גיאורג ברנדס הוא המבקר היותר מפורסם עתה בכל אירופה וגם בארץ-החדשה. כל הספרות-העולמית, שהוא בקי בה באופן שקשה למצוא דוגמתו, היא שדה ביקוֹרתוֹ. קראתי את ברנדס בשם מבקר, זה הוא כינויו הספרותי המצוי בפי כּוֹל, אולם באמת השם “מבקר”, בהוראתו השגורה והמקובלת, אינו הולם, אינו מקיף את חוג-עבודתו, אינו מביע ואינו מציין כראוי את מהותו הספרותית. ברנדס אינו לועס את גרעיני הספרים שהוא מטפּל בהם, למען הגישם אל פּי הנהנים בצורה שהיא נוחה לבליעה ועיכּול. הוא אינו גם סרסור העומד ומתַוֵך בין האמנים ובין הקהל. תכונתו היא פּורייה יתר מדי להסתפק בתפקידו של איש הביניים. גם איננו שופט המושיב את הסופרים על ספסל הנאשמים ודורש דין וחשבון מידם בעד כל עווֹן קל, בעד כל מִשגה ומִדחה ברנדס הוא תלמידו של איפוליט טֶן¹, אבל הוא לא קיבל מרבו זה את מיטת-סדום המדעית, שבה היה מניח את הסופרים המבוקרים על-ידו למתחם, לרַקְעָם ולמודדם, או לקצץ את רגליהם. טן בתור מבקר היה לוקח את מכשיריו וכלי אומנותו מאוצרות המדעים החיוביים. בלי שׂכּין-המנתחים לא עשה פּסיעה. הוא היה יותר איש-המדע, חוקר, פילוסוף. ברנדס תלמידו הוא יותר אמן, איש ההרגשה. בבואו לדבר על אחד הסופרים לא יבקש כלים ומכשירים בבית נשק המדעים, למען סַגף וענוֹת בהם את היוצר. ברנדס חונן מאת הטבע בקרני מישוש של ביקורת דקים בתכלית הדַקוּת, החודרות לִפְנַי ולִפְנִים ביצירתו של האמן, במקום אשר לא יגיע שכין-המנתחים, ואם יגיע הוא קורע את הרשת הדקה והיפה אשר בהרכבתה הפּנימית. ביקורתו של ברנדס היא אמנות העומדת ברשות עצמה, אמנות יפה וחיה. הסופרים והספרים, “אנשים ומעשים” הם רק חומר לאָמנות זו.

ההרגשה היהודית הטביעה את חותמה על כל מה שכתב ברנדס שלא בידיעתו ומבלי אשר התכוון לזה מעולם. והדבר הזה מובן מאליו. אחרת לא היתה יכולה להיות. בעלי התכונות העשירות, אשר עולמם הפּנימי מורכב מכל היסודות האנושיים, אשר נפשם רכת-ההרגשה נוחה לקבל את כל הרשמים ולעבדם באופן מיוחד לה, – אנשים כאלה אין שייכותם למולדתם מתגלה אלא בספירות העליונות של המחשבה והרגש, בתופעות עצמיוּתם היותר שלימות והיותר יפות. על כן, כל מה שכשרונו של הסופר הוא יותר חזק ויותר מקורי, בה במידה גם סגולותיה הגזעיות של נשמתו מתגלות ונשקפות באופן היותר בהיר בכל יצירותיו. ההתגלוּת הזאת הולכת ונעשית מאליה, לפעמים גם נגד רצון הסופר ולמרות התאמצותו להכחיד מה שאין להכחיד, אלא על ידי חניקתו של עצם הכשרון.

