רקע
גרשון שופמן

משנפלה בינה ובין בעלה, הברוּניט המוצק והיפה, הקטטה האחרונה והמכרעת, החליטה דוֹרה לנסוע מכאן תיכף לעיר ק–ב. מדוע דוקא לק–ב? – משני טעמים. ראשית, מפני שיש שם נהר (היא תלך רק להתרחץ, ושם…), והשנית – כדאי להזדמן עכשיו עם לַף, מי שלפני עשר שנים אהב אותה כל כך ושהיא לא אהבתּוּ. הגם שהוּא כבר נשׂוּי ואב לילדים, בכל זאת מעניין הדבר – היזכור, היזדעדע קצת?

יפים הם נענועי־הרכבת לנפש מדוּכדכת. השדות המסתובבים, החסידות על־פני בצעי־המים, עמודי־הטלגרף החולפים נמוּכים בחיק־היער – כל אלו מחזירים את הילדות, את הנוער. כמה אהב אז אותה לַף! פעם אחת איחרה לבוא אל הראיון – ומצאה אותו מתעלף… אך קשה ביותר היא העמידה בתחנות. כסבורה היתה לפנים שקודם תהיה צעירה, ורק אחר כך תזדקן, אולם עכשיו היא רואה, שאין הדבר כן. אין כַאן שום אחר כך. כאילו בעודנה צעירה, אותה דוֹרה בת השמונה־עשרה, נעשתה בת שלושים וארבע… מה לעשות?!

אפילו בימים הראשונים, בירחי־הדבש, לא אהב אותה! עכשיו הכל ברי לה. שנה ומחצה התענתה תחת ידי הגבר האהוב והאכזרי הזה בעירו הזרה, היבשה, חסרת־הנהר. מה מתוקים הם מימי־הויסלה בעיר ק–ב! רק להתרחץ תלך, ושם…

לק–ב באה עם חשכה, כשכבר הוארו קרונות־הטראם. טיפטפו גשמים. היא הלכה מיד אל פּוֹליה, רעיית־נעוּריה הטובה. באה.

– מה שלום סימוֹן היפה שלך?! – קידמה פּוֹליה את פניה בהתלהבות.

דוֹרה ענתה:

– היפה? אין הוא עוד יפה כל כך. שמעי־נאה, פּוֹליניוּ, כמדומה לי, שמצאתיך שרוּיה בהוּמוֹר לא־טוב. מה לך? מוטב שתהיי תמיד עליזה כמוני. האמיני, הכל – הבל־הבלים!

נתכנסו אי־אלו אורחים. שתו טה. נתגלגלה השיחה על הנערה, שהיום בבוקר השליכה את עצמה בעד החלון מעל הדיוטה השלישית.

– בגלל סכסוך־אהבים.

ואֶרוֹסוֹב, אחד מן האורחים, סיפר את כל פרטי המאורע. זה היה צעיר משונה קצת, חיור, וחיוך נצחי בכל רישומי־פניו. בשעת־סיפורו התלהב ביותר ותמה:

– מהיכן לנערה רכה בשנים אומץ־רוח שכזה?

– האמינו לי, – הסבירה דוֹרה – פעמים, כדי שלא לשלוח יד בנפש דרוש אומץ־רוח עוד יותר גדול!

הערה חשודה זו כבר ריתקה אל הדוברת את תשומת־לבו של אֶרוֹסוֹב. רק עכשיו הרגיש בחריצים האפלוליים שמתחת לעיניה, והוא שאל בצחוק:

– הגם את טעמת מימַיך יסורי־אהבה?

פּוֹליה ליגלגה:

– מצא מקום של יסורי־אהבה! אילו היה לי בעל יפה כזה שיש לה, הייתי חושבת את עצמי למאושרה בנשים.

– קודם כל, – ענתה דורה – אין בלעי יפה כל כך. והשנית – וזהו העיקר – כל כמה שיהא הבעל יפה, סוף־סוף אין בכוחו למחות את הגעגועים על האהוב הראשון!

ארוֹסוֹב התעניין יותר ויותר:

– רוצה הייתי לדעת, מי הוא אותו המאושר. מוּתר?

– מדוע לא? הוא נמצא כאן, בעיר זו.

– מאוד אפשר, שאני יודע אותו.

– שמו לַף. מורה בבית־ספר עממי.

ארוסוב נזדעזע:

– לף?! הלא אני יודע אותו יותר מדי. ומי אינו יודע את לף?! כמה פעמים שיחקתי עמו בשחמט בבית־הקפה.

– זהו. אין הוא יפה ביותר, אבל יש בו דבר־מה. הוא אדם אוריגינלי קצת.

– כן, כן. פילוסוף.

