רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

שניהם, מוּנדֶק ונוֹרד, היו בני כרך אחד, אך לא נתקרבו זה לזה ביותר עד שנזדמנו יחד לבין הרי־הטאטרה. שם הפליגו לטייל בעמקים הדשנים, עשירי־הירק, הביטו אל אשדות־המים הקטנים, חקקו את שמותיהם בצלעות־הסלעים, ולבסוף טיפסו ועלו אל ראשי ההרים. על ראש הפסגה אחזו את מגבעותיהם בידיהם, שלא יטלטלן הרוח, ובפיק־ברכים גחנו והביטו למטה, למעמקים. בשעת אחד מאותם הטיוּלים שאל מוּנדק את חברו:

– מדוע לא הבאת לכאן את אחותך?

נוֹרד ענה:

– את ליוֹרקה? היא נסעה יחד עם אמא למקום אחר. אילו נסעו הן לכאן, כי אז נסעתי אני למקום אחר. איני אוהב בעונה זו להיות עמהן בכפיפה אחת.

– חבל! – יודע אתה, אך זה לא כבר התוַדעתי אליה…

– כן, היא סיפרה לי. אולם בבקשה ממך, אל נא תדבר לי כלוּם על אודות אחותי. הרי זה ענין, שמשעמם אותי ביותר.

בראשית הסתיו, כשכולם כבר שבו אל הכרך שלהם, טייל מוּנדק עם ליוֹרקה בגן, בשלכת, ודיבר אליה:

– כמה התגעגעתי עליך בהרים! ועם אחיך אי־אפשר לדבר על אודותיך. אינו רוצה בשום אופן.

היא, הקטנה, התרפקה עליו סחור־סחור, ועיניה היו עכשיו מכוערות מלחלוּחית־אהבה. דמתה לדג קטן, שנאחז בוָו־החַכּה…

אל הראיון היתה באה בדייקנות יתרה יום־יום. הולכת היתה לשם מגוּבּנת קצת, כעמוסה נטל כבד לא־נראה, ולא הציצה בדרכה בפני שום איש. דרך אחת לפניה!

– מה נעשה בחורף, – דואגת היתה לפעמים – כשבחוץ לא נוכל לשהות הרבה?

– תבואי אלי, אל חדרי.

מוּשלגת, עם ספרי־הלימוד תחת זרועה, היתה באה אל חדר־מונדק בבוקר־בבוקר. אחרי עבור הרגעים הראשונים היתה שואלת:

– נעלת את הדלת?

– ודאי!

– אולי לא? בדוֹק נא שוּב!

הוא היה מציית לה. נרגש ממסירותה, מספרי־לימודה המתגלגלים על שולחנו, מלפיתת־זרועותיה, זרועות־התינוקת שלה, היה מהדק אותה אל לבו בכוח, ומנשק את גופה הרך בשנים. אגב־כך הצטער בסתר־לבו: “חבל, שבשרה לבן ביותר ופניה עגולים כל כך”.

– אינך אוהב אותי! – היתה מזדעזעת לפתע.

– מהיכן לך זאת?

– אני מרגישה…

בצהרים, עם גמר הלימוד בבתי־הספר, הם מתלבשים ויוצאים. שניהם שואפים רוח לרוָחה. בדרכם נפגשות קבוּצות־התלמידות, שיצאו עכשיו מאסכולותיהן השונות – רעננות, צוהלות, צוחקות, אחת יפה מחברתה. מוּנדק מקנא בלבו באותם המאושרים, שבחלקם עתידות לנפול כל הנערות הנפלאות הללו, ואין דעתו נוחה עכשיו מליוֹרקה, שהולכת על ידו עייפה, מגוּבנת קצת, ככורעת תחת סבל־אהבתה.

בבוקר אחד, בין חורף לאביב, השליכה עצמה ליורקה מעל חלון של דיוטה שלישית באחד הפּאסאג’ים. השאירה מכתב כתוב אל מוּנדק: “אני סולחת לך הכל, הכל. אהבתי את עיניך הנוגות, ואם לא עלה בידי להתאחד עמהן בחיי – אפשר שיעלה לי הדבר במותי”…

מאוֹרע זה הטיל יופי חדש, יופי חריף בערבי־האביב הבאים: ברחש־הטיולים של הנערות עם מגבעותיהן החדשות, המופלאות, בנהם הרעמים הראשונים, בטיפות־הגשם הגסות על גבי המדרכה הטהורה לאור פנסי־החשמל. האהבים החשאיים נתמתקו עכשיו ונתעמקו ביותר – דמה השפוך של ליורקה הרוָה אותם.

– עוד בהיותה על המדרגות של הדיוטה הראשונה, הסירה את מגבעתה מעל ראשה, כדי שלא תפריע… – סיפרה נערה אחת לחברתה.

– במכתבה אל אהוּבה כתבה: “אהבתי את עינך הנוגות”.