אצל ברנדס נתגלו הסגולות הלאומיות בכשרונו המצוין להבין בהבנה עמוקה ולחוש בחוש דק את יצירותיו של רוח האָדם בהתגשמו בקולטורות שונות ובאומות שונות. עינו תמיד בהירה, סקירתו חדה ורוחו תמיד עֵר להשיג את מהותם הפּנימית של כל הזרמים הספרותיים, של כל התנועות הקולטוריות הרחוקות והשונות זו מזו. אם כותב הוא על אדות שקספּיר ודיקנס או על אדות ויקטור הוגו וזולא, על אדות גיטה והופּטמַן, על איבסן ויעקובסן או על דאנטה וד’אנונציו – הוא חודר תמיד לעולמו הפּנימי של אותו הסופר שהוא מתארו, והוא משיג את סגולותיו המיוחדות לו לבדו. הוא רואה תמיד מבעד קליפּת השפה את הגרעין, ובתוך הגרעין הוא מגלה תמיד את הנקודה היותר פּורייה. ברנדס הוא חופשי מכל עיוורון רוחני, מכל נטייה לצד אחד ומכל קיצוניות, דברים שלא יכלו להשתחרר מהם המבקרים היותר גדולים בנוגע ליצירות ספרותיות של אומה זרה ובפרט אם היא שנואָה להם. כנפי רוחו תמיד קלות, תמיד חפשיות בכל ספירות המחשבה והרגש. טיסתו תמיד בטוחה בכל אזורי הספרות של כל אומה ולשון.

ברנדס יודע ומכיר את כוחה והשפּעתה של הלאומיות בכלל, ועל כן הוא אומר במחברתו על דבר הלאומיות, כי חשבונם של הסוציאַלדמוקראטים בלתי מדויק, יען כי הם מזלזלים בגורם הלאומי. אולם הוא בעצמו, אַף כי השתחרר מהמסוֹרה היהודית בכל צורותיה ומדרגותיה – לכל הפּחות הוא בעצמו חושב כן ומאמין בזה, – בכל זאת לא עלתה בידו להיות דֶני גמור, אַף כי הוא מטעים פעם בפעם את דנִיוּתוֹ. הוא לא עברי ולא דני. במחצית הראשונה הוא מודה, במחצית השנייה איננו מודה. המסורה של עמו אשר על ברכיו נולד – – –התנדפה מכל נקבי עורו-הספרותי, והמסורה הדנית לא נבלעה בקרבו אף במקצת, כי על כן מסורה היא. ובהיותו חופשי מכל מסורה ובעל שֵׂכל עברי² במידה גבוהה (את השכל העברי ירשו גם אלה, אשר בָּזו ליִקְהָת עַמָם, כמו קארל מארקס ואחרים) נקל לו להתרומם מעל ריבות לאומים ולהתייחס במידה אחת אל כל זרמי הספרות העולמית. שיווי-זכויות היהודים במַערָבָא המית, למיצער טישטש, כמה מעלות טובות של האומה העברית, אבל הוא גם הועיל במידה מרובה להתפּתחותם של כמה כשרונות ויתרונות של אותה האומה עצמה, אשר בהיותה סגורה ומובדלה בתחום צר, הם נחנקים בעיבורם. האמנסיפּציה היא שהולידה סופרים כברנדס, אשר כמה-וכמה סגולות של השכל העברי, היוצר גם בשעה שהוא מסַרְסֵר והשואף למרחבים גדולים גם בשעה שהוא נתון בחוג צר, נתגלו בהם בכל יופים ותוקפּם, באופן שלא ראינו כמוהו לפני מתן הזכויות.

אולם בהיותו חסר הרגשה לאומית עמוקה לא הצליח ברנדס מעולם להשיג כראוי את התכונות-הלאומיות המיוחדות במינן. ציוריו-הספרותיים אשר כתב על אדות הסופרים הטיפּוסיים, שבהם התגלה רוח אומתם, הם חלשים, בלתי מלאים ואינם נקיים במידה ידועה מצְדָדִיוּת. מסוג זה הם מאמריו על אדות טולסטוי, פּושקין, מיצקביץ' ואחרים. מצוינים ונעלים הם ביחוד מאמריו על אדות אותם הסופרים, אשר מביעים את המחשבות של תקופתם ולא של אומתם, ועוד יותר על אדות הסופרים והחושבים אשר מבשרים את התקופות הבאות, אשר מנבּאים לחיים המתבקשים להיולד ולאנושות שעוד לא נולדה, כמו פרידריך ניצשה והנריק איבסן. על זה האחרון השפּיע ברנדס במאמרים על-אדותיו במידה כל כך מרובה, כפי שלא השפּיע עוד כל מבקר על משורר ממדרגה ראשונה.

