אַל תִּשְׁאֲלִי, חֵטְא הוּא לָדַעַת, אֵיזֶה קֵץ לִי אֵיזֶה לָךְ

מִנוּ הָאֵלִים. לֵאוּקוֹנוֹאָה, אַל תִּתְפַּתִּי לְהַאֲמִין

בְּכִשׁוּפֵי הַבַּבְלִים. מוּטָב לָשֵׂאת הַכֹּל בְּאֹרֶךְ־רוּחַ, לֹא לַחֲקֹר

אִם חֳרָפִים רַבִּים הִקְצִיב לָךְ יוּפִּיטֶר

אוֹ שֶׁמָא זֶה חָרְפֵּךְ הָאַחֲרוֹן שֶׁמִשְׁבָּרָיו

מִתְנַפְּצִים עַתָּה עַל הַסְלָעִים בְּחוֹף הַיָם הַטִירַאנִי –

הֲיִי נְבוֹנָה, זַקְקִי יַיִן, מַתְּנִי תִּקְוָתֵךְ

לִטְוָח אָרֹךְ. בְּעוֹדֵנוּ מְדַבְּרִים בּוֹרֵחַ

זְמַן קַנְאֲתָנִי – תִּפְסִי אֶת הַיוֹם הַזֶה וּבַמָחָר אַל תְּנִי אֵמוּן.

“רומא כבשה את יוון ונכבשה על־ידי יוון בעת ובעונה אחת” – אמרו כבר הרומאים עצמם. הכוונה לכך שצבאות רומא כבשו על־נקלה את אדמותיה של יוון ואלה צורפו לאימפריה הרומית ההולכת וגדלה, אך באותו זמן כבשו הספרות, האמנות והפילוסופיה היוונית את התרבות הרומית והיו לה למקור השראה נערץ. בעליל היו היוונים עבדיה של רומא, אך ברוחה נשארה רומא ימים רבים שפחתה של יוון. הרומאים, כאמור, לא בושו כלל להודות בכך, להפך: ככל שהדבר יראה משונה בעינינו אנו, הרואים במקוריות ובחדשנות את טעם גאוותו העיקרי של היוצר, היתה תפארתם של המשוררים הרומיים על חיקויים הנאמן ככל האפשר של הדגמים היווניים. וירגיליוס, גדול האפיקה, חיקה במודע ובהדגשה את האפוסים ההומריים שעה שכתב את ה“אנאיס” שלו, ואילו הורטיוס, גדול הליריקה, בשיר ההשתבחות העצמית הנודע שלו, זה המתחיל בטור “הקמתי לי מצבת חזקה מן הארד”, מבסס את טענתו לתהילת־עולם על כך שהוא היה הראשון שהביא לשירה הרומית את המקצבים היווניים. למען הדיוק, הוא כותב: “המקצבים האאוליים” – משמע, מקצביה של השירה שנכתבה בניב האאולי, כגון זו של סאפפו ואלקיוס. הורטיוס חיקה בשיריו מקצבים ומבנים לשוניים האופייניים לשירה היוונית: ברבות מן האודות שלו הוא נוקט במה שקרוי “הבית הסאפפי” – בית־השיר המרובע ששימש את המשוררת מלסבוס. בשירים אחרים, האפודות, הוא הולך בעקבות ארכילוכוס לו הקדיש שיר־תהילה שלם. בשיר אחר הוא מתאר את הקושי שבחיקוי שיריו של פינדרוס.

