רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

ההומור הטוב הנצחי שלהן, מה שהן מזמרות תמיד, מחייכות תמיד, – כל זה טעמו ונימוקו עמו. הן יודעות את כוחן; יודעות, שהן, השפחות בפרהסיה, שליטות בצנעה.

כי מי יודע, היכן הוא מרכז הההתענינות? הנה יושב האורח בטרקלין, משתעה עם הגברת בדברים נשגבים, שאין להבינם וגם אין שום חשק להבינם, אבל תוך כדי כך הוא פוזל בעיניו אליה, אל השפחה, בבואה ובצאתה, וזו כבר יודעת את נפשו. שוּר! הנה כבר בא בשעה שאין הגברת בביתה, דוקא בשעה שהוא יודע, שאינה בביתה.

אילו ידעה זאת הגברת, הגברת המסכּנה! לא הועילו כל “כיבוּדיה”, כל שיחותיה המחוכמות על כל אותם הענינים הנעלים. כאן, במטבח הצר, בין הכלים המפוחמים, לב באי טרקלינה. כאן.

ואם “מוסר כליות” זה דש האיש בעקביו, הנה כובד נפשי מיוחד כרוך בביקוריו אצל רעו האינטימי, שבעלת מעונו לקחה לה לא כבר שפחה חדשה, את אַדֶלה הנאה.

הנה הוא לוחץ על הכפתור החשמלי, ואַדלה פותחת לו.

– האדון גוֹלוּבּ בביתו?

– כן, – עונה הנערה הרעננה ומחייכת.

ברגע זה צץ גוֹלוּבּ בפתח חדרו, וּפניו אליו, אל אורחו, אינם כתמול שלשום. קודר וזר הוא מבליח באֵד… אירוטיקן כבד־רוח זה, שאַדלה ודאי כבר נעשתה למרכז מאוייו, ניכר שנהפך ברגע זה לשונאו בנפש. ובאמת, למה יקום לו כאן לשטן?! למה ירד עמו לחייו?!

כי הוא יודע היטב, כיצד שונאים ברגעים כאלה. זוכר הוא, כיצד שנא את חברו תמרקין, כשזה ביקרוֹ בחדרו תכופות בימי אגנס היפה. כיצד גילה אז בתמרקין זה, שהיה בחור נאה לכאורה, חוטם מעוקם, נפסד, נתעב… הנה זה מדבר על דא ועל הא, ורעידת קולו מוסרת את כל הרהוריו המסותרים, לשם מי ולשם מה בא.

אגנס ואחריה רוזה, קַטי וכו' בילבלו ודלחו את יחוסיו אל ידידיו ומכיריו, את שלות־נפשו, את חייו הרוחניים. אם הוא נשאר עד היום הסטודנט הנצחי ולא בא לשום תכלית בלימודיו, אין זה אלא בעטיָן של הנערות הנבערות, המגושמות, המסואבות והמושכות הללו, שכאילו יצקו מה מקהוּתן במנגנון התפיסה שלו… מעולם לא יכול להתרכז בספרו כהוגן, בשעה שהללו טיאטאו או שיפשפו את הרצפה או הציעו את מיטתו. לא היתה מנוחה. אלו ההתאבקויות התכופות ביום וההליכה אל המטבח, מקום משכבן, בלילה; ההליכה־התעיה דרך החדרים האפלים, התקלה ברהיטים, וברוב המקרים – לבטלה! ועל כל אלה: הקנאה והתּחרוּת בחברים לדירה. הנה זה הפנקסן המגוהץ, עם העינים הבולטות, הבולטות עד לגועל, דוקא זה נושא חן בעיניהן. דוקא זה! בעלת־הבית, האלמנה התמימה, שעל שלושת חדריה המרוהטים חיתה, לא ידעה כלום מכל אותן הדרמות והטרגדיות, שנתרחשו בצל קורתה בחשאי, באין רואים.

והיאך הן מתחצפות לפעמים. ביחוד הפולניות.

– ילך נא פַּן לרחוב מיוֹדוֹבַה!

