רקע
ישעיהו קרניאל
20.8.1922 ובכן, רבותי, לא ביפו אלא בשכם תהיה הכנסיה הרביעית של בני־דודנו הפעם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דואר היום; 1922

ובכן, רבותי, לא ביפו אלא בשכם תהיה הכנסיה הרביעית של בני־דודנו הפעם.1

ר' טודרוס שיחיה ישלח אי“ה פלוגת משוררים אירלנדים2 מסרפנד לקבלת פני האורחים הנכבדים בחיפה3 ביום 19 דנא, ולמחרתו ישלחו גם להקות להקות תרנגלי־”הודו"4 לכבוד “יום־הברית” שלהם בשכם.

כי מעשה אבות סמן לבנים ותוכו אחד: חמור אבי שכם שבפרשת “וישלח” חי וקיים בימינו, אלא שאבותיהם עשו “ברית־מילה” והיו כואבים שלשה ימים ולסוף קבלה החבריא פסק “דינא”, ועכשו קבעו “יום־הברית”, כידוע, לזמן שלשה ימים, ואם ירצו בשעת חדוה לעשות שבת לעצמם כדאשתקד, יקבלו את פסק דינם5

העולם כראות מחזה־שעשועים בראי [חסר־המקליד]

בינתים נעשה חדוש גדול בעולמנו: ר' שמואל כ"ג ירד בשבוע זה מהר־הזיתים אל העמק ועשה במשך שני ימים את סבובו של ר' פתחיה בכל הכפרים מסביב. וכששאלו אותו: מצא או מוציא? ענה – מוצא, בביתו של שמואל ברוזא…

לאחר שעשה “שהחיינו” על פירות א“י הלך לקולוניא לבית־אולפנא של בני־דודנו ומשם לאבו־גוש ולכל עדת ישמעאל בכפריהם וראה סו”ס כי לכל העם בשגגה, ורק משה קזימא וחבריו היו מדיחים את חבריהם הקטנים מן הדרך הישרה ובקשו להוציא את כלם לתרבות רעה.

גם אני הייתי תמול באבו־ג’וש ושמעתי את דברי עם־הארץ לפני אורחם הגדול: האנשים האלה בדילכ, בקלנדיה, במוצא ובכל ה“קומפאניאת” שלמים הם אתנו, וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת־ידים לפניהם – “אהלאן וסאהאלאן ומיאת מרחבא!”, כלומר: ברוכים הבאים! והלכה כר' שמואל…

ואולם הנערים הגדולים, הקרויים אפנדים בלשונם, היו מפקיעים בימי התוגר את כל כספיהם ורכושם של חבריהם הקטנים והציגום ככלי ריק, ועכשיו שבאו "עשרת־השבטים [שורה לא קריאה־המקליד] מזלם והרי הם עושים קנוניות וקונגרסים בשכם.

כנראה, יחליטו פה אחד לבלי להשתתף בבחירות המועצה הא"י6, ממש כחמורו של ר' פנחס בין יאיר ששמו לפניו שעורים, – הן יודעים אתם את המעשה? – ולא רצה לאכל בשום אופן, נתנו לפניו כל מיני מספוא והחליט פה אחד לסרב, מחמת חשש של טבל

וגם בימינו אלא זכו בני־דודנו למין “טבל” בחיפה, שקבל ב“ה תרומות ומעשר כהלכה מאחב”י בכל מושבותיהם עפ"י המלצת ר' חיים מרגליות שלנו, ולסוף נשאר “טבל” ושרץ בידו…

ושמעתי עוד כי יציעו לשנות גם את השם, סגולה בדוקה לאריכת־ימים, ולא עוד יכתב: פלשתינה (א"י) אלא “א”ע". מקדם היו הם אומרים ארץ ישמעאל ואנו: ארץ ישראל ועכשיו יאמרו הם: ארץ ערב ואני: ארץ עברים…

הוא אשר אמרתי: כל דעביד רחמנא לטב עביד, והקב"ה אינו מזניח אותנו ומפטמנו בכל מיני ראשי־תבות, גימטראיות ופסוקים חוץ מ… חלוצים ומזומנים…