ברנדס שהוא כל כך מסוגל להבין לרוחו של כל סופר, לחוש בנפשו את כל סגולותיה וקסמיה של כל יצירה אמנותית, אינו עומד תחת השפעתו של אַף אחד מן החוזים. הוא תמיד לבדו הוא: עצמיותו חפשית בכל עת ונמצאת ברשות עצמה המלאה. הוא לוקח מכל האומות ומכל הקולטורות את היותר יקר, היותר טוב ומעבד את כל זה לפי חוקי נפשו המיוחדים, עד כי יהיו לקניינו הפּנימי. הוא לוקח, כּאָמור, מכל הקולטורות, אבל הרבה אינו לוקח. המעט שהוא לוקח היא התמצית שבתמצית, היפה שביפה. וגם במידה זו ניכּרים היטב הקוים היסודיים של התכונה הלאומית-עברית.

ברנדס סוקר בעינו הבּהירה את כל זרמי החיים והספרות, את כל צורות היצירה והחזיון ונפשו אינה מתחלקת בו לכמה נפשות, להבת אִשו הפּנימית אינה מתחלקת לכמה ניצוצות. הוא מוצא בכל הצורות והזרמים השונים חוט אחד המבריח את כולם, מחשבה אחת המחיה את כולם. הסופרים הגדולים של כל האומות והלשונות הם כמשפּחה אחת גדולה בעיניו, אשר בניה קשורים ואחוזים יחד בקירבה רוחנית, אף אם גדלו והתפּתחו בתנאים חברתיים ותרבותיים שונים. גם בויקטור הוגוֹ – זה הצרפתי האמיתי פּאַר אֶקְסֶלַנס, גם בפְיוֹדור דוסטויבסקי – זה הסלאבי הטיפּוסי – הוא מציין ומעתיק אל השורה הראשונה רק את הקוים האנושיים הכוללים ומבליע בם את הקוים הלאומיים והגזעיים. בדעות ובהשקפות-עולם של תקופות שונות ועמים שונים הוא רואה את התגלותו של רוח אחד המשותף לכל האנושות, הוא מוצא את מקור מחשבה הגדולה והעיקרית, אשר ממנו נובעים כל נחלי הרעיונות וההגיונות.

עוד סגולה אחת לאומית יהודית עמוקה הנני מוצא בהשקפתו של ברנדס על העולם והיא – האופּטימיות: אמונתו החזקה בעתידותיה של האנושות ודביקוּתו העצומה בחיים בכלל. ההשקפה האופּטימית של כתבי-קדשנו, של כל החוזים העברים, התורה של “ובחרת בחיים” – נמסרו תמיד בירושה לטובי החושבים והפילוסופים העברים; בספרות האירופּית היו הם תמיד המגינים היותר נלהבים של ההשקפות בחיוביות על החיים ועל העתיד.

רחוב-היהודים – אף אם ייראה הדבר תמוה מסקירה ראשונה – הוא-הוא שהועיל עוד לחזק ולהשריש את הסגולה הלאומית הזאת – האופּטימיות, בלב שוכניו. ומהם התנחלה במדרגתה העליונה לבניהם המשוחררים. תנאי החיים המרים והקשים של רחוב-היהודים, אשר היו מכוונים להחניק את עליצות החיים ואת הדביקות- בהם, אותם התנאים עצמם הולידו חזון ניגודי: אמונה לוהטת בעתידות טובות, חפץ אדיר לחיות על אַף כל המעצורים והמכשולים, וקשיות-עורף של תשוקה בלי כל גבול להעמיק את החיים, להרבות ולהרחיב את מקורותיהם.

