תשובה לפלורוס    🔗

אֵין לִי חֵשֶׁק לִהְיוֹת פְלוֹרוּס

בֵּין מִסְבָּאוֹת לְהִתְרוֹצֵץ

לְהִתְבַּטֵל בְּמִזְנוֹנִים

בִּלְשׁוֹן־יַתּוּשִׁים לְהֵעָקֵץ.

כתובת על קברו של משורר ידיד    🔗

שִׁירֶיךָ הָיוּ פּוֹרְנוֹגְרָפִיִים, רוּחֲךָ הָיְתָה בַּיְשָׁנִית.

אל נפשו    🔗

נֶפֶשׁ קְטַנָה, עַרְפִלִית, נְעִימָה

אוֹרַחַת־חֲבֵרָה שֶׁל גוּפִי

לְאָן אַתְּ עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת

חֲוַרְוֶרֶת, נֻקְשָׁה, עֵירֻמָה

לֹא עוֹד, כִּלְפָנִים, מְגַחֶכֶת.

על קבר סוס־הציד האהוב שלו    🔗

בּוֹרִיסְטֶנֶס מִשֵׁבֶט הָאַלָנִים

הַסוּס הֲכִי מָהִיר שֶׁלַקֵיסָר,

מֵי נְחָלִים אוֹ שְׁלוּלִיוֹת

גִבְעוֹת אֶטְרוּרִיָה, תְּלוּלִיוֹת,

מַמָשׁ הִפְלִיא לִגְמֹעַ –

לֹא הָיָה חֲזִיר פָּאנוֹנִי

כֹּה פָּרוּעַ וּזְדוֹנִי

שֶׁהֵעֵז בְּשִׁנָיו לַחֲרֹק

וּבְבִטְנוֹ אוֹתָן לִתְקֹעַ –

וְאִם הֵעֵז – נִתָּז עָלָיו

מִפִּי הַסוּס נֶתֶז רֹק

שֶׁהִטְבִּיעוֹ עַד הַזָנָב;

אֲבָל בִּדְמִי יָמִים

וּבְעוֹד אֵבָרָיו שְׁלֵמִים

אֶת נִשְׁמָתוֹ נָפַח.

פֹּה בַּשָׂדֶה הוּא נָח.

אין עוד דמות בין שליטיה של רומא שתשווה במורכבותה לדמות פובליוס איליוס הדרינוס. הקיסר שהביא את האימפריה הרומית לשיא פריחתה – שיא שאחריו לא תיתכן אלא ירידה – והכביר פעלים יותר מכל קיסר, נשאר אחד האישים המסתוריים ביותר של ההיסטוריה. פיענוח סתריו וסתירותיו היה אתגר לא רק להיסטוריונים אלא גם לסופרים ולמשוררים. אפשר שהנסיון המאלף ביותר בימינו להבין את סתרי הקיסר הזה הוא ספרה של מרגרט יורסנאר “זכרונותיו של הדרינוס”, אחד הרומנים ההיסטוריים הגדולים של זמננו (אם כי אין המושג “רומן היסטורי” הגדרה מדויקת לספר זה, שהושקעה בו גם עבודת־נמלים של תיעוד היסטורי אותנטי). יורסנאר רואה את הדרינוס – כפי שהיא מציינת במסתה “רשימות על זכרונות הדרינוס” – כאיש אשר “לא רצה לשלול מעצמו דבר”, ביקש להתנסות בכל, בכל התחומים. צמאון־החיים של הדרינוס היה לשם־דבר גם בין סופרי הקדמוניות. הביוגרפיה “חיי הדרינוס” מאת איליוס ספרטיאנוס, הכלולה באוסף הביוגרפיות של הקיסרים הקרוי “היסטוריה אוגוסטה”, והיא המקור העיקרי להכרת תולדות חייו של הדרינוס, מספרת על תאוות המסעות שלו שלא ידעה שובע (“לא היה, מן הסתם, שליט שנדד בארצות כה רבות במהירות כה רבה”); על התשוקה שפיעמה בו תמיד להרבות ידע בכל תחום – מן האמנויות דרך האסטרולוגיה והדתות ועד תעלומות הטבע (הוא העפיל על הר־הגעש אתנה והשקיף משם בזריחת־השמש); על אהבתו לנשים אחדות ולנערים רבים, ועל תכניות־הבינוי האדירות שלו – עד היום אפשר להתפעל משרידי הוילה שלו בטיבולי או המאוזוליאום שבנה למען יניחו בו את אפרו (כיום ארמון סן אנג’לו על גדות הטיבר) או גם שרידי החומה שהקים על גבול סקוטלנד, לחצוץ בין העולם הרומאי לבין הברברים.