* * *

ילד מטפוסו של ד. פ. לא היה לא נורטקליף וגריפיט – אלא דוד פרישמן וש"י איש הורביץ7, להבדיל…

זכורני, לפני שנה אחת בערך, עברתי במאה־שערים וראיתי לויה גדולה אחר מטתו של הרב המבורגר ז“ל. עמדו שלשה רבנים בעלי פאות וכפתנים וספדו את המת בדמעות שליש, וכל הקהל, אנשים נשים וטף, בכו עמם בלי “חכמות”, כי הרגישו את אבדתם שאינה חוזרת. ואמש, לכבוד הספדם של פרישמן וש”י הורביץ בבית־העם, חלו פתאום שני הדוקטורים המספידים, כנראה מרב צער, – זה ירד ממטתו אל הספה וזה עלה מספתו אל המטה, ר“ל, ולא הועיל לו אפילו מכתב־התנחומים של נשיא ועד־העיר – ובראותי את סופרינו ומשכילינו מבני קדמא־ואזלא, מהלכים בשעת ההספד בחצר בית־העם, וקצתם הולכים בחברותא אל הגנה כדי להפיג את צערם במי־הגזוז, אמרתי בלבי: אל תבכו למת, בכו בכה להולכים”…

ובקראי בעתונים ע“א ההספד של שני סופרינו החיים והמתים, הנחתי את כל אספותי, חטפתי את ארוחת־הערב בלגימה אחת, חטף ואכל, ויצאתי לדרכי בחפזון הפעם לבקשת הועד לבלי לאחר… בדרך מרוצתי נכשלתי כמה פעמים בגלי־האבנים אשר לפני בית־העם (כנראה, הציע ראש־הבלדיה אחרי קראו ב“דאר־היום” את המאמר הנלהב ע"א “עיריתנו”, להרחיב את דרך בית־העם לכבוד “מאות האנשים המבקרים יום יום את המוסד הזה, כידוע”…) – ואולם שבע יפל צדיק וקם, ואני קמתי ב”ה והגעתי בלא נשמה אל בית־העם ומצאתי אותו מלא, כי קדמוני אחרים. ואולם, זריזין נשכרין, ואני זכיתי להדחק בקושי לתוך האולם ולעמד ע"י הדלת, וקבלתי לא עליכם דחיפות מהמלצרים שהבקיעו להם דרך בבקבוקיהם אל המזנון…

וכשהגיעה פתאום הידיעה המעציבה ע“א מחלתם המסוכנה של המספידים, נתנו חכמים עיניהם בבן־הלל הזקן, והכהן עמד על הדוכן והטיף לפנינו בנגון של “מגידים” דברים הכתובים, כמודמני, ב”אלמות" של סולודר, ואגב העמיד ציונים ל“תלמיד” פרישמן: סגנון תנכי ודקדוק – טוב! תרגומים במדע: טוב מאד! עברית – מצוין! רק הנהגה כלפי הסופרים שלנו – מספיק בקושי!…

ומכיון שעסקו ב“חולין”, אמרו חכמינו: הכל מספידין ואפילו קטן והרצאתו כשרה [חלק לא קריא־המקליד] בקול דוקא דברים של טעם. לא זכיתי לשמע מרחוק את כל דבריו, ואולם אחת שמעתי: כי פרישמן ידע לגלות את הסופרים האמתיים. שכח כנראה הסופר־הנואם הזה להוסיף את העיקר כי ידע ידע פרישמן עוד יותר לגלות את ה“קאליקעס” שלנו – ומאמריו ב“מקלט” על המשוררים והסופרים ה“קוצ־קים” שלנו יוכיח!…

* * *

ובשעת ההזעה הגדולה, נדחקתי לי בין הסופרים שסבבו בחצר ודברו בהתרגשות ובידים על ה“שערוריה”. והנה לקחה אזני שמץ דבר שהנני מוסר לכם בזה בתנאי מפורש שלא יגיעו הדברים חלילה ל“קלוב הסופרים”.