האהבה העצומה אל החיים והאמונה העמוקה בקדמת האנושות נושמות מכל מאמרי ברנדס. אהבה זו ואמונה זו הן-הן נשמת יצירתו הרוחנית. מכל היצירות הספרותיות של האומות והתקופות בעלות מגמות שונות הוא מרים על נס את כל המסוגל לחיים. בתשוקה יתירה הוא מציין את כל זרעי היצירה האמנותית המַפרים את כוחות החיים והמעשירים את תוכנם. עם כל זה השקפתו תמיד צלולה, פּקחית וממשית. ערפּילי הדמיון המטושטש ואֵדי הסודיוּת והמסתורין לא העיבו מעולם את סקירתו הביקורתית. האידיאַליוּת שלו יש לה תמיד יסוד ממשי, ואין בה אף שמץ של הזיה, והממשיות שבתכונתו יש לה נשמה אידיאַלית. וזאת הלא היא הסגולה העיקרית של נשמת האומה העברית, כמו שהיא טבועה בטיפּוסיה הנורמאליים והשלמים. וזה הוא גם סוד קיומם של היהודים והיהדות.

ברנדס היה תמיד מגן לסופרים הצעירים הטירונים, אם מצא בהם כשרון. ואם אַך היה בהם כשרון אשר ביקש, הוא גילה אותו. חושו הספרותי לא הטעהו מעולם. ואם מצא את הכשרון של הסופר הטירוני והאמין בו, אָז היה לאחד ממבאריו ומפרשיו. אָז נלחם את מלחמתו בפני המתנפּלים עליו. הוא היה מחנך ומגדל סופרים צעירים אשר הראָה להם במה כוחם גדול ומה מגרעותיהם ורפיונותיהם. רבים הם הסופרים אשר יצא שמם לתהלה בארצות המערב ואשר נתחבבו על הקהל הגדול הודות למאמרים, אשר כתב ברנדס על-אדותם. מה שהיה רסקין לציירים הצעירים באנגליה, היה ברנדס לסופרים הצעירים בדניה. הוא מצא באוצרו מלים טובות, דברי שבח ותהלה גם למשורר הצרפתי פּוֹל וֶרְלֶן (Paul Verlaine) בעת אשר רוב המבקרים שמוּהו לשחוק, בראותם בשירתו רק את פּרי מחלת השגעון והשִׁכְּרות לא הכירו בו את כשרונו הגאוני. הכשרון המיוחד להכיר את האָמן בהיות כנפי שירתו רפות עדיין ולהרגיש את “חסד האלהים” במקום שאחרים אינם מרגישים מאומה, – כשרון זה, אף כי הוא נובע בעצם ממקור תכונתו הפּיוטית של ברנדס, הנוחה לקבל ולקלוט אל קרבה רשמי-אמנות מכל המינים והסוגים והערה לכל חזיונות היצירה, בכל זאת הנה גם יהדותו של המבקר משתתפת בזה, אם גם בלי יודעים, במידה ידועה. תכונתו האישית איננה סיבה מספקת לביאור כשרונו האָמור.

הסופרים היהודים, הכותבים לועזית, היו תמיד מן החלוצים הראשונים באירופּה, אשר יצאו לצדד בזכותם של כל החזיונות הספרותיים ולהגן עליהם בכל חום נפשם. יש בין סופרי תולדות הספרות העולמית, אשר מודים, כי רבים מגאוני הספרות נגלו ונתפּרסמו, במקרים רבים, לראשונה על ידי יהודים. גאוניותו של גיטה נגלתה לראשונה על ידי העבריה רחל ואַרִנְהַגֶן. גאוניותו של פרידריך ניצשה וגדלותו נגלו לראשונה על ידי גיאורג ברנדס. גם האחרון שבגדולי החוזים של האומה האשכנזית, גרהרד האוּפּטמן, חייב להודות על פּרסומו בעולם לסופרים ובימאים יהודים. ערוּת ההקשבה המרוכזה לכל החזיונות החדשים בספרות ובחיים יסודה בתכונתו הנפשית של היהודי המשוחרר. סופר יהודי כזה, בכל היותו רחוק ומתכוון להתרחק מכל מסורות העבר ומכל התופעות של רוח עמו הלאומי, אין ביכלתו להיות כולו חדוּר, מושפּע ומוקסם מרוחו ומיצירתו של עם זר לנפשו. במעמקי רוחו יש נימין מנמנמות השואפות ליקיצה, אך קצרה יד אדירי הספרות של זמננו לעוררן; יש אולי במחבואי-רוחו של הסופר היהודי המשוחרר תביעות מיוחדות, תביעות בלתי ברורות ומוּכרות לו לעצמו, שאין ביד כל גאוני הספרות המפורסמים כיום לספקן במלואָן. על כן הוא מבקש ומחפש תמיד אלהים חדשים, גילויים חדשים, מלות חדשות וחזיונות חדשים. הישנים אינם מספיקים, אולי יספיקו החדשים.