נוּ, לרחוב מיוֹדוֹבה לאו דוקא. לידי־כך, תודה לאל, עוד לא הגיע הדבר. עוד לא פסו הנערות הטהורות, האינטליגנטיות, בנות הבתים ההגונים. חכּינה, חכּינה. עוד מעט, עוד מעט – ושום שד לא יִשעֶה אליכן!

והיא באה, באה, רבקה בת הנחתום, אם כי התמהמהה קצת. עם כגון זו, אִמרו מה שתאמרו, הכל אחרת. הוא שאף רוח… כמה ידעה לאהוב קטנה זו; כמה הבנה, כמה גוני־גונים דקים בהרגשתה. ריח ככר־לחם חמה, מקורמת, מעשה ידי אביה, נודף משׂער ראשה הבלונדי. אחרי הצהרים באה אליו, ובערב, עם חשיכה, התלבשו ויצאו. כאילו כדי להוכיח עד היכן רוחה טוב עליה, וכי אין לה בלבה שום טינה עליו למרות הכל, – היא אומרת, בדרוך רגלה אל מחוץ לפרוזדור:

– מה יפוּ השמים עכשיו. כמה כוכבים!..

פעמים נפלה קטטה ביניהם, נפטרו זה מזו על־מנת שלא להשלים לעולם, ובבוקר השכם באה אליו, נוגעת עד הלב בחורון־פניה, שמתוכו ניכּר היה, שלא ישנה כל הלילה… עד שבא היום – ולפתחו השכים האב. הנחתום. כך וכך. אני כבר יודע את הכל. בעצם אין לי נגד זה כלום (ומבין כתמי הקמח מבצבצת איבה ניצחת!), הגם שצעירה היא עדיין יותר מדי ויש לה עוד שהות לכך. אבל בדיעבד… מה לעשות? והנה אנכי האב וכו' וכו'. כלומר: יודע אני, שכך יותר טוב, בחשאי, ביחידות, רק אני ואת, רק אני ואת, אבל לאושר כזה אין אדם זוכה. לא, לא! הכל צריך להיעשות בהסכמתנו ותחת השגחתנו. אנו כבר נשתדל בכל האמצעים שבידינו, שהאושר לא יהיה חריף ביותר.

אחר־כך הטֶמפל, הרב מטעם, ששׂבע תועבות בלבו – וניצת־הדובדבן הלבנה, הענוגה, השמימית, נשרה והתנדפה ברוח… ויהי זוג, זוג רשמי!

הכל כשורה, לכאורה. אבל בנסעו לרגלי עסקיו בפעם הראשונה אחרי הנישואין אל כרך הבירה, לבדו, נשם לרוָחה – עם פתיחת האשנב בתא הרכבת… בעוד שעות אחדות התהלך בחדר המלון לאורך המיטה הרחבה, הרחבה ביותר, התעכב וקרא את הטבלה שליד הפתח: “למשרת מצלצלים פעם ולנערת־הבית פעמַים”. אי־מנוחה, שכמותה לא חש זה כבר, תקפתהו ומבלי שהיה לו צורך באיזה שירות שהוא, לחץ על הכפתור החשמלי אחת… ושתים, תיכף נשמעו צעדים – והמשרת בא.

– בבקשה למלא לי את הקנקן מים חדשים.

כאילו הציצו לסתרי לבו. בא המשרת ולא הנערה, למרות שני הצלצולים.

בחוסר־סיפוק (כי גם ראיון אחד נתבדה לו, והוא המתין ארוכות לחנם, על פרשת־רחובות, ברוח קר) נסע חזרה לביתו. ברם, משראה את רבקה בבית הנתיבות מקדמת את פניו אגב תהיה־ניחוּש, הירהר: בדיעבד – טוב. כי חרדתה עליו, שהתבטאה באופנים שונים, נגעה עד לבו.

הנה, למשל, אין היא רוצה לקחת לה עוזרת ומעדיפה לעשות את כל מלאכות־הבית בידיה הענוגות. משפשפת את הרצפה, מבשלת, מדיחה את הכלים.

– השפחות של היום אינן שוות כלום – היא מנמקת את הדבר במימרה השגורה בפי אמה.