עם עלייתו של הדרינוס לשלטון, כבנו המאומץ של קודמו טראיאנוס, בא הקץ על תור ההתרחבות של האימפריה הרומית. הדרינוס, איש־המדינה המזהיר, הבין שהאימפריה השיגה את הממדים שמעבר להם שוב לא תוכל לכלכל את עצמה, ועל־כן, סיים את המלחמה עם הפרתים שטראיאנוס ניהלה שנים רבות וקבע את הפרת כגבולה של רומי במזרח; ובמסעו לבריטניה הקים, כאמור, את החומה שנועדה לסגור על האימפריה בצפונה. שנות שלטונו מצוינות בשלום, בפריחה ובעושר. הקיסר, סקפטיקן מובהק, נהג סובלנות בכל העמים והדתות שבתחום שלטונו – פרט ליהודים. על הסיבה שבגללה היה קיסר חכם ורודף־שלום זה אויבה המושבע של יהודה, שגזר עליה גזירות קשות, את בירתה הרס ועל מקומה הקים את “איליה קאפיטולינה”, תהו היסטוריונים רבים, והמתעניין יקרא על כך, בין השאר, בעבודתו של משה דוד הר “רדיפות ומוות על קידוש השם בימיו של הדרינוס” (מחקרים בהיסטוריה ב', קובץ כ“ג, פרסומי האוניברסיטה העברית בעריכת דוד אשרי וישראל שצמן, ירושלים תשל”ב).

אך עם הכברת תהילתו, יודעת גם הביוגרפיה של ספרטיאנוס לספר על אכזריותו ועל חשדנותו והפכפכותו של הדרינוס, שאין דומות להן. “הוא היה – מסופר בביוגרפיה – מחמיר וחביב, הדור ושובב, מהסס ופוחז, קמצן ופזרן, נכלולי ופשוט־בהליכותיו, אכזר ורחום והפכפך בכל הדברים”.

העניין שמעוררת דמותו, מסתוריה וסתירותיה, עדיין אין בכוחה לתרץ את הופעתו באנתולוגיה של שירה קלאסית. גם העובדה שהקיסר כתב שירים, ואחדים מהם שרדו עד ימינו, אינה סיבה סבירה להפניית תשומת־הלב ל“שירתו”. כתיבת־שירים היתה מינהג רווח בקרב האריסטוקרטיה של האימפריה הרומית ולא היה צורך להיות “משורר” כדי לכתוב שירה ושאר דברי ספרות יפה. טראיאנוס, אביו המאמץ של הדרינוס והיפוכו במובנים רבים – איש־צבא נוקשה – גם הוא כתב שירים ביוונית וברומית, וכמה מהם נשתמרו. נירון קיסר ראה את עצמו קודם־כל כמשורר. מרקוס אורליוס, מיורשי הדרינוס, הוא מחברו של אחד הספרים המעמיקים ביותר של הספרות העתיקה הספר הכתוב יוונית “אל עצמו”.

