רקע
יורם ברונובסקי
עד הכוכבים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 9.1.1998; 9.1.1998

בכל עיתון אירופי אני קורא, ומכל עבר שומע, על התחייה המתחוללת באחרונה בלונדון. חבר, ספקן בדרך־כלל, שבא משם לא כבר לביקור בארץ, טען: “זה זה, הסיקסטיז חזרו, הכל, כולל קארנבי סטריט”. כל זה קשור איכשהו בממשלת “הלייבור החדש” ויימשך, אני משער, עד שהאכזבה המסתמנת מטוני בלייר, וההבחנה שאינו אלא תאצ’ר בתחפושת צעירה וצבעונית אך חסרת־תוכן (“חיקוי גרוע”, לדברי תאצ’ר עצמה), יהיו נחלת הכל.

בינתיים כוכבי הסיקסטיז – התקופה המטופשת ביותר של המאה, אני משער, אם גם לא הגרועה ביותר – רוכבים על גל התחייה. רשת “סקאיי” הקדישה שעה שלמה ל“טויגי”, הדוגמנית שהתפרסמה בצנימותה. בשעה זו סיפרה הדמות הרזה, האגדתית – טויגי היה כינויה, מלשון “טויג”, ענף דק – על חייה ועל דעותיה לדייוויד פרימן (יום א', 13:30).

נדהמתי למראה אשה הנראית צעירה עדיין, ועוד יותר לשמע דיבורה הפרוורי הלונדוני, מהסוג שלייזה דוליטל דיברה קודם שהגיעה לידי פיגמליון שלה, הפרופסור היגינס. טויגי, בבגרותה – בעצם, עדיין לא מלאו לה חמישים! – כמו בנעוריה, היא בת רובע ניסדן, בת הפרוור הלונדוני.

בזה יש להתחיל, שהרי סיקסטיז או ניינטיז, הדבר המרכזי בהוויה האנגלית הוא עדיין ה“קלאס”, המעמד החברתי. היום, כלפני שלושים שנה וכלפני מאה שנה, חוששני, ה“קלאס” מגדיר את האדם באנגליה, תוך מערכת הריבוד החברתי הייחודית לה, שייתכן כי רק החברה ההודית, על הקאסטות שלה, תשווה לה בנוקשותה ובדטרמיניזם שלה.

טויגי – “האמא של דוגמניות־העל”, כך מתאר אותה המראיין לקול מחאותיה – גם היא מדברת רוב הזמן על בעיית המוצא והמעמד. “בזמני, הדוגמנית היתה צריכה להיות בת המעמד הבינוני־הגבוה”, היא אומרת. ג’ין שרימפטון, הדוגמנית הנודעת שהיתה לפניה, היתה כבר “בת המעמד הבינוני־הבינוני”, אבל רק היא עצמה, מוסיפה טויגי בגאווה, הגיעה אל התהילה מן “המעמד הבינוני־הנמוך”, שהיא לשון נקייה להמון, כינוי לטמאים, או כמעט.

הדוגמנית שהעניקה את כינויה למסעדות, למאכלים ולטי־שירטס למיניהם, הופיעה ב“בּוּקשוֹ”, מופע הספרים, תוכנית הספרות הנאה, ובעצם היחידה, בטלוויזיה באנגליה של היום. ומדוע היא מתראיינת אצל עורך התוכנית הספרותית של “סקאיי”? בכן, טויגי שוכנעה “למסור עדות על זמנה וחייה”, כפי שהגדיר זאת פרימן בהטעמה הומוריסטית.

“טויגי בשחור ובלבן”, כך קרויה האוטוביוגרפיה של “הילדה מניסדן”, שהמראיין אמר עליה כי לדעתו תהיה “הסמל הנשי של אנגליה במאה הזאת, לא פחות מן הנסיכה דיאנה”.


הארץ, 9.1.98

המלצות קוראים
תגיות