– הרי מאז כבר עברו כעשר שנים. יודעת אני, שהוא עכשיו נשׂוּי ואב לילדים, ואף על פי כן עדיין רוצה הייתי לראותו. אלא שאיני יודעת כיצד והיכן.

– אני – נזדרז ארוסוב – יכול לסייע בדבר. נטייל שנינו מחר אצל בית־ספרו. אני אכנס אליו ואומר לו, פשוט, שאשה ממתנת לו בחוץ וכו', והשאר יבוא מאליו.

– טוב, טוב. העיקר אצלי – היכּירני, היזכור?

פּוֹליה ענתה בצחוק:

– ואני אספר זאת לסימוֹן!

– הרשות בידך. אין אני יראה…

למחר, סמוך לצהרים, התלבשה דורה בתלבושת השחורה שלה ויצאה מן הבית בלווית אֶרוֹסוֹב. הכמישה שבפניה בצירוף סימני־היסורים של הלילה האחרון, ליל אי־שינה ודכדוכי־נפש מכוערים, כל אלה הציצו כלפי חמה מבעד לאבקת־הפוּדרה. אֶרוֹסוֹב הביט אל בת־לוויתו, ולבו נפל עליו.

– מעניין הדבר, אם יכּירני… – שיננה דוֹרה תכופות.

באו עד לאותו בית־ספר. זה היה בנין־לבנים אדום, מוקף גדר של נסרים מחודדים.

– המתיני מעט. אני אכנס אליו.

עוד על גבי המדרגות שנמע מרחוק שאון־התינוקות. בפרוזדור תלויים היו על הקולבים הכובעים הקטנים. ארוסוב נכנס אל החדר השני, חדר־הלימוד. בקושי עמד בפני מאות העינים, עיני־השובבים, שננעצו בו מכל צד, ובכל כוחותיו התאפק מצחוק.

– אֵלַי? – ניגש אליו לף והעמיד עליו, כדרכו, את עיניו, עיני־השֵׁכָר הגדולות והבולטות, התמימות והחשדניות, האומרות תמיד: “אני מבין, אני מבין את כוָנתך המסותרת”.

בפני עינים אלו אי־אפשר היה להתאפק עוד, וארוסוב מיהר להכניס את ידו לתוך כיס־מכנסיו וצבט שם את בשרו עד לכאב עצום. תרופה זו כנגד הצחוק עומדת לו בשעת מקרים לא־נוחים כאלו.

– מי היא האשה? מה לה ולי? – תמה לף, ונעץ עוד יותר את עיניו החשדניות והמלאות לחלוחית באיש־שיחו. זה התחיל צובט את בשרו ביתר כוח, ואגב־כך ראה את האיש העומד לפניו, והוא בלתי־גלוח, שלפוחיות כהות תחת עיניו ואזנו האחת פקוקה במוך.

– הלא תראה תיכף!

ובעוד שעה קלה ראתה דוֹרה בעד סדקי־הגדר את מאהבה הראשון, כשהוא יורד במדרגות־המעקה, הכירתהו כהרף־עין. בלבה זעה אותה אי־החיבּה, שרחשה אל אדם זה עוד לפני עשר שנים, ויחד עם זה חשה את עצמה – מה שלא חשה זה כבר – מנַצחת, בלתי־מוּשגת.

“בא הרגע העיקרי! עכשיו צריך להביט, להביט!” – הירהר ארוסוב, ולא גרע את עיניו מלַף, שקרב יותר ויותר. הנה עיניו הדלוחות והבולטות דולגות ופוסחות עליו, על ארוסוב, העומד באמצע, ונופלות על דוֹרה ותוהות.

– וכי לא הכרתני, מר לף?

– אַ־אַה, דוֹרה! – הושיט לה זה את ידו, בלי שנזדעזע כל עיקר. ומהיכן אַת כאן?

היא חייכה:

– חשקתי לראותך. ואתה, כניכר, שכחתני…

זזו שלושתם לאורך־הרחוב, ולף דיבר:

– אל־נא תשכחי, כי מאז כבר עברו כעשר שנים. עשר שנים זהו הרבה מאוד. הרי אני אבי־משפּ–ח–ה… ואַת נזדקנת, דוֹרה!

– אני איני מרגשת זאת.

– אני מרגיש היטב, שנזדקנתי. זה לא כבר הייתי גם מוּטל על ערשׂ־דוָי. ועכשיו הרי יש לי עסק עם אוזן…

שאר קטעי־הדיבורים נבלעו ברעש־הרחוב. סקרנותו של ארוסוב פקעה בבת אחת. שעמום כבד מנשוא נפל עליו, והוא נפטר מבני־לוויתו ועזבם לנפשם.

