רקע
יורם ברונובסקי
הכל על שירי הוראטיוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ; 22.5.1998

השירים (האודות) מאת הוראטיוס, תירגמה מרומית והוסיפה מבואות, הערות ומפתחות רחל בירנבאום, מוסד ביאליק, 1998, 535 עמודים

אם גיתה, כדברי הומוריסט גרמני אחד, חיבר את כל הציטטות בגרמנית – שיננא אנגלי כתב דבר דומה על שייקספיר – הוראטיוס הוא בוודאי גדול מחברי האמרות שנוח לצטטן בשפה שבכלל נעשתה לשפת הפתגמים, האמרות והניבים – ובקיצור “שפת הציטטות” העיקרית של תרבות המערב – הלטינית.

המעיין באסופה כלשהי של אמרות לטיניות, דוגמת זו של גדליה אלקושי, “אוצר פתגמים וניבים לאטיניים” (מאגנס, תשמ"ב), ייתקל כמעט בכל עמוד בשמו של הוראטיוס, החל מעמ' 16 שבו מובא מתוך “הסאטירות” שלו הצירוף Abnormi Sapiens (“פילוסוף חריג, פילוסוף שאינו נמנה עם אסכולה מסוימת”, מתרגם־מסביר אלקושי), עבור לעמ' הבא, שבו מובאות שתי אמרות הוראטיאניות, אחת מתוך המסה השירית “על אמנות הפיוט”, שכמעט בכל טור שבה יימצא ביטוי שנהפך למטבע מהלך, והיא האימרה Ab Ovo (“מן הביצה, מן ההתחלה”), הפופולארית במיוחד, שאפשר להיתקל בה גם בימינו הלא־קלאסיים בפובליציסטיקה אירופית.

לא מקרה הוא שדווקא כתבי הוראטיוס נעשו למקור לא־אכזב של האימרה השנונה, של ביטוי שהוא מעט המחזיק מרובה. המשורר הזה, בן תור הזהב האוגוסטי, עמיתו של האפיקן הלאומי, ורגיליוס, הוא שהביא לידי שיא מגמה של השירה (ואפילו השפה) הלטינית שלפניו, מגמה של תימצות המתאפשר מכוח החופשיות, ואפשרויות הצירוף המרובות, האקרובאטיות ממש, של התחביר הלטיני.

הודות ליכולת הזאת יצר הוראטיוס את ספר השירים הליריים העילאי מבחינות רבות בספרות העולם, הוא ספר השירים בן ארבעת החלקים, שתרגומו העברי המלא הראשון מונח לפנינו, פרי עמלה המלומד של רחל בירנבאום.

בתרגום הזה אעיין כאן עוד מעט, אך לפני כן אומר עוד שבמקורם אלה הם עד היום השירים הליריים התמציתיים ביותר בשירת־העולם, שירים שבהם שתי מלים לטיניות מביעות לעתים מה שבכל שפה אחרת יידרשו לו חמש מלים, ולפעמים יותר.

אין שירה, אין שפה, שהשיגה דרגת שיכלול ותִמצות כה מרוכזים. ממילא, כמו על פי ההגדרה, הוראטיוס הוא אבי הליריקה המערבית, ומבחינות עקרוניות הגדול בכותביה עד עצם היום הזה.

אגב, כדאי להזכיר כאן שעזרא פאונד הגדיר את עיקרה של השירה כיכולת תִמצות, כשהוא דורש בכיוון זה את הפועל הגרמני “דיכטן” אשר לו שני פירושים: “לתמצת”, אך גם “לחבר שירה” (אמנם המדרש הזה של פאונד יסודו בטעות משעשעת, שהרי “דיכטן” במובן “לחבר שירה” בא מן הפועל הלטיני “דיקרה”, היינו “לדבר”, ואין לו קשר עם “דיכט”, במובן “צפוף, שמן”).

בכן, הוראטיוס צדק לחלוטין כשניבא לעצמו בשירו הנודע ביותר, החותם את הספר השלישי של האוֹדות, תהילת־עולם שתהיה איתנה מאנדרטות של ארד. לפני שש שנים, בשנת 1992, צוין בעולם המערבי, אמנם בחוגים המצומצמים־משהו של קוראי־לטינית וחובבי־ספרותה, תאריך האלפיים למות הוראטיוס.

והרי הוראטיוס היטיב לומר זאת בשלוש המלים הנודעות של האודה הנ"ל: “non omnis moriar” – מילולית: “לא כולי אמות”, ובתרגומה של רחל בירנבאום, המעמעם את נחרצותו של המקור: “לא הכל בי יכלה”.

מעניינת, אגב, הסיבה שבגללה רואה את עצמו הוראטיוס כראוי לתהילה שלא תכלה לעולם. הוא ראוי לה מפני שהיה “הראשון שהשיא את השיר האיאולי על המשקלים הרומיים” (בתרגום בירנבאום: “…ראשון העביר זמר איאוליה אל / מקצבים רומיים”).