אבל הנה הגיעו לה הימים הקשים ביותר, ימי הריונה ולידתה, והיא מוכרחת היתה להיכּנע. מודעה קטנה חיבר הבעל וקבע אותה בעתון העממי המקומי הקטן: “נערה פשוטה מתבקשת לזוג צעיר” וכו'.

והן השכימו לפתחם, והעתון בידיהן – נערות, נערות, נערות. כל הטיפּוסים למיניהם. אחת אחרי אחת באו, אחת אחרי אחת. עוד זו מדברת ואחרת דופקת. כפרפרי־לילה בערב קיץ כּבַד־הבל, בכפר, – בעד החלון הפתוח…

אך מודעה אחת קטנה בת שתים שלוש שורות – והא לך נערות אין קץ. בנות שמונה־עשרה, שש־עשרה. כאן אין שום כזב ואונאה, שכן תעודותיהן אתן, שחור על גבי לבן. ועל כרחך אתה מהרהר בחשאי: ענין הנישואין למה? ענין מסובך זה עם כל הכבלים והסבלות הכרוכים בו. כמה, בעיקר, נוֹאל הדבר ואי־פרקטי. אך מודעה אחת קטנה – ותו לא. כיצד לא ידע זאת קודם לכן?!

– היודעת את גם להתהלך עם ילדים?

– ודאי, ודאי, – מטעימה הנערה, קצרת־החוטם ועליזת־העינים, ומחייכת בתוך כך אל התינוק בעריסתו, אל הוּגוֹ – בכל מקום שהייתי בו, בכו הילדים מאד, בלכתי משם.

–ובכן, טוב. היי אצלנו.

כשבאה בערב עם ארגזה, הסתדרה במטבח ותלתה שם, בארון־הבגדים, את אדרתה וחולצותיה, – רחב לבו וחש את עצמו בחינת סוּלטן קטן. באותו לילה היה נוח לאשתו ביותר, וזו אף היא התרפקה עליו משום מה בדביקות, בשעה שמן המטבח נשמעו נדנודי הנערה במיטתה; הנה זו צוחקת מתוך שינה…

ושוב הוא עם שפחה בכפיפה אחת, ביחידות. על פי רוב לפני הצהרים, בשעה שאשתו הוליכה את הוגו בעגלתו הגנה. שוב אותה אי־המנוחה, אותה העופרת באברים. ונפלא הדבר, שאדנותו לא סייעה לו הרבה; שוב אותו הסירוב העקשני – כאילו עדיין אינו כאן אלא דייר זר…

וגם תמורת העתים לא הועילה כלום. המלחמה הגדולה, זעזועי היסודות, המהפּכה העולמית הרובצת לפתח, – כל אלה לא שירשו את צניעות־האיתנים היצוקה בבנות העם קשות־העורף הללו, שבזהירות יתירה, שלא לאבד טיפה, נושאות הן את בתוליהן מן העריסה עד הקבר, מן העריסה עד הקבר!

– אל נא, אדון. אל נא!..

ועכשיו הלא קשה ומסובך כל זה הרבה יותר. כי בעוד שלשעבר, ברווקוּתו, סוף־סוף נקל היה לפסוח על אי־הצלחה, לטשטשה ולשכחה, הנה פיאַסקוֹ היום – אסון גדול! מכת־מות היא זו כלפי בּעלוּתוֹ, כלפי אבהותו, כלפי כל צורת־קיומו. ואיזו השפּלה עצורה בדבר ביחס לאשתו, לרבקה המסכּנה! הנה שומעת אני בעד הכותל, היאך הוא מתעלס אתך, גברתי, אבל אין כמוני יודעת את כל הזיוף שבדבר; מחשבותיו כאן, אצלי, במטבח. ולא עוד אלא שאני, השפחה, ממאנת…

והיא מתרוצצת כל הימים יחפה, עליזת־נצחון, אילך ואילך, מרעידה את הרצפה בגבורתה, והרהוריה־זלזוליה בחוּבּה. החיים אינם חיים. רע, רע. עד שנס מתרחש – והיא מתפטרת ממשרתה כאן, ואחרת באה במקומה.