ומוּנדק? כמה קינא תמיד בסתר־לבו באותם ה“גיבורים”, שנערה טרפה את נפשה בגללם, ועכשיו הלא הוא עצמו אחד מאותם המאושרים! כדי לטשטש את רחשי־הרחמים התאמץ לצייר בדמיונו, איך שהדורות הבאים מטיילים על פני איזה בית־עלמין ישן, בין מצבות נשכחות, דחויות ומחוקות, שבין הקברים שמתחתיהן נמצאים גם קבר ליוֹרקה, גם קבר נוֹרד, גם קברו הוא. יחידי תעה ברחובות הרחוקים בקצוי־הכרך, חולם, שיכּוֹר מאהבה אל עצמו והרגיש את “עיניו הנוגות”.

מצד אל צד התהפך נורד על משכבו בלילות ולא פסק לראות את אחותו ליורקה, זו התינוקת התמימה והיקרה כל כך, כשהיא עולה מדיוטה לדיוטה ובדרכה היא מסלקת את מגבעתה מעל ראשה… רחמנות כבדה מנשוא הרעידה את מפרקתו ואנסתהו לבכות, לבכות. הוא איחר לבוא אז אל מקום־האסון, וכשבא, ראה אך את שלולית הדם הקרוש על אבני המדרכה, את המגבעת, אותו החלון במרומים, שהיה כבר סגור. וכשזכר מה שראה אחר כך בתוך אגף בית־החולים, נטרפה דעתו עליו, והוּא קפץ מעל מיטתו, פתח את החלון, על מנת להשליך עצמו החוצה ולהתרסק אברים־אברים, אך ברגע ששירבב את ראשו וצוָארו כלפי מטה, ניצנץ בו רעיון חדש, רעיון־ברק, שהרגיעו תיכף.

רעיון נפלא!

הקיץ היה כבד־שרב, עגמומי, עם ציפיה לכוכב־שביט. בפעם הראשונה אחרי המאורע נזדמנו נורד ומוּנדק בחבוּרה אחת, שיצאה לפנות בוקר אל מחוץ לעיר לראות את הקוֹמיטה.

– יוֹדעים אתם, כשחזיון שמַימי כזה עובר בשלום והנבואה הרעה של קצת האסטרונומים אינה מתקיימת, כולנו מצטערים אז משום־מה – התפלסף מוּנדק.

אותה שעה נעשה הפּרץ הראשון בקיר המסתורי, שהוּקם בין שני הרעים. מאז התחילו להזדמן יחד לעתים תכופות יותר, אף על פי שעיניהם השתמטו אלו מאלו.

וההבטה החפשית הראשונה, שהביטו זה לתוך עיני זה, היתה כבר לא כאן, בכרך, אלא שם בין ההרים, כששבו אל אלו בעונת־החופש. טיילו שוּב בכל אותם המקומות – כמו אשתקד.

פעם אחת כנטות היום, יום חם ביותר, עזבו שניהם את וילותיהם על מנת לעלות יחד אל אחד ההרים. הלכו לאט, דיברו לא הרבה והביטו לעברים שונים. עברו על פני אחד־הסלעים, שצלעו היתה זרועה כולה כתובות־קעקע. מוּנדק התעכב והתחיל לחפש בין השמות החרותים גם את שמו, שהוא חרת אותו כאן בשנה שעברה.

– הרי “נורד” מצאתי, ושמי איננו! – הצטער.

כשהגיעו עד הנחל הקטן והשקוּף, עם שכבת־האבנים הבהירה, החלקה והמצוחצחה שבקרקעיתו, חשק מוּנדק להתרחץ כאן, התפשט ונכנס אל המים.

– קר! – קרא מתוך רעידה.

נורד, שישב מנגד על זיז סלע, העיר:

– אל־נא תשהה במים יותר מדי. אפשר להצטנן.

ולאחר שעה קלה כבר עלו במעלה ההר, בשביל העקלקל, המפציע לכאן ולכאן והמושך כל כך את לבות התיירים ההרריים. מוּנדק הלך בראש. כל מה שהוסיפו לעלות, כן התגברה הרוח יותר ויותר, עד שהיו מוכרחים להסיר את מגבעותיהם מעל ראשיהם ולאחזן ביד.

– הרי אנו כאן! – קרא מוּנדק.

על ראש הפסגה רחש בערבוביה נחיל של נמלים בזיו־השקיעה. את השקיעה גופה אי־אפשר היה לראות, מפני שבעדה סך ההר שמנגד, זה ההר, שמבין שרטוטי־גבנוניו מזדקר כעין פרצוף־אדם ענקי מוטל פרקדן כלפי עצם־השמים: הנה חוטם, מצח, פה…

מוּנדק התיצב על שפת הפסגה ובפיק־ברכים גחן והציץ למטה, אל התהום. ראשו סחרחר קצת, והוא העיר:

– נפלא הדבר, כשאני בעמק, נדמה לי שהעיקר הוא כאן, ועכשיו נדמה לי, להפך, שהעיקר הוא דוקא שם

והוא רצה להפוך פניו, כדי להציץ בפני חברו, אך ברגע זה הרגיש הדיפת יד חזקה מאחריו, והקרקע נשמט מתחת כפות־רגליו.

נוֹרד גחן והציץ למטה. רגעים אחדים לא ראה ולא שמע כלום. אך לפתע נראתה אליו משם אחותו ליוֹרקה, כשהיא עומדת בפישוט זרועות, זרועות־התינוקת שלה – מאושרת, מוכנה לקלוט – –


המלצות קוראים
תגיות