הכוונה, כפי שמפרטת הערה 8 בעמ' 400, לכך שהוראטיוס מייחס לעצמו את זכות־הראשונים שבהשאת המשקלים של שירי שני המשוררים הליריים האיאוליים, כלומר היווניים, סאפפו ואלקאיוס, על השירה הרומית.

שירים רבים של הוראטיוס כתובים על פי תבנית “הבית הסאפפי”, הנודע מתוך שיריה של המשוררת הלסבית, בת המאה השביעית לפנה“ס. בתי־שיר אחרים ב”אודות" הם על פי אלקאיוס, עמיתה של סאפפו. בהתאם, כל שיר “סאפפי” או “אלקאי” בתרגומה של בירנבאום כולל סכימה של “הבית על שם סאפפו”, או “על שם אלקאיוס”.

זכות זו לתהילת עולם על פי השאילה מן היוונים, ולא על פי הישג אינדיווידואלי, כביכול, תהיה מוזרה בעינינו, עד שניתן את הדעת על ההערצה העצומה שרחש הוראטיוס, יחד עם כל המשוררים בני זמנו וקודמיו, ליצירה היוונית.

איך אומר הוראטיוס באחת ה“איגרות” הפיוטיות שלו, באמירה שנעשתה גם היא לאחת הציטטות החוזרות שוב ושוב בספרות כל פעם שמוזכר חוב של תרבות אחת לחברתה, “יוון הכבושה שיעבדה את הכובש שלה, והביאה את האומנויות ללאטיום הפראית”. יוון, שבה למד בנעוריו, היתה להוראטיוס המורה הגדולה של השירה. החוב שלו הוא רב פנים, ופרטיו מובאים ביד רחל בירנבאום בכל שיר לחוד.

ודווקא על רקע החוב העקרוני הזה מאיר ביתר־שאת האור היהלומי של הליריקה שלו. אמנם כן, כזה הוא השיר ההוראטיאני: יהלום, מזהיר תמיד וקשה להפליא, כמעט לא אפשרי לביקוע – כלומר לתרגום. לכל היותר לפאראפרזה, לעיבוד כזה או אחר, שבמיטבו מביא משהו מן הפלא של המקור הלא־מושג.

זה מאות שנים נחשב תרגום שירי הוראטיוס, שרחל בירנבאום סוקרת במבואה כמה משיאיו בשירת אירופה, האתגר הגדול מכולם. התבוסה כאן היא כמעט בבחינת הכרח, שהרי ביחס להוראטיוס, אולי יותר מאשר ביחס לכל משורר אחר, נכונה הגדרת השירה של רוברט פרוֹסט, כאותו יסוד “ההולך לאיבוד בתרגום”. ממילא יש להוריד את הכובע בהוקרת־כבוד לפני הנועזים שאינם מתייאשים: להוקרה על ההעזה ראויה מאוד רחל בירנבאום.

צריך לציין מיד שהספר שהניחה לפנינו הוא אוצר יקר של מידע על שירי הוראטיוס, ועל המשורר בכללו. היא, וגם מוסד ביאליק, “הקימו להם גלעד” נאה. הם ראויים להוקרה גדולה על האנציקלופדיה ההוראטיאנית הזאת, שיש בה מבוא מפורט מאוד, שיש בה מבואות המתרחבים לעתים למסות שלמות, שיש בה, מעל לכל, הערות מפורטות ביותר כמעט לכל טור מוקשה במקצת בכל אחת מן האודות, שיש בה לא פחות משישה נספחים.

הכל מאוּיר היטב בתעתיקי יצירות קלאסיות, הכל עשוי בקפידה נדירה במקומותינו, בזהירות מרבית, מתוך ידע עצום, מעורר השתאות והוקרה. הקורא בספר הזה יידע הכל על שירי הוראטיוס.

שאלה אחרת היא אם יבין מה מצאו קוראי הלטינית במשורר הזה, מדוע עוד היום הם רואים את שיריו כשיאים של מבע לירי, כפירות־הילולים של הספרות הקלאסית בכללה – שהרי הוראטיוס כמו מסכם ומביא לשיא את שתי הספרויות הקלאסיות, היוונית והלטינית, לפחות בתחום הליריקה.

ביסוד האמנות המופלאה של השיר ההוראטיאני עומד כושרו של המשורר לשקול את המשקלים שלו, כך שמתהווה תמיד יחידה מוסיקלת מיוחדת במינה. הצרה היא שאין לנו בשפה העברית, ביחוד בהגייה הספרדית שלה, הקבלה אמיתית של המשקלים העתיקים. נכון שאפשר ליצור תבנית מלאכותית של הטור המשקלי היווני, או הרומי, אך ההקסמטר של טשרניחובסקי אינו אומר הרבה על ההקסמטר של הומרוס.

וגם “המשקלים האיאוליים” של הוראטיוס, כמו של המשוררים האיאוליים עצמם, ניתנים לחיקוי סכימטי בעברית, שגם בה יש כמובן תנועות קצרות ותנועות ארוכות (אבל אין להן הביטוי שיש למקביליהן בשפות הקלאסיות), אלא שזהו היסוד שבוודאי הולך לאיבוד בתרגום השירה העתיקה לעברית, ואוי למתרגם המתרכז דווקא בו.

והנה רחל בירנבאום, המלומדת להפליא בהוראטיוס ומעריצה אותו בעליל, החליטה, אל־נכון מתוך הערצה לכושרו המופלא לשקול, “לשמור” על המשקלים המקוריים, ולעשות זאת, בהכרח, על חשבון הנאמנות לערכים אחרים של המקור, דוגמת הכושר האפיגראמטי, היכולת של הוראטיוס לנקוט מלים ספורות ועזות.

כך נוצר מצב פארדוקסלי משהו: בשם נאמנות לערך שממילא אינו יכול להישמר, תרגומיה של בירנבאום הם לא־מדויקים, ואפילו מעומעמים וחסרי עוז, מבחינת התוכן!

כבר הבאתי דוגמה או שתיים לתרגום מעומעם שכזה מתוך השיר “הקימותי גלעד” (דווקא במקרה זה ניסוח מוצלח!) החותם את הספר השלישי. לשם הדגמה נוספת של שיטת בירנבאום (שאיננה רק שיטתה שלה, למרבה הצער) אצביע על כמה מן הבעיות של שיר ידוע מאוד נוסף, שרבים מביטוייו נהפכו לאימרות: שיר 11 בספר הראשון.

הוא כתוב ב“טור הארוך על שם אסקלפיאדס”, אך הוא בעיקר היגד נפלא, עז ונועז, המוסר את עיקר הפילוסופיה האפיקוראית שבה דגל הוראטיוס, והיכולה לשמש מקור־השראה גם לנו:

ליהנות מן הרגע החולף, לא לבקש את העתיד הנעלם, לא להיזקק לאמונות הטפלות, שהעולם הרומי, כמו עולמנו, היה שטוף בהן. השיר אומר זאת, לקראת סופו, בשתי המילים הזכורות: carpe diem – נצל, או במדויק (שהרי השיר פונה לאשה) נצלי את היום! או גם (הפועל carpo הוא רב־משמעויות) “קטפי את היום” (שלמה דיקמן תירגם: “גילי היום!”).

נכון שבירנבאום מביאה בהערה את שתי המלים הנודעות במקור, אבל היא מתרגמת אותן כך: “קטפי רנן היום”! היא זקוקה ליחידה המשקלית (דאקטילוס) שלעיצובה בעברית נוחה לה תוספת המלה “רנן” שאין לה מקבילה במקור. כך היא יוצרת היגד מגושם המבייש את הידורו של הוראטיוס.

בגלל סד המשקל הופך “יופיטר” הרומי של המקור ל“זוס” היווני בתרגום העברי שהרי “זוס” היא מלה מלעילית, וממילא טובה לבניית המשקל. בגללו בטור השני מופיע הביטוי המוזר “בני־המרום” (הכוונה, אל נכון, ל“בני־מרום”), ובגללו המשורר פונה לא ל“לוקונואה”, כמו במקור, אלא ל“לוקונואה שלי”, כאילו לנערה בעלת השם היווני יש קשר אינטימי עמו. זה לא משתמע מן החומרה של המקור, ומחטיא מלכתחילה את הנימה של השיר! התרגום, הנאמן, בנאמנות חסרת־משמעות, למשקל המקור, אינו נאמן לנימה ולא למלים. עיקרו, הניתן יחסית לתרגום, של הוראטיוס הולך לאיבוד.

בגלל הסד הזה, ואולי בגלל קוצר־יד מסוג אחר, השירים הללו מדברים עברית לא־קיימת, לא־תקנית לעתים, ועם זאת רוחשת מלים נדירות (“אפדן”, מלה מעוברתת על פי המלה הארמית “אפדנא”, שמשמעה “ארמון”), פעלים תמוהים שונים (“שגבי”, כאילו מלשון “לשגב”) או צורות מקראיות נדירות (“ישליו”). אין ללשון כזאת סיכוי כלשהו להגיע לקורא העכשווי של השירה העברית, וליהנות אותו כהוא זה מהנאת בני־יפת, שהוראטיוס כה הפליא לספקה לקוראיו.

עם זאת, יש לשוב ולציין שהספר הוא נהדר כאוצר של ידע הוראטיאני. קשה לא להמליץ על מפעל זה, מן הנהדרים במדף העברי בתחום הספרות הקלאסית. אך קורא השירה עשוי להתאכזב מרות. יש כאן הכל על שירי הוראטיוס, מלבד משהו מטעמם של השירים עצמם.


22.5.1998

המלצות קוראים
תגיות