מהיום, לפחות, צריך להיזהר ביותר, להקפיד על המרחק הדרוש, ויהי מה, שלא לשוב ולהרעיל את החיים בידים. ובאמת, כבר עבר זמן רב, שבו הספיקו להתחלף שתים שלוש שפחות, והכל כשורה. אדנוּת רשמית. בימים אלה התקרב יותר אל הוּגוֹ, שכבר מלאו לו ששה־עשר ירחים, הִרבה לטייל עמו בחוץ, ובהחזיקו בידו את היד הזעירה־הגדולה, התפוחה, החמימה, המתוקה, שמשכתהו עקלקלות לכאן ולכאן, נגרר אחריו להנאתו. אבל הנה עוקר הוּגוֹ פתאום את ידו מתוך יד אביו, גוחן אל אבני הכביש המנופצות, נוטל אבן באהבה רבה, נושאה ומניחה במקום אחר. עוד מעט, והוא משתקע בעבודה זו בכל ישותו. בשעת יגיעותיו־אנחותיו אלה יפות עיניו האפורות־כחולות, ששלפוחיות זעירות, לא נראות כמעט, בלסתות מתחת להן, יפות עד לבלי הָכיל, – ורחמים גדולים נכמרים אל האדם־התינוק, שמן התוהו הוא בא להעתיק אבנים ממקום למקום ולשוב אל התוהו.

ככה נקפו ימים שלוים, צלולים, שקופים… עד שבאחד הימים באה בצל קורתם סוֹפי, והכל נדלח שוב.

זו היתה בת־תערובת, אביה גרמני ואמה טשכית. שזופה, מחוטבה, שסועת־סנטר, גישמה בתוכה את כל השפחות היפות, שהכיר בחייו בכל מקומות נדודיו. בה שבו ונמצאו כולן, כולן. היסוד הסלַוי חייך ותיעתע מתוך עיניה – שתי חיפושיות כחלחלות ורטובות… רבקה נתמעטה דמותה, נצטמצמה, חָורה ככוכב לפנות בוקר. אותה רבקה עצמה – לא יֵאֵָמן! – שהיו ימים, והוא הביט רתת בעד חוֹר־הדלת בציפּיתוֹ לבוֹאה.

שוב נתמתח האויר – ושבעתים מבתחילה. פעם בבוקר, כשרבקה הלכה השוקה, ניגש אליה. טשטוש ראיה ופיק ארכובות. זו טיפלה באותה שעה בהוּגוֹ, הלבישתהו והנעילתהו, בהסבירה פניה אליו, אל הילד היפה בחסכון כל שהוא, הבא מתוך הרגשת יפיה שלה. משחשה את המגע הראשון, גז חיוּך עיניה, קדרה, התנכרה והתקוממה בכל כוח שריריה המוצקים. התלקח קרב. קרב ממושך, כבוש, עקשני, מהמם, – והוּגוֹ נבעת ויבך.

רגעים אחדים לא שעה אל הילד הבוכה. אבל הנה נתקל מבטו בעיניו – והן נעוצות בו, באביו, שטופות דמע ומלאות יאוש, יאוש אין קץ; כאילו סוד נורא נגלה לו, לקטן, פתאום – –

– אל נא תבכה, עוללי! קפץ אליו, נטלו והתחיל מתהלך עמו הנה והנה, כדי להרגיעו. כיצד יכול להקשיח לבו ולהניח לו לבכות אף שניה אחת?! כיצד?!

– ואת, סופי, ארזי את חפציך והיעלמי! אבל תיכף ומיד!!

ומשוחרר, כביכול, לכל ימי חייו ניגש עם בנו אל החלון הפתוח. נשיבה לטפנית חלפה על פניו המשולהבים, נשיבה זולפת מעצם השמים, השמים הנפלאים הללו, שמעולם לא הסבירו לו פנים כמו ברגע זה. ושניהם שתו, שתו את טוהר התכלת העליונה – כמוהו כהוּגוֹ, כמוהו כהוּגוֹ.


המלצות קוראים
תגיות