עלינו להודות, כי מאמריו וספריו של ברנדס גרמו שֶׁפְּרִי רוחם של רבים מהמשוררים והוגי דעות חדשות היו לקנינו של כל העולם התרבותי. שאלות ההויה היותר מורכבות והיותר מסובכות, חידות החיים היותר עמוקות, כן גם תביעותיה האסטתיות היותר יפות של נפש האָדם בזמננו מוסברות, מוטעמות ומבוארות בהרצאתו של ברנדס. במאמר לא גדול הוא נותן לנו את תמציתו של שופּנהויאר; בפרקים לא גדולים אחדים הוא מוסר לנו את תורת לאסאל, והכל ברור ויפה. ועל כל מה שהוא, ברנדס, כותב משוך חוט של חן מיוחד. דבריו, – גם בשעה שהוא מטפּל בחידות הפילוסופיה ושאלות המוסר והיופי, – הם כל כך פּשוטים וצלולים עד שכמעט אי-אפשר לבלי להבינם, לבלי לבלוע אותם בנעימה. ברנדס כותב בעד הקהל האירופּי הגדול; קוראיו הם בכל הארצות הנאורות ובקרב כל המפלגות. בקנאָה יתרה הוא לוחם על הרחבת ההשכלה הכללית. הוא בעצמו נושא תמיד לפּידים בידו להאיר לכל יושבי חושך גם בארצות האור. במאמרו על ארנסט רֶנַן הוא זורק כלאחר-יד את חִצֵי מַהתלתו השנונה והדקה; רוחו של המבקר היהודי התקומם נגד אצילותו האינטלקטואלית של הצרפתי הגדול והפּקח הפּאריזי, שהיה מתנגד גמור להשכלת-העם הכללית. וגם בזה נגלתה, בלי ספק, במידה ידועה, אחת הסגולות של האומה העברית. לא לבד אצילות-הדם, כי אם גם יַחְסַנות-ההשכלה היתה מוזרה לעם העברי מאָז ומעולם. בחירי בניו היו מתאמצים תמיד להסביר כל דבר תורה וחכמה לפני ההמון הגדול ולעשותו לקניין הרבים. כתב החרטומים וסגנונם, בכל צורותיו ומראותיו, ממצרים ועד הנה, לא ידעה האומה העברית מיום היותה. הסברת המדעים והפילוסופיה בתקופה החדשה חייבת תודה לסופרים היהודים בלשונות נכריות. עבודתו הספרותית של ברנדס עשתה את תפקידה של אותה הסרסרות-היהודית המתווכת בין העמים ומקרבת את הקולטורות השונות זו לזו. בהסבירו, בהטעימו ובבארו את פּרי רוחם של סופרי-המופת אשר לעמים שונים, הוא מקרב את אלה האחרונים זה לזה. בהראותו כי גאוני הרוח של העמים השונים טבועים בחותמה של מחשבה גדולה אחת, שכל אחד מהם מביעהּ ומלבישהּ בצורה אחרת, וכי כולם משועבדים לאותם חוקי ההתפּתחות עצמם, הוא מחזק בזה את האגודה הרוחנית של המשפּחה האנושית.

בכל אוֹבּיֶקטיביותו של ברנדס ובכל התאמצותו לבלי תת חופש יותר מדי לרגשות גזעו העברי, הנה אין הדבר הזה מצליח בידו תמיד. בשעה שהוא בא לתאר את הסופרים והעסקנים המדיניים מזרע עמו, אָז יש אשר רגשות מולדתו משתחררים אצלו במידה ידועה.