הכללת שירי הדרינוס באנתולוגיה של שירה רומית – ולפחות שיר אחד שלו יימצא בכל אנתולוגיה כזאת – היא בזכותה המלאה של השירה, לא כמס לגדולתו כקיסר אלא כהוקרה למשורר הגדול שבהדרינוס. זכות זו נסמכת על שיר אחד, בן חמש שורות, שהוא מפלאיה של השירה בכל הזמנים. זה השיר – אולי אין זו ההגדרה הנכונה, אולי מוטב לומר: אנחה או אנקה? שמפנה הדרינוס הגוסס אל נפשו, רואה אותה בקטנותה, בעוניה ובעגמימות־המוות שלה, המנוגדת כל־כך לתפארתה ושעשועיה משכבר הימים. איליוס ספרטיאנוס מספר לנו ב“חיי הדרינוס” על נסיבות היווצרותו של השיר, וסיפורו הוא ששימר את השיר לדורות הבאים: “(הדרינוס) ציווה שרבים אשר חטאו לו חטאים קטנים ביותר יוצאו להורג, אך על אלה ריחם אנטונינוס (יורשו של הדרינוס, י.ב.). ונמסר כי בשעת מותו הוא חיבר את הטורים הבאים: (כאן בא השיר על הנפש הקטנה, י.ב.). אלה הטורים שחיבר ולא רבים שהיו טובים אף מזה, וכן (שירים) יווניים”.

אכן, יש משהו תמוה ומופלא באותו ענק, איש מלחמה ואהבה, שבע חכמה ושפיכות־דמים, השוכב על ערש דווי ומחבר שיר סאטירי־מריר על עצמו, רואה עצמו בבהירות גמורה בתור “נפש קטנה הנושאת פגר” (הגדרתו של אפיקטטוס את האדם, המצוטטת בספרו של מרקוס אורליוס “אל עצמו”). שירו של הדרינוס אל נפשו הוא מן השירים שעוצמתם אינה מועברת מכל־וכל בתרגום: הדימינוטיבים הלעגניים־אוהבים, שחריזתם מוסיפה נופך לנימת ההלעגה, הם יוצאי־דופן על רקע עוצמתה ו“גבריותה” הרגילה של הלטינית, וההפגשה של השורה הראשונה והרביעית עם השניה, השלישית והחמישית היא שעושה את ערכו המלודי לשווה לערכו התוכני. מעטות היצירות שהתוכן והצורה נמזגו בהם בשלמות כזאת, כמו השיר אל הנפש. הוא היה אתגר לאינספור מתרגמים. באנגליה הופיע לפני מאה שנים (1867) קובץ הכולל רק תרגומים של השיר הזה – ובין מתרגמיו האנגליים אפשר למנות את אלכסנדר פופ ואת ביירון. הגירסה הצרפתית הידועה ביותר היא גירסת רונסאר, שאימץ את רעיונו של הדרינוס בפנותו אל נפשו שלו (Amelette Ronsaradalette).

מלבד השיר אל הנפש, הדרינוס הוא גם מחברם של שירים אחרים, פחותים בערכם מן השיר אל הנפש. מיוחסים לו גם כמה שירים יווניים, אך היחוס מפוקפק ביותר. ספרטיאנוס מספר בביוגרפיה שלו על בקיאותו ואהבתו של הדרינוס לשירה וחיבתו היתרה ליוונית, עד שבנעוריו כינוהו “גראיקולוס” – כלומר: יוונוּן. הקיסר הקיף עצמו אנשי־ספרות רבים, וביניהם המשורר פלורוס שידידותו עם הקיסר הגיעה למידת־קירבה כזאת, שיכול להרשות לעצמו לעג קל על תאוות־המסעות המפורסמת של הדרינוס, וכתב את השיר:

אין לי חשק להיות קיסר

לנדוד בין הבריטנים

……

לסבול עקיצות כפור־סקיתיה.

על שיר זה נענה פלורוס במרובע “אין לי חשק להיות פלורוס”. השורה שחיבר הדרינוס ככתובת על קבר ידידו המשורר ואקוניוס (מצוטטת בספרו של אפוליאוס “אפולוגיה”) כלולה באנתולוגיה זו, הן מתוך רצון לתרגם את כל שיריו השמורים (הוודאיים) של הדרינוס, והן כשעשוע של מלאכת־התרגום, לפי הנוסחה הפאונדית “עשה זאת חדש”.

שיר הקינה העליז על מות סוסו האהוב של הקיסר, שהיה חובב ציד גדול, כמו עומד בזיקה אירונית סמויה אל השיר אל נפשו שלו, הנוטה למות ולא להשתעשע עוד.

הארץ, 28.5.1976