“הבל־הבלים!” – ניענע בידו, והתחיל, כדרכו, תועה על פני הרחובות חנוקי־השרב. הכל מסביב היה עמום ומעורפל כמו בתוך בית־הזיעה. העוברים־והשבים נמלטו לתוך צללי־הבתים, ואת שטח־הרחוב שבחמה, אשר לשם קשה היה להביט כמו לתוך הכבשן, עבר באלכסון קברן קתּוֹלי לבוש כחולים, והפנס שלו תחת בית־שחיוֹ.

קשה היה גם בקטעי־הגנים של רשות־הרבים. כאן היו מוּטלים על מצעי־דשא רמוּסים, מלוּחכים וחרוּכי־שמש, פועלים נוצרים, עם מגבעות־חורף של פלוּסין על ראשיהם, שפחות, תינוקות־ילדות, שהתגלגלו והתגלו כלפי חמה.

וכמו מאליו הוליכוהו רגליו הלאה מזה אל המפלט היחידי עכשיו – אל הנהר. הנה הגשר. אל שני מסעדיו מזה ומזה עמדו נשענים המוני אנשים והביטו למטה, אל כנופיית־הנערים, שהתרחצו שם אז. הנערות העוברות זורקות אף הן את מבטיהן לשם, אל הזכרים הערומים עולי־הימים, וארוסוב אוהב לתפוס מבטים גנוּבים אלו, שאין בהם חיוך כל שהוא…

הוא נכנס, כדרכו, אל אוהל־הרחצה הרעוע, הקבוע בנהר לא־הרחק משפתו. שם בחר לו אחד מן התאים הסמוכים לאלו של הנשים. התפשט וירד במדרגות־הקרשים הרקובות והמלוחכות בגלי־הנהר. ברגע הראשון היו המים צוננים ביותר, אך לאט־לאט נהפכו לפושרים.

השתכשך שעה קלה, הרגיש תחת כפות־רגליו את החול החם, החלק והרך כמשי והעלה בידיו עשבי־נהר ממועכים. כל אלה בלווית ריח־המים החזירו את הנוער הראשון, את הילדוּת, והעינים נמשכו בתוך כך אל החרכים והציצו, והציצו, אך היום לא כיוון ארוסוב שעה מוצלחת – תאי־הנשים היו ריקים!

הוא שהה במים עד כמה שעצר כוח לסבול את הצינה. אחר כך יצא ועלה במדרגות מתוך קריאת־יאוש: “היום לא יהיה כלום!” – והתחיל מתלבש. אך לאחר שהיה כבר לבוש כוּלו, מוכן לצאת, נשמעה חריקת־דלת מתאי־הנשים. בלי חשוב כלום שב והתפשט וקפץ המימה. לא התעצל!

הסדקים היו בתחתית המחיצה סמוך למים, וההבטה גרמה לפי זה רביצה משונה ובלתי־נוחה. העינים הביטו בשקידת־רתת, חוששות, לאבד אף משהו. דבר־מה מוּכּר היה לארוסוב בתלבשתה השחורה של האשה, אלא שאת פניה אי־אפשר היה לראות בשום אופן: אלו היו מוּסבים כלפי צד אחר. הרי היא מתישבת על הדרגה העליונה ומתחלת להתפשט. מתחלת היא משום מה מן הנעליים. חלצה את נעלה האחת. נמלכה פתאום וסילקה את מגבעתה, ואחר כך, מבלי התפשט יותר, נכנסה אל המים הממלאים את התא, נדחקה ויצאה דרך פרצי המחיצה אל שטח הנהר החפשי (ברגע זה הפכה את פניה כלפי ארוסוב – “דוֹרה!”), התנפלה המימה – ונעלמה.

עברו רגעים אחדים של שלוה כבדה־כבדה, רגעים, שבהם עודך העד היחידי לסוד־האסון, בעוד דממה מסביב ואי־ידיעה. אך הנה נשמעה מעבר החוף הצוָחה הראשונה – וארוסוב שאף רוח.

ולאחר שעה קלה כבר נתמלא החוף המון אדם רב. אנשים, נשים וטף. התפרצו, נדחקו ונתחככו אלו באלו. פרצופים, שכבר נעלמו, נשכחו, שבים ומתגלים כאן עכשיו בהיסח־הדעת. הרי עם זו דר ארוסוב לפני כמה שנים בשכנות. בימים ההם היתה בתולה עדיין, ובבוקר־בבוקר אהבה להיראוֹת אליו בחלונה מעוּרטלת קצת; מאז לא ראה אותה, ועכשיו הריהי כבר לבושה “שלאפרוק” וכרסה בין שיניה… אך הנה גם לף. פנים אל פנים. עיני־העגל הבולטות והחשדניות ננעצות עמוק־עמוק ואומרות כדרכן: “אני מבין, אני מבין את כוָנתך המסותרת”. ארוסוב נזדרז להכניס את ידו לתוך כיס־מכנסיו, אך הפעם איחר קצת – והצחוק התמלט.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53216 יצירות מאת 3125 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!