ברנדס מתאר, למשל, את מולטקה, בבל, ספנסר, אנדרסן בצבעים נאמנים, אולם הנך רואה ומרגיש, כי כל הטיפוסים האלה הרחוקים והשונים מעסיקים רק את מוחו ומעניינים רק את האָמן חד-הראִייה שבו. אבל בציורים אשר נתן לנו מביקונספילד, מפרדינאנד לאסאל ומברתולד אוירבאַך הננו מוצאים את כל האָדם ואת כל היהודי שבברנדס. תיכף ניכר כי האנשים האלה קרובים לו ברוח, קרובים לו על פּי מולדתם, על כן גם הבנתו אותם יתר עמוקה, יתר אמיתית. הוא לא רק מבין אותם, כי אם גם מרגיש אותם. בתאָרו את אופיו של ביקונספילד הוא כותב: “מלחמתו שנלחם נגד חבריו על כבוד עמו, אשר על ברכיו נולד, השאירה אחריה את רישומיה העמוקים בכל ימי חייו ותטביע את חותמה על מהלך מחשבותיו של העתיד להיות ראש המיניסטרים באנגליה. עוד בשבתו על ספסל בית-הספר נודע לו כי בן עם זר הוא בארץ מולדתו, עוד אָז נגלה לפניו התהום העמוק, שהבדיל בימים ההם בין העברי ובין האנגלי. מעל דפי סיפּוריו נשמעת מחאָה נמרצת נגד העוול החברתי הנורא הזה. בכל סיפּוריו הוא מתאמץ להשיב את כבוד אומתו המחולל, ולהטעים בשפה ברורה את כל מפעליו ההיסטוריים הגדולים של העם העברי, את כל זכויותיו בפני הנצרות. השקפתו המקורית, אַף שאיננה כלל מדעית, על היסוד השֵׁמִי והיסוד האריי ועל תפקידם ומקומם של שני היסודות האלה בהיסטוריה של העבר ושל התקופה החדשה, – השקפתו זאת נשתרשה ועובּדה תחת השפּעת רשמי ילדותו. היסוד השמי הוא בעיניו אותה ההכללה, אותה השקפת-העולם השלימה, אשר בכוחה והשפּעתה אירעו כל המאורעות וכל המעשים ההיסטוריים הגדולים, המניעים את האנושות קדימה”.

בכרקטריסטיקה של אוירבאַך ניכרת אָמנם במקומות ידועים אירוניה דקה על המספּר הגדול. אבל בכל שורה ושורה הננו מרגישים אהבת-אחים, אחים הרחוקים בדעותיהם ואפני חייהם, אבל הקרובים איש לרעהו בקרבת המשפּחה. לאסאל של ברנדס הוא היותר שלם ויותר מצוין בגאוניותו. מכל הכותבים על אדות פרדיננד לאַסאַל לא נמצא אף סופר אחד אשר הבין לתאר אותו בכל קומתו המוסרית, בכל גבורתו השכלית ובכל יופיו הרוחני כאשר עשה זאת ברנדס.

בעת אשר כל המבקרים הגדולים באירופּה חשבו את “טַנְקְרֶד” ליצירה היותר חלשה והיותר גרועה בין כל סיפּורי ביקונספילד, חשב ברנדס אחרת. זה האחרון אומר: “טַנְקְרֶד, המוקדש להגנת האומה העברית מצד הדת ומצד ההיסטוריה, הוא הסיפור היותר מקורי והיותר מצוין בין כל סיפּורי ביקונספילד… הרעיון שהודיע זה האחרון לכל העולם על אדות יחוסה הרם ותעודתה הגבוהה של האומה העברית העיד על אומץ לבו ועוז רוחו. ביקונספילד היה אָז אחד הטוֹרים [השמרנים] באנגליה וכמה היה יכול להפסיד ולהזיק לנפשו על ידי גילוי דעתו זו”.