שם, באחת הפנות החמודות אשר בגנת בית־העם, ישב ישבו בנשף בערב אחד 2 סופרים וחצי לאור ה“לוקס” ודברו בחמימות לפני שלחן הגלידה על “הארץ” ועל “בני־הארץ”, על העצים ועל האבנים, על ה“חיים” ועל המתים….

נתעורר אחד מהם ואמר: “כמדומני” שפרישמן הלך לעולמו ו“כמדומני” שעוד לא הספידוהו כהלכה. ויפן כה וכה וירא והנה ד“ר קבק יושב אף הוא למולם לפני שלחן קטן ועגול. הא גברא והא טקסא! מיד [חלק לא קריא־המקליד] הד”ר החביב לא חשב הרבה והסכים ואחריו החרה החזיק גם סופרנו־משוררנו והבטיח, כמדומני, להטעים גם שיר בסוף הנאומים.

ויהי למחרתו – כל מקום של “ויהי” סימן לצרה – ויבא גם הדר. ק־ר אל הגנה ודבר האזכרה הגיע לאזניו. קפץ הנשיא על קלוב־הסופרים וצעק בקול:

– מה? האם רק פרישמן הוא סופר וש"י איש הורביץ הוא סנדלר? למה יגרע חלקו?

– ראשית, ענה המזכיר בניחותא, אין מערבין שמחה בשמחה, ושנית הרי פרישמן הזדרז למות, וכל הקודם זכה… אי“ה בעוד ימים אחדים, יובל שי גם לסופר ש”י איש הורביץ….

– ומה? – צעק שוב הדר בקולי־קולות – החושבים אתם אותי לעשות כמו שעשה ב־וב שזכר רק את ברדיצבסקי כאלו רק הוא סופר, ופוזנאנסקי הוא סנדלר? ובן־אביגדור הוא רצען חלילה?

ולא נתקרר דעתו של הד"ר עד שהוחלט להספיד את שני הסופרים יחד כמו שהספידו בשעתם את ברדיצ’בסקי, [שורה לא ניתנת לקריאה־המקליד]

א“א בקי כ”כ בענין הסופרים שלנו, כלומר בדברי הריבות והסכסוכים שביניהם, ונשגב מבינתי לדעת ולהבין, למשל, מדוע נוהג הד“ר הנכבד שלנו כהלל בשעתו שהיה כורך מצה ומרור יחד? ואולם עד כמה שאני יכול להבין מתוך קריאה שטחית בספרי פרישמן וברדיצבסקי – לא ב”השלח“! – נדמה לי כי פרישמן נכשל בדבר קטן, כי נגע ב… וב… ויש, כמובן, מתרעמים ובאים לגבות עתה חובות ישנים: מפני שהביאם אולי בבקרת ודן אותם בשלילה, וביחוד מפני שני חסרונות נוראים שאין להם כפרה בעולמנו, דהיינו: הוא אוהב להגיד את כל האמת, ובעד האמת, תלמידי היקרים, לוקין ועוד איך לוקין! וביחוד אוהב הוא להתלוצץ בכל, אעפ”י שבדברי הלצה אין להקיש, כידוע, לענין דדינא…

ואם לא יטעני זכרוני, פגשתי פעם גם בכתבי ברדיצבסקי קצת דברי מינות ואפיקורסות ר“ל ושאין הד”ר יכול לעכל ולסלח להם עד היום הזה….

ועצתי אמונה לביאליק, כי לא ימהר לעשות כפרישמן, מחמת חשש של סכנה להספדו….

* * *

ומכיון שאנו מדברים בסופרים, נזכרתי באחד־העם…

אחד־העם בא ליפו וחפש לו דירה [3 מילים לא קריאות] אחה“ע לשכר דירה? הוי אומר: ברחוב אחד־העם! ואולם רחוב יש לו לאחד־העם בת”א, אך לא חדר לגור בו… מה עשה ועד ת“א? הלך וקנה לו בית בת”א. היכן צריך לקנות בית לאחה"ע? הוי אומר: אומר הנקרא על שמו. והיכן צריך להיות הבית? – על־יד הגמנסיה – על פרשת דרכים…

ורק דבר אחד שכח הועד כי לאחה"ע דרושה גם מעט מנוחה. מה עשה? נסע לו לחברון.