אך השפעתה של היוונות על שירתו רבת־הפנים של הורטיוס לא הצטמצמה בתחום הצורות בלבד. הליריקה ההגותית שלו שאבה גם את תכניה מן הפילוסופיה היוונית, ביחוד הסטואית והאפיקוראית. הורטיוס נפגש בהגותה ובספרותה של יוון בצור־מחצבתו ממש. בהיותו עלם יצא המשורר להשלים את לימודיו באתונה, לאחר שקודם־לכן קנה את יסודות הדעת ברומא ובעיר הולדתו הדרומית ונוזיה. בשנת 45 לפנה"ס הגיע הורטיוס לאתונה והוא אז בן עשרים. קונסטנטינוס תאר בשיעור “הורטיוס באתונה” את העלם הרומאי בעת שהותו בעיר שזה כבר ירדה מגדולתה, אך עודנה מרכז החכמה והאמנויות. שעה שהורטיוס מתרפק זה למעלה משנה על חכמת יוון, ואולי נהנה גם, כפי שמרמז קוואפיס בשירו על יסוד רמזים בשירי הורטיוס עצמו, מחיי־לילה הסוערים של העיר היפה והמושחתת – מגיעה אליו מן המולדת בשורה גדולה. יוליוס קיסר נרצח בידי מורדים, מגיניה של הרפובליקה, אך המרד לא עלה יפה, והם פוזרו לכל רוח. ראשי המרד, ברוטוס וקסיוס, ברחו ליוון ושם הצטרף הורטיוס לצבאם. צבא זה דוכא סופית בקרב פיליפי בשנת 42 ובקרב זה השתתף גם הורטיוס. הוא מעיד על עצמו בגילוי לב שהקרב הפחידו כל כך עד שזרק את המגן מאחוריו ונס על נפשו, ממש כמו שעשה ארכילוכוס, אחד ממוריו הרוחניים, שש מאות שנה לפניו.

אוקטבינוס, המנצח בקרב פיליפי, עולה לשלטון וזוכה בתואר אוגוסטוס, בו הוא עתיד להתפרסם כמושלה של האימפריה הרומית בתור הזהב שלה. בינתיים חוזר הורטיוס לרומא, נעשה – מתוך אופורטוניזם התואם את הפילוסופיה שלו – לאחד ממקורבי הקיסר וביחוד לאחד מבאי־ביתו של מיקאנס, אחד מיועציו הבכירים. מעתה מתמסר הורטיוס לשירה ולהנאות הקטנות של החיים עליהן המליץ בשיריו, בלכתו בעקבות אפיקורוס.

“אשרי האיש הרחוק מכל הטרחות חורש בשווריו את שדות אבותיו” – הוא כותב בשיר אחד ומבטא בכך את אמונתו בתכלית האושר: לא להלך בגדולות, לדבוק בטבע, בחיי־הכפר ובמסורת אבות. לאחר שנים ספורות של ישיבה ברומא ההומיה הוא מקיים את הגותו הלכה למעשה. ידידו מיקאנס מעניק לו אחוזה קטנה בכפר הסמוך לרומא, סבינוס, והמשורר יושב בה עד סוף ימיו, פטור מדאגות ומסור כולו לכתיבת שיריו, כמה מהם מן המושלמים שנוצרו מעולם.

הפילוסופיה המדריכה את שירתו ואת אורח חייו של הורטיוס מוצאת את ביטויה התמציתי ביותר בשיר המופנה לנערה בעלת השם היווני לאוקונואה, והוא אחד מן השירים שהורישו לדורות הבאים כמה פתגמים ואמרות שרבים משתמשים בהן מבלי להכיר את מקורן. Carpe diem – “תפוס את היום” – כלומר: נצל עד תום את הרגע החולף. הרי זו כל שירת הורטיוס, וגם כל הפילוסופיה האפיקוראית, על רגל אחת. ביטוי זה מופיע בשיר אל לאוקונואה ולעברית יש לפיכך לתרגמו “תפסי את היום”. אסור לנחש את העתיד, לא תצמח מכך כל טובה – מסביר המשורר לנערה. יש להנות מן הרגע הבורח ללא שוב. ביחוד – אומר הורטיוס – אל לה ללאוקונואה להתפתות לנחושי־העתידות הבבליים. וזאת יש לדעת שרומא של תקופת אוגוסטוס רוויה כבר בהשפעות רבות של המזרח. מנחשים, קוסמים, ידעונים ובעלות־אוב למיניהם קונים להם השפעה גם בקרב חוגי האצולה הרומית בהם סבב הורטיוס. כשהוא קורא שלא ללכת שולל אחר הקוסמים הללו ומדבר בשם השכל הקלאסי הבהיר והישר, המצווה להשלים עם מוגבלותם של החיים והיכולת האנושית ולנצל עד תום את הקיים, נלחם הורטיוס בהשפעות המזרחיות הללו המטמטמות את הבריות בהבטחות־שווא. דומה שבימינו לא רק שלא התיישן הארגומנט של השיר הזה, והתיגר שהוא קורא על מיני מיסטיקה כוזבת, אלא הוא ראוי אף ליתר הקשבה.

הארץ, 27.2.1976