בראשית שנת 1895 שאלתי את ברנדס במכתבי אליו על דבר יחסו לאומה העברית ועל דבר תולדות חייו, וזה אשר ענני³: "הנני מביע לך את תודתי המיוחדת על חפצך לתת מושג לקוראיך מפּרי רוחי. אולם לא נקל יהיה לך דבר זה, יען כי לא הרבו לתרגם אותי מהשפה הדנית לשפה האשכנזית⁴. וגם זה המעט שהעתיקו אשכנזית, עשו זאת תמיד על פּי ההוצאות הראשונות והישנות, בלי רשיוני ונגד רצוני והסכמתי. כן היה עם ספרי “הויפּטשטראמונגן”, בהוצאָתו של ברסדורף, אשר הזיקה להוצאָתי-אני את הספר הזה בשפה האשכנזית. ודבר זה אירע גם לספרי אדות פרדיננד לאסאל, אשר העתיקו אותו אשכנזית מרשימה-חטופה בשפה הדנית שנדפּסה לפני עשרים שנה…

על אדות דניאל דירונדה, על ספרי ברתולד אוירבאַך וברוך שפּינוזה לא כתבתי מאומה. על אדות אוירבאַך בעצמו כתבתי קטע של ציור ספרותי אשר תמצא בו, כמו שאני חושב, ענין וחפץ. ציורי זה, שרוב תכנו הוא זכרונות מחיי המספּר, נדפּס בקובצי הדני “Menesker og Voerker”.

כתבתי ספרים מיוחדים על אדות פרדיננד לאסאל ודיזראעלי, ומלבד זה כתבתי בעניינם עבריים אחרים. כן הדפּסתי זה לא כבר במה“ע Tilskuern מאמרים על אדות “איוב” ו”שיר השירים", אשר יתורגמו בלי ספק במהרה לשפה האשכנזית.

קשה לי להגיד במה חייב אני תודה ליהדות. אַף כי נולדתי על ברכי הורים עברים אַך מעולם לא נתנו לי חנוך עברי, ומעולם לא הלכתי להתפּלל לבית-הכנסת. אולם מולדתי העברית היתה הסיבה לזה שהרגשתי את עצמי עוד בימי ילדוּתי כיוצא מן הכלל, כעומד מחוץ למחנה, אַף אם בשנות לימודי בבית-הספר נמחו עקבותיה של האנטישמיות בדניה, עד בלי היות לה כמעט שארית.

היהדות בתור דת ואמונה רחוקה ממני, אך מאמין אני באמונה חזקה באומץ רוחה ושאיפתה הנמרצת של האומה העברית, באומץ רוחה אשר התפּתח לרגל הרדיפות והשמדות. התפּתחות האנרגיה של האומה העברית מימות האמנסיפּציה היא לפי דעתי נפלאָה ואין אני מוצא דוגמתה…"

גיאורג ברנדס חושב את עצמו, והוא מטעים דבר זה כפעם בפעם, כבן נאמן לדניה. אולם דניה חשבה עד הנה את בנה זה, אשר הגדיל את כבודה באירופּה ואשר נלחם באומץ נפש מאֵין כמוהו, על קנייניה הרוחניים, לבן חורג וכאם חורגת התהלכה אתו. עוד בהיות ברנדס בן עשרים וחמש שנים כבר בחרוהו לפּרופסור באוניברסיטה (לקרוא שיעורים על דבר הספרות העולמית), אַך את הקתדרא לא נתנו לו, ורק בשנה זו, כאשר חנגו את שנת הששים להולדתו, כיבדוהו בתואר של פרופסור, אבל רק בתואר ולא בקתדרא עצמה. שמו של ברנדס מפורסם באירופה הרבה יותר משמם של כל הפרופסורים אשר בדניה יחד, ועל דבר זה הוא חייב להודות לכשרונו הספרותי ולא לארץ-מולדתו. בשנים האחרונות התקרב ברנדס יותר אל אומתו אשר ממעיה יצא. כיהודי נלהב נלחם בעד זכויותיהם של היהודים אשר ברומניה. עוד פסיעה אחת… והתנועה אל תחיית האומה העברית לא רחוקה.

ברלין, י"ז בחודש אבגוסט, 1902.