כשחזר סטורס נסע לוק לונדונה, וכשחזר יעקב־מאיר נסע קוק חברונה…

חבל שלא נסע הרב יעקב מאיר ממרינבד לאנגורה, ושני הרבנים ר' חיים נחום מקושטא התורקית ור' יעקב מאיר מסלוניקי היונית היו עושים בטח שלום בין תורקיה ויון…

* * *

ומספרים – מה לא מספרים אצלנו? – כי לכשנולד ה“נכד הראשון” ברכה גברת אחת את אבי־הבן ואמר לו: בודאי שמחים הנכם שנולד לכם בן־זכר?

ענה האב הצעיר ואמר:

– אני ואשתי התגעגענו אמנם לבת, ואולם מה לעשות? והעם והמדינה כלה הלא חכו לבן?

ועוד אומרים כי יש בקרבנו אנשים שאינם מאמינים במשיח!…

כמדומני שכבר ספרתי לכם את המעשה ב“כמדומני”– לא של אביגדור המאירי אלא של הפילוסוף המוליאירי.

מוליאיר זה היה ליצן כדבעי ותאר בחזיונו “החתן בעל כרחו” מחזה קצר ויפה:

אדם אחד נכנס לתלמידו המובהק של אריסטו ואמר:

– באתי אליך, אדוני הפלוסוף, כדי לשאל בעצתך בדבר שדוכים.

– שנה את דבריך, בני, ענה הפילוסוף – עפ"י תורת רבנו אסור לאדם להגיד שום דבר באפן של ודאות. אל תאמר איפה: “באתי אליך” אלא – כמדומני שבאתי אליך.

– כמדומני? והלא באתי אליך ופיך המדבר אלי?

– אמנם כן, בני, אבל כה אמר אריסטו: כשאדם רוצה להגיד או לכתב דבר־מה עליו להוסיף תמיד: “כמדומני”.

– המ… רטן החתן בין שפתיו, “כמדומני” אתה אומר? המתן!…

מה עשה? – יצא החוצה, הביא מקל עבה והרביץ על ראשו ועל צוארו של הפילוסוף.

– וי! וי! – צעק המסכן בקול – במקל את מכה? כואב לי!

– שנה את דבריך, ענה המכה, צריך לומר: כמדומני שאתה מכה, כמדומני שכואב לי.

כמדומני, תלמידי החביבים, ש… די!

עז מות



  1. הקונגרס הערבי־פלסטיני החמישי, ולא הרביעי, התקיים באוגוסט 1922 בשכם. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. ראו הערות 39 ו־40. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. המשלחת הערבית התקבלה בחיפה עם שובה לארץ בחגיגיות רבה. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. יחידות הצבא הבריטי בארץ כללו חיילים הודים. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. הטור מרמז על התפרצויות אלימות של הערבים הפלסטינים בהנהגת הוועד הערבי־פלסטיני ב־1921 וסנקציות שהוטלו עליהם בעקבות זאת על ידי ממשלת המנדט. עזמות מקביל בין ברית המילה שכפו בני יעקב על אנשי שכם וההרג שלהם לבין העונש שיהיה צפוי לערבים־הפלסטינים אם יחדשו את הפרעות. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. הקונגרס הערבי־הפלסטיני קרא להחרים את ‘המועצה המחוקקת’, גוף שלטוני משותף לאנגלים, יהודים וערבים, שהתכוונה להקים ממשלת המנדט. הגוף לא הוקם בשל החרמתו על ידי הערבים. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  7. אייל העיתונות הבריטי לורד נורת'קליף, המדינאי האירי ארתור גריפית, הסופר דוד פרישמן ואיש הרוח ש"י איש הורוביץ – נפטרו כולם באותם ימים, המחצית הראשונה של אוגוסט 1922. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות