנו אלהינו”, והנה שמעתי כי בבית־העם לאחר שעלה לדבר אחרי איתמר בין אב”י, שר הקהל:
"אם יעזר לנו אלהינו
"נכתב בדאר־היום,
"נקבל שכר בעד מאמרינו
"ונאלם דום….
עז־מות
-
רונלד סטורס, Sir Ronald Henry Amherst Storrs, מושל ירושלים מטעם המנדט. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
הפטריארך הלטיני של ירושלים, לואיג'י ברלסינה (Barlassina). הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
משלחת הקונגרס הערבי־פלסטיני ללונדון עיכבה את שובה לארץ לאחר שנכשלה במשימה למנוע את אישור המנדט ולבטל את הצהרת בלפור. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.