קָלַח הַנַחַל בַּשָׂדוֹת שָׁם בַּגַיְא הַצוֹנֵן

מְחַיֵךְ בִּבְרַק־הָאֶבֶן, מִתְקַשֵׁט בִּשְׁלַל־הַפֶּרַח,

מֵעָלָיו דַפְנִים הִכְחִילוּ וְשִׂיחֵי־הֲדַס הוֹרִיקוּ

מַשָׁב נָעִים קַלוֹת נָגַע בָּם, מְרַשְׁרֵשׁ וּמְלַחְשֵׁשׁ.

הָאֲפָר שֶׁמִתַּחְתָּיו הֵנִיב פְּרָחִים בִּמְלֹא־פְּרִיחָה

כֻּלוֹ מַזְהִיב בַּכַּרְכֻּמִים, מַכְסִיף בְּלֹבֶן חֲבַצָלוֹת,

וְהַחֹרְשָׁה כֻּלָהּ הִדִיפָה רֵיחַ־סִגָלִים בָּסוּם.

וּבֵין כָּל הַתְשׁוּרוֹת הַלָלוּ, אַבְנֵי־הַחֵן שֶׁל הָאָבִיב,

נִשָׂא מִכֹּל נִצָב אֲדוֹן הַבְּשָׂמִים, עַמוּד־הַשַׁחַר

שֶׁל כָּל צֶבַע, לַהַב־הָאַהֲבָה – הַוֶרֶד.

הַחֹרֶשׁ הַטָלוּל טָבַל בַּעֲשָׂבִים לַחִים לָרֹב,

הַמַעְיָן הֵקֵר פְּלָגִים הַמְרַחֲשִׁים בְּכָל מָקוֹם,

אֵזוֹב וַהֲדַסִים מָלְאוּ הַמְאוּרוֹת דַרְכָּן קָלְחוּ

פְּלָגִים קְרִירִים, טִפּוֹתֵיהֶם מַבְהִיקוֹת כְּמוֹ אֶלְגְבִישִׁים

וְעָמֹק בְּתוֹךְ הַצֵל כָּל צִפּוֹר לָשִׁיר הִפְלִיאָה

מְהַלֶלֶת בְּפִזוּם מָתוֹק אֶת הָאָבִיב.

קוֹל הַנַחַל הַצָלוּל חָבַר לְרַחַש הָעַלְוָה

וּלְאֵלֶה הוֹסִיפָה מוּזָה לַחְשֵׁי רוּחוֹת־אָבִיב.

עַל כֵּן הִתְעַנֵג כָּל הֵלֶךְ שֶׁנִקְרָה לְתוֹךְ הַיֶרֶק

עַל צִפּוֹר, עַל נַחַל, רוּחַ, עַל חֹרֶשׁ, פֶּרַח וְעַל צֵל.

מלטינית: יורם ברונובסקי

טיבריאנוס הוא בן המאה הרביעית לספירה. התאריך הידוע בחייו, מתוך “הכרוניקה” של הירונימוס, הוא 335 לספירה. בשנה זו היה טיבריאנוס, “איש בעל כושר־הבעה” כפי שמכנה אותו הירונימוס, נציב בארץ גאליה. קרוב לודאי שמוצאו של טיבריאנוס היה מאפריקה והוא מילא תפקידים שונים במינהל הרומי בפרובינציות. משירתו נותרו כמה יצירות שלמות וקטעים אחדים. אחד משיריו, על הנחל בין השדות, מצטיין במקורו ביופי נדיר; זהו אחד משירי הטבע היפים ביותר בשירה העתיקה. טיבריאנוס נאמן בשיר זה ל“טוֹפוֹס” – מוטיב תכני חוזר – קלאסי מובהק: תאור של שכיית־חמדה בנוף מסוים, מה שקרוי Locus amoenus (מקום נעים). אֵרנסט רוברט קורטיוס, בספרו “הספרות האירופית וימי־הביניים הלטיניים”, מקדיש פסקאות אחדות לשירו של טיבריאנוס. וכך הוא כותב (בפרק העשירי “הנוף האידיאלי”):

“ההצעה היפה ביותר של Locus amoenus בשירה הלטינית המאוחרת מצויה בשירו של טיבריאנוס בן תקופת קונסטנטינוס… בפואֵמה זו, המהלכת קסם בחושניותה, צייר טיבריאנוס ‘מקום נעים’ בכל הצבעים החיוניים של הקדמוניות המאוחרת. בימינו יימצא מישהו שיקרא לכך ‘אימפרסיוניזם’ – אך בוודאי בלי הצדקה. שהרי לפואֵמה מבנה מחושב היטב. המשורר מפתח את הנושא של ‘ששה קסמים של הנוף’. הלא הם ששת הקסמים שמונה ליבניוס (314–399 לספירה): 'סיבות להתענגות הם המעיינות והצמחים והגנים ומשבים רכים ופרחים וקולות־צפרים”. מכאן שהנושא והסכימה לקוחים ממסורת עתיקה. הטור האחרון, המסכם, מדגיש זאת במיוחד. נוסף לכך מחולקת תמונת־הנוף המתוארת ל’מעל – מתחת'. ולבסוף, לשיר עשרים טורים שהוא ‘מספר עגול’. זה מכוון לעקרון ‘הקומפוזיציה המספרית’. מכאן שהשפע העולה של החוויות החושניות מכוון על־ידי אמצעים תכניים וצורניים נוקשים. אכן, הפרי המעולה ביותר מבשיל בערוגות מטופחות".

השיר כתוב במשקל שהיה בלתי־ידוע עד המאה הרביעית בשירה הלטינית – טטרמטר טרוכאי. אחרי טיבריאנוס יופיע המשקל הזה בשירת ימי־הביניים הלטינית ובין השאר גם בפואֵמה “ליל חגה של ונוס” (פרוּגיליום ונריס) שיוחסה לטיבריאנוס על־ידי חוקרים אחדים, בשל הדמיון המשקלי שבינה לבין “הנחל בין השדות”